מקרא
שמות פרק ל
(יא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר פרשה זו נאמרה באחד באדר כדי להשמיע על השקלים לתרומת הלשכה לקנות הקרבנות להקריב מאחד בניסן ואילך שבו הוקם המשכן[1]:
(יב) כִּי כאשר[2] תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ ולא הזכיר בו זה דרך ציווי כדי שיכנס ויכלול בזה לשעה ולדורות, כי מה שהזכיר הכתוב לשון כי תשא לימדך שימנה עתה לשעה זו, וגם יכלול עוד כי כשימנם לדורות שימנם כן ולא ימנם לגלגלותם[3] אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לצורך הקרבנות הבאים לכפרה[4] לַיקֹוָק בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף מכיון שאם ימנו ללא שקליהם יהיה בהם ח"ו נגף בִּפְקֹד אֹתָם לא הצריך אותו עתה לבא באהליהם ולמנותם כאשר יעשה בחומש הפקודים (פרשת במדבר), רק שיעשה כאשר יאמרו רבותינו (שקלים פ"א ה"א) בשקלי הקרבנות, צוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה, והם הביאו אליו הכופר נדבה עם כל שאר הנדבה בבקר בבקר[5]:
(יג) זֶה השיעור ש -[6] יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר החוב המוטל עַל הַפְּקֻדִים הנמנים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל לא יותר ולא פחות כמבואר לקמן[7] בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ קבע לו משה רבינו מטבע כסף בישראל, כי מלך גדול היה, וקרא למטבע ההוא "שקל" בעבור שכל המטבע במשקל שלם, אין בו פחות ולא כסף סיגים ובעבור שמשקלי הערכין ופדיון הבכור במטבע ההוא שהם קדש, וכן כל שקלי המשכן וכן כל כסף קצוב האמור בתורה, יקרא לו הכתוב שקל הקדש[8] עֶשְׂרִים גֵּרָה מטבע ובלשון הגמ' נקרא מעה של כסף[9] הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיקֹוָק:
(יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְקֹוָק:
(טו) הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה ואם שקל העשיר יותר עובר בלאו הזה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט אם הביא הדל בשקלו פחות ממחצית השקל, עובר בלאו הזה[10] מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְקֹוָק לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:
(טז) וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים כסף כופר נפש מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת כדכתיב מאת אדנים למאת ככר ככר לאדן[11] אֹהֶל מוֹעֵד מזה ילמוד משה שימנה אותם עתה, וכן עשה, כמו שאמר (להלן לח כה), וכסף פקודי העדה מאת ככר[12] וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְקֹוָק לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: פ
(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יח) וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר כמין דוד גדול ולו ברזים או משפכים המריקים בפיהם מים[13] נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ בסיסו[14] נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ העולה משוך מעט לצידו כדי שלא לחצוץ בין המזבח לפתח אהל מועד[15] וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם:
(יט) וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם הרחיצה הזו דרך כבוד שלמעלה, כי כל הקרב לשולחן המלכים לשרת וליגע בפת בג המלך וביין משתיו רוחץ ידיו בעבור היות הידים עסקניות והוסיף כאן לרחוץ הרגלים בעבור היות הכהנים משרתים יחפים ויש בני אדם שיש ברגליהם זוהמא וכיעור[16]:
(כ) בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד להקטיר קטורת או להטיב הנרות או כל עבודת פנים יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ אפילו בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיקֹוָק ולא יכנסו לאהל מועד עדיין צריכה רחיצה[17]:
(כא) וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם: פ
(כב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כג) וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ כי בשמים גידולי אילנות כדכתיב הפיחי גני יזלו בשמיו. אבל בשמים ראש מיני שרף אילן או דברים שמוציאין מן הקרקע[18] מָר דְּרוֹר י"א[19] שזהו מוס"ק הוא דם נצרר בבטן החיה הדומה לצבי הידועה בארץ הודו, ובלכתה בין השיחים בימי החום הגדול מגרדת בנפח ההוא, והדם יוצא צרור ולוקטים אותו מן האחו והצריך הכתוב להיותו דרור חפשי, לומר שיוקח מן הצבי ההוא בהיותו חפשי מתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענג כרצונו, כי כאשר ילכד ויעמוד ברשות אדם לא יעשה מור כי אם מעט וי"א[20] שהוא בושם הנוטף מאילן בלשון אגדה פרסית או יונית נקרא אנמרנין הוא הסם הנקרא בלשון ערבי לאמ"ר. ובלע"ז פיז"ם והצריך הכתוב שיהיה דרור כלומר כי כל אילן יש לו מקום גידולו בטבע ומובא למדינה אחרת ועמלים בו לגדלו שמה בתחבולות שהוא כמו בע"כ. אבל בכל התחבולות לא ייטב להתגדל כמו במקום גידולו בטבע וזהו משמעות מר דרור הגדל חפשי ולא בתחבולות חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם י"א[21] שקליפת עץ הוא וצריך שייקח מההוא שיש בו ריח וטעם ולא ההוא שרק כעץ וי"א[22] שהוא התבן המבושם הנקרא בערבי אדבר, ובלשון הרומים אשקיננט והוא בשם חשוב, והוא בלעז "סאייקא דמיקא", והוא תבן מבושם הבא מעיר מיק"א, ונקרא (קאמעל הייא) על שהוא שם מרעה לגמלים מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם הם הקנים הדקים כתבן האדומים הבאים מאיי הודו וריחן טוב והם ממיני הבשמים שנותנין אותם הרופאים בצרי[23] חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם:
(כה) וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח משמעו תערובות מִרְקַחַת משמעו על האש כדרך מרקחת[25] מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שראום במים שלא יבלעו את השמן, ואין השריה שיהיו במים לבדן, אבל נתנו הבשמים כתושים בכלי מלא מים, והציפו עליהן שמן זית הין, ואח"כ נתנו הכלי על פי כלי אחר מלא מים, ונתנו על אש נחה גחלים עוממות, ויבשלו עד יבשת המים, וקלטו השמן מעליו, כי כן מעשה הרקחים בכל שמן מבושם, ולכך קצר הכתוב וצוה שיעשו השמן הזה רקח מרקחת כמעשה רוקח, ולא פירש המעשה, כי דרך הרקחים ידועה בהם[26] שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה:
(כו) וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת:
(כז) וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:
(כח) וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ:
(כט) וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ כל הבא ליגע בהם יקדש ויזמן עצמו ובאי זה ענין ברחיצה, דוגמת הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו[27]:
(ל) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי:
(לא) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי למשוח את הכהנים ואת המלכים[28] לְדֹרֹתֵיכֶם:
(לב) עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ הסך או נתן משמן המשחה כזית במזיד חייב כרת ולוקה עליו ובשוגג מביא חטאת קבועה שנאמר ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו ואין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה ולא על אחר שיעשה שום אדם, וקבלה בידינו שנס נעשה בו שיספיק לעולם שנאמר ממנו מזה שנאמר בו שמן משחת קדש יהיה זה לי ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה[29] וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ העושה שמן המשחה כמעשה וכמשקל שעשה משה רבינו במדבר ולא הוסיף במשקל כל השמן או באחד מהסממנים ולא גרע במזיד חייב מלקות וכרת ובשוגג מביא חטאת קבועהשנאמר אשר ירקח כמוהו ונכרת מעמיו והוא שיעשה אותו למשחה בו ואפילו לא אמר כן בפה אלא חישב כך בלב אבל אם עשהו להתלמד או ליתנו לאחרים או לכל כונה אחרת חוץ מלמשוח בו פטור ומותר ואם הוסיף על הסממנים או במשקלם או גרע ואפילו עשה כערך המשקל שעשה משה רק עשה חצי מהכמות או כפול מהכמות פטור[30] קֹדֶשׁ הוּא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם:
(לג) אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר שאינו לא כהן ולא מלך[31] וְנִכְרַת מֵעַמָּיו: ס
נביא
ירמיה פרק מט
ל נֻסוּ מהאוייב. נֻּדוּ מְאֹד הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת יֹשְׁבֵי חָצֹור תנדדו מארצכם, ולכו להסתתר בעמקים, יושבי חצור. נְאֻם יְקֹוָק כִּי יָעַץ עֲלֵיכֶם נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עֵצָה וְחָשַׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבָה נ"נ חושב לכבוש ארצכם:
לא קוּמוּ עֲלוּ אֶל גֹּוי שְׁלֵיו עלו להלחם על עם היושב בשלווה יוֹשֵׁב לָבֶטַח היושב בבטחה, נְאֻם יְקֹוָק לֹא דְלָתַיִם וְלֹא בְרִיחַ לֹו לא היתה העיר חצור עיר בצורה, עם דלתות ובריח (מנעול), בָּדָד יִשְׁכֹּנוּ לא שָכְנוּ מְאוּסָפִים בתוך חומה, אלא כל אחד גר לבדו בלא פחד מאוייב:
לב וְהָיוּ גְמַלֵּיהֶם לָבַז לביזה. וַהֲמֹון מִקְנֵיהֶם לְשָׁלָל מקניהם הרבים, יקחו שלל. וְזֵרִתִים לְכָל רוּחַ קְצוּצֵי פֵאָה אפזר אותם, לכל רוח (לכל צד) עד קצה פינות העולם. וּמִכָּל עֲבָרָיו אָבִיא אֶת אֵידָם השבר והפורענות תבוא עליהם מכל עבר. נְאֻם יְקֹוָק :
לג וְהָיְתָה חָצֹור לִמְעֹון תַּנִּים מעון, בית לתנים. שְׁמָמָה עַד עוֹלָם לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם:
לד אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְקֹוָק אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל עֵילָם בְּרֵאשִׁית מַלְכוּת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה נבואה על עֵילָם, בתחילת מלכות צדקיהו. לֵאמֹר:
לה כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאֹות הִנְנִי שֹׁבֵר אֶת קֶשֶׁת עֵילָם אני שובר את חוזקם של עילם שהיו דורכי קשת. רֵאשִׁית גְּבוּרָתָם שהיא, גבורתם הגדולה והחשובה:
לו וְהֵבֵאתִי אֶל עֵילָם אַרְבַּע רוּחֹות מֵאַרְבַּע קְצֹות הַשָּׁמַיִם שמארבע רוחות יבואו להלחם על עילם. וְזֵרִתִים לְכֹל הָרֻחֹות וגם יתפזרו לכל הרוחות האלו. הָאֵלֶּה וְלֹא יִהְיֶה הַגֹּוי אֲשֶׁר לֹא יָבֹוא שָׁם נִדְּחֵי עֵילָם לא יהיה עם שלא יגיעו אליו, הנידחים והגולים מעֵילָם:
לז וְהַחְתַּתִּי אֶת עֵילָם לפְנֵי אֹיְבֵיהֶם אשבור את עילם לפני אוייביהם. וְלִפְנֵי מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם רָעָה אֶת חֲרֹון אַפִּי נְאֻם יְקֹוָק וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם:
לח וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם לא ימשול בעילם, אלא יְקֹוָק לבדו וְהַאֲבַדְתִּי מִשָּׁם מֶלֶךְ וְשָׂרִים כי כל השרים יאבדו. נְאֻם יְקֹוָק :
לט וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת עֵילָם נְאֻם יְקֹוָק אשיב את שבויֵי בני עֵילָם:
ירמיה פרק נ
א הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל בָּבֶל אֶל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים הנבואה על בבל. בְּיַד יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא:
ב הַגִּידוּ בַגּוֹיִם פַּרְסְמוּ נפילת בבל! וְהַשְׁמִיעוּ וּשְׂאוּ נֵס הרימו סימן על מקל גבוה לאסוף את כולם לפרסם נפילתם. הַשְׂמִיעוּ אַל תְּכַחֵדוּ אל תסתירו את דבר מפלתם. אִמְרוּ נִלְכְּדָה בָבֶל הֹבִישׁ בֵּל, חַת מְרֹדָךְ באה הבושה על בֵּל, ונשבר מְרֹדָךְ. (בֵּל וּמְרֹדָךְ שמות ע"ז שבבבל הֹבִישׁוּ עֲצַבֶּיהָ חַתּוּ גִּלּוּלֶיהָ באה הבושה, על גילולי ע"ז שבבבל, ונשברו:
ג כִּי עָלָה עָלֶיהָ על בבל. גֹּוי מִצָּפֹון הוּא הם מדי ופרס. יָשִׁית אֶת אַרְצָהּ לְשַׁמָּה ישים את בבל לשממה. וְלֹא יִהְיֶה יוֹשֵׁב בָּהּ מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה נָדוּ הָלָכוּ נדדו, והלכו ממקומם:
ד בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם יְקֹוָק יָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו אחר מפלת בבל, בזמן כורש מלך פרס, ישובו בנ"י ויהודה לארץ, הָלֹוךְ וּבָכוֹ יֵלֵכוּ ישובו, מתוך בכי של תשובה וְאֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם יְבַקֵּשׁוּ שיקבל תשובתם, ויצליחו:
ה צִיֹּון יִשְׁאָלוּ ישאלו השבים לארץ, את הדרך המובילה לציון. דֶּרֶךְ הֵנָּה פְנֵיהֶם ולדרך זו, יפנו את פניהם. בֹּאוּ וְנִלְווּ אֶל יְקֹוָק בואו נלווה אחד את השני, ללכת בדרך יְקֹוָק . בְּרִית עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ בברית לעולם, שלא תשכח עוד!:
ו צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי בנ"י, היו כצאן שהלך לאיבוד. רֹעֵיהֶם הִתְעוּם המנהיגים, גרמו לצאן, לתעות בדרכם. הָרִים שֹׁובְבוּם גרמו לצאן למרוד ביְקֹוָק על ההרים (שעבדו שם ע"ז). מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ לגלות. שָׁכְחוּ רִבְצָם שכחו ואבדו את מקום ישיבתם. (שגלו ממקומם מא"י):
כתובים
נחמיה פרק ד
(א) וַיְהִי כַאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה וְהָעַרְבִים וְהָעַמֹּנִים וְהָאַשְׁדּוֹדִים כִּי עָלְתָה אֲרוּכָה תרופה היינו שנסתמו הפרצות לְחֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם כִּי הֵחֵלּוּ הַפְּרֻצִים הפרצות בחומה לְהִסָּתֵם וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד: (ב) וַיִּקְשְׁרוּ כֻלָּם יַחְדָּו לָבוֹא לְהִלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם וְלַעֲשׂוֹת לוֹ תּוֹעָה תחבולות שונות: (ג) מזימתם נודעה ועל כן וַנִּתְפַּלֵּל אֶל אֱלֹהֵינוּ וַנַּעֲמִיד מִשְׁמָר עֲלֵיהֶם יוֹמָם וָלַיְלָה מִפְּנֵיהֶם: (ד) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל המעמסה החלה להיות קשה מאוד וְהֶעָפָר הַרְבֵּה וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לִבְנוֹת בַּחוֹמָה: (ה) וַיֹּאמְרוּ צָרֵינוּ בינם לבין עצמם הרי היהודים לֹא יֵדְעוּ וְלֹא יִרְאוּ עַד אֲשֶׁר נָבוֹא אֶל תּוֹכָם וַהֲרַגְנוּם וְהִשְׁבַּתְנוּ אֶת הַמְּלָאכָה: (ו) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּאוּ הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים אֶצְלָם בארצות שמסביב והצוררים לקחו אותם שישתתפו גם הם במלחמה אך כשהם באו הם הזהירו אותנו וַיֹּאמְרוּ לָנוּ עֶשֶׂר פְּעָמִים שונות מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר תָּשׁוּבוּ עָלֵינוּ מאיזה מקומות הם תכננו להלחם בנו: (ז) וָאַעֲמִיד מִתַּחְתְּיּוֹת לַמָּקוֹם שהגויים רצו לתקוף ו- מֵאַחֲרֵי לַחוֹמָה בצחחיים בַּצְּחִיחִים ובגבהי הסלעים וָאַעֲמִיד אֶת הָעָם לְמִשְׁפָּחוֹת עִם חַרְבֹתֵיהֶם רָמְחֵיהֶם וְקַשְּׁתֹתֵיהֶם: (ח) וכשראה נחמיה את המצב הוא קם ואמר לשרים וָאֵרֶא וָאָקוּם וָאֹמַר אֶל הַחֹרִים וְאֶל הַסְּגָנִים וְאֶל יֶתֶר הָעָם אַל תִּירְאוּ מִפְּנֵיהֶם אֶת אֲדֹנָי הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא זְכֹרוּ וְהִלָּחֲמוּ עַל אֲחֵיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם נְשֵׁיכֶם וּבָתֵּיכֶם: פ (ט) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ אוֹיְבֵינוּ כִּי נוֹדַע לָנוּ וַיָּפֶר הָאֱלֹהִים אֶת עֲצָתָם ונשוב וַנָּשָׁב כֻּלָּנוּ אֶל הַחוֹמָה אִישׁ אֶל מְלַאכְתּוֹ: (י) וַיְהִי מִן הַיּוֹם הַהוּא חֲצִי נְעָרַיהגיבורים עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים וְהָרְמָחִים הַמָּגִנִּים וְהַקְּשָׁתוֹת וְהַשִּׁרְיֹנִים וְהַשָּׂרִים אַחֲרֵי כָּל בֵּית יְהוּדָה וכולם היו מוכנים להלחם באם יחזרו הגויים: (יא) הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל עֹמְשִׂים בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח החרב: (יב) וְהַבּוֹנִים אִישׁ חַרְבּוֹ אֲסוּרִים קשורים עַל מָתְנָיו וּבוֹנִים וְהַתּוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר אֶצְלִי ליד נחמיה: (יג) וָאֹמַר אֶל הַחֹרִים השרים וְאֶל הַסְּגָנִים וְאֶל יֶתֶר הָעָם הַמְּלָאכָה הַרְבֵּה וּרְחָבָה היינו שיש עדיין הרבה וַאֲנַחְנוּ נִפְרָדִים עַל הַחוֹמָה ו- רְחוֹקִים אִישׁ מֵאָחִיו: (יד) בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמָּה תִּקָּבְצוּ אֵלֵינוּ ו- אֱלֹהֵינוּ יִלָּחֶם לָנוּ: (טו) וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה מחולקים למשמרות וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים בָּרְמָחִים מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים: (טז) גַּם בָּעֵת הַהִיא אָמַרְתִּי לָעָם אִישׁ וְנַעֲרוֹ יָלִינוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה: (יז) וְאֵין אֲנִי וְאַחַי וּנְעָרַי וְאַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר אֲשֶׁר אַחֲרַי אֵין אֲנַחְנוּ פֹשְׁטִים את בְּגָדֵינוּ ולא מניחים את חרבותינו אלא אִישׁ שִׁלְחוֹ הַמָּיִם לצורך טבילה במים: ס
משנת ההלכה
מלאכת הצובע
א. אין צביעה[32] באוכלין[33]. ולפיכך מותר ליתן כרכום לתבשיל אע"ג שהתבשיל נצטבע. וכן מותר ליתן כרכום למים מה שצריך לאכילה. וכן מותר לשרות פת ביין אדום[34]. וכן מותר או ליתן יין אדום בתוך יין לבן ואע"פ שמתאדם ואפילו אם מכוין לכתחלה לעשות מראה בהמאכל או בהמשקה ג"כ מסתברא דאין להחמיר[35] (חיי אדם שם סעי' ה ומ"ב סי' שכ ס"ק נו): ודווקא במכוון לתבל ולאכול לאלתר וכוונתו לתיקון או לשיפור טעמו[36] (כלכלת שבת שם)
ב. ולפיכך מותר ליתן תמצית תה[37] או תרכיז לתוך מים[38] (שמירת שבת כהלכתה פי"א סעי' לח)
ג. וראוי להחמיר לנהוג שיש צביעה באוכלין[39] (אבני נזר או"ח סי' קעג) וטוב יותר שיתן קודם את התרכיז ואח"כ את המים כדי לצאת ידי הדעות החוששים לצביעה ולפ"ז יש להמנע מלתת יין אדום בחרוסת בפסח כיון שכוונתו לתת צבע[40]
ד. יש ליזהר כשאוכל[41] פירות שהמיץ שלהם צבעוני כגון אוכמניות או פטל וכיוצא בו, שלא יגע בבגד[42], מפני שצובעו[43], וכל שכן בבגד אדום או סגול[44]. וכן אם יצא דם מחוטמו או שחתך באצבעו ויוצא דם, לא יקנח בבגד, מפני שצובעו. וכמו כן לא יתן תחבושת על פצע מדמם וכיו"ב ומ"מ כשהוא דחוק, יש להקל[45] (חיי אדם שם סעי' ו):
ה. מותר[46] לאשה להסיר צבע מעל צפורניה בין במים בין בחומר אחר לפני לכתה למקוה אם שכחה לעשות כן מבעו"י ולא תשתמש לצורך זה בצמר גפן משום חשש סחיטה (שמירת שבת כהלכתה פי"ד סעי' סא)
ו. מתקן חיטוי הצובע את מי האסלה צריך ליזהר שלא להשאירו שם בשבת משום צובע[47] (שמירת שבת כהלכתה פכ"ג סעי' יד)
ז. משקפיים שהיוצא בהם לשמש מתכהות כמשקפי שמש מותר ללובשם בשבת[48]
[1] חזקוני
[2] ת"א
[3] רבינו בחיי
[4] חזקוני
[5] רמב"ן
[6] ת"י
[7] הכתב והקבלה
[8] רמב"ן
[9] ת"א
[10] רמב"ן
[11] רשב"ם
[12] רמב"ן
[13] רש"י
[14] ת"א
[15] אבע"ז
[16] רמב"ן
[17] רש"י
[18] רשב"ם
[19] רמב"ם אבע"ז
[20] רמב"ן ע"פ רבינו בחיי
[21] רש"י
[22] רמב"ן
[23] רמב"ם כלי המקדש פ"א ה"ג
[24] רמב"ן
[25] העמק דבר
[26] רמב"ן ועיין בהעמק דבר שלא כל המינים שוים בקליטתם את השמן ויש נצרך הרבה אש ויש מעט ע"כ בשעת הרקח של הרבה מינים יחד יש להזהר להסיר איזה מין בשעת רבוי האש. וכן יש עוד הרבה זהירות וזהו מעשה רוקח. שידע טבע כל מין איך הוא נרקח
[27] חזקוני
[28] רבינו בחיי
[29] אלה המצוות לא תעשה פד
[30] אלה המצוות לא תעשה פג
[31] רש"י
[32] עיין בנשמת אדם שם שמפקפק קצת בעצם הדין מהא דאיתא בשבת ע"ה ע"א – ב שוחט משום מאי מיחייב רב אמר משום צובע וכו' ניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא (פירש"י שם ד"ה משום צובע "שצובע את הבשר של בית השחיטה, ןאח"כ פי' בד"ה ניחא ליה "שיהא צבוע בדם". כי היכי דניחזייה אינשי "שנשחטה היום, וניתו ונזבנו"). הרי אף דאוכל הוא שייך בו צביעה ולפי מה שפירש באור זרוע דפירש על מה דאמר דליתווס בית השחיטה היינו העור של בה"ש ניחא הכל (בה"ל שם ד"ה ליתן) ועיי"ש בסוגיא בחי' החתם סופר שכתב לתרץ שמאי דקיי"ל אין צביעה באוכלין צ"ל היינו למאי דקי"ל אין עיבוד באוכלי' ה"ה אין צביעה, אבל רב דס"ל הכא דשוחט חייב משום צובע ס"ל כמ"ד יש עיבוד באוכלין וה"ה יש צביעה, וא"כ מיושב פסק הרמב"ם דפסק כשמואל דלא כרב משום דקיי"ל כרבא לקמן אין עיבוד באוכלין, ועיין מג"א סי' שכ"א סק"ז דיש פוסקים דלאורחא יש מליחה, פי' דס"ל דרב אשי ורבה בר ר"ה ורבא לא פליגי, ולפ"ז דוקא אין מליחה לאוכלין כשמשמש מעשה אוכלין אבל לאורחא דאין המליחה לתיקון להטעים המאכל אלא לקיים הבשר עד שעת האוכל ומעשה עור בעלמא משמש ויש בו משום מליחה א"כ ה"ה בצביעה נהי אין צביעה באוכלים מ"מ הכא ניחא לי' דליתווס בית השחיטה היינו צובע מעשה עץ בעלמא שימש וחייב משום צובע": ולפ"ד תלוי בסיבת הצביעה אם כוונתו לאוכלין אין בו צובע אבל אם כוונתו כדי שיקנו ממנו וכיו"ב יש בו משום צביעה דאורייתא
[33] וגם בצביעה לרפואה דהיינו שמוסיף איזה חומר למים לצורך רפואה או חיטוי ועי"ז נצבע המים כיון שאין לו צורך בצבע המים וכוונתו לרפואה הרי הוא כצובע באוכלין (שמירת שבת כהלכתה פ"ג הע' נד)
[34] וכל זה, צ"ע גדול לענ"ד, דיש לומר, כיון דדרך לצבוע בכרכום, לכולי עלמא אסור (חיי אדם שם)
[36] אמנם אם כוונתו רק לצבע אע"ג שרוצה לאכול הכל מיד ראוי להחמיר
[37] ועיין ביסודי ישרון צובע עמ' 178
[38] ואע"ג שבהרבה מהתרכיזים הצבע אינו טבעי אלא ע"מ ליתן מראה במים וא"כ כשמוסיף את התרכיז כוונתו לצביעה מ"מ כיון שלתיקון המאכל נעשה בעיקר מותר (שם הע' קמג)
[39] שכן דעת התוס' רי"ד שם שיש צביעה באוכלין מדאורייתא וז"ל "ואי אמרת אמאי לא אמרי' אין צביעה באוכלין כדאמרן אין דישה אלא בגידולי קרקע משום דגידולי קרקע חשיבי והילכך מלאכות הנוהגת בהן אינן נוהגת בשאר מטלטלין אבל כל המטלטלין דינן שוה ואין לחלק בין אוכלין לשאר מטלטלין וה"נ אמרי' במעבד שיש עיבוד באוכלין": ועיין בשער הציון סי' שיח סעי' סה שכתב בהכנת העסענ"ס "טוב יותר" לעשותו באופן שאין בו חשש צובע
[40] קיצור הלכות שבת צובע במקורות 7
[41] ואע"ג דצובע פניו וידיו וא"כ שתהיה האכילה עצמה אסורה ליכא למיחש דאין צביעה אלא בדבר שדרכו לצבוע ואינו דומה לדין הנ"ל שאשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת אשה שאני שדרכה בכך להתיפות (מ"ב שם ס"ק נח)
[43] וקינוח בנייר לכאורה נמי אסור אמנם אפשר שאין דרך בציעה בנייר חד פעמי שעומד ליזרק והאי הוא כצובע פניו וידיו ע"י אכילה שאין איסור כיון שאין דרכו וכמש"כ מ"ב ס"ק נח ועיין בקונטרס אחרון לגר"ז סי' שב שדבר שמיוחד ליתנו כדי שיתלכלך אין בו חשש צובע כגון נדה ליתן מוך שכיון שמיוחד לכך אע"ג שנצבע מהדם אין איסור ולפ"ז מפית נייר או תחבושת וכיו"ב כיון שמיוחדים לכך אין בן משום צובע וצ"ע וצ"ע
[45] כיון שיש מקילין בכל זה כיון שהוא דרך לכלוך ויש לסמוך עליהם היכא דאי אפשר לו ליזהר בזה (מ"ב שם ס"ק נט)
[46] אמנם עיין שולחן שלמה סי' שג סעי' כה אות טז שהביא מאהל שרה פ"ד הע' יא יג בשם הגרשז"א זצ"ל שכיון שמסירים על דעת לחזור ולצבוע א"כ הרי הוא כמוחק על מנת לכתוב וכמו שבמוחק על מנת לכתוב חייב בכה"ג ה"ה בצובע וצ"ע עויין יסודי ישרון על ל"ט מלאכות ח"א צובע עמ' 181
[47] ועיי"ש הע' מד שכתב בשם הגרשז"א שאסור כיון שמתכוין לצבוע את המים וצע"ק דרובא דעלמא לא אכפת ליה כלל אם יש צבע במים או לאו אלא עיקרו לחיטוי וריח טוב וצ"ע ועיין שולחן שלמה סי' שכ סעי' כ ס"ק לא אות ג
[48] כ"כ האחרונים עיין בארחות שבת פט"ו סעי' סו ועיקר הטעם כיון שאין כאן פעולת צביעה בעצם אלא הוא מין חומר שבמקום שיש אור צבעו כהה ובקום חשוך יותר צבעו בהיר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה