מקרא
שמות פרק לב
(כה) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא מגולה ומפורסם לרוע בהתגלות לבו בזה כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן גלה שאין ביניהם צדיקים, שאם היו שם צדיקים עוזרים לאהרן כאשר נקהלו עליו לא היה אהרן עושה העגל כלללְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם לשם רע בין אויביהם, שיאמרו עליהם שלא נאמנו בבריתם ושביניהם אין עושה טוב אין גם אחד, ושלא נשאו פני נביא ונשיא בתוכם. וזה כי אף על פי שלא כלם ולא רובם נקהלו על אהרן היו כלם לשמצה על שלא מיחו בקמים[1]:
(כו) וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הסנהדרין של[2] הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי הוא ירא לַיקֹוָק יבוא[3] אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי כי הם לא חטאו כלל במעשה העגל[4] ונאספו אליו גם משאר השבטים אבל לא שבט שלם[5]:
(כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ היו עובדי העגל רבים ולא יוכלו להביאם לב"ד, על כן צוה לכל בני לוי לחגור חרבם, על דרך מה שאמרו רבותינו (סנהדרין מה:) שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה האמורה בו אתה יכול להמיתו בכל מיתה שתוכל והנה זה הוראת שעה לקדש השם, שלא היתה בהם התראה, כי מי התרה בהם, אבל היו בני לוי מכירים באלו הנהרגים שהם היו עובדיו[6]עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר הסנהדרין לָשַׁעַר בית דין במחנה[7] בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ:
(כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי לפי שהם עיקר, תולה כל המעשה בהם. אבל מדקאמר "כי איש בבנו", מהלל לישראל, דאמר דללוי לא היו להם במחנה בנים, כי כל בני לוי היו שם[8] כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ והרג בפרהסיא כל עובדי העגל כדי שישמע הדבר בקמיהם, ויתקדש שם שמים בהם תחת החלול שעשו[9]:
(כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיקֹוָק כבר נתמלאו כל יד ויד שלכם להיותכם משרתי הקב"ה שהרי[10] כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו ולכן תקריבו קרבן לכפר על שפיכות הדמים[11] וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה:
(ל) וַיְהִי מִמָּחֳרָת יום רדתו[12] בי"ח תמוז[13] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל יְקֹוָק לשוב אל ההר להתנפל לפני השם אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם אולי יכתוב לוחות אחרות לכרות ברית עם ישראל וזהו הנה אנכי כורת ברית כי הלוחות כשטר עדות[14]:
(לא) וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמַר בתפילה אָנָּא מכאן היה כהן גדול ביום הכפורים מזכיר לשון אנא, וממשה יקח תכסיס הלשון לומר אנא ה' חטאתי[15] חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב:
(לב) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם ברחמיך וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא תחתם מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ מספר החיים ואסבול אני ענשם[16]:
(לג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי מי הוא שחטא לי שאמחה מספרי את זכיותיו כדי שיזכה לסליחת עון כנגדם זה לא היה לעולם, כי הדין לפני הוא הפך זה, כי אמנם ישא כל אחד עונש עונו ויקבל שכר זכיותיו שאין מצוה מכבה עבירה, כל שכן שלא אשים זכיותיך לחשבונם[17]:
(לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ לארץ ישראל[18] הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם כלומר - אני מוחל להם עתה, שלא יזוקו בדבר זה, כל זמן שלא יוסיפו לחטא, אבל אם יוסיפו לחטא כשאפקד עליהם החטא שיעשו, אפקוד גם זה עמו[19]:
(לה) וַיִּגֹּף יְקֹוָק אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן שלא היו מן המשתחוים לו והזובחים לו, אלא מן העושים, כלומר, מאותם שנקהלו על אהרן (לעיל פסוק א), ובעבור שאמר שנענשו על שעשו העגל ולא על עבודתו, והם לא עשאוהו, אמר אשר עשה אהרן, לומר שהוא עשאו במצותם, ולכך נענשו[20]: ס
שמות פרק לג
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה ממקום שחטאו בו במקום אחר אסלח להם[21] אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כי המגפה לא תמחה חטאתם לשכני בתוכם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה כי בעבור המגפה שהביא או גזר עליהם נמחה קצת חטאתם, ונתרצה להם מעט להזכיר זכות אבותם ושיקיים להם השבועה להביאם אל ארץ טובה ארץ זבת חלב ודבש[22]:
(ב) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:
(ג) אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ לטובתך כי בהיותי שוכן בתוככם יהיה עונש עונותיכם יותר גדול[23] כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ כמו אוכלך אוכל אותך. כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא[24] בַּדָּרֶךְ בקשי ערפך - והנה בכאן לישראל שתי פורעניות, האחת שלא ישרה שכינתו בתוכם, והשנית שישלח מלאך לפני משה עד שיגרש את האומות, אבל אחר שירשו את הארץ לא הבטיחם אפילו במלאך לעזור להם, כי לכך הזכיר "בדרך" ועל על זה אמר -[25]:
(ד) וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו מיני תכשיטין כלי כסף וכלי זהב ושמלות שהוציאו ממצרים לפי שנהגו אבלות כדכתיב ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו[26]:
(ה) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הנה השם רחמן מלא רחמים, וכאשר ראה שהתאבלו חזר ואמר בדרך רחמים אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כי עד עתה הזכיר "עמך" (לעיל לב ז) ו"העם" (בפסוק א), ועתה יזכירם בשמם החביב, וצוה לאמר להם כי לטובתם אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ לא אעלה בקרבם שלא אכלה אותם כרגע, אבל הטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם, וכן יעשו תמיד וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ ואדעה מה אעשה להם, כלומר אפקוד חטאתם לדעתי, כפי התאבלם והנחמם על עונם, כי אני בוחן לב וחוקר כליות[27]:
(ו) וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם בשמעם זה התנצלו ויתפרקו מכל עדי יותר ממה שעשו תחלה[28] מֵהַר חוֹרֵב ויש מפרשים הוא עדי שם המפורש, ולכך לא נאמר "הפשט עדיך" אלא לשון "הורד" ולשון "מעליך" כי ירדו מאותה עליה ונסתלקה אותה המעלה מעליהם, וכן דרשו רז"ל: (שמו"ר מה ב) זינאות חגר להם והוא כלי זיין של שם המפורש שהיה בידם מהר חורב, וכמו שדרשו: (לעיל לב, טז) "חרות על הלחות", חירות ממלאך המות, כי היו בידיהם שמותיו של הקב"ה ולא היו ראויין שתשלוט עליהם מיתה[29]:
(ז) וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל לשון הווה כי היה נוהג כן תמיד[30] וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה שנהג בהן כמנודים שלא חפץ הקב"ה לדבר עם משה בתוך מחנה ישראל[31] וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד להודיע ששם יועד אליו ה' יתברך ולא במחנה ישראל[32] וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְקֹוָק יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לימדך שלא היתה שכינה שורה מתוך המחנה[33]:
(ח) וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה מן המחנה ללכת אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה לשבח אשרי ילוד אשה שכך מובטח שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו[34]:
(ט) וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה:
(י) וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ מפני הכבוד השוכן בתוכו, כענין ספר תורה שאין אנו עומדים מפניו ומשתחוים לו מפני המפה והתיק והתפוחים והקלפים אלא מפני התורה הכתובה בהם[35]:
(יא) וְדִבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים ולא נופל וגלוי עינים אבל בעודו משתמש בחושיו כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהו ולא בחידותּ[36] שאין אמצעי ביניהם כן היה דיבור האל יתעלה עם משה בלתי אמצעי, וביאר הכתוב הזה מעלת נבואתו של משה שהיתה בלא אמצעי מה שאין כן בשאר הנביאים[37] וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן בנו של נון אבל גם נכתב בן נון בחירק, לכבודו, כי היה הגדול בתלמידי משה רבינו, וקורא אותו בן נון, כלומר, הנבון, כי אין נבון וחכם כמוהו נַעַר אע"ג שהיה בן חמישים ושש שנה דרך לשון הקדש שיקרא כל משרת נער, כי בעל השררה הנכבד הוא האיש, והמשרת לו יקרא נער[38] לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל לבוא אל המחנה[39]: ס
(יב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק בהר סיני בי"ט תמוז בעלותו שם רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה כדכתב לעיל לך נחה את העם וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי אלא הנה מלאכי ילך לפניך ואיני חפץ כי אם בלכתך עמנו בעצמך[40] וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם מיניתי אותך בשם טוב וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי:
(יג) וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ דרכיך מדותיך כי דרכי ה' יתברך הם מדותיו[41] וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אדעך עוד יותר ואדבק בך וע"י כך אהיה אהוב בעיניך ואמצא חן בעיניך וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה ובחר להם את הטוב להם:
(יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ אני בעצמי אלך כמו שבקשת וַהֲנִחֹתִי לָךְ אלך עמך לכבוש את הארץ עד שאניח לך מכל אויביך מסביב כדכתיב עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם[42]:
(טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה הבין משה מתוך דבריו של מקום שלא היה רוצה להניח אלא למשה לבדו אמר לפניו רבש"ע אינני חפץ בזה אם אין פניך הולכים אל תעלנו ביחד מזה[43]:
(טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה עוד אני מבקש ממך שיופלא ויובדל אני לבדי מכל עם ישראל לדעת כי אני נאמן לנביא ולמוכיח ויהיו שומעין לדברי. וגם עמך יהיה נפלא במה שתלך עמהם מכל העם אשר על פני האדמה[44]: פ
נביא
ירמיה פרק נ
לט לָכֵן יֵשְׁבוּ צִיִּים אֶת אִיִּים צִיִּים ואִיִּים שמות חיות שיושבות במקום שממה. וְיָשְׁבוּ בָהּ בְּנֹות יַעֲנָה שם עוף. וְלֹא תֵשֵׁב עוֹד לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכֹּון עַד דֹּור וָדֹור אלא תהיה שממה:
מ כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה וְאֶת שְׁכֵנֶיהָ כמו המהפכה שעשה יְקֹוָק בסדום ועמורה ושכניהָ (אדמה וצבויים) נְאֻם יְקֹוָק לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם בבבל:
מא הִנֵּה עַם בָּא מִצָּפֹון וְגֹוי גָּדוֹל וּמְלָכִים רַבִּים יֵעֹרוּ מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ יתעוררו לבוא להלחם בבבל מסוף הארץ. (פרס שבאים מרחוק):
מב קֶשֶׁת וְכִידֹן יַחֲזִיקוּ אַכְזָרִי הֵמָּה וְלֹא יְרַחֵמוּ קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה יִשְאוּ קוֹלם כמו הים שְהוֹמֶה. (מרעיש) וְעַל סוּסִים יִרְכָּבוּ עָרוּךְ כְּאִישׁ לַמִּלְחָמָה עָלַיִךְ בַּת בָּבֶל מוכן, כאיש היוצא למלחמה:
מג שָׁמַע מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת שִׁמְעָם וְרָפוּ יָדָיו רק ששמע את שֵמַע בואם נגדו למלחמה התרפו ונחלשו ידיו מלהלחם. צָרָה הֶחֱזִיקַתְהוּ חִיל כַּיּוֹלֵדָה אחזה אותו, צרה וחִיל (פחד) כיולדת:
מד הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאֹון הַיַּרְדֵּן אֶל נְוֵה אֵיתָן האוייב יעלה על בבל (שהיה "נְוֵה אֵיתָן" מקום חזק), כמו שהאריה עולה לטרף מהירדן. (גאון הירדן נהר הירדן החזק, שם מקום רביצת האריות). כִּי אַרְגִּעָה כשיגיע הרגע של הפורענות, אֲרִיצֵם מֵעָלֶיהָ אריץ האוייב לבוא עליו ולכָּבְשם. וּמִי בָחוּר אֵלֶיהָ אֶפְקֹד ומי שאבחר יבוא עליהם. כִּי מִי כָמֹונִי וּמִי יוֹעִדֶנִּי מי כמו יְקֹוָק , שיוכל לקבוע זמן מיועד להלחם בו (ביְקֹוָק ).וּמִי זֶה רֹעֶה אֲשֶׁר יַעֲמֹד לְפָנָי מנהיג, שיעמוד להלחם, נגד יְקֹוָק :
מה לָכֵן שִׁמְעוּ עֲצַת יְקֹוָק אֲשֶׁר יָעַץ אֶל בָּבֶל וּמַחְשְׁבוֹתָיו אֲשֶׁר חָשַׁב אֶל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים להחריבם. אִם לֹא לשון שבועה. יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן יסחַבו ויֵהָרְגוּ, ע"י הבזויים והשפלים שבאומות. (רבותינו דרשו: פרס שהוא הצעיר בבני יפת) אִם לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נָוֶה יעשה נְוֵהֶם להיות שממה:
מו מִקּוֹל נִתְפְּשָׂה בָבֶל, נִרְעֲשָׁה הָאָרֶץ נרעדה הארץ מרוב פחד. וּזְעָקָה בַּגּוֹיִם נִשְׁמָע וקול זעקה נשמע בגויים:
ירמיה פרק נא
א כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִנְנִי מֵעִיר עַל בָּבֶל מעורר לבוא על בבל. וְאֶל יֹשְׁבֵי לֵב קָמָי על יושבי כשדים. (לב קמי כשדים בא"ת ב"ש) רוּחַ מַשְׁחִית רוח האוייב, שתשחית אותם:
ב וְשִׁלַּחְתִּי לְבָבֶל זָרִים וְזֵרוּהָ הזרים יפזרו את אנשי בבל בארץ. וִיבֹקְקוּ אֶת אַרְצָהּ ירוקנו את בבל מתושביהָ. כִּי הָיוּ עָלֶיהָ מִסָּבִיב בְּיֹום רָעָה שהאוייבים יחנו סביבה ביום בא רעתם:
ג אֶל יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ קַשְׁתֹּו אֵליהָ (על בבל) ידרוך הדורך את קשתו. וְאֶל יִתְעַל בְּסִרְיֹנֹו וְאֵליהָ (על בבל) יתעלה ויתגאה בשריון שלובש. וְאַל תַּחְמְלוּ אֶל בַּחֻרֶיהָ של בבל. הַחֲרִימוּ כָּל צְבָאָהּ הרגו את כל צבא בבל. ד. וּמְדֻקָּרִים בְּחוּצוֹתֶיהָ וחיילי בבל, יפלו בחוצות הערים, מדוקרים מחרב האוייב:
ד וְנָפְלוּ חֲלָלִים בְּאֶרֶץ כַּשְׁדִּים וּמְדֻקָּרִים בְּחוּצוֹתֶיהָ:
ה כִּי לֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה מֵאֱלֹהָיו כי בנ"י לא "התאלמנו" מיְקֹוָק , והוא ינקום את נקמתם מאוייביהם. מֵיְקֹוָק צְבָאֹות כִּי אַרְצָם מָלְאָה אָשָׁם, מִקְּדֹושׁ יִשְׂרָאֵל כי ארץ בבל, מלאה באשמה, על שהחריבו את מקדש יְקֹוָק , שהוא "קדוש ישראל":
ו נֻסוּ מִתֹּוךְ בָּבֶל, וּמַלְּטוּ אִישׁ נַפְשֹׁו, אַל תִּדַּמּוּ בַּעֲוֹנָהּ עמים אחרים הנמצאים בבבל: בירחו מבבל, שלא תכרתו בעוונהּ. כִּי עֵת נְקָמָה הִיא לַיְקֹוָק בבבל. גְּמוּל הוּא מְשַׁלֵּם לָהּ משלם לבבל, את מה שראוי לגמול לה על פשעיהָ:
ז כּוֹס זָהָב בָּבֶל בְּיַד יְקֹוָק עד כעת, היתה בבל כיין נקי כזהב להשקות בו את כל הגויים להחריבם ביד בבל, מְשַׁכֶּרֶת כָּל הָאָרֶץ, מִיֵּינָהּ שָׁתוּ גוֹיִם, עַל כֵּן יִתְהֹלְלוּ גוֹיִם וכל הגויים ששתו ממנה, היו הוללים ושיכורים מהיין. (משל, שבאה עליהם הפורענות ע"י בבל):
כתובים
נחמיה פרק ו
(י) וַאֲנִי בָאתִי בֵּית שְׁמַעְיָה בֶן דְּלָיָה בֶּן מְהֵיטַבְאֵל וְהוּא עָצוּר היה מתחפש לאדם צדיק ופרוש וַיֹּאמֶר שמעיה לנחמיה נִוָּעֵד אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל וְנִסְגְּרָה דַּלְתוֹת הַהֵיכָל כִּי בָּאִים לְהָרְגֶךָ וְלַיְלָה בלילה הזה בָּאִים לְהָרְגֶךָ: (יא) וָאֹמְרָה הַאִישׁ כָּמוֹנִי יִבְרָח ? וּמִי כָמוֹנִי אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַהֵיכָל וָחָי לֹא אָבוֹא ולא אכנס להיכל ולא אעבור על מצות ה' שלא יכנס זר להיכלו: (יב) וָאַכִּירָה (נחמיה) וְהִנֵּה לֹא אֱלֹהִים שְׁלָחוֹ את שמעיה כִּי הַנְּבוּאָה דִּבֶּר עָלַי וְטוֹבִיָּה וְסַנְבַלַּט שְׂכָרוֹ מפני ששמעיה אמר נועדה יחד אל תוך ההיכל ואם נאמר שזה מותר לנחמיה מפני הסכנה, אז למה שיהא מותר לשמעיה ועוד כותב הרלב"ג שאין להקב"ה מעצור מלהושיע את נחמיה גם בלי שיחטא חטא זה: (יג) לְמַעַן שָׂכוּר הוּא שסנבלט וטוביה שכרו אותו כדי להפחיד לְמַעַן אִירָא וְאֶעֱשֶׂה כֵּן וְחָטָאתִי ע"י כניסתי להיכל וְהָיָה לָהֶם לְשֵׁם רָע לְמַעַן יְחָרְפוּנִי: פ (יד) וכך התפלל נחמיה ואמר זָכְרָה אֱלֹהַי לְטוֹבִיָּה וּלְסַנְבַלַּט כְּמַעֲשָׂיו אֵלֶּה וְגַם לְנוֹעַדְיָה הַנְּבִיאָה וּלְיֶתֶר הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ מְיָרְאִים מפחידים אוֹתִי: (טו) וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל ומשך זמן העבודה היה לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם: פ (טז) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ כָּל אוֹיְבֵינוּ וַיִּרְאוּ כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵינוּ שנשלמה החומה בזמן כה קצר וַיִּפְּלוּ מְאֹד בְּעֵינֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי מֵאֵת אֱלֹהֵינוּ נֶעֶשְׂתָה הַמְּלָאכָה הַזֹּאת: (יז) גַּם בַּיָּמִים הָהֵם מַרְבִּים חֹרֵי שרי יְהוּדָה לשלוח את אִגְּרֹתֵיהֶם הוֹלְכוֹת עַל טוֹבִיָּה וַאֲשֶׁר לְטוֹבִיָּה בָּאוֹת אֲלֵיהֶם: (יח) כִּי רַבִּים בִּיהוּדָה בַּעֲלֵי שְׁבוּעָה לוֹ כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַח שהיה שר גדול בישראל וִיהוֹחָנָן בְּנוֹ לָקַח אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּן בֶּרֶכְיָה: (יט) גַּם טוֹבֹתָיו של טוביה הָיוּ אֹמְרִים לְפָנַי וּדְבָרַי הָיוּ מוֹצִיאִים לוֹ אִגְּרוֹת שָׁלַח טוֹבִיָּה לְיָרְאֵנִי:
נחמיה פרק ז
(א) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִבְנְתָה הַחוֹמָה וָאַעֲמִיד הַדְּלָתוֹת וַיִּפָּקְדוּ הופקדו למשמרותיהם הַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַלְוִיִּם: (ב) וָאֲצַוֶּה אֶת חֲנָנִי אָחִי ידידי וְאֶת חֲנַנְיָה שַׂר הַבִּירָה עַל שערי יְרוּשָׁלִָם כִּי הוּא חנניה היה ידוע כְּאִישׁ אֱמֶת וְיָרֵא אֶת הָאֱלֹהִים מֵרַבִּים מימים רבים: (ג) ויאמר וָאֹמַר לָהֶם (נחמיה) לֹא יִפָּתְחוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם עַד חֹם הַשֶּׁמֶשׁ חצי היום וְעַד ובמשך הזמן שהשערים פתוחים הֵם ובעוד שהם עֹמְדִיםבמשמרת יָגִיפוּ יסגרו הַדְּלָתוֹת וֶאֱחֹזוּ וְהַעֲמֵיד מִשְׁמְרוֹת מ- יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִישׁ בְּמִשְׁמָרוֹ וְאִישׁ נֶגֶד בֵּיתוֹ: (ד) וְהָעִיר רַחֲבַת יָדַיִם וּגְדוֹלָה וְהָעָם מְעַט בְּתוֹכָהּ וְאֵין בָּתִּים חזקים בְּנוּיִם: (ה) וַיִּתֵּן אֱלֹהַי אֶל לִבִּי וָאֶקְבְּצָה אֶת הַחֹרִים השרים וְאֶת הַסְּגָנִים וְאֶת הָעָם לְהִתְיַחֵשׂ לחקור אחר ייחוסם וָאֶמְצָא סֵפֶר הַיַּחַשׂ הייחוס הָעוֹלִים בָּרִאשׁוֹנָה עם עזרא הכהן וָאֶמְצָא כָּתוּב בּוֹ:
משנת ההלכה
מלאכת המיסך
א. [45]המיסך אב מלאכה והוא מתיחת חוטי השתי כדי להכינו לפעולת האריגה שנעשית ע"י[46] ודרכם היה שמותח חוטי השתי על המסכה שרוצין לארוג בה שהוא מלבן העשוי מקנים או קורות שעליו מניחים חוטי השתי ולאחר מכן אורגים בו את חוטי הערב ומותח חוטי השתי בכלי האריגה מכובד עליון שהוא כעין קורה עגולה שכרוך עליה חוטי השתי לאורגם לכובד תחתון שכרוך עליו הבגד שנארג כבר (מאירי במשנה שבת עג ע"ב כלכלת שבת אות יז)
ב. וכן דרך האורגין שמותחין[47] החוטין תחלה על יתדות שנים אוחזין זו מכאן וזו מכאן כמדת ארך היריעה שהוא רוצה לעשותה או על הכלי העשוי לארוג בו והוא הנקרא מסכת ואח"כ מכה בשבט על החוטין שעלו אחד על השני ואינם מסודרים במקומם כדי שיתפרקו החוטין זה מזה ויתישרו למקומם החוטין זה בצד זה עד שתיעשה כולה שתי בלא ערב. ומתיחת החוטין כדרך האורגין, היא הנסכת המסכה וזה המותח נקרא מיסך[48]. והמכה על החוטים לסדרם נקרא שובט (רמב"ם שבת פ"ט הי"ז מאירי שבת עה ע"ב)
ג. המיסך, חייב. והשובט על החוטין עד שיתפרקו ויתקנם או שמשווה חוטי השתי, י"א שהרי זה תולדת מיסך: (רמב"ם שם הי"ח) וי"א[49] שהוא האב בעצמו (רש"י ורמב"ן שבת עה ע"ב ד"ה שובט)
ד. העושה מחצלת או סל משסידר השתי חייב משום מיסך וכן העושה כלי מקנים[50] (ירושלמי שבת פ"ז ה"ב מובא בערוה"ש שם סעי' יג)
[1] ספורנו
[2] ת"י
[3] ת"א ת"י
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] רמב"ן
[7] ת"י
[8] פי' ר' יוסף בכור שור
[9] רמב"ן
[10] חזקוני
[11] ת"א ת"י
[12] אבע"ז
[13] חזקוני
[14] אבע"ז
[15] רבינו בחיי
[16] רמב"ן
[17] ספורנו
[18] רשב"ם
[19] פי' ר' יוסף בכור שור
[20] רמב"ן
[21] חזקוני
[22] רמב"ן
[23] ספורנו
[24] רשב"ם
[25] רמב"ן
[26] רשב"ם חזקוני
[27] רמב"ן
[28] רמב"ן
[29] ת"א ת"י רבינו בחיי
[30] רבינו בחיי
[31] רשב"ם
[32] ספורנו
[33] רבינו בחיי
[34] רש"י
[35] רבינו בחיי
[36] ספורנו
[37] רבינו בחיי
[38] רמב"ן
[39] רבינו בחיי
[40] רשב"ם
[41] רבינו בחיי
[42] רשב"ם
[43] פי' הרא"ש
[44] רשב"ם
[45] עיין העושה שתי בתי נירים בצורות האריגה השונות
[47] משמע שהרמב"ם חולק על רש"י שבת עה ע"ב שכתב ד"ה שובט הרי הוא בכלל מיסך – "דהיינו מיסך ממש, שמסדר חוטי השתי" וס"ל שסידור חוטי השתי אינו המיסך אלא אחר שסידרם מותחם מכובד עליון לתחתון וכ"כ בלח"מ אמנם מדברי המ"מ משמע דלא פליגי ואפשר שלדעת הרמב"ם ודאי יהיה חייב על מיסך דרש"י דהיינו שמסדר חטי השתי אלא אתי למימר שחייב אף על מתיחתם ועיין במאירי שם עג ע"ב שכתב "המיסך והוא הנקרא אורדיר והוא מתיחת חוטי השתי על המסכה שרוצין לארוג בה" והיינו לכאורה כדעת הרמב"ם אע"ג שאת פירוש מילת המיסך פירש כרש"י שם במשנה שפי' אורדי"ר ועיין במאירי שם עה ע"ב שפי' "דרך האורגים שמותחין החוטין תחלה על יתדות זו מכאן וזו מכאן כמדת ארך היריעה שהוא רוצה לעשותה או על הכלי העשוי לארוג בו והוא הנקרא מסכת" וא"כ לפפ"ז לא פליגי כלל הרמב"ם ורש"י שבכלי הנקרא מסכת אין דרך למתוח אלא לסדר חוטי השתי וזה מה שפירש"י והוא אורדיר והרמב"ם איירי באופן אריגה אחר דהיינו שהשתי מונח על קורה העליונה ומותחים אותו לקורה התחתונה כדי לארוג ועיין בפי' המשניות בפ' כלל גדול שפי' "והמסיך והוא המושך השתי והיא ההסכה נגזר מן המסכה הנסוכה" וצ"ע
[49] וז"ל רש"י שם ד"ה שובט - משוה השתי בכרכר וכו' שובט הרי הוא בכלל מיסך - דהיינו מיסך ממש, שמסדר חוטי השתי: וכוונתו לכאורה כמש"כ הרמב"ן שם ודאמרי ליה רבנן שובט הרי הוא בכלל מיסך מדקדק הרי הוא בכלל אורג. קשיא נמי דהא כל מלתא דהואי במשכן אע"ג [דאיכא] דדמיא לה חשיב לה, וי"ל שובט ומיסך, מדקדק ואורג אחד הן לגמרי ולא שנים הדומין: ועיין לחם משנה שם הט"ז ועיין טל אורות שכתב דמשוה השתי בכלי הנקרא כרכר הוא מיסך ממש והיינו שמשוה ע"י מחט הנמצאת בראש הכרכר שעל ידה מושך החוט ומחזירו למקומו והשובט בשבט שהוא ע"י הכאת החוטים להחזירם הוא התולדה וא"כ לפ"ז לא פליגי רש"י והרמב"ם וכן לפ"ז אפשר ליישב נמי הא דקשיא דרש"י כתב להדיא בדף צז ע"ב ד"ה מאי לאו דשובט הוי תולדה דמיסך וא"כ ע"כ צ"ל דהכא איירי במפריד במחט שבראש הכרכר וזה הוי אב ובדף צה איירי במכב שאינו אלא דומה לאב כיון שתכליתו הוא מעין האב והוי תולדה וצ"ע
[50] רש"י שבת עד ע"ב בד"ה חייב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה