מקרא
שמות פרק כט
(י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד למעלה צוה להקריב, ולא פירש אל אהל מועד, רק שיקריב אותם למקום הכהנים, שיהיו מזומנים, ודי שיהיו לפני פתח חצר המשכן, ועכשיו הצריך שיקריבם אל פתח אהל מועד, כאשר מפרש בשחיטה (פסוק יא) וכי הסמיכה תהיה שם[1] וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר:
(יא) וְשָׁחַטְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְקֹוָק פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(יב) וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר וְנָתַתָּה עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ וְאֶת כָּל שירי הַדָּם תִּשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ כמין בליטה סביב סביב כמין צנור בית קבול עשוי לו סביב סביב לאחר שעלה אמה מן הארץ[2]:
(יג) וְלָקַחְתָּ אֶת כָּל הַחֵלֶב שיש שני חלבים על הקרב, וכשאומר כל החלב כולל שני החלבים כאחד[3] הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד[4] וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה:
(יד) וְאֶת בְּשַׂר הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ לפי שמנתחו בלא הפשט ואח"כ מוציאו ושורפו תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה חַטָּאת הוּא והיא אחת מחטאות החיצונות שנשרפות[5]:
(טו) וְאֶת הָאַיִל הָאֶחָד המובחר מבניהם[6] תִּקָּח וְסָמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל:
(טז) וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאָיִל וְלָקַחְתָּ אֶת דָּמוֹ וְזָרַקְתָּ את כל הדם[7] עַל הַמִּזְבֵּחַ בכלי אוחז במזרק וזורק כנגד הקרן כדי שיראה לכאן ולכאן ואין קרבן טעון מתנה באצבע אלא חטאת בלבד אבל שאר זבחים אינן טעונין קרן ולא אצבע שמתן דמם מחצי המזבח ולמטה ואינו עולה בכבש אלא עומד בארץ וזורק סָבִיב ב' מתנות שהן ארבע האחת בקרן זוית זו והאחת בקרן שכנגדה באלכסון וכל מתנה נראית בשני צדי הקרן אילך ואילך נמצא הדם נתון בד' רוחות סביב לכך קרוי סביב[8]:
(יז) וְאֶת הָאַיִל תְּנַתֵּחַ לִנְתָחָיו וְרָחַצְתָּ קִרְבּוֹ וּכְרָעָיו וְנָתַתָּ את קרבו וכרעיו בבזך עַל עם נתחיו[9] נְתָחָיו וְעַל רֹאשׁוֹ:
(יח) וְהִקְטַרְתָּ אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לַיקֹוָק רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַיקֹוָק הוּא:
(יט) וְלָקַחְתָּ אֵת הָאַיִל הַשֵּׁנִי וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל:
(כ) וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הוא הסחוס גדר האמצעי שבתוך האוזן[10] וי"מ שהוא הרך הדבק בעגול האוזן[11] אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וְזָרַקְתָּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב כמעשה איל העולה:
(כא) וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר שותת ויורד[12] עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ:
(כב) וְלָקַחְתָּ מִן הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין כִּי אֵיל מִלֻּאִים הוּא:
(כג) וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת מן החלות וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד מעשר שבכל מין ומין מִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְקֹוָק:
(כד) וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה מוליך ומביא למי שארבע רוחות העולם שלו ותנופה מעכבת ומבטלת פורעניות ורוחות רעות[13] לִפְנֵי יְקֹוָק:
(כה) וְלָקַחְתָּ אֹתָם מִיָּדָם וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי יְקֹוָק אִשֶּׁה הוּא לַיקֹוָק:
(כו) וְלָקַחְתָּ אֶת הֶחָזֶה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וְהֵנַפְתָּ אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק וְהָיָה לְךָ לְמָנָה:
(כז) וְקִדַּשְׁתָּ אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה קדשם לדורות להיות נוהגת תרומתם והנפתם כחזה ושוק של שלמים אבל לא להקטרה אלא והיה לאהרן ולבניו לאכול[14] אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם כלומר למעלה ולמטה[15] מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים מֵאֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וּמֵאֲשֶׁר לְבָנָיו:
(כח) וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל השלמים לבעלים ואת החזה ואת השוק יתנו לכהן[16] כִּי תְרוּמָה הוּא וּתְרוּמָה יִהְיֶה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם תְּרוּמָתָם לַיקֹוָק:
נביא
ירמיה פרק מח
לא עַל כֵּן עַל מוֹאָב אֲיֵלִיל וּלְמוֹאָב כֻּלֹּה אֶזְעָק על כל מואב אזעק. אֶל אַנְשֵׁי קִיר חֶרֶשׂ יֶהְגֶּה ליבי יהמה, על אנשי קיר חרש שם מקום. (כמו:"אהגה כיונה";ישעיה לח', יד'):
לב מִבְּכִי יַעְזֵר אֶבְכֶּה לָּךְ הַגֶּפֶן שִׂבְמָה כמו הבכי שבכיתי על יעזר שנשחתה, כך אבכה על הגפנים שנאבדו בְּשִׂבְמָה. נְטִישֹׁתַיִךְ עָבְרוּ יָם עַד יָם יַעְזֵר נָגָעוּ הענפים שלך (של שִׂבְמָה) עברו את הים, וגלו עד ים יעזר. עַל קֵיצֵךְ וְעַל בְּצִירֵךְ שֹׁדֵד נָפָל השודד שדד את התאנים והבציר:
לג וְנֶאֶסְפָה שִׂמְחָה וָגִיל מִכַּרְמֶל וּמֵאֶרֶץ מוֹאָב תִּכָלֶה (תגמר) השמחה, מהכרמל (מקום שדות וכרמים) וממואב. וְיַיִן מִיקָבִים הִשְׁבַּתִּי לא יהיה עוד יין ביקבים. לֹא יִדְרֹךְ הֵידָד לא יקראו עוד "הידד" שקוראים בזמן דריכת ענבים. הֵידָד לֹא הֵידָד קריאת הידד לא תהיה:
לד מִזַּעֲקַת חֶשְׁבֹּון עַד אֶלְעָלֵה עַד יַהַץ נָתְנוּ קוֹלָם זעקת חשבון וְאֶלְעָלֵה, תִּשָמַע עד יַהַץ. מִצֹּעַר עַד חֹרֹנַיִם וכן זעקת צֹּעַר וְחֹרֹנַיִם, תִּשָמַע עד יַהַץ. עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה מואב (נמשלו לעֶגְלָה שנולדה שלישית שהיא המשובחת ביותר.) כִּי גַּם מֵי נִמְרִים לִמְשַׁמֹּות יִהְיוּ גם מֵי נהר נִמְרִים יהיה יבש ושומם:
לה וְהִשְׁבַּתִּי לְמוֹאָב נְאֻם יְקֹוָק מַעֲלֶה בָמָה וּמַקְטִיר לֵאלֹהָיו לא יהיו במואב עוד עובדי ע"ז. (מטרדת ומצער הפורענות):
לו עַל כֵּן לִבִּי לְמוֹאָב כַּחֲלִלִים יֶהֱמֶה ליבי יֶהֶמֶה ויבכה על חורבן מואב. וְלִבִּי אֶל אַנְשֵׁי קִיר חֶרֶשׂ כַּחֲלִילִים יֶהֱמֶה ליבי יֶהֶמֶה ויבכה על חורבן קִיר חֶרֶשׂ. עַל כֵּן יִתְרַת עָשָׂה אָבָדוּ: לכן, בגלל החורבן הגדול, יתרון העושר, שעשה וקִבֵּץ הכל אבד.
לז כִּי כָל רֹאשׁ קָרְחָה ימרטו השיער מצער. וְכָל זָקָן גְּרֻעָה שיער הזקן יחסר ויחתך מצער. עַל כָּל יָדַיִם גְּדֻדֹת ישרטו בשר הידיים מצער. וְעַל מָתְנַיִם שָׂק מצער ואבילות:
לח עַל כָּל גַּגֹּות מוֹאָב וּבִרְחֹבֹתֶיהָ כֻּלֹּה מִסְפֵּד על הגגות וברחובות יעשו מספד. כִּי שָׁבַרְתִּי אֶת מוֹאָב כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ בֹּו מואב נשברה, כמו ששוברים כלי, שאין לו עוד כל שימוש. נְאֻם יְקֹוָק :
לט אֵיךְ חַתָּה הֵילִילוּ ייללו, איך נשברה מואב. אֵיךְ הִפְנָה עֹרֶף מוֹאָב שהפנה העורף כשברח. בֹּושׁ וְהָיָה מוֹאָב לִשְׂחֹק וְלִמְחִתָּה לְכָל סְבִיבָיו מואב התבייש והיה לשחוק, לשבר ולפחד על כל העמים שסביבו. (שהחורבן לא יבוא גם עליהם) יפרוש כנפיו, במעופו על מואב:
מ כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יִדְאֶה וּפָרַשׂ כְּנָפָיו אֶל מוֹאָב הנשר (האוייב):
מא נִלְכְּדָה הַקְּרִיֹּות תפס האוייב את הערים. וְהַמְּצָדֹות נִתְפָּשָׂה ותפס את כל המגדלים במואב. וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי מוֹאָב בַּיֹּום הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה לב גיבורי מואב, יהיה כמו לב של אשה בצער לידה:
מב וְנִשְׁמַד מוֹאָב מֵעָם מלהיות עם. כִּי עַל יְקֹוָק הִגְדִּיל כי התגאה כנגד יְקֹוָק !:
מג פַּחַד וָפַחַת וָפָח עָלֶיךָ יוֹשֵׁב מוֹאָב יְקֹוָק מביא עליך מואב, פחד ופחת (בור) ופח (מלכודת) נְאֻם יְקֹוָק :
מד הַנָּס מִפְּנֵי הַפַּחַד יִפֹּל אֶל הַפַּחַת הבורח בגלל הפחד יפול בפחת (בור) וְהָעֹלֶה מִן הַפַּחַת יִלָּכֵד בַּפָּח ומי שינצל מהפחת, יפול בפח (מלכודת) כִּי אָבִיא אֵלֶיהָ אֶל מוֹאָב שְׁנַת פְּקֻדָּתָם השנה שבה יפקד ויזכר עוונם. נְאֻם יְקֹוָק :
מה בְּצֵל חֶשְׁבֹּון במקום מסתור בעיר חשבון, עָמְדוּ מִכֹּחַ נָסִים עמדו הנסים, הבורחים, (מחוסר כוח עוד לברוח). כִּי אֵשׁ יָצָא מֵחֶשְׁבֹּון וְלֶהָבָה מִבֵּין סִיחֹון אש המלחמה. וַתֹּאכַל פְּאַת מוֹאָב קצה מואב. וְקָדְקֹד בְּנֵי שָׁאֹון ואת ראש מואב, שהיו מקימים רעש בגאוותם:
כתובים
נחמיה פרק ב
(ד) וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ עַל מַה זֶּה איזו בקשה אַתָּה מְבַקֵּשׁ שאעשה לך ולפני שנחמיה ענה לו וָאֶתְפַּלֵּל אֶל אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם שתמלא את שאלתי ובקשתי: (ה) וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל יְהוּדָה אֶל עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶבְנֶנָּה ואבנה אותה: (ו) וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל שמה של אשתו המלכה יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ כמה זמן ו- עַד מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכֲךָ לירושלים וּמָתַי תָּשׁוּב וַיִּיטַב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלָחֵנִי וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן נחמיה קבע לו זמן ובקשתו התקבלה לפני המלך: (ז) וָאוֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב אִגְּרוֹת יִתְּנוּ לִי עַל פַּחֲווֹת מושלי עֵבֶר הַנָּהָר אֲשֶׁר יַעֲבִירוּנִי בלווית משמרעַד אֲשֶׁר אָבוֹא אֶל יְהוּדָה: (ח) וְאִגֶּרֶת נוספת אֶל אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס היערות אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִתֶּן לִי עֵצִים לְקָרוֹת לעשות תקרות וקורות ל- אֶת שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר וְלַבַּיִת אֲשֶׁר אָבוֹא אֵלָיו וַיִּתֶּן לִי הַמֶּלֶךְ כְּיַד אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי: (ט) וָאָבוֹא אֶל פַּחֲווֹת מושלי עֵבֶר הַנָּהָר וָאֶתְּנָה לָהֶם אֵת אִגְּרוֹת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח עִמִּי הַמֶּלֶךְ שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשִׁים ללוותו לירושלים: פ (י) וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטוֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמֹּנִי שהיו צרי יהודה ובנימין וַיֵּרַע לָהֶם רָעָה גְדֹלָה אֲשֶׁר בָּא אָדָם לְבַקֵּשׁ טוֹבָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (יא) וָאָבוֹא אֶל יְרוּשָׁלִָם וָאֱהִי שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה: (יב) וָאָקוּם לַיְלָה אֲנִי וַאֲנָשִׁים מְעַט עִמִּי וְלֹא הִגַּדְתִּי לְאָדָם מָה הרעיון ש- אֱלֹהַי נֹתֵן אֶל לִבִּי לַעֲשׂוֹת לִירוּשָׁלִָם וּבְהֵמָה אֵין עִמִּי כִּי אִם הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֲנִי רֹכֵב בָּהּ ולא הביאו עוד בהמות כי רצו שיציאתם מהעיר תהיה בחשאי וללא רעש: (יג) וָאֵצְאָה בְשַׁעַר הַגַּיא שהיה שער בחומה שממנו באים מגיא בן הנם לַיְלָה וְאֶל פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין וְאֶל שַׁעַר הָאַשְׁפֹּת וָאֱהִי שֹׂבֵר[17] שוברים בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר המפרוצים הֵם פְּרוּצִים וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ והיו מרחיבים את הפרצות: (יד) וָאֶעֱבֹר אֶל שַׁעַר הָעַיִן וְאֶל בְּרֵכַת הַמֶּלֶךְ וְאֵין מָקוֹם לַבְּהֵמָה לַעֲבֹר תַּחְתָּי ברכיבה כי המקום היה מלא גלי אבנים מאבני החומה: (טו) וָאֱהִי עֹלֶה בַנַּחַל לַיְלָה וָאֱהִי שֹׂבֵר בַּחוֹמָה וָאָשׁוּב וָאָבוֹא בְּשַׁעַר הַגַּיְא וָאָשׁוּב: (טז) וְהַסְּגָנִים לֹא יָדְעוּ אָנָה לאיפה הָלַכְתִּי וּמָה אֲנִי עֹשֶׂה וְלַיְּהוּדִים ולאנשי יהודה וְלַכֹּהֲנִים וְלַחֹרִים וְלַסְּגָנִים וּלְיֶתֶר עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה עַד כֵּן לֹא הִגַּדְתִּי כי המטרה הייתה להרחיב את הפרצות כדי שיחשבו אנשי העיר שהאויב הוא זה שפורץ בחומות וכך יחליטו לבנותם ולתקנם: (יז) וָאוֹמַר אֲלֵהֶם אַתֶּם רֹאִים הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ בָהּ אֲשֶׁר יְרוּשָׁלִַם חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ לְכוּ וְנִבְנֶה אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא נִהְיֶה עוֹד חֶרְפָּה: (יח) וָאַגִּיד לָהֶם אֶת יַד אֱלֹהַי אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה עָלַי וְאַף דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר אָמַר לִי וַיֹּאמְרוּ נָקוּם וּבָנִינוּ וַיְחַזְּקוּ יְדֵיהֶם לַטּוֹבָה: פ (יט) וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמּוֹנִי וְגֶשֶׁם הָעַרְבִי שהיהודים עומדים לבנות את חומות ירושלים וַיַּלְעִגוּ לָנוּ וַיִּבְזוּ עָלֵינוּ וַיֹּאמְרוּ מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים הַעַל הַמֶּלֶךְ אַתֶּם מֹרְדִיםהאם אתם עושים את זה כדי שתוכלו למרוד במלך?: (כ) וָאָשִׁיב אוֹתָם דָּבָר וָאוֹמַר לָהֶם אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְלִיחַ לָנוּ וַאֲנַחְנוּ עֲבָדָיו נָקוּם וּבָנִינוּ וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלִָם:
משנת ההלכה
מלאכת המנפץ
א. המנפץ הוא אב מלאכה וענינו הוא שאחר שמלבנים את הצמר או הפשתים מנפצים אותו כדי שיהיה ראוי לטויה לפיכך הסורק צמר או פשתים או שאר דברים כדי להפריד החוטים זה מזה כמו שסורקין הפשתן והצמר או כמו שנופצין הצמר לעשות הלבדין, חייב משום אב זה (חיי אדם כלל כג סעי' א)
ב. המנפץ את הגידין דהיינו שחובט במקל[18] על הגידין[19] עד שעושה אותן כחוטין לטוות אותן כמו שהסופרים עושין, הרי זה תולדת מנפץ, וחייב. (רמב"ם שבת פ"ט הי"ב)
ג. המנפץ גבעולי פשתן וקנבוס חייב שתים אחת משום מנפץ ואחת משום דש[20], שהרי מוציא הפשתן והקנבוס מן הגבעולים (חיי אדם שם)
ד. י"א שמלאכת מנפץ שייכת דוקא במינים שסתמן לטוייה או במינים אחרים אם כוונתו לטויה אבל אם אינו עומד לטויה ואין כוונתו לכך אינו מלאכה כלל ומותר ו
ה. י"א שאין מלאכת מנפץ שייכת במחובר לבעל חי או לקרקע
ו. לפיכך הסורק שער אדם בשבת אינו חייב משום מנפץ[21] ועיין במלאכת גוזז
[1] רמב"ן
[2] רש"י
[3] רמב"ן
[4] נקרא חצר הכבד יתרת, והוא המקום המבדיל בשפוע ואלכסון, או השפה שלו שהוא העודף התלוי על הצלעות, כי במקום שכלה שטח הריאה והחזה שם נמצא קרום פרוס על קו שוכב ודבוק מעבר אל עבר, ואותו הקרום מפסיק בין איברי הנשימה לאיברי העכול והמזון, והוא הולך בשפוע ויש לו מדרון כמו משפך (טריכטער), והוא מסייע הרבה בפועל הנשימה, ותחת זה הקרום הכבד מעורה בו בגידין עם האצבע שלה, לפיכך זה הקרום נקרא חצר הכבד בלשון חכמינו, וטרפשא דכבדא בלשון ארמי, ובלשון הכתוב יתרת הכבד, ע"ש שהוא מלא מיתרים גידים וורידין המותחין אותו מעבר לעבר להמתח ולהתרופף כפי הצורך בנשימה, והוא נדבק בצלעות עם חלקים בשריים המעורבים בו, והעודף עליו יהיה סרוח על צדי הבע"ח סביב סביב לצלעות, ועל אותו החלק מן הקרום שבשטח הכבד, אמר הכתוב שיסירנה עם מעט מן הכבד עצמה ולהקטירו. הכתב והקבלה.
[5] חזקוני
[6] העמק דבר אמנם באבן עזרא כתב שייקח איזה מהם שירצה
[7] אבע"ז
[8] רש"י
[9] רש"י
[10] רש"י
[11] אבע"ז
[12] העמק דבר
[13] רש"י
[14] רש"י
[15] רש"י
[16] רש"י
[17] לדעת רש"י דורשים שׁבֵר עם האות שִׁין אך האבן עזרא והרד"ק גורסים שׂבֵר עם האות שִׂין שפירושו שהיו חושבים ומעיינים בחומות כיצד לתקנם ולבנותם.
[18] ועיין ברמב"ם בפירוש המשניות שבת פ"ז מ"ב שפירש המנפצו "מנפצו בשבט, כמו חובטו" וכ"כ בר"ב שם ולפ"ז אינו תולדה אל זהו האב ממש וכתב בר"ב שם א"נ סורקו במסרק ובמאירי שם (דף עג ע"ב) פי' "והמנפצו במסרקות של ברזל ונקרא קרמינא"ר"ובסמ"ג [ל"ת סה מלאכת מנפץ] כתב שנלמד מהירושלמי [נא ע"א] הדין דנפיץ סיב הוצין גומא חייב משום מנפץ. וכתב "ההין כמו מי שמנפץ ומזה למדנו שהמנפץ את הגידין עד שיעשו כצמר כדי לטוות אותן הרי זה תולדות מנפץ וחייב" ועיין אבני נזר או"ח סי' קע שהקשה "יש לעיין למה יחשב רק תולדה. ואי משום דצמר נברא שער שער לבדו ואלו הגיד נברא עב רק על ידי כתישה ראוי לניפוץ. על כן אינו דומה ממש. ליתא שהרי פשתן נמי כותשין במכתשת תחילה. ועיין בסוכה (דף י"ב ע"ב) דייק ונפיץ ועיין פרש"י שם ונראה לי משום דמלאכת הניפוץ הוא כדי שיהי' ראוי לטוי'. ועל כן המינים שסתמן לטוי' המנפצם אב מלאכה. וגידים אם מנפצם כדי לטוות אותם הוי תולדה ולא אב כיון שאין סתמן לטוי'. ולפי זה יש לומר דאם אין מנפצם כדי לטוות לא הוי מלאכה כלל"
[19] אבל באבני נזר שם כתב "ולדידי הא ליתא דזה אינו ניפוץ. ואי איכא לחיובי'. משום טוחן הוא דאיכא לחיובי'. ותלי במחלוקת הפוסקים אם בעלי חיים חשובים גידולי קרקע. אבל מלאכת ניפוץ הוא הפרדה ביד" והוכיח שבר זה שהרי יש לעיין "המנפץ את הגידין למה לא יחשב תולדה דטוחן כמו סלית סילתי שחותך עצים לחתיכות דקות להבעיר. בשלמא בצמר ניחא. שהרי אין גוף אחד מתולדה. אבל גיד שאחד מתולדה יחשב טוחן: ונראה לי דהנה הגיד תחילה חובטין אותו עד שנעשה כמו חוטין ואחר כך מנפצים ביד או במסרק להפריד החוטין זה מזה. ועל כן בחבטה כבר נגמרה מלאכת הטחינה אף שנדבק. ואחר כך הפרדת החוטין הוה לי' תולדה דמנפץ לבד".
[20] וכמש"כ בסמ"ג שם "במה דברי' אמורים בפשתן שאין בו גבעולין אבל יש בו גבעולין הרי הוא תולדות דש" ועיין במאירי שם ד"ה הדש והמנפץ "הדש והמנפץ נפוץ עפרורית מן האוכל וי"מ המנפץ פשתן מגבעוליו והמנפט צמר גפן בקשת כדרך שהאומנין עושין ומפרק הגרעינין ממנו כלן תולדת דש הן ואם עשאן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת אבל נפוץ של צמר הוא אב בפני עצמו ואינו תולדת דש שאין שם ניפוץ גרעינין מתוך הצמר ועוד שאינו מגידולי קרקע וכל צמר גפן הוא מגדולי קרקע ונעשה כדישה" ועיין אבני נזר שם שהביא גמ' בסוכה (דף י"ב ע"ב) דייק ונפיץ יעוין שם ברש"י שמתחילה כותשין אותו ואחר כך מנפצו במסרק. מבואר דמלאכת הניפוץ אינו הכתישה במקל. הנה כתבתי זה לאפוקי מספר פני משה בביאור ירושלמי שפירש במשנה [מג ע"ב] המנפצו שחובטו במקל או סורקו במסרק. ולדידי חבטה במקל לאו היינו ניפוץ וא"כ פשתן בגיבעולין אינו חייב אלא אחת משום דש וכן משמע בתוד"ה אע"ג שבת עד ע"א שמנפץ פשתן הוי אב דדישה ואפשר ששני חלקים היה בניפוץ פשתן אחד שחובט על הגבעולים כדי לשברם ולהוציא מהם הסיבים ובצמר גפן כדי להוציא הגרעינים ובזה חייב משום דש שהא מפרק אוכל מפסולת הוא והשני אחר שהוציאו הסיבים מהגבעולים ובצמר גפו הוציאו הגרעינים חובט עליו כדי להפריד הסיבים זה מזה ובזה חייב משום מנפץ ולא משום דש שהרי אינו מפריד פסולת ועיין מ"ב סי' שמד ס"ק יא
[21] באבני נזר שם סי' קע כתב ע"פ מה מה שייסד דמלאכת מנפץ היינו דוקא במינים שסתמן לטוייה או במינים אחרים אם כוונתו לטויה אבל אם אינו עומד לטויה ואין כוונתו לכך אינו מלאכה כלל ומותר אמנם בסי' קעא כתב טעם אחר "על כן נראה לפי מה שכתבתי באגלי טל מלאכת דש סק"ט דאין דישה במחובר. ושכן כתב בשיטה המיוחסת להר"ן בהדיא. והיינו משום דדישה שבמשכן הי' בתלוש. הכא נמי בניפוץ שבמשכן הי' בתלוש דמפורש בש"ס שאין דרך ניפוץ במחובר וכל הנעשה שלא כדרכה לאו מלאכת מחשבת הוא כמבואר באחרונים. ובמשכן מלאכת מחשבת כתיב. ועל כרחך ניפוץ שבמשכן הי' בתלוש. על כן אין במחובר משום ניפוץ כלל. ואף דמסקנא דבמשכן הי' שם טוי' בעזים לחכמים גדולים. נראה דבשער עזים לא הי' צריכין לניפוץ כלל. כי השער של עז קשה ואינו מתדבק זה בזה ואם כן לא הי' ניפוץ במחובר במשכן כלל": ונ"מ לכאורה בסירוק פאה נכרית דלפי טעם שכתב בסי' קע אין שייך בו מנפץ כיון שאינו עומד לטויה אבל אם מטעם שאין ניפוץ אלא בשאינו מחובר א"כ פאה נכרית אינו מחובר ועיין בספר קיצור הלכות שבת סי' יח (מלאכת גוזז) במקורות מס' 13 14 15 ובספר יסודי ישורון מערכת ל"ט מלאכות ח"א עמ' 171
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה