פרשת משפטים יום ה'

מקרא

שמות פרק כג

(יד) שָׁלֹשׁ רְגָלִים זמנים[1] תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה:

(טו) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר כלומר תוודא ש -  שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת[2] כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ ושמצוה זו תהיה לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כלומר שפסח יהיה באביב ודבר זה מושג על ידי שתעבר את השנים והחדשים[3] כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי כשתקיימו את מצות עלייה לרגל[4] רֵיקָם כלומר בלא קרבן, ויביא על כל פנים עולה ושלמים[5]:

(טז) וְחַג הַקָּצִיר הוא חג השבועות בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ שהוא בכורי קציר חטים ובא שבעה שבועות אחרי בכורי קציר שעורים שהוא בחג המצות אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף סוכות בְּצֵאת הַשָּׁנָה ותכנס שנה אחרת. והחל ממרחשון לזרוע[6] בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה והנה כולם על שם מעשיו מן השדה, לתת בהם הודאה לשם, שהוא שומר חוקות קציר ומוציא לחם מן הארץ להשביע נפש שוקקה[7]:

(יז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ להודות על החירות, ועל האביב ועל הקציר ועל האסיף, כי ממנו הכל[8] אֶל פְּנֵי הָאָדֹן שהוא האדון המפרנס לעבדיו, ובנטלם פרס מלפניו, יבואו אליו לראות מה יצום[9]יְקֹוָק והארץ שלו שלא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות כמו שמפורש בפ' כי תשא[10]:

(יח) לֹא תִזְבַּח תשחט עַל חָמֵץ שלא יהא חמץ לאחד מבני החבורה הנמנין על הפסח בשעת השחיטה דַּם זִבְחִי וגם לא בשעת זריקת הדם[11] וְלֹא יָלִין חֵלֶב הם הקריבים על המזבח ולעיל בפ' בא הזהיר על גוף הפסח בעצמו חַגִּי קרבן פסח[12] עַד בֹּקֶר:

(יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ משבעת המינים האמורים בפ' כי תבא ולקחת מראשית כל פרי האדמה. בעלותך ברגלים אז תָּבִיא ביכוריך בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל הכתוב הזה נזכר בתורה שלש פעמים, ודרשו חז"ל (חולין קטו ע"ב) אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול. ומה שהוציאו הכתוב בלשון בישול לפי שדרך בישול אסרה תורה ולוקה מן התורה בבישולו וכן באכילתו דרך בישול וכל שאינו דרך בישול אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן[13] גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ דרך העזים ללדת שני גדיים יחד ורגילים היו לשחוט אחד מהם ומתוך שרוב חלב בעזים. כדכתיב ודי חלב עזים ללחמך וגו'. היו רגילים לבשלו בחלב האם ולפי ההווה דבר הכתוב. וגנאי הוא הדבר ובליעה ורעבתנות לאכול חלב האם עם הבנים. ודוגמא זו באותו ואת בנו ושילוח הקן ללמדך דרך תרבות צוה הכתוב ולפי שברגל היו אוכלים בהמות הרבה. הזהיר בפ' רגלים שלא לבשל ולא לאכול גדי בחלב אמו. וה"ה לכל בשר בהמה טהורה בחלב טהורה[14]: ס

(כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ שליח נביא[15] לְפָנֶיךָ ומתייחס כאן למשה רבינו[16] וליהושע בן נון[17] שנשלחו מאת ה' ללכת לפני ישראל וללמדם דבר ה' ו - לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ במדבר  וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי שה' הכין במיוחד לנחלה לעם תורתו הן באקלימה הן בקדושתה[18]:

(כא) הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ אל תרגיש מרירות כלפי הנהגתו להתלונן עליו כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ בשמי הוא מצוה לכם. אבל לשאת לפשעכם אין בידו רשות[19]:

(כב) כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ בשאר עממים הכתוב מדבר אבל החתי והאמורי נאמר בהם כאן והכחדתיו. ובמקום אחר הוא אומר לא תחיה כל נשמה וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ:

(כג) כִּי שהרי[20] יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי לא הזכיר השביעי שהוא הגרגשי, וזהו שדרשו חז"ל (דברים רבה ה, יד) הגרגשי פינה, כלומר פינו להם הארץ מעצמם ולא הוצרכו ישראל להלחם כנגדם[21] וְהִכְחַדְתִּיו:

(כד) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם בין אם זה דרך עבודתה ובין אם לאו וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כמעשה עבודתה אפילו אם הוא בדרך בזיון כגון לפעור עצמו לפעור[22] כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם צוה להכרית ע"ז הנמצאת בא"י[23]:

(כה) כנגד מה שהעובדים עבודת גלולים שהזכירם למעלה חושבים שעם העבודה ההיא ישיגו כל חפצם ויגבר מזלם ותבוא להם ההצלחה והברכה במעשה ידיהם, הזכיר עתה וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם שאין ראוי לכם שתעבדו כי אם לשם המיוחד ממנו תבוא לכם הברכה וכל התועלת, הוא שאמר - וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ הוא כלל לכל מאכל אשר יאכל וְאֶת מֵימֶיךָ שהוא אב לכל משקה אשר ישתה והברכה היא תוספת בהן, שיהיה מהן לך לרוב מאד וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ שיהיו המאכלים והמשקים טובים ובריאים לא יולידו מחלה אבל ירפאו ממנה[24]:

(כו)  לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ כי בהיות המאכלים והמשקים והאויר מבורכים יהיו הגופים בריאים, ואברי הזרע נכונים לעשות מעשיהם כהוגן והזכיר הנקבות, כי בהן ימצא השכול והעקור יותר מן הזכרים אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא שלא ימות במלחמה או במגפה בשנוי האויר רק בזקנה שימלא ימים כמספר אשר הם חיי האדם בדורותיו, כגון שבעים ושמונים שנה כדור דוד המלך[25]:

(כז) אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ כמו ששאלת תפול עליהם אימתה ופחד וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם אפילו אינה משבעה עממים[26] וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף שיתנו לך את ערפם. והטעם שיברחו מפניך בראותך אותם[27]:

(כח) וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ ואמר כי כאשר יעשה עמהם אות לטובה כן יעשה בשונאיהם לרעה, שיתן להם לב רגז ומחדרים אימה וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ כי שלשה אלה לא יצאו רובם במלחמה ולא נפלו הם בחרב והיו נשגבים במבצרים, ושלח בהם רק את המות הזה:

(כט) לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה ותרבה[28] עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה כשיבואו לאכול את פגרי אויביכם וזיקו אותך[29]:

(ל) מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה ותרבה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ:

(לא) וְשַׁתִּי ושמתי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף במזרח וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים במערב והוא הים הגדול וּמִמִּדְבָּר שהלכו בו ישראל בדרום עַד הַנָּהָר פרת בצפון[30] כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ הדבר מסור בידכם, ואתם אל תתעצלו בזה, כמו שהעיד בהם יהושע באמרו עד אנה אתם מתרפים לבא לרשת את הארץ אשר נתן לכם ה' אלהי אבותיכם[31]:

(לב) לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית בזמן שידינו תקיפה על האומות וצריכים אנו לעשות עמהם מלחמה (כמו שנתבאר במ"ע קצ) אין כורתין ברית בשעת מלחמה לעובדי עבודה זרה[32] כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבדה שנאמר לא תכרות להם ברית אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו[33]:

(לג) לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי י"א שהוזהרנו בזה שבזמן שיד ישראל תקיפה על העובדי כוכבים[34] אף כשארץ ישראל בחורבנה אסור לנו להניח להם לשבת בארץ ישראל בינינו וי"א שאין לאו זה אמור אלא בשבעה עממין וכבר נכרתו כולם בימי דוד המלך ע"ה וכבר אבד זכרם ונתבלבלו כל האומות בימי סנחריב וא"כ אין שייך בזמן הזה[35] כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ שבתם בארצך, שיגרום שתעבוד את אלהיהם[36]: פ        

נביא

ירמיה פרק מ

א  הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְקֹוָק   הנבואה בפרק מב' מפס' י'. (התשובה, ליוחנן בן קרח, וִיזַנְיָה בֶּן הוֹשַׁעְיָה וְכָל הָעָם  שלא לרדת למצרים) אַחַר שַׁלַּח אֹתוֹ נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים מִן הָרָמָה  שבתחילה, הלך ירמיהו לרמה  מקום שכל הגולים הלכו, ומשם, לקחוֹ נבוזראדן  להשיבו לגדליה בן אחיקם. בְּקַחְתּוֹ אֹתוֹ וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים בְּתוֹךְ כָּל גָּלוּת יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה הַמֻּגְלִים בָּבֶלָה:

ב   וַיִּקַּח רַב טַבָּחִים לְיִרְמְיָהוּ  את ירמיהו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְקֹוָק  אֱלֹהֶיךָ דִּבֶּר אֶת הָרָעָה הַזֹּאת אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה:

ג   וַיָּבֵא וַיַּעַשׂ יְקֹוָק  כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר כִּי חֲטָאתֶם לַיְקֹוָק  וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ וְהָיָה לָכֶם הַדָּבָר הַזֶּה:

ד   וְעַתָּה הִנֵּה פִתַּחְתִּיךָ הַיּוֹם מִן הָאזִקִּים  שחררתי האזיקים מידך. אֲשֶׁר עַל יָדֶךָ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל  בֹּא, וְאָשִׂים אֶת עֵינִי עָלֶיךָ, וְאִם רַע בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל  חֲדָל  אם תרצה לבוא לבבל  בא, ואם לאו, הפסק מללכת עימי ושוב לארץ. רְאֵה כָּל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ אֶל טוֹב וְאֶל הַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לָלֶכֶת שָׁמָּה לֵךְ:

ה   וְעוֹדֶנּוּ לֹא יָשׁוּב  ועדיין לא אמר ירמיהו שרוצה לשוב, וְשֻׁבָה אֶל גְּדַלְיָה בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעָרֵי יְהוּדָה וְשֵׁב אִתּוֹ בְּתוֹךְ הָעָם אוֹ אֶל כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לָלֶכֶת לֵךְ  שוב אמר לו נבוזראדן שיכול ללכת  כרצונו וַיִּתֶּן לוֹ רַב טַבָּחִים אֲרֻחָה וּמַשְׂאֵת, וַיְשַׁלְּחֵהוּ  נתן לו מתנות  ושילחו:

ו    וַיָּבֹא יִרְמְיָהוּ אֶל גְּדַלְיָה בֶן אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה  למצפה.וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ בְּתוֹךְ הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּאָרֶץ:

ז    וַיִּשְׁמְעוּ כָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה הֵמָּה וְאַנְשֵׁיהֶם  שברחו מהכשדים. כִּי הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בָּאָרֶץ וְכִי הִפְקִיד אִתּוֹ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטָף וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ מֵאֲשֶׁר לֹא הָגְלוּ בָּבֶלָה:

ח   וַיָּבֹאוּ אֶל גְּדַלְיָה הַמִּצְפָּתָה  שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, הֵמָּה וְאַנְשֵׁיהֶם. וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָהוּ וְיוֹחָנָן וְיוֹנָתָן בְּנֵי קָרֵחַ וּשְׂרָיָה בֶן תַּנְחֻמֶת וּבְנֵי עֵיפַי  הַנְּטֹפָתִי וִיזַנְיָהוּ בֶּן הַמַּעֲכָתִי הֵמָּה וְאַנְשֵׁיהֶם  כל אלו גם באו למצפה אל גדליה בן אחיקם:

ט   וַיִּשָּׁבַע לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן וּלְאַנְשֵׁיהֶם לֵאמֹר אַל תִּירְאוּ מֵעֲבוֹד הַכַּשְׂדִּים שְׁבוּ בָאָרֶץ וְעִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וְיִיטַב לָכֶם:

י    וַאֲנִי הִנְנִי ישֵׁב בַּמִּצְפָּה לַעֲמֹד לִפְנֵי הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר יָבֹאוּ אֵלֵינוּ וְאַתֶּם אִסְפוּ יַיִן וְקַיִץ וְשֶׁמֶן  אתם אספו יין, ודבילות ושמן. וְשִׂמוּ בִּכְלֵיכֶם וּשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר תְּפַשְׂתֶּם:

יא וְגַם כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וַאֲשֶׁר בְּכָל הָאֲרָצוֹת  גם כל היהודים שברחו לארצות אלו מפחד נ"נ. שָׁמְעוּ כִּי נָתַן מֶלֶךְ בָּבֶל שְׁאֵרִית לִיהוּדָה וְכִי הִפְקִיד עֲלֵיהֶם אֶת גְּדַלְיָהוּ  שמעו שנשארו בארץ שארית, וגדליה התמנה על היהודים בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן:

יב  וַיָּשֻׁבוּ כָל הַיְּהוּדִים מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר נִדְּחוּ שָׁם  שברחו מפחד נ"נ. וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ יְהוּדָה אֶל גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּתָה וַיַּאַסְפוּ יַיִן וָקַיִץ הַרְבֵּה מְאֹד:

יג  וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בָּאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּתָה:

יד  וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: הֲיָדֹעַ תֵּדַע כִּי בַּעֲלִיס  מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן, שָׁלַח אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה  לְהַכֹּתְךָ נָפֶשׁ  יוחנן בן קרח ושרי החילים, הזהירו את גדליה, מפני ישמעאל בן נתניה ששלח מלך עמון  להורגו. וְלֹא הֶאֱמִין לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם  לאזהרתם  מפני ישמעאל בן נתניה:

טו  וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ אָמַר אֶל גְּדַלְיָהוּ בַסֵּתֶר בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אֵלְכָה נָּא וְאַכֶּה אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וְאִישׁ לֹא יֵדָע לָמָּה יַכֶּכָּה נֶּפֶשׁ וְנָפֹצוּ כָּל יְהוּדָה הַנִּקְבָּצִים אֵלֶיךָ וְאָבְדָה שְׁאֵרִית יְהוּדָה:

טז וַיֹּאמֶר גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם אֶל יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר אֶל יִשְׁמָעֵאל  שלא האמין על כוונתיו של ישמעאל בן נתניה:

כתובים

עזרא פרק ה

(ח) ידוע יהיה למלך, שהלכנו לארץ יהודהלבית האלהים הגדול והוא נבנה אבני שיש, ועצי ארזים מושמים בקירות לחיזוק והעבודה הזאת נעשתה במהירות והצליחה בידיהם: (ט) ואז שאלנו את הזקנים ההם מי נתן לכם רשיון לבנות את הבית ולשכלל את החומות?: (י) וכן ביקשנו מהם את שמותיהם כדי להודיעך מי הם העומדים בראש מלאכת הבנייה: (יא) וזה דבר התשובה שהשיבו לנו: אנו עבדיו של אלהי השמים והארץ, ואנו בוניםאת הבית הזה שהיה בנוי קודם לכן שנים רבות ומלך גדול שהיה לישראל בנה אותו: (יב) אך משום שהכעיסו אבותינו את אלהי השמים, נתן אותם ביד נבוכדנצר מלך בבל הכשדי ואת הבית הזה החריב ואת העם הגלה לבבל: (יג) אבל בשנת אחת לכורש המלך של בבל, נתן המלך פקודה לבנות את הבית הזה – בית אלוהינו: (יד) וגם את כלי הזהב והכסף של בית אלוהינו שהוציאם נבוכדנצר מן ההיכלשבירושלים ולקח אותם לבבל, הוציא כורש ונתנם לזרובבל המכונה ששבצר ומינה אותו לנשיא: (טו) וכך אמר לו: קח את הכלים האלה ולך הנח אותם בהיכל אשר בירושלים ובית האלוהים יבנה על מקומו: (טז) זרובבל הזה בא והקים את הקירות של הבית הזה שבירושלים ומאז ועד עכשיו הבית הה לא בנוי לגמרי: (יז) ועכשיו, אם על המלך טוב, יבוקר שם בבית גנזי המלך שבבבל ואם ימצא שם שמכורש ניתנה הפקודה לבנות את בית ה' ורצון המלך בזאת, נא לשלוח לנו ולהודיענו: עד כאן האגרת שנשלחה לדריוש מהגויים תושבי הארץ

(ח) יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא דִּי אֲזַלְנָא לִיהוּד מְדִינְתָּא לְבֵית אֱלָהָא רַבָּא וְהוּא מִתְבְּנֵא אֶבֶן גְּלָל וְאָע מִתְּשָׂם בְּכֻתְלַיָּא וַעֲבִידְתָּא דָךְ אָסְפַּרְנָא מִתְעַבְדָא וּמַצְלַח בְּיֶדְהֹם: ס (ט) אֱדַיִן שְׁאֵלְנָא לְשָׂבַיָּא אִלֵּךְ כְּנֵמָא אֲמַרְנָא לְּהֹם מַן שָׂם לְכֹם טְעֵם בַּיְתָא דְנָה לְמִבְנְיָה וְאֻשַּׁרְנָא דְנָה לְשַׁכְלָלָה: (י) וְאַף שְׁמָהָתְהֹם שְׁאֵלְנָא לְּהֹם לְהוֹדָעוּתָךְ דִּי נִכְתֻּב שֻׁם גֻּבְרַיָּא דִּי בְרָאשֵׁיהֹם: ס (יא) וּכְנֵמָא פִתְגָמָא הֲתִיבוּנָא לְמֵמַר אֲנַחְנָא הִמּוֹ עַבְדוֹהִי דִי אֱלָהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וּבָנַיִן בַּיְתָא דִּי הֲוָא בְנֵה מִקַּדְמַת דְּנָה שְׁנִין שַׂגִּיאָן וּמֶלֶךְ לְיִשְׂרָאֵל רַב בְּנָהִי וְשַׁכְלְלֵהּ: (יב) לָהֵן מִן דִּי הַרְגִּזוּ אֲבָהָתַנָא לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא יְהַב הִמּוֹ בְּיַד נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶלכסדיא כַּסְדָּאָה וּבַיְתָה דְנָה סַתְרֵהּ וְעַמָּה הַגְלִי לְבָבֶל: ס (יג) בְּרַם בִּשְׁנַת חֲדָה לְכוֹרֶשׁ מַלְכָּא דִּי בָבֶל כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם בֵּית אֱלָהָא דְנָה לִבְּנֵא: (יד) וְאַף מָאנַיָּא דִי בֵית אֱלָהָא דִּי דַהֲבָה וְכַסְפָּא דִּי נְבוּכַדְנֶצַּר הַנְפֵּק מִן הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְהֵיבֵל הִמּוֹ לְהֵיכְלָא דִּי בָבֶל הַנְפֵּק הִמּוֹ כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא מִן הֵיכְלָא דִּי בָבֶל וִיהִיבוּ לְשֵׁשְׁבַּצַּר שְׁמֵהּ דִּי פֶחָה שָׂמֵהּ: (טו) וַאֲמַר לֵהּ אלה אֵל מָאנַיָּא שֵׂא אֵזֶל אֲחֵת הִמּוֹ בְּהֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וּבֵית אֱלָהָא יִתְבְּנֵא עַל אַתְרֵהּ: ס (טז) אֱדַיִן שֵׁשְׁבַּצַּר דֵּךְ אֲתָא יְהַב אֻשַּׁיָּא דִּי בֵית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וּמִן אֱדַיִן וְעַד כְּעַן מִתְבְּנֵא וְלָא שְׁלִם: (יז) וּכְעַן הֵן עַל מַלְכָּא טָב יִתְבַּקַּר בְּבֵית גִּנְזַיָּא דִּי מַלְכָּא תַמָּה דִּי בְּבָבֶל הֵן אִיתַי דִּי מִן כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שִׂים טְעֵם לְמִבְנֵא בֵּית אֱלָהָא דֵךְ בִּירוּשְׁלֶם וּרְעוּת מַלְכָּא עַל דְּנָה יִשְׁלַח עֲלֶינָא: ס

עזרא פרק ו

(א) המלך דריוש נתן פקודה ובדקו בבית הספרים שאליו מורידים את הגנזים בבבל: (ב) ומצאו שם בתוך כד מיוחד בעיר הבירה של מדינת מדי ובה הייתה מגילה אחת וכך היה כתוב בה לזיכרון: (ג) בשנת אחת לכורש המלך נתן המלך פקודה בעניין בית האלהים אשר בירושלים. "הבית יבנה מקום אשר יזבחו זבחים. יסודותיו יהיו חזקים. גבהו ששים אמה, ורחבו ששים אמה: (ד) והקירות ייבנו בסדר כזה: שלש שורות של אבני שיש, ושורה אחת של עצי ארזים והוצאות הבנייה ינתנו מבית המלך: (ה) וגם כלי בית ה' שמזהב וכסף, אשר הוציא נבוכדנצר מן ההיכל שבירושלים והוביל אותם לבבל, ישיבו אותם ויוחזרו להיכל אשר בירושלים למקומם, ויהיו מונחים בבית ה': (ו) ובכן השיב להם דריוש המלך בזה הלשון: תתני מושר עבר הנהר, שתר בוזני, חבריהם ועוזריהם אשר בעבר הנהר! רחוקים תהיו משטח הבניה של בית המקדש: (ז) הניחו את עבודת בית האלהים זה למושל היהודים ולזקני היהודים שיבנו על מקומו את בית האלהים הזה:

(א) בֵּאדַיִן דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם וּבַקַּרוּ בְּבֵית סִפְרַיָּא דִּי גִנְזַיָּא מְהַחֲתִין תַּמָּה בְּבָבֶל: (ב) וְהִשְׁתְּכַח בְּאַחְמְתָא בְּבִירְתָא דִּי בְּמָדַי מְדִינְתָּה מְגִלָּה חֲדָה וְכֵן כְּתִיב בְּגַוַּהּ דִּכְרוֹנָה: פ (ג) בִּשְׁנַת חֲדָה לְכוֹרֶשׁ מַלְכָּא כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם בֵּית אֱלָהָא בִירוּשְׁלֶם בַּיְתָא יִתְבְּנֵא אֲתַר דִּי דָבְחִין דִּבְחִין וְאֻשּׁוֹהִי מְסוֹבְלִין רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁתִּין: (ד) נִדְבָּכִין דִּי אֶבֶן גְּלָל תְּלָתָא וְנִדְבָּךְ דִּי אָע חֲדַת וְנִפְקְתָא מִן בֵּית מַלְכָּא תִּתְיְהִב: (ה) וְאַף מָאנֵי בֵית אֱלָהָא דִּי דַהֲבָה וְכַסְפָּא דִּי נְבוּכַדְנֶצַּר הַנְפֵּק מִן הֵיכְלָא דִי בִירוּשְׁלֶם וְהֵיבֵל לְבָבֶל יַהֲתִיבוּן וִיהָךְ לְהֵיכְלָא דִי בִירוּשְׁלֶם לְאַתְרֵהּ וְתַחֵת בְּבֵית אֱלָהָא: ס (ו) כְּעַן תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר נַהֲרָה שְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתְהוֹן אֲפַרְסְכָיֵא דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה רַחִיקִין הֲווֹ מִן תַּמָּה: (ז) שְׁבֻקוּ לַעֲבִידַת בֵּית אֱלָהָא דֵךְ פַּחַת יְהוּדָיֵא וּלְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בֵּית אֱלָהָא דֵךְ יִבְנוֹן עַל אַתְרֵהּ:

משנת ההלכה

מלאכת האופה והמבשל

       א.       טיגון בשמן עמוק דינו כבישול ולפיכך מותר ליתנו בכלי ראשון ואסור לצלותו או לאפותו ולפיכך מותר ליתן שקידי מרק וכיו"ב בתוך המרק[37] (שש"כ פ"א סעי' א)

        ב.        מותר להניח עוף מבושל וכיו"ב על גבי מיחם וכיו"ב בשבת[38]

         ג.         כלי ראשון הוא הכלי שמשתמשין בו על האש ומשקים הנמצאים בו אפי' לאחר שהעבירו אותם מעל האש ואינם מעלים רתיחות[39] נקרא כלי ראשון ומבשל כל זמן שהיד סולדת בו. לפיכך אסור ליתן במשקים שבתוך כלי ראשון כגון מרק שהסירו מעל האש שום דבר ששייך בו בישול בשבת. ולא עוד אלא אפי' לערות מכלי ראשון על דבר ששייך בו בישול, אסור[40]דעירוי מבשל כדי קליפה. (שו"ע שם סעי' ט)

        ד.        ואם אין היד סולדת בו אפילו כלי ראשון אינו מבשל. ואם לא העבירוהו מעל האש אע"ג שאין היד סולדת בו אסור ליתן לתוכו דבר שאינו מבושל ואפי' תבלין ומלח ואפי' דעתו לסלק את הקדרה מהר משם פן ישכח עד שיתבשל (מ"ב שם ס"ק סד)

       ה.       מלח וסוכר יש ליזהר שלא ליתנם בכלי ראשון (מ"ב שם ס"ק עא)

         ו.         עירוי כלי ראשון דינו ככלי ראשון ולפיכך אסור לערות על כל דבר ששייך בו בישול מכלי ראשון[41] ואפי' על תבלין אסור[42] (מ"ב שם ס"ק לט עד)

         ז.         כלי שני הוא  הכלי שעירה לתוכו מכלי ראשון דהיינו מכלי שבשלו בו אינו מבשל אפילו אם היד סולדת בו. ואמנם כיון דיש דברים המתבשלים אפילו בכלי שני ואין אנו בקיאין, יש להחמיר שלא ליתן שום דבר[43] ששייך בו בישול אפי' בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו. ולכן יש ליזהר במלח ובצלים בשבת שלא ליתן בקערה וכ"ש לערות עליהם מכלי ראשון (שם). ואם הוא רותח כל כך עד שהיד נכוית בו, לכו"ע מבשל (חיי אדם שם סעי' ד ומ"ב ס"ק עח)

       ח.       חתיכת בשר רותח וכן כל דבר גוש כל זמן שהיד סולדת בו ולא הניח בכלי שני, מבשל. ואם כבר הניחו בכלי שני, י"א שאעפ"כ מבשל. ולכן אסור לטוח שום ובצלים על בשר מבושל כל זמן שהיד סולדת בו. וכן בשר צלי, אסור לטוח אותו. וכן אסור ליתן חתיכת בשר רותח ברוטב צונן, שמכיון שהוא דבר שאינו מתערב, מבשל כדי קליפה (חיי אדם שם ס"ק ה)

---

[1] ת"א ת"י

[2] דעת האבע"ז שבפשוטו של מקרא "הנה כתוב שבעת ימים תאכל מצות. כמו חג הסכות תעשה לך שבעת ימים. והנה הוא חיוב".

[3] ספורנו

[4] חזקוני

[5] רבינו בחיי

[6] אבע"ז

[7] רמב"ן

[8] ספורנו

[9] רמב"ן

[10] רשב"ם

[11] רמב"ן

[12] חזקוני

[13] רבינו בחיי

[14] רשב"ם

[15] פי' ר' יוסף בכור שור

[16] רש"ר הירש

[17] חזקוני

[18] רש"ר הירש

[19] רשב"ם

[20] חזקוני

[21] רבינו בחיי

[22] רמב"ן

[23] אבע"ז

[24] רמב"ן

[25] רמב"ן

[26] חזקוני

[27] אבע"ז

[28] ת"א ת"י

[29] ת"י

[30] רמב"ן

[31] ספורנו

[32] במשנת חכמים סי' מא ביבין שמועה אות א הקשה שהרמב"ם סותר עצמו שבספר המצוות כתב דהלאו רק בז' אומות והכא משמע דהלאו קאי אכל עובדי ע"ז וכתב שהרמב"ם ס"ל דהלאו קאי רק על ז' אומות אבל השתא שבא סנחריב ובלבל כל האומות כיון שנתערבו ואינם פורשים כדי לבו להתגיר א"כ חשיבי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה ומחמת ספק אסור לכרות ברית עם אף אחד מהאומות שמא הוא מז' אומות אבל במנחת חינוך מצוה צג אות א ס"ל דלרמב"ם לאו זה הוא בכל האומות וכן דעת המשנה למלך כתב בספר פרשת דרכים בחלק דרך מצותיך ח"ב וח"ד דהרמב"ם בחיבורו חזר ממה שכתב בספר המצוות אמנם אפשר לומר דבספר המצוות נקט הרמב"ם עיקר הלאו והוא שלא לכרות ברית עם ז' אומות אפילו אין עושים עמנו מלחמה ובחיבורו הוסיף הפרט שאפילו שאר האומות עם עושים עמנו מלחמה דינם כז' אומות ודלא כמנחת חינוך שם אות א וצ"ע

[33] אלה המצוות ל"ת מח ועיי"ש שיש דיעות שלאו זה בשבעה עממין אפילו אם קיבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז.

[34] אעפ"י שכל הענין אינו מדבר אלא בשבעה אומות כיון דכתיב פן יחטיאו אותך לי למדנו שריבה כל המחטיאים (יראים השלם סי' שטו)

[35] אלה המצוות ל"ת נא ועיי"ש שמכיון שאיסורו משום "פן יחטיאו" וכו' פרטי דין זה איסור זה הינו גם על ישראל מומר עובד ע"ז או כופר בתורה שאסור להניחו לישב בינינו בארץ ישראל

[36] ספורנו

[37] אמנם עיין שו"ת שבט הלוי ח"ז סי' יב שכתב שיש להחמיר שאין טיגון כבישול ואין ליתן שקדי מרק אפי' בכלי שני אמנם בכלי שלישי מותר

[38] שמכיון שאין האש שולטת בו ואינה נותנת בו טעם של צלי ואינו אלא על מנת לחמם אותו מעט אין בו דין צליה אחר בישול (חזו"א סי' לז ס"ק יד ס"ק יד ועיין מאור השבת ח"ב מכתב כ אות ב ג)

[39] מ"ב שם ס"ק סג

[40] ומשמע בשער הציון שם ס"ק ה שבמניח בתוך כלי ראשון יש בו בישול דאורייתא אבל במערה כיון שאינו מבשל אלא כדי קליפה כיון שהוא רק בצד אחד אפשר שאין בו אלא איסורא דרבנן ועיין בחי' הרשב"א והר"ן שבת מ ע"ב דמשמע שיש איסור תורה בכלי ראשון אבל ברמב"ן ע"ז עד ע"ב משמע אשינו איסור תורה וכ"כ באגלי טל אופה סי' כג ס"ק ב בדעת הרמב"ם ועיין ביאור הגר"א יו"ד סי' קה ס"ק יג

[41] ובכלל זה אף לח צונן אע"ג שהוא מבושל ועיין בה"ל סעי' ד ד"ה דהוי ובעי' יב ד"ה והוא

[42] ואם עירה על בשר צלי או על לחם, צריך לקלוף, דהקליפה אסורה לאכול בשבת, דיש בישול אחר צליה ואחר אפיה (חיי אדם שם ובה"ל שם ד"ה אסור)

[43] ועיין חזו"א סי' נב ס"ק יט ועיין שש"כ פ"א סעי' נג שבכלל זה קקאו רגיל וביצים לימון וכדו'