פרשת משפטים יום ד'

מקרא

שמות פרק כב

(כד) אִם נתן לך ה' כֶּסֶף  הון שתוכל להלות העני תַּלְוֶה מצווה אתה במצות עשה להלוות[1] אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה הוזהרנו שלא יבקש המלוה מהלווה לפרוע והוא יודע שאין לו מה להחזיר לו לא מעות ולא מטלטלין ולאו דוקא עני אלא אפילו עשיר שאין בידו כעת לפרוע אלא שדיבר הכתוב בהווה אבל מותר לתובעו כסדר תביעת בעל חוב וכדי לברר אם יש לו או אין לו[2] לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְהזהירנו מהתעסק בהלואת ריבית בין המלוה והלווה, לא להיות ערב לאחד מהם ולא להיות עד עליהם ולא לכתוב ביניהם שטר במה שהסכימו  עליהם מענין הריבית[3]:

(כה) אִם חָבֹל תַּחְבֹּל אם על ידי בית דין תקח משכון את[4] שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ כל היום תשיבנו לו עד בא השמש וכבוא השמש תחזור ותטלנו עד שיבא בקר של מחר ובכסות יום הכתוב מדבר שאין צריך לה בלילה[5]:

(כו) כִּי כי זה, כמו אי, אם הִוא כסותה כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ אז אני מזהירך שתשיבנו לו בַּמֶּה יִשְׁכָּב אחר שאין לו אלא היא לבדה[6] וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי שלא יאמר אדם אותו עני הנחבל אינו ראוי אינו הגון ואין לי חטא ממנו אם אני לוקח שמלתו ואיני משיבו כי צעקתו לא ישמע אל, לכך כתיב כי חנון אני כלומר חונן ומקבל תחינת כל אדם אף על פי שאינו הגון, כי חנון מגזרת חנם[7]: ס

(כז) אֱלֹהִים דיינים קבועים וי"א שרק דיינים שנסמכו לדיינות לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא הנישא על העם והוא המלך[8] בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר דבר הכתוב בהווה לפי שהמלכים והדיינים דנין דיני ממונות ונפשות רגילים בני אדם לקללם[9] והוא הדין מי שיש לו שררה, אפילו אינו מצד המלכות, כמו ראש סנהדרין, ששררתו מצד מעלת התורה[10] ואחד המקלל עצמו או חבירו או נשיא או דיין אינו עובר בלאוין אלו עד שיקלל בשם מן השמות כגון יה ואלהים ושדי וכיוצא בהן[11] או בכנוי מן הכנויים כגון חנון וקנא[12] וכיוצא בהן וכן אם קלל בכל לשון חייב שהשמות שקוראין בהן הגוים להקב"ה כגון גא"ט[13] כויו"ב הרי הן ככל הכנויים וארור הוי לשון קללה כשמתכוין ונשמע לפי הענין שמקלל בזה[14]:

(כח) מְלֵאָתְךָ תבואתך וְדִמְעֲךָ תירוש ויצהר, שזבים מן היקבים, כמו דמעה מן העין לֹא תְאַחֵר להקדים את המאוחר הזהירנו שלא להפריש מעשר לפני תרומה ותרומה לפני ביכורים אלא קודם ביכורים אח"כ תרומה אח"כ מעשר ראשון אח"כ חלה ואח"כ מעשר שני או עני[15] בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי ולא רק בניך אלא -[16]:

(כט) כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ לתת לי הבכור, מכל מקום לא תמהר להביאו לפני אלא - שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי שבתוך שבעה אינו ראוי לפני, מפני שיצא ממקום הטינופת, וכל דבר מיאוס וטומאה נטהר לשבעה, וגם משום שמא נפל הוא[17]:

(ל) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש, לפיכך לא תגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים[18] וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה אף בבית כן אלא שדיבר הכתוב בהווה מקום שדרך בהמות ליטרף[19] לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ: ס

שמות פרק כג

(א) לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אזהרה לדיין שלא לשמוע דברי בעל דין האחד שלא בפני בעל דין חבירו. ודוקא שיודע הדיין שיהיה דיין בדבר, אבל אם שמע טענת האחד ואחר כך נתרצה השני לדון לפניו, מותר להיות דיין בדבר. ובכלל לאו זה אזהרה למקבל לשון הרע ומספר לשון הרע ומעיד עדות שקר לפיכך המספר או המקבל לשון הרע עובר בלאו (שמות כ"ג א') ד"לא תשא שמע שוא" וקרי בה נמי לא תשיא, ואם כן לאו זה כולל לשניהם[20] אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע מי שעובר על לאו מן התורה או מבטל מצות עשה בקום ועשה נקרא רשע לִהְיֹת עֵד ואל תשת ידך עם חָמָס להיות עד כלומר בעל חמס, להוציא את החמסנין ואת הגזלנין שהם פסולין לעדות הוזהרנו שלא נקבל עדות איש חוטא ולא נעשה בשביל עדותו שום דבר, שנאמר, שנאמר [דברים י"ט, ט"ז] [כי] יקום עד חמס באיש[21]: ס

(ב) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת על דרך הפשט אפילו ראית רבים מבני אדם שאין נוהגים כשורה לא תהיה עמהם[22] וחז"ל למדו מזה לאו שבדיני נפשות אם הרוב נוטים לרעה להרוג לא תהיה אחריהם אלא אם כן יוסיפו המחייבין שנים אבל אם היו המחייבין יותר על המזכין אחד, כגון שתים עשרה מחייבים לאומת אחד עשרה מזכים לא יפסקו עליו דין מיתה[23] וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אזהרה לדיין שלא יהיה טוען לבעל דין, ואזהרה גם כן לכל היושבים לפניו שלא יטענו לאחד מבעלי הדין ושלא יענו על ריב, אלא בעל דין בלבד התובע יתחיל והנתבע יענהו וזולתו לא יענה על ריב לא לו[24] וכן הוזהרנו שלא יפסוק דיין בדיני נפשות כפי דעת חבירו ואפילו הוא גדול ממנו מבלי שיהיה הדבר מובן אצלו אלא יפסוק לפי הבנתו[25] אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת נצטוינו לפסוק דין בבית דין על פי הרוב[26]:

(ג) וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ בדיני ממונות הוזהרנו בזה שאין לדיין לרחם בדין על דל שלא תאמר עני הוא זה ובעל דינו עשיר הואיל ואני והעשיר חייבין לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בכבוד וגם לא יהדרנו בדברים[27]: ס

(ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר של חברך ואפילו הוא - אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: ס

(ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ חדל לך והשמר בך מהיותך עוזבו רובץ תחת משאו אלא -[28] עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ נצטוינו לפרוק את המשא כלומר תתיר עמו הקשרים ותעזוב המשא ויפול מזה הצד ומזה הצד ויקום החמור[29]: ס

(ו) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ הוזהרנו שכשבאו לפני הדיין אחד כשר ואחד רשע, רשע אל תאמר הואיל ורשע הוא וחזקתו משקר וחזקת זה שאינו משנה בדברו אטה הדין על הרשע אלא תדון לפי האמת[30]:

(ז) מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק עם הדיין ידבר. שלא ידין דין שקר[31] ואם נראה בעיניך דין מרומה ועדים רמאים ואין אתה יכול להכחישן התרחק מאותו הדין ואל תדין בו כלל[32] וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג הוזהרנו בזה שאין בית דין עונשין באומד הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה אפילו ראוהו העדים רודף אחר חבירו והתרו בו והעלימו עיניהם או שנכנסו אחריו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם ביד ההורג הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו אין בית דין הורגין בעדות זו[33] כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע ואני אפרע ממנו אם הוא רשע:

(ח) וְשֹׁחַד ולא רק שוחד ממון אלא אפילו שוחד דברים כגון להתחיל להקדים לדיין שלום או לעשות לו שירות קל הרי הוא בכלל איסור זה לֹא תִקָּח אפילו כדי לדון דין אמת[34] כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים:

(ט) וְגֵר לֹא תִלְחָץ להטות דינו. ולמעלה הזהיר עליו אפילו שלא בשעת הדין סמכו כאן לפי שאין לו גואלים וקל ונוח הוא ללחצו ולעוותו בדין[35] וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(י) וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:

(יא) וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה שלא תזרע ונצטוינו להפקיר את כל אשר בשדה[36] וּנְטַשְׁתָּהּ שלא תאסוף את התבואה[37] וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ:

(יב) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת ו – לְמַעַן זה[38] יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר להיות כלם עדים במעשה בראשית[39]:

(יג) וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם מכל האזהרות הרבות אשר אמרתי אליכם מאלהים אחרים תשמרו מאד שלא תעבדום ולא תשתחוו להם, ותחרימו הזובח להם, ולא תעשו פסל וכל תמונה תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ להזכיר "כמוש אלהי מואב", "מלכום אלהי בני עמון" (מ"א יא לג), "אשימא אלהי חמת" (שם ב יז ל), לא ישמע על פיך שמם אפילו בלא זכר אלהות, להזכיר מלכום ואשימא כלל, אבל תכנה אותם לגנאי, "שקוץ מואב" (שם א יא ז), "תועבת בני עמון" וכן הוזהרנו שלא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום הוסיף שם לבאר כי האזהרה שלא יזכיר או ישביע שום אדם באלוהי הנכר[40]:       

נביא

ירמיה פרק לט

ג   וַיָּבֹאוּ כֹּל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וַיֵּשְׁבוּ בְּשַׁעַר הַתָּוֶךְ  שער אמצעי (שער ניקנור, שהוא בין שער עזרת נשים  לשער ההיכל.) נֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר, סַמְגַּרְ נְבוֹ, שַׂרְסְכִים  שמות שרים. רַב סָרִיס  שם תפקיד. נֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר  היו שני נֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר. רַב מָג  שם תפקיד. וְכָל שְׁאֵרִית שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל:

ד   וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָם צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְכֹל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַיִּבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ לַיְלָה מִן הָעִיר  ברחו מהעיר בלילה. דֶּרֶךְ גַּן הַמֶּלֶךְ בְּשַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתָיִם וַיֵּצֵא דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה  יצאו מגן המלך, בשער העומד בין שתי החומות, לדרך ההולכת  אל ערבות יריחו:

ה   וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂגוּ אֶת צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ  השיגוהו בערבות יריחו. (דרשו בו חז"ל, כי מערה אחת היתה מביתו עד ערבות יריחו, וזימן הקב"ה צבי אחד, וראוהו חיל כשדים ורדפו אחריו. והצבי הלך על המערה והם אחריו, וכשהיו על פתח המערה ראו את צדקיהו יוצא מן המערה  ולקחו אותו ; רד"ק) וַיִּקְחוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלֻהוּ אֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיְדַבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים  לקחוהו לנ"נ, ברִבְלָה שבארץ חמת, והוכיח אותו בדברים קשים, על שמרד בו:

ו    וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ בְּרִבְלָה לְעֵינָיו וְאֵת כָּל חֹרֵי יְהוּדָה שָׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל  שחט את בני  לעיניו של צדקיהו, ואת כל שרי יהודה:

ז    וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם לָבִיא אֹתוֹ בָּבֶלָה  עִוֵּר את צדקיהו, קשר אותו בשרשראות ברזל  להביאו כך לבבל:

ח   וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּית הָעָם שָׂרְפוּ הַכַּשְׂדִּים בָּאֵשׁ וְאֶת חֹמוֹת יְרוּשָׁלַם נָתָצוּ:

ט   וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר  אלו שלא נהרגו. מוְאֶת הַנֹּפְלִים  אֲשֶׁר נָפְלוּ עָלָיו  אלו שנכנעו לכשדים. וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים  בכל ערי יהודה. הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים  בָּבֶל  הגלה לבבל נבוזראדן שר ההריגות:

י    וּמִן הָעָם הַדַּלִּים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם מְאוּמָה  הדלים, שאין להם רכוש כלל. הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וַיִּתֵּן לָהֶם כְּרָמִים וִיגֵבִים  השאיר בארץ, ונתן להם כרמים ושדות לעבוד. בַּיּוֹם הַהוּא:

יא וַיְצַו נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַל יִרְמְיָהוּ בְּיַד נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לֵאמֹר  נ"נ, ציוה את נבוזראדן  על ירמיהו:

יב  קָחֶנּוּ וְעֵינֶיךָ  שִׂים עָלָיו וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה רָֹע כִּי אם כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אֵלֶיךָ  כֵּן עֲשֵׂה עִמּוֹ  אל תעשה עימו רעה, וכל מה שיבקש  עֲשֵה עימו:

יג  וַיִּשְׁלַח נְבוּזַרְאֲדָן  רַב טַבָּחִים, וּנְבוּשַׁזְבָּן  רַב סָרִיס, וְנֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר  רַב מָג  נְבוּזַרְאֲדָן וּנְבוּשַׁזְבָּן וְנֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר, וְכֹל רַבֵּי מֶלֶךְ בָּבֶל  וכל שרי מלך בבל:

יד  וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ מֵחֲצַר הַמַּטָּרָה וַיִּתְּנוּ אֹתוֹ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן  נתנוהו ביד גדליהו (שנכנע, ויצא אל הכשדים, כפי ציווי ירמיהו.) לְהוֹצִאֵהוּ אֶל הַבָּיִת  להוציאו מחצר המטרה, ללכת לשבת בבית. וַיֵּשֶׁב בְּתוֹךְ הָעָם:

טו  וְאֶל יִרְמְיָהוּ הָיָה דְבַר יְקֹוָק  בִּהְיֹתוֹ עָצוּר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה לֵאמֹר:

טז הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ לְעֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק  צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא אֶת דְּבָרַי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה וְהָיוּ לְפָנֶיךָ בַּיּוֹם הַהוּא  שתראה בעינךָ, את הרעה שתבוא על העיר:

יז   וְהִצַּלְתִּיךָ בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְקֹוָק  וְלֹא תִנָּתֵן בְּיַד הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אַתָּה יָגוֹר מִפְּנֵיהֶם  אציל אותך, ולא תנתן ביד האנשים שאתה פוחד מהם:

יח  כִּי מַלֵּט אֲמַלֶּטְךָ וּבַחֶרֶב לֹא תִפֹּל וְהָיְתָה לְךָ נַפְשְׁךָ לְשָׁלָל כִּי בָטַחְתָּ בִּי  בכך, שלא פחדת, והצלת את ירמיהו. נְאֻם יְקֹוָק :

כתובים

בשלב זה כורש מורה זמנית להפסיק את העבודה וכותב מענה לשולחי המכתב (יז) מכתב המלך: אל רחום בעל טעם ושמשי הסופר ושאר חבורותיהם היושבים בשומרות ושאר עבר הנהר, שלם וכענת: (יח) האגרת ששלחתם לפני נקראה לפני: (יט) ממני ניתנה ההוראה ובדקו ומצאו שהעיר הזו מימים קדמונים הייתה מתנשאת על מלכים ומרד וסרבנות תמיד היו מנת חלקה: (כ) ומלכים חזקים היו על ירושלים ושלטו בכל עבר הנהר ומלכי המדינות היו מביאים להם מיסים: (כא) עכשיו, הכריזו דבר חק לבטל את האנשים ההם בני ישראל מן הבנייה והעיר החדשה לא תבנה עד שתבוא הודעה חדשה ממני: (כב) ותהיו זהירים שלא לעבור על הפקודה הזו כדי שלא יגדל מעשה החבלה בעיר הזאת לגרום לנזק ושלא ילמדו מהם אחר זאת שאר המלכים אשר תחת ממשלתי: עד כאן מכתב התשובה של כורש. (כג) מיד כשהוקרא תוכן מכתב המלך בפני רחום ושמי הסופר וחבורותיהם, הם הלכו במהירות לירושלים לומר ליהודים לבטל את המלאכה והם הפסיקו את המלאכה בכח הזרוע ובחזקה: (כד) ובכן, הופסקה עבודת הבנייה של בית אלוקינו וההפסקה נמשכה עד השנה השניה של מלכות דריוש (השני) מלך פרס. משך הפסקת הבנייה הייתה שמונה עשרה שנה, ובשנת שמונה עשרה לדריוש השני נשלמו שבעים שנה לחרבות ירושלים מזמן שגלה צדקיהו. אמנם, בשנה הראשונה למלכות כורש נשלמו שבעים שנה לפקידת גלות בבל מיום שגלה יהויקים מלך יהודה ואז חזרו לירושלים.

(יז) פִּתְגָמָא שְׁלַח מַלְכָּא עַל רְחוּם בְּעֵל טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא וּשְׁאָר כְּנָוָתְהוֹן דִּי יָתְבִין בְּשָׁמְרָיִן וּשְׁאָר עֲבַר נַהֲרָה שְׁלָם וּכְעֶת: ס (יח) נִשְׁתְּוָנָא דִּי שְׁלַחְתּוּן עֲלֶינָא מְפָרַשׁ קֱרִי קָדָמָי: (יט) וּמִנִּי שִׂים טְעֵם וּבַקַּרוּ וְהַשְׁכַּחוּ דִּי קִרְיְתָא דָךְ מִן יוֹמָת עָלְמָא עַל מַלְכִין מִתְנַשְּׂאָה וּמְרַד וְאֶשְׁתַּדּוּר מִתְעֲבֶד בַּהּ: (כ) וּמַלְכִין תַּקִּיפִין הֲווֹ עַל יְרוּשְׁלֶם וְשַׁלִּיטִין בְּכֹל עֲבַר נַהֲרָה וּמִדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ מִתְיְהֵב לְהוֹן: (כא) כְּעַן שִׂימוּ טְּעֵם לְבַטָּלָא גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ וְקִרְיְתָא דָךְ לָא תִתְבְּנֵא עַד מִנִּי טַעְמָא יִתְּשָׂם: (כב) וּזְהִירִין הֱווֹ שָׁלוּ לְמֶעְבַּד עַל דְּנָה לְמָה יִשְׂגֵּא חֲבָלָא לְהַנְזָקַת מַלְכִין: ס (כג) אֱדַיִן מִן דִּי פַּרְשֶׁגֶן נִשְׁתְּוָנָא דִּיארתחששתא אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּ מַלְכָּא קֱרִי קֳדָם רְחוּם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא וּכְנָוָתְהוֹן אֲזַלוּ בִבְהִילוּ לִירוּשְׁלֶם עַל יְהוּדָיֵא וּבַטִּלוּ הִמּוֹ בְּאֶדְרָע וְחָיִל: ס (כד) בֵּאדַיִן בְּטֵלַת עֲבִידַת בֵּית אֱלָהָא דִּי בִּירוּשְׁלֶם וַהֲוָת בָּטְלָא עַד שְׁנַת תַּרְתֵּין לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס: פ

עזרא פרק ה

אחרי המלך אחשורוש מלך דריוש השני בן אחשורוש ואסתר המלכה (א) ובשנת שתים למלכות דריוש השני התנבאו חגי הנביא וזכריה בן עדוא הנביא אל היהודים אשר בארץ יהודה ובירושלים בשם אלהי ישראל, שעליהם לבנות את בנין ביהמ"ק בלא לבקש את רשותו של המלך דריוש: (הנבואה נמצאת בחגי פרק א' פסוק ג' עד פרק ב' פסוק ב') (ב) קמו זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק והתחילו לבנות את בית ה' אשר בירושלים ועמהם היו נביאי ה' שעזרו להם: (ג) ואז בא אליהם תתני המושל של עבר נהר הירדן (בצד של א"י) שהיה ממונה מטעם המלך דריוש וּשְׁתַר בּוֹזְנַי וחבורתם וכך אמרו להם: מי נתן לכם רשיון לבנות את הבית הזה ולשכלל את החומות הללו?: (ד) ובכן, אמרו לנו מה שמות האנשים שבונים את הבנין הזה: (ה) ועין ה' הייתה לטובה על זקני היהודים והם השפיעו על המושל שלא יסיק אותם מן הבנייה מיד אלא יחכה עד שיגיע המכתב לדריוש ואז יהיה על היהודים להשיב את תשובתם על כך: (ו) המושל של עבר הנהר ואנשיו הכינו את הנוסח של האגרת שהם שלחו לדריוש: (ז) את האיגרת שלחו אליו וכך היה כתוב בה: לדריוש המלך! כל השלום יהיה לו!:

(א) וְהִתְנַבִּי חַגַּי נביאה נְבִיָּא וּזְכַרְיָה בַר עִדּוֹא נביאיא נְבִיַּיָּא עַל יְהוּדָיֵא דִּי בִיהוּד וּבִירוּשְׁלֶם בְּשֻׁם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהוֹן: ס (ב) בֵּאדַיִן קָמוּ זְרֻבָּבֶל בַּר שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בַּר יוֹצָדָק וְשָׁרִיו לְמִבְנֵא בֵּית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְעִמְּהוֹן נביאיאנְבִיַּיָּא דִי אֱלָהָא מְסָעֲדִין לְהוֹן: פ (ג) בֵּהּ זִמְנָא אֲתָא עֲלֵיהוֹן תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר נַהֲרָה וּשְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתְהוֹן וְכֵן אָמְרִין לְהֹם מַן שָׂם לְכֹם טְעֵם בַּיְתָא דְנָה לִבְּנֵא וְאֻשַּׁרְנָא דְנָה לְשַׁכְלָלָה: ס (ד) אֱדַיִן כְּנֵמָא אֲמַרְנָא לְּהֹם מַן אִנּוּן שְׁמָהָת גֻּבְרַיָּא דִּי דְנָה בִנְיָנָא בָּנַיִן: (ה) וְעֵין אֱלָהֲהֹם הֲוָת עַל שָׂבֵי יְהוּדָיֵא וְלָא בַטִּלוּ הִמּוֹ עַד טַעְמָא לְדָרְיָוֶשׁ יְהָךְ וֶאֱדַיִן יְתִיבוּן נִשְׁתְּוָנָא עַל דְּנָה: פ (ו) פַּרְשֶׁגֶן אִגַּרְתָּא דִּי שְׁלַח תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר נַהֲרָה וּשְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתֵהּ אֲפַרְסְכָיֵא דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה עַל דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא: (ז) פִּתְגָמָא שְׁלַחוּ עֲלוֹהִי וְכִדְנָה כְּתִיב בְּגַוֵּהּ לְדָרְיָוֶשׁ מַלְכָּא שְׁלָמָא כֹלָּא: ס

משנת ההלכה

מלאכת האופה והמבשל

       א.       בשר מבושל שיש בו שומן או פשטידא שיש בו שומן אע"ג שע"י חימומה נימוח השומן והופך לנוזל כיון שעתה השומן מוקשה דינו כדבר יבש ומותר לחממו בשבת ודוקא אם אין על הפשטיד"א כ"כ שומן או שמעמידו כ"כ בריחוק מקום מן החום שלא יהיה נימוח עד שיזוב לחוץ אלא מעט ממנו יהיה נימוח בתוכו לבד או אם השליך לחוץ השומן שעליו אבל אם יש הרבה שומן על הפשטידא שכשיהיה נימוח יהיה זב לחוץ ויהיה מינכר בפ"ע יש להחמיר שלא לחממו (מ"ב שיח ס"ק ק קה)

        ב.        דבר יבש שמעורב בו מעט דבר לח אם ניכר הרוטב בכלי בפני עצמו יש להחשיבו כדבר לח ולערות את הנוזל ממנו אמנם מה שטופח על גבי החתיכה אין דינו כדבר לח[41]

         ג.         יש להחמיר שלא ליתן סוכר או מלח[42] וכיו"ב בכ"ר או לערות עליו מכ"ר אבל בכלי שני מותר[43] (מ"ב ס"ק עא ושעה"צ ס"ק צה וחיי"א שם כלל ז)

        ד.        יש מי שאומר שאע"פ שאין בישול אחר בישול בדבר יבש מכל מקום יש בישול אחר אפייה או צלייה שהאפוי או הצלוי אם נתנו אפילו בעודו רותח בתוך כלי ראשון שהיד סולדת בו חייב או בכלי שני[44] יש להסתפק שמא יש בו חיוב חטאת ולפיכך צריך ליזהר[45] שלא ליתן פת אפוייה או שאר דברים אפויים או צלויים[46] אפילו בקערה שהיא כלי שני כל זמן שהיד סולדת בו. ואפילו בבשר צלוי יש להחמיר כיון שיש בישול אחר צליה[47] (שו"ע הרב סעי' יב) אבל בכלי שלישי יש להקל ליתן דבר אפוי או צלוי (מ"ב שם ס"ק מז)

       ה.       ולפי סברא זו שיש בישול אחר אפיה וצליה יש ג"כ אפיה וצליה אחר בישול[48] דהיינו שכל דבר המבושל אסור ליתנו בלא רוטב סמוך לאש במקום שיכול להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו[49] אבל לדברי הכל אין אפיה וצליה אחר אפיה וצליה ודבר האפוי או צלוי מותר ליתנו סמוך לאש באופו שאין בו משום איסור "חזרה" אפילו נצטנן כבר לגמרי: (שם סעי' יג)

---

[1] אבע"ז

[2] שו"ע חו"מ סע' צז סעי' ב אלה המצוות ל"ת רלד

[3] ספר המצוות ל"ת רלז אלה המצוות שם

[4] רשב"ם

[5] רש"י

[6] פי' ר' יוסף בכור שור

[7] רמב"ן

[8] רמב"ן

[9] רשב"ם

[10] רמב"ן ועיין אלה המצוות ל"ת שטו שטז שיז שכל המקלל אחד מישראל עובר על לאו דלא תקלל חרש

[11] ושבעה שמות הם השם הנכתב יו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא השם המפורש או הנכתב אדני ואל אלוה ואלהים ואלהי ושדי וצבאות יסוה"ת פ"ו ה"ב

[12] וכן רחום הגדול הגבור והנורא הנאמן וחזק וכיוצא בהן כמש"כ שם ה"ה

[13] ועיין בנתה"מ שם ס"ק א' מה שנתאונן דבעו"ה אין נזהרים כלל בזה וחושבים דכינוי המדובר בלשון עכו"ם אינו אלא תואר השם וכתבים אותו ונמצא אח"כ מוטל באשפה "וזהו המרי הגורם אשר בעו"ה וידל ישראל מאד במקום שש"ש מצוי ובפרט בבזיון ועל חינם"

[14] וארור בו שבועה בו קללה בו נדוי והכל לפי הענין שנשמע ממנו [שם].

[15] אלה המצוות ל"ת קנד

[16] רש"י

[17] פי' ר' יוסף בכור שור

[18] כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי, שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש, על כן אמר ואנשי קודש תהיון לי, כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש, לפיכך לא תגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים. רמב"ן.

[19] רש"י ועיין אלה המצוות ל"ת קפא

[20] אלה המצוות ל"ת רפא

[21] אלה המצוות ל"ת רפו

[22] רבינו בחיי

[23] אלה המצוות ל"ת רפב

[24] רבינו בחיי

[25] אלה המצוות ל"ת רפג

[26] אלה המצוות עשה קעה

[27] אלה המצוות ל"ת רעז

[28] חזקוני

[29] אבע"ז אלה המצוות עשה רב

[30] אלה המצוות ל"ת רעח

[31] אבע"ז

[32] רשב"ם

[33] אלה המצוות ל"ת רצ

[34] אלה המצוות ל"ת רעד

[35] חזקוני

[36] אלה המצוות עשה קלד

[37] רמב"ן

[38] רבינו בחיי

[39] רמב"ן

[40] רמב"ן ל"ת יד

[41] כן משמע במ"ב ס"ק לב שביאר על מה שכתב השו"ע דבר שנתבשל והוא יבש "ר"ל שהריקו המרק ממנו" ועיין מאור השבת ח"ב סי' ו ובח"א מכתב א ב בשם הגרשז"א ואגר"מ שם אות ז  

[42] אע"ג שהרי הם דברים שכבר נתבשלו ועתה הם יבשים

[43] וצ"ל שבזה החמירו אע"ג שבשומן שנימוח פסק להקל להחשיבו כדבר יבש א. משום שבסוכר נימוח מיד ולהכי חשיב כלח משא"כ שומן ב. כיון שנותנו לתוך צשקה והמשקה ממיסו דומה לכה"ג שיש שומן הרבה שניכר בחוץ שנתבאר שיש להחמיר בזה ועיין מ"ב ס"ק לג וצ"ע

[44] ובזה יש שתי דעות י"א שיש להחמיר בכלי שני מדברי סופרים דמחזי כמבשל וי"א שמפני שיש דברים רכים שמתבשלים גם בכלי שני ואין אנו בקיאין בהן ושמא גם הלחם נקרא רך לענין זה ומתבשל גם בכלי שני שהיד סולדת בו (שו"ע הרב שם) ואם שיעור חום הכלי שני הוא שהיד נכוית בו לכו"ע יש בו בישול (מ"ב ס"ק מח בשם החיי"א)

[45] אמנם יש מתירין באפוי וצלוי אפילו צוננים ליתנם אפילו בתוך כלי ראשון רותח מפני שאין בישול אפילו אחר אפייה וצלייה ונהגו ליזהר לכתחלה כסברא הראשונה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו אבל בדיעבד יש להתיר אפילו בכלי ראשון כסברא האחרונה (שו"ע הרב שם ומ"ב ס"ק מו)

[46] ולפ"ז אסור לשרות ביסקויט בתה שהוא כלי שני או ליתן אבקות מרק או שתיה וממתיקים וכיו"ב אם אין ידוע שעברו תהליך בישול אמנם אם עברו תהליך בישול אפילו אם עברו גם תהליך אפיה מותר לפי מש"כ בבה"ל ד"ה יש מי המובא לקמן שהפעולה האחרונה נקבעת בו ביותר

[47] ואותם שחותכים הבצלים ונותנין לתוך המרק בקערה לא ישימו רק אחר שלא תהיה היד סולדת בהמרק דבלחם יש קולא מחמת שנאפה כבר ואפ"ה נזהרים כ"ש בבצלים שצריך ליזהר כי אין אנו בקיאין במידי דמקרי רכיך וכנ"ל וכ"ש לפי מה שנוהגין ליתן הבצלים לתוך התבשיל שהוא דבר גוש בודאי יש ליזהר בזה דיש פוסקים שסוברים דדבר גוש שמונח בכלי שני דינו ככ"ר. ואפילו אם ימתין עד שיהיה המרק שבקערה אין היד סולדת בו מ"מ יזהר שלא ישפוך אח"כ על שיורי בצלים שנשאר בקערה מן המרק שבקדרה אם היד סולדת בהן דעירוי מבשל כדי קליפה ויש בזה חשש דאורייתא. וכן מה שנוהגין איזה אנשים כשעושין חמין מרגלי בהמה לחתוך חתיכת פת בכלי ולערות עליהם המרק של הרגלים מכ"ר לא יפה הם עושין דאפילו אם לא יתן הפת בתחלה עד שיערה המרק תחלה בכלי כדי שיעשה כ"ש הלא כתב רמ"א דיש ליזהר בזה אלא אם רוצה ליתן פת ימתין עד שלא יהיה היד סולדת במרק או שלכל הפחות ישאב בכף מן הקדרה כדי שתהיה הקערה כלי שלישי וכ"ש אם רוצה ליתן בצלים ושומים לתוך החמין האלו בודאי יזהר מאד לעשות כן דאם יערה עליהם מכלי ראשון שהיד סולדת בהן יש בזה חשש אב מלאכה (מ"ב שם ס"ק מה)

[48] אמנם עיין ביאור הלכה שם סעי' ה ד"ה יש מי שכתב שבפמ"ג הביא מפסחים מ"א דלא נתבטל שם בישול הראשון והוליד מזה דמותר לשרותו בחמין בשבת [ר"ל אם עשה צלי אחר בישול בע"ש] כשאר דבר מבושל וכתב "ונראה דה"ה לדידיה בבישול אחר צלי דמותר בשבת להניחו בלי רוטב בתנור אף שיצלה דלא נתבטל שם צלי ראשון ממנו דהא רבינו אליעזר ממיץ משוה אותם להדדי אך לענ"ד אין דין הפמ"ג מוכרח דנהי דמוכח שם דלא נתבטל שם הראשון הרי שם השני בודאי קיים ושפיר יש לומר דמקרי עתה בשול אחר צלי. אך זה נלענ"ד בבשלו ואח"כ צלאו בע"ש דמותר להניחו בתנור בשבת דפעולה אחרונה נקבע בו יותר ומקרי צלי אחר צלי":

[49]  ולאו דוקא אצל האש דה"ה בכל מקום שיוכל להצלות מחום התנור ולכן צריך ליזהר שלא להחזיר בשר מבושל בלי רוטב לתוך התנור במקום החום שהיד סולדת בו ואפילו אם יעמידנו ע"ג קדרה המפסקת (מ"ב שם ס"ק מא)