פרשת תרומה יום ב'

מקרא

שמות פרק כה

(יז) וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת כיסוי. שהיא כפרה מכיון שרומזת על דברי תורה המכפרים גם במקום שאי הקרבנות מכפרים[1] זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ ולא נתנה תורה שיעור בעביה וקבלת רבותינו שהיה עוביה טפח[2]:

(יח) וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים[3] צורתם כמין עוף בעל כנפים גדולות ופניהם כפני נער[4] אחד צורת זכר ואחד צורת נקיבה זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם כלומר שלא תדביק אותם לכפורת אלא תעשה אותם מגוף הכפורת[5] מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:

(יט) וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה בבת אחת ולא יעשה האחד ואח"כ השני ועל פי נס נעשה על ידי בצלאל לבדו[6] מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו:

(כ) וְהָיוּ הַכְּרֻבִים גובהם עשרה טפחים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה מעל גובה גופם כלומר מעל עשרה טפחים סֹכְכִים מלשון סכך שהצילו מעל הכפורת בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו ואז - אֶל אמצע[7]הַכַּפֹּרֶת וכלפי מטה ולא כלפי מעלה[8] יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים:

(כא) וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה ורק אחרי שתהיה כפורת שלמה אז - וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ כוונת הכתוב היא לרבות בו נתינה, לומר שאחר שיתן הכפורת על הארון לא יצאו ממנו עוד לדורות עולם והקדים נתינת הכפורת לנתינת העדות, כי לא בא אלא לומר שאחר שנתנום בארון וכיסה בכפורת נתונים נתונים יהיו שמה עד עולם[9]:

(כב) וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם שם אקבע לך מועד לדבר וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת והאי דכתיב "וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" - הכי קאמר - מאהל מועד היה שומע הקול כשהיה חוץ לאוהל, וכשהיה תוך האהל היה הקול בא אליו מעל הכפרת כדכתיב "ובבא משה אל אהל מועד"[10] אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ

(כג) וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ כולל עובי השולחן[11]:

(כד) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר למעלה ומלמטה, ועדיין היה עץ השולחן נראה, ולכך אמר - וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב לכסות עובי העץ, והוא עשוי כמיז זר שנותניז סביב לשולחן[12]:

(כה) וְעָשִׂיתָ לּוֹ לשלחן מִסְגֶּרֶת דבר הסוגר ומקיף טֹפַח סָבִיב גובה טפח סביב על שפת של שלחן שלא יפול הלחם[13] וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב:

(כו) וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו משני צדי רחבו וארכו שהיה אמתיים בין שני בדיו היה מקום לנושאין שנים לפניו זה בצד זה ושנים לאחריו זה בצד זה כגון שהיו עושים לארון הקודש[14]:

(כז) לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת תִּהְיֶיןָ הַטַּבָּעֹת בשלחן למטה מן המסגרת יהיו הטבעות קבועות ולא במסגרת עצמה[15] לְבָתִּים לְבַדִּים אותן טבעות יהיו בתים להכניס בהם הבדים[16] לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן:

(כח) וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וְנִשָּׂא בָם במזבחות (לקמן כז, ז. ל, ד) ובארון (פסוק יד) לא כתב רק לשאת כו' וכאן כתב ונשא בם, פירוש שמצוה לישא את השולחן אף שלא לצורך בהיותו במקדש להראותו לעולי רגלים ראו חבתכם לפני המקום[17] אֶת הַשֻּׁלְחָן:

(כט) וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו דפוס כעין תיבה פרוצה שיש לה רק שני קירות לעשות בו הלחם והיה הדפוס עשוי כדפוס הלחם[18] ויש מפרשים קערתיו ללוש בהן לחם הפנים הנתון עליו[19] וְכַפֹּתָיו בזיכין שנותנים בהם הלבונה[20] וּקְשׂוֹתָיו כמין חצאי קנים והלחם על הקשוות, וכן בין לחם ללחם ששה זה על זה, ולפיכך נקראין במקום אחר קשות הנסך, שמסככין על הלחם בין לחם ללחם[21] וּמְנַקִּיֹּתָיו הם סניפין מפוצלין שסומכין את הקנים וכן פי' הרמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ג הלכה יג ארבעה סניפין של זהב היו לשלחן מפוצלין בראשיהן שהיו סומכין בהן שתי המערכות של לחם הפנים, שנים מסדר זה, ושנים מסדר זה, והם הנאמרים בתורה וקשותיו ושם בהלכה יד "כ"ח קנים של זהב כל אחד מהן כחצי קנה חלול היו לו, ארבעה עשר לסדר זה וארבעה עשר לסדר זה, והם הנקראים מנקיותיו" אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב הוא מענין הגנה כמו [איוב א'] הלא אתה שכת בעדו ובעד וכו' ומוסב על שתיהם שהקשוות והמנקיות מגינים על הלחם שלא ישבר, ולכן במעשה אמר לקמן [ל"ז מ"ז] ואת מנקיותיו ואת הקשות אשר יוסך בהן[22] טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם:

(ל) וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לפי פשוטו לחם הראוי לפני שרים לחם נאה[23] וי"א לחם שהיה מונח בפנים שהרי הוא לפני תמיד[24] וי"א לחם שהיה לו פנים כלומר שמשתי קצותיו קיפלו כלפי מעלה ושוב קיפלו כלפי האמצע והם פני הלחם[25] לְפָנַי תָּמִיד: פ

(לא) וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה מחתיכת זהב אחת תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ הוא הרגל של מטה העשוי כמין תיבה ושלשה הרגלים יוצאין הימנה ולמטה וְקָנָהּ הקנה האמצעי שלה העולה באמצע הירך זקוף כלפי מעלה ועליו נר האמצעי עשוי כמין בזך לצוק השמן לתוכו ולתת הפתילה גְּבִיעֶיהָ ואלו עשויין מזהב ובולטין ויוצאין מכל קנה וקנה כמנין שנתן בהם הכתוב ולא היו בה אלא לנוי כַּפְתֹּרֶיהָ כמין תפוחים היו עגולין סביב בולטין סביבות הקנה האמצעי וּפְרָחֶיהָ ציורין עשויין בה כמין פרחים מִמֶּנָּה יִהְיוּ הכל מקשה יוצא מתוך חתיכת הזהב ולא יעשם לבדם וידביקם[26]:

(לב) וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי י"א שיצא לכאן ולכאן באלכסון נמשכין ועולין עד כנגד גובהה של מנורה שהוא קנה האמצעי[27] וי"א עגולים ארוכים חלולים[28] ויוצאין מתוך קנה האמצעי זה למעלה מזה התחתון ארוך ושל מעלה קצר הימנו והעליון קצר הימנו לפי שהיה גובה ראשיהן שוה לגובהו של קנה האמצעי השביעי שממנו יוצאים הששה קנים[29]:        

נביא

ירמיה פרק מב

יג  וְאִם אֹמְרִים אַתֶּם לֹא נֵשֵׁב בָּאָרֶץ הַזֹּאת לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹל יְקֹוָק  אֱלֹהֵיכֶם  ואם לא תשבו בארץ הזו, כנגד דבר יְקֹוָק :

יד  לֵאמֹר  שתאמרו: לֹא כִּי אֶרֶץ מִצְרַיִם נָבוֹא  לא נשאר בארץ, ונרד למצרים. אֲשֶׁר לֹא נִרְאֶה מִלְחָמָה וְקוֹל שׁוֹפָר לֹא נִשְׁמָע וְלַלֶּחֶם לֹא נִרְעָב וְשָׁם נֵשֵׁב  ששם לא נראה מלחמה ולא נסבול מרעב:

טו  וְעַתָּה לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר יְקֹוָק  שְׁאֵרִית יְהוּדָה כֹּה אָמַר יְקֹוָק  צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִם אַתֶּם שֹוֹם תְּשִׂמוּן פְּנֵיכֶם לָבֹא מִצְרַיִם  אם תשימו פניכם לרדת מצרימה. וּבָאתֶם לָגוּר שָׁם:

טז וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶּנָּה  חרב מלך בבל, שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם  שם, במצרים, תשיג אתכם החרב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָרָעָב אֲשֶׁר אַתֶּם דֹּאֲגִים מִמֶּנּוּ  הרעב שבא"י. שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרַיִם וְשָׁם תָּמֻתוּ  הרעב יבוא אתכם למצרים  ושם תמותו:

יז   וְיִהְיוּ כָל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׂמוּ אֶת פְּנֵיהֶם לָבוֹא מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם יָמוּתוּ בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם:

יח  כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק  צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר נִתַּךְ אַפִּי וַחֲמָתִי עַל ישְׁבֵי יְרוּשָׁלַם  כמו ששפכתי כעסי על ירושלים, כֵּן תִּתַּךְ חֲמָתִי עֲלֵיכֶם בְּבֹאֲכֶם מִצְרָיִם  כך, אשפוך את כעסי עליכם  היורדים מצרימה. וִהְיִיתֶם לְאָלָה  לסמל של קללה. (וכשיקללו  יקללו שיהיו כמותם) וּלְשַׁמָּה  לשממה. וְלִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה  לבושה. וְלֹא תִרְאוּ עוֹד אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה  את א"י:

יט  דִּבֶּר יְקֹוָק  עֲלֵיכֶם שְׁאֵרִית יְהוּדָה אַל תָּבֹאוּ מִצְרָיִם יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם  שימו לבכם שהזהרתי אתכם מלרדת למצרים:

כ   כִּי הִתְעֵיתֶם בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם  נפשכם תעתה בכך ששאלתם את יְקֹוָק , אם לרדת למצרים או לא (שהרי אתם לא שומעים בקולו!). כִּי אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי אֶל יְקֹוָק  אֱלֹהֵיכֶם לֵאמֹר הִתְפַּלֵּל בַּעֲדֵנוּ אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וּכְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר יְקֹוָק  אֱלֹהֵינוּ כֵּן הַגֶּד לָנוּ וְעָשִׂינוּ:

כא וָאַגִּד לָכֶם הַיּוֹם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹל יְקֹוָק  אֱלֹהֵיכֶם וּלְכֹל אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם:

כב וְעַתָּה יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדֶּבֶר תָּמוּתוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר חֲפַצְתֶּם לָבוֹא לָגוּר שָׁם:

ירמיה פרק מג

א  וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם אֶת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק  אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְקֹוָק  אֱלֹהֵיהֶם אֲלֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

ב   וַיֹּאמֶר עֲזַרְיָה בֶן הוֹשַׁעְיָה וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל הָאֲנָשִׁים הַזֵּדִים  האנשים הרשעים. אֹמְרִים אֶל יִרְמְיָהוּ שֶׁקֶר אַתָּה מְדַבֵּר לֹא שְׁלָחֲךָ יְקֹוָק  אֱלֹהֵינוּ לֵאמֹר לֹא תָבֹאוּ מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם:

ג   כִּי בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה מַסִּית אֹתְךָ בָּנוּ  כל מה שאמרת, לא מפי יְקֹוָק  הוא, אלא בגלל ברוך בן נריה שמסית אותך לֹאמַר כך, כדי שנ"נ יהרוג אותנו, ויגלה את שארית הפליטה  לבבל. לְמַעַן תֵּת אֹתָנוּ בְיַד הַכַּשְׂדִּים לְהָמִית אֹתָנוּ וּלְהַגְלוֹת אֹתָנוּ בָּבֶל:

ד   וְלֹא שָׁמַע יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים וְכָל הָעָם בְּקוֹל יְקֹוָק  לָשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ יְהוּדָה:

ה   וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֵת כָּל שְׁאֵרִית יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁבוּ מִכָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִדְּחוּ שָׁם לָגוּר בְּאֶרֶץ יְהוּדָה  את כל השארית שחזרו ליהודה, אחר שברחו בשעת המלחמה  לעמים שמסביב:

ו    אֶת הַגְּבָרִים וְאֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַטַּף וְאֶת בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר הִנִּיחַ נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וְאֶת בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּהוּ:

ז    וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ מִצְרַיִם כִּי לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְקֹוָק  וַיָּבֹאוּ עַד תַּחְפַּנְחֵס:

כתובים

עזרא פרק ז

 

(טז) וְכֹל כְּסַף וּדְהַב דִּי תְהַשְׁכַּח בְּכֹל מְדִינַת בָּבֶל עִם הִתְנַדָּבוּת עַמָּא וְכָהֲנַיָּא מִתְנַדְּבִין לְבֵית אֱלָהֲהֹם דִּי בִירוּשְׁלֶם: (יז) כָּל קֳבֵל דְּנָה אָסְפַּרְנָא תִקְנֵא בְּכַסְפָּא דְנָה תּוֹרִין דִּכְרִין אִמְּרִין וּמִנְחָתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן וּתְקָרֵב הִמּוֹ עַל מַדְבְּחָה דִּי בֵּית אֱלָהֲכֹם דִּי בִירוּשְׁלֶם: (יח) וּמָה דִי עליך עֲלָךְ וְעַל אחיך אֶחָךְ יִיטַב בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּד כִּרְעוּת אֱלָהֲכֹם תַּעַבְדוּן: (יט) וּמָאנַיָּא דִּי מִתְיַהֲבִין לָךְ לְפָלְחָן בֵּית אֱלָהָךְ הַשְׁלֵם קֳדָם אֱלָהּ יְרוּשְׁלֶם: (כ) וּשְׁאָר חַשְׁחוּת בֵּית אֱלָהָךְ דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּן תִּנְתֵּן מִן בֵּית גִּנְזֵי מַלְכָּא: (כא) וּמִנִּי אֲנָה אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מַלְכָּא שִׂים טְעֵם לְכֹל גִּזַּבְרַיָּא דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה דִּי כָל דִּי יִשְׁאֲלֶנְכוֹן עֶזְרָא כָהֲנָה סָפַר דָּתָא דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא אָסְפַּרְנָא יִתְעֲבִד: (כב) עַד כְּסַף כַּכְּרִין מְאָה וְעַד חִנְטִין כֹּרִין מְאָה וְעַד חֲמַר בַּתִּין מְאָה וְעַד בַּתִּין מְשַׁח מְאָה וּמְלַח דִּי לָא כְתָב: (כג) כָּל דִּי מִן טַעַם אֱלָהּ שְׁמַיָּא יִתְעֲבֵד אַדְרַזְדָּא לְבֵית אֱלָהּ שְׁמַיָּא דִּי לְמָה לֶהֱוֵא קְצַף עַל מַלְכוּת מַלְכָּא וּבְנוֹהִי: (כד) וּלְכֹם מְהוֹדְעִין דִּי כָל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא זַמָּרַיָּא תָרָעַיָּא נְתִינַיָּא וּפָלְחֵי בֵּית אֱלָהָא דְנָה מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא שַׁלִּיט לְמִרְמֵא עֲלֵיהֹם: (כה) וְאַנְתְּ עֶזְרָא כְּחָכְמַת אֱלָהָךְ דִּי בִידָךְ מֶנִּי שָׁפְטִין וְדַיָּנִין דִּי לֶהֱוֹן דאנין דָּאיְנִין לְכָל עַמָּה דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה לְכָל יָדְעֵי דָּתֵי אֱלָהָךְ וְדִי לָא יָדַע תְּהוֹדְעוּן: (כו) וְכָל דִּי לָא לֶהֱוֵא עָבֵד דָּתָא דִי אֱלָהָךְ וְדָתָא דִּי מַלְכָּא אָסְפַּרְנָא דִּינָה לֶהֱוֵא מִתְעֲבֵד מִנֵּהּ הֵן לְמוֹת הֵן לשרשו לִשְׁרֹשִׁי הֵן לַעֲנָשׁ נִכְסִין וְלֶאֱסוּרִין: פ

(טז) וכל נדבת כסף וזהב שתשיג בכל מדינת בבל, עם התנדבות העם והכהנים שנדבו לבית ה' אשר בירושלים: (יז) לכן, בדחיפות תקנה בכסף הזה פרים, אילים, כבשים ומנחתם ונסכיהם, ותקריב אותם על המזבח אשר בבית אלהיכם אשר בירושלים: (יח) ובשאר הכסף תעשו מה שייטב עליך ועל אחיך לדבר מצוה לעשות רצון אלוהיכם: (יט) והכלים אשר ניתנים לך לעבודת בית אלהיך, תן אותם בשלימות לפני אלוהי ירושלים בבית ה': (כ) ושאר צרכי בית אלוהיך אשר יוטל עלך לתת, ינתן מבית גנזי המלך: (כא) וממני, אני דריוש המלך, נתנת הוראה לכל הגזברים אשר בעבר הנהר: כל אשר יבקש מכם עזרא הכהן חכם התורה של אלהי השמים בדחיפות יעשה!: (כב) עד סכום של מאה ככרי כסף (לקניית קרבנות) ועד מאה כורים חיטים (למנחות) ועד מאה בתים (כמות של מידה) של יין (לנסכים) ועד מאה בתים של שמן (לבלילת המנחות) ומלח ללא הגבלות: (כג) כל אשר במצוות אלהי השמים יעשה ללא היסוס לבית אלהי השמים, כדי שלא יהיה קצף על מלכות המלך ובניו: (כד) ולכם, גזברי המס, ידוע יהיה, שכל הכהנים והלויים המשוררים והשוערים,הנתינים ועובדי בית האלהים הזה, לא ישלוט איש להטיל עליהם שום מנת המלך ומס גלגלת ומיסים שונים: (כה) ואתה עזרא, כחכמת אלהיך אשר בידך, מנה שופטים ודיינים שיהיו דנים לכל העם אשר בעבר הנהר. כל יודעי דיני תורך אלהיך, אותם תמנה, ומי שלא ידע דבר מה, אתה תודיענו: (כו) וכל מי שלא יקיים מיד את דת אלהיך ודת המלך, תכף יעשה בו פסק הדין, הן להמית, והן להשמיד אותו ואת משפחתו, הן לעונש של ממון ונכסים והן לעונש יסורים ומאסר: עד כאן נוסח המכתב שמסר המלך דריוש לעזרא הסופר

(כז) על זאת ברך עזרא הסופר את ה' וכך אמר בָּרוּךְ יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ אֲשֶׁר נָתַן כָּזֹאת בְּלֵב הַמֶּלֶךְ לְפָאֵר אֶת בֵּית יְקֹוָק אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: (כח) וְעָלַי הִטָּה חֶסֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיוֹעֲצָיו כל השבעה וּלְכָל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַגִּבֹּרִים וַאֲנִי הִתְחַזַּקְתִּי כְּיַד כאשר הייתה עזרתו של יְקֹוָק אֱלֹהַי עָלַי וָאֶקְבְּצָה מִיִּשְׂרָאֵל רָאשִׁים לַעֲלוֹת עִמִּי: פ

משנת ההלכה

מלאכת הגוזז

       א.       התולש שער מעורות המת או צמר בידו מן הבהמה, י"א[30] שחייב, שדרכן בכך גם לתלוש. ולכן צריך ליזהר בבגדים מעור שיש עליהם עדיין את השערות כגון מעיל פרוה וכיו"ב שלא יתלוש מהם השערות, דאיכא חיוב חטאת. וכן לא יקח כנים מעורות שועלים וכיוצא בו, משום שמנתק מן השערות (חיי אדם כלל כא סעי' בשם הט"ז ומ"ב סי' שמ ס"ק ה) וי"א[31]שפטור שאין דרך גזיזה בכך (שו"ע הרב סי' שמ סעי' א)

        ב.        התולש נוצה מעוף בין חיה בין מתה, חייב, דאורחיה בכך[32], והוי גוזז. (חיי אדם שם סעי' ב ומ"ב ס"ק ה)

         ג.         ואם כבר נתבשל העוף יש אוסרים ויש מתירים ובמקום הצורך כשלא הוסרו הנוצות קודם שבת יש לסמוך על המתירים ולהסירם אף בשבת ויעשה כן רק סמוך לאכילה משום איסור בורר[33]

---

[1] אבע"ז. צרור המור

[2] ת"י

[3]  הכרובים במקדש ובמשכן מופת ועדות למציאות מלאכים שכשם שנצטוינו באמונת מציאות ה' יתברך והוא עיקר הראשון מעיקרי התורה, וכענין שכתוב (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך כן נצטוינו שנאמין מציאות המלאכים והוא העיקר השני לפי שהמלאכים הם המשפיעים כח השכל ומשימים הדיבור בפי הנביאים במצות ה' יתברך שאלמלא כן אין נבואה ואם אין נבואה אין תורה, ומפני זה צוה הכתוב מעשה הכרובים להורות על מציאות המלאכים, ומה שהיו שנים ולא אחד כדי שלא תחשוב שהוא צורת האל הנעבד. ואם תאמר יש לך להסתפק בשתי רשויות, אין זאת שהרי היו פורשים כנפים למעלה מקבלים שפע כח הבא להם מלמעלה. רבינו בחיי.

[4] רשב"ם חזקוני

[5] רש"י

[6] העמק דבר

[7] רשב"ם

[8] מלבי"ם

[9] אור החיים

[10] פי' ר' יוסף בכור שור חזקוני

[11] רש"י אבע"ז

[12] פי' ר' יוסף בכור שור

[13] חזקוני

[14] חזקוני

[15] רשב"ם

[16] רש"י

[17] משך חכמה

[18] רשב"ם

[19] חזקוני ובפי' רבי יוסף בכור שור

[20] רש"י רשב"ם

[21] רשב"ם

[22] מלבי"ם

[23] רשב"ם

[24] ת"י

[25] רש"י

[26] רש"י

[27] רש"י

[28] אבע"ז

[29] רש"י

[30] דהכי איתא בירושלמי פ' כלל גדול [הל' ב'] התולש מבהמה מתה חייב שתלישתה זו היא גזיזתה (ט"ז סי' שלו ס"ק י)

[31] ואני תמה על הדעות המחייבות שמצד הסברא כשם דבתלישה מן הקרקע אין החיוב אלא במחובר כמו כן התלישה מבעלי חיים אינו אלא בחיים עוד דבר זה מפורש במשנה דאבות מלאכות הממחק ופירש"י שמגרר שיער העור וכ"כ הרמב"ם בפי"א דין ה' איזהו מוחק זה המעביר שיער או צמר מעל האור לאחר מיתה עד שיחליק פני העור עכ"ל ואי ס"ד דתולש שיער מעור המתה חייב משום תולש הא אפילו באחת חייב ולמה בעינן עד שיחליק ואין לומר דבמחליק חייב שתים היה לו לבאר ויותר מזה מפורש בגמ' [ע"ד:] תנו רבנן התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב ג' חטאות תולש משום גוזז קוטם משום מחתך ממרט משום ממחק וה"פ שתולש כנף מבעל חי בחייה חייב משום תולש ואחר שתלשה אם קטמה ומרטה חייב משום מחתך וממחק ולא משום תולש: ואפילו אם נפרש התולש את הכנף לאחר מיתה וכ"כ הר"ן בפ' כלל גדול מ"מ זהו בעוף ולא בבהמה והכי מפורש בבכורות [כ"ה.] דתולש לאו היינו גוזז ורק בעוף חייב בתולש דהכי אורחיה ולא בבהמה ע"ש וכן פסק הרמב"ם בפ"א [הל' ז'] ממעילה דתולש לאו היינו גוזז ע"ש והירושלמי שהביא דתולש מבהמה מתה חייב שתלישתה זו היא גזיזתה בירושלמי ליכא בהמה ואעוף קאי והכי איתא בירושלמי דמקשה על ריש לקיש שפוטר בתולש בקדשים והא איהו אמר התולש כנף בעוף חייב משום גוזז ומתרץ דלא דמי דבעוף שאין גיזה תלישתה זו היא גיזתה משא"כ בבהמה תדע לך שהוא כן דתני תלש מן המתה חייב תלישתה זו היא גיזתה עכ"ל ופירשו המפרשים דתלש מן המתה אפילו בבהמה חייב ע"ש ואני תמה על זה מהך דממחק שכתבנו ולכן נלע"ד דאעוף קאי וה"פ תדע לך שתולש לאו היינו גוזז שהרי שנינו דגם תולש לאחר מיתה חייב ולאחר מיתה ודאי דליכא סברא לומר בבהמה דתולש היינו גוזז ואע"ג דגוזז חייב גם לאחר מיתה דכן שנינו בתוספתא וכן פסק הרמב"ם בפ"ט דין ז' דגוזז צמר או שיער מן הבהמה והחיה בין מן החי בין מן המת חייב ע"ש מ"מ לומר גם בלאחר מיתה דתולש הוי גוזז אין סברא ורק בעוף דליכא גיזה יש סברא לומר כן משום דבעוף תולש הוא גוזז וגוזז שייך גם לאחר מיתה אבל תולש אינו אלא מחיים כמו בעץ במחובר ולאחר מיתה דומה לתלוש (ערוך השולחן סי' שלו סעי' לד לה)

אמנם עיין בביאור הלכה סי' שמ ד"ה וחייב שכתב "והדין עם הט"ז דדברי הט"ז לאו יחידאה הוא כי כן משמע מהרא"ש בבכורות בשם הרמב"ן וכן איתא בהדיא ברא"ש בפרק כלל גדול סימן ו' ובפירוש ר"ח בדף ע"ד ע"ב ובדברי רבינו ירוחם ומה שהביא היד אהרן ראיה מהרמב"ם דפליג ע"ז מדכתב הגוזז וכו' ולא נקט התולש לאו ראיה היא דנקט גוזז משום דרצה לסיים בין מן החי בין מן המת ובתולש אין חייב כ"א לאחר מיתה דאז אורחה בתלישה כמו בגיזה משא"כ מחיים פטור בתלישה דלאו אורחא היא משום דכאיב לה וכן מה שהביא ראיה מדנקט הרמב"ם התולש כנף מן העוף ולא נקט התולש צמר מן הבהמה לאו ראיה היא כלל דדין תולש כנף העוף הוא אפילו מחיים וכדמוכח שם בבכורות ובבהמה מחיים אינו חייב בתולש כ"א בגוזז וכנ"ל וממילא מה שכתב עוד היד אהרן דהירושלמי דלא כהלכתא משום דמגמרא דילן משמע להיפך מדמסקינן שם בבכורות שאני כנף דהיינו אורחיה משמע דהתולש מן הבהמה לאו אורחיה לאו ראיה היא כלל ופליאה עליו דהגמרא שם איירי בתולש מן החי וזה דוקא בעוף חייב ולא בבהמה משא"כ בתולש מן המת גם בבהמה אורחה בתלישה כמו בגיזה וכדאמר בירושלמי תלישתה זו היא גיזתה ולפיכך אין לנו לזוז מדברי הירושלמי שהביאוהו הפוסקים הראשונים:

[32] שבעופות דרכן להסיר הנוצות ע"י תלישה כמו בבהמה ע"י גזיזה ולפיכך תולש כנף מן העוף בין מחיים בין לאחר מיתה חייב דתלישתן זו היא גיזתן (מ"ב שם)

[33] קיצור הלכות שבת סי' יח אות ב ועיין אג"מ ח"ד סי' עד