פרשת משפטים יום ו'

מקרא

שמות פרק כד

(א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְקֹוָק אחרי צוותך את כל המשפטים הנזכרים[1] אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק:

(ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ כי הדבור הזה היה גם לאהרן, שגם הוא שמע כאשר קול ה' אומר למשה עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחוק (בפסוק הקודם), וא"כ היה צריך להזכיר הנגש בשם, ואם ידבר אליו לנכח ג"כ היה צריך לבאר ונגשת אתה משה אל ה', ולא יספיק הכנוי בו, ולפיכך אמר ונגש משה לבדו והם לא יגשו וזה טעם "לבדו", למעט גם אהרן הנכלל עמו בדבור[2] אֶל יְקֹוָק וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ:

(ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק כל הציוויים שנצטוו אחר עשרת הדיברות וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים אשר שם לפניהם וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה כי מאמינים אנו בדבריך, ואז אמר לו ה', אמור להם שובו לכם לאהליכם, כאשר מפורש במשנה תורה (דברים ה, כז) ושבו לאהליהם ועשו שמחה ויום טוב ביום קבלת התורה[3]:

(ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק כל המצוות והמשפטים הנ"ל[4] וי"א שכתב מבראשית עד מתן תורה[5] וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:

(ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בכורי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מכיון שעדיין לא נבנה המשכן ולא נתקדשו הכהנים בני אהרון[6]  וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיקֹוָק פָּרִים הסתפקו בגמ' אם פרים מתייחס גם לעולות או רק לשלמים ועולות היו כבשים[7]:

(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם מהשלמים והעולות וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת כלים עגולים ובכלים אחרים שם חצי השני של הדם[8] וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ:

(ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית הוא מה שנזכר למעלה ויכתוב משה את דברי ה' ועליו יכרתו את הברית[9] וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה מה שדיבר וְנִשְׁמָע מה שיצונו עוד מכאן ולהבא ונקיים[10]:

(ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית שחציו על המזבח לה' וחציו עליכם כדרך כורתי ברית[11] אֲשֶׁר כָּרַת יְקֹוָק עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

(ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל כמו שנצטוה לעיל בתחילת הפרק[12]:

(י) וַיִּרְאוּ במראה נבואה אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת לובן[13] הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם כמראה הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר כשהשמים ברורים ללא עננים[14]:

(יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הם נדב ואביהוא והזקנים הנזכרים (לעיל פסוק א), וקראם כן כי נאצל עליהם רוח אלהים לֹא שָׁלַח יָדוֹ מכיון שנזהרו לא לעלות אל ה' פן יפרץ בם וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ שם השלמים בתחתית ההר לפני האלהים טרם שישובו אל אהליהם, כי השלמים טעונין מחיצה, ונאכלין בירושלם לפנים מן החומה (זבחים נה:), ובשילה בכל הרואה (שם קיב:), וכאן היו נאכלין לפני המזבח תחת ההר, לא במחנה וַיִּשְׁתּוּ שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה[15]: ס

(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם כלומר תתעכב שם ארבעים יום עד ש - וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי חוזר על הלוחות לְהוֹרֹתָם חוזר על התורה והמצוה[16] לימדך שהתורה והמצוות מסלול ודרך לשוב הנפש לשורשה, וזהו להורותם כלומר להורותם הדרך לעולם הבא[17]:

(יג) וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ היה יהושע מכלל שבעים הזקנים, כי אין בישראל שבעים זקנים ראויים לקרבה אל האלהים יותר ממנו, וכאשר פירש משה מהם היה מלוה את רבו עד הגבול[18] וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים ויהושע המתין לו עד רדתו בתחתית ההר והיה ניזון מן המן[19]:

(יד) וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה בעבורנו ובמקומנו במחנה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים הקשים אשר בדרך כלל יקריבון אלי[20]  יִגַּשׁ אֲלֵהֶם:

(טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:

(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן שיעלה ממקום שעלה בשפולי ההר אל ראש ההר ויקרב אל מקום הכבוד ונעשה לו שביל בענן ללכת בו[21]:

(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה מעלות השחר שבעה בסיון עד עלות השחר של שבעה עשר בתמוז[22]: פ     

סליק פרשת משפטים

נביא

ירמיה פרק מא

א  וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי  בראש השנה. בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶן אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה  משום שהיה מזרע המלוכה קינא בגדליהו. וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ  שרי המלך. נוַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו בַּמִּצְפָּה:

ב   וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן בַּחֶרֶב וַיָּמֶת אֹתוֹ אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאָרֶץ  בגלל שנ"נ מינה אותו  כמושל בארץ:

ג   וְאֵת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ אֶת גְּדַלְיָהוּ בַּמִּצְפָּה וְאֶת הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁם אֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הִכָּה יִשְׁמָעֵאל:

ד   וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לְהָמִית אֶת גְּדַלְיָהוּ וְאִישׁ לֹא יָדָע:

ה   וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים  מצער על גודל החורבן. וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית יְקֹוָק   כשיצאו מביתם, עדיין לא ידעו על החורבן:

ו    וַיֵּצֵא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לִקְרָאתָם מִן הַמִּצְפָּה הֹלֵךְ הָלֹךְ וּבֹכֶה  עשה עצמו שותף להם בצרתם. וַיְהִי כִּפְגֹשׁ אֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בֹּאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם  בואו למצפה  לגדליה, במקום לירושלים(ששם, היה לו קל יותר להרגם.):

ז    וַיְהִי כְּבוֹאָם אֶל תּוֹךְ הָעִיר וַיִּשְׁחָטֵם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה אֶל תּוֹךְ הַבּוֹר הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ:

ח   וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נִמְצְאוּ בָם וַיֹּאמְרוּ אֶל יִשְׁמָעֵאל אַל תְּמִתֵנוּ כִּי יֶשׁ לָנוּ מַטְמֹנִים בַּשָּׂדֶה חִטִּים וּשְׂעֹרִים וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ וַיֶּחְדַּל וְלֹא הֱמִיתָם בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם  הפסיק את ההרג אחר 70 איש, והעשרה  השאיר:

ט   וְהַבּוֹר אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ שָׁם יִשְׁמָעֵאל אֵת כָּל פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד גְּדַלְיָהוּ הוּא אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אָסָא מִפְּנֵי בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל  אסא עשה בור מסביב ביתו, שלא יוכלו בעשא ואנשיו לעבור להלחם בו. אֹתוֹ מִלֵּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָהוּ חֲלָלִים  70 החללים שהרג:

י    וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל אֶת כָּל שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר בַּמִּצְפָּה אֶת בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ וְאֶת כָּל הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בַּמִּצְפָּה אֲשֶׁר הִפְקִיד נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם וַיִּשְׁבֵּם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַיֵּלֶךְ לַעֲבֹר אֶל בְּנֵי עַמּוֹן:

יא וַיִּשְׁמַע יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה:

יב  וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַיִּמְצְאוּ אֹתוֹ אֶל מַיִם רַבִּים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן  בבריכת מים בגבעון:

יג  וַיְהִי כִּרְאוֹת כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יִשְׁמָעֵאל אֶת יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְאֵת כָּל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיִּשְׂמָחוּ:

יד  וַיָּסֹבּוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר שָׁבָה יִשְׁמָעֵאל מִן הַמִּצְפָּה וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ אֶל יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ  סובבו עצמם ללכת עם יוחנן:

טו  וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה נִמְלַט בִּשְׁמֹנָה אֲנָשִׁים מִפְּנֵי יוֹחָנָן וַיֵּלֶךְ אֶל בְּנֵי עַמּוֹן  ישמעאל עם 8 אנשים ברח מיוחנן  לבני עמון:

כתובים

עזרא פרק ו
(ח) וממני נתנת הוראה, מה שתעשו עם זקני היהודים האלה כדי שיבנו את בית האלהים הזה- מנכסי המלך ומהמיסים שהוא גובה בעבר הנהר, יוצא ללא דיחוי, וינתן לאנשים האלה. כדי שלא יבטלו בן הבנייה אם יחסר להם כסף. (ט) וכל צרכיהם ובני בקר ואילים וכבזים להקרבת עולות לאלהי השמים, וכן חיטים, מלח, יין ושמן כפי שיאמרו הכהנים, הכלי נתן להם דבר יום ביומו ללא שום דיחוי: (י) כדי שיהיו מקריבים ניחוחים לאלהי השמים, ומתפללים לחיי המלך ובניו: (יא) וממני נתנת פקודה, שכל איש אשר ישנה דבר זה, יחרב ביתו, ומשם יוקח העץ לתלותו עליו, וביתו יעשה אשפה על עשותו דבר זה: (יב) והאלהים אשר שיכן שמו שם ימגר כל מלך ועם אשר ישלח ידו לשנות את דברי, לחבל את בית האלהים הזה אשר בירושלים. אני דריוש נתתי צו ומהרה יעשה: עד כאן תשובתו של המלך דריוש השני	(ח) וּמִנִּי שִׂים טְעֵם לְמָא דִי תַעַבְדוּן עִם שָׂבֵי יְהוּדָיֵא אִלֵּךְ לְמִבְנֵא בֵּית אֱלָהָא דֵךְ וּמִנִּכְסֵי מַלְכָּא דִּי מִדַּת עֲבַר נַהֲרָה אָסְפַּרְנָא נִפְקְתָא תֶּהֱוֵא מִתְיַהֲבָא לְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי לָא לְבַטָּלָא: (ט) וּמָה חַשְׁחָן וּבְנֵי תוֹרִין וְדִכְרִין וְאִמְּרִין לַעֲלָוָן לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא חִנְטִין מְלַח חֲמַר וּמְשַׁח כְּמֵאמַר כָּהֲנַיָּא דִי בִירוּשְׁלֶם לֶהֱוֵא מִתְיְהֵב לְהֹם יוֹם בְּיוֹם דִּי לָא שָׁלוּ: (י) דִּי לֶהֱוֹן מְהַקְרְבִין נִיחוֹחִין לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא וּמְצַלַּיִן לְחַיֵּי מַלְכָּא וּבְנוֹהִי: (יא) וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כָל אֱנָשׁ דִּי יְהַשְׁנֵא פִּתְגָמָא דְנָה יִתְנְסַח אָע מִן בַּיְתֵהּ וּזְקִיף יִתְמְחֵא עֲלֹהִי וּבַיְתֵהּ נְוָלוּ יִתְעֲבֵד עַל דְּנָה: (יב) וֵאלָהָא דִּי שַׁכִּן שְׁמֵהּ תַּמָּה יְמַגַּר כָּל מֶלֶךְ וְעַם דִּי יִשְׁלַח יְדֵהּ לְהַשְׁנָיָה לְחַבָּלָה בֵּית אֱלָהָא דֵךְ דִּי בִירוּשְׁלֶם אֲנָה דָרְיָוֶשׁ שָׂמֶת טְעֵם אָסְפַּרְנָא יִתְעֲבִד: פ
(יג) ואז תתני פחת עבר הנהר ושתר בוזני וחבריהם משקבלו את מכתבו של דריוש, כאמור קיימו מיד את פקודתו התקיפה: (יד) וזקני היהודים בונים ומצליחים כפי שניבאו להם חגי הנביא וזכריה בן עדו. הם התחילו בבניה וסיימו, לפי מצוות אלהי ישראל וברשות כורש ודריוש וארתחששתא (זהו דריוש וכל מלכי פרס נקראו כך כפי שכל מלכי מצרים נקראים פרעה) מלכי פרס: (טו) השלמת הבית נמשכה עד יום שלישי לחודש אדר שהיא שנת שש למלכות דריוש המלך ובנייתו ארכה 4 שנים: (טז) ובני ישראל, הכהנים והלויים ושאר בני הגלות שעלו לארץ ישראל, ערכו את חנכת בית האלהים בשמחה: (יז) והקריבו לחנוכת הבית: מאה שוורים, מאתיים אילים, ארבע מאות כבשים, ושנים עשר שעירי עיזים למניין שבטי ישראל לכפר על כל ישראל: (יח) והכהנים והלויים התחלקו למחלקות ולמשמרות לעבודת ה' אשר בירושלים ככתוב בספר תורת משה. הכהנים לעבודת המזבח ולתפקידיהם, והלווים לשירם ולזמרם ולמשמרותיהם: קרבן הפסח הראשון בבית המקדש הבנוי (יט) כשהגיע יום ארבעה עשר לחודש ניסן, הקריבו בני הגולה שחזרו לארץ ישראל את קרבן הפסח: (כ) כי נטהרו הכהנים והלווים כאחד וכולם טהורים ויכולים לקיים את קרבן הפסח בזמנו (כי הטמא לכל נפש נדחה לפסח שני) הלווים שחטו את הפסח בעד כל בני הגולה ולאחיהם הכהנים ולעצמם: (כא) ואת הקרבן אכלו בני ישראל השבים מהגולה וכל הגרים שנבדלו מטומאת גויי הארץ להתחבר לעמ"י לדרוש לה' אלהי ישראל: (כב) ואת חג המצות עשו בשמחה שבעת ימים, כי שמחם ה' והקב"ה הסב את לב מלך אשור (שדריוש מלך גם על אשור) עליהם לחזק ידיהם במלאכת בית האלהים אלהי ישראל:	(יג) אֱדַיִן תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר נַהֲרָה שְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתְהוֹן לָקֳבֵל דִּי שְׁלַח דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא כְּנֵמָא אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ: (יד) וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין בִּנְבוּאַת חַגַּי נביאה נְבִיָּה וּזְכַרְיָה בַּר עִדּוֹא וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ מִן טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס: (טו) וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר דִּי הִיא שְׁנַת שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא: פ (טז) וַעֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא וּשְׁאָר בְּנֵי גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה בְּחֶדְוָה: (יז) וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה דִּכְרִין מָאתַיִן אִמְּרִין אַרְבַּע מְאָה וּצְפִירֵי עִזִּין לחטיא לְחַטָּאָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (יח) וַהֲקִימוּ כָהֲנַיָּא בִּפְלֻגָּתְהוֹן וְלֵוָיֵא בְּמַחְלְקָתְהוֹן עַל עֲבִידַת אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם כִּכְתָב סְפַר מֹשֶׁה: פ (יט) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי הַגּוֹלָה אֶת הַפָּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן: (כ) כִּי הִטַּהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם כְּאֶחָד כֻּלָּם טְהוֹרִים וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח לְכָל בְּנֵי הַגּוֹלָה וְלַאֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְלָהֶם: (כא) וַיֹּאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַשָּׁבִים מֵהַגּוֹלָה וְכֹל הַנִּבְדָּל מִטֻּמְאַת גּוֹיֵ הָאָרֶץ אֲלֵהֶם לִדְרֹשׁ לַיקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (כב) וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה כִּי שִׂמְּחָם יְקֹוָק וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲלֵיהֶם לְחַזֵּק יְדֵיהֶם בִּמְלֶאכֶת בֵּית הָאֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: פ

  

משנת ההלכה

מלאכת האופה והמבשל

       א.       מותר לתת תבלין בכלי שני אפי' יד סולדת בו דאין מתבשל שם כיון שתבלין[23] התירו חכמים בפירוש ליתנם בכלי שני וכן מים ושמן או שאר משקין[24]: (שו"ע הרב שם סעי' יב)

        ב.        ואם מונח בכלי שני דבר גוש דהיינו דבר יבש הבא בגושים כגון תפוח אדמה נתח בשר או שעועית שלמה [25]שהיד סולדת בו יש ליזהר בזה דיש פוסקים שסוברין דדבר גוש כ"ז שהיס"ב דינו ככלי ראשון כיון שאוצר הוא בתוכו את החום וליכך אין ליתן על נתח בשר חם תבלין או ליתן נתח בשר חם לתוך מרק[26] קר שבצלחת (מ"ב שם ס"ק סה)

         ג.         כלי שלישי הוא הכלי שמערים לתוכו מתוך הכלי שני וי"א שאינו מבשל ולפיכך אפי' דברים שהם קלי הבישול מותר ליתן לתוכו אמנם לערות מכלי שני עליהם אסור דעירוי כלי שני ככלי שני[27] (מ"ב שם ס"ק לט ומז ופמ"ג בא"א ס"ק לה וי"א שכלי שלישי יש לחשוש שדינו ככלי שני ולפיכך אין ליתן בתוכו קלי הבישול[28] (חזו"א סי' נב ס"ק יט)

        ד.        י"א שעלי תה דינם כקלי הבישול ואין ליתנם בכלי שלישי (שש"כ פ"א סעי' נז) וי"א שמותר ליתנם בכלי שלישי (אגר"מ או"ח ד סי' עד בישול ס"ק טו)

       ה.       מותר לערות מים חמים אפי' מכלי ראשון במים צוננין או להיפך, ובתנאי שיהיו המים צוננין הרבה מאד יותר על החמין, שלא יהיה באפשר שיתבשלו ויגיעו הצוננים לשיעור חום שהיד סולדת בן רק שיפיגו צינתן, שמכיון דהצוננים מרובין ומתערבין תיכף, מתבטל חמימותן. ואם  שופך בצונן לחמין מותר דוקא כ ששופך בשפיכה גדולה הכל בבת אחת. אבל מעט מעט, אסור לערות, שהרי מבשל תיכף, ומה יועיל מה שמצטנן אח"כ (מ"ב ס"ק פג)

 

---

[1] רמב"ן

[2] רמב"ן

[3] רמב"ן

[4] אבע"ז רמב"ן

[5] רש"י

[6] ת"י

[7] פי' ר' יוסף בכור שור

[8] אבע"ז

[9] ספורנו

[10] רשב"ם

[11] חזקוני

[12] ספורנו

[13] רשב"ם

[14] רשב"ם

[15] רמב"ן

[16] רמב"ן

[17] רבינו בחיי

[18] רמב"ן

[19] חזקוני

[20] רמב"ן

[21] מלבי"ם

[22] חזקוני

[23] אמנם עיין בשש"כ פ"א הע' קב שכתב שאפשר שמה שהתירו חכמים אינו אלא בתבלין שלא נטחן אבל תבלין טחון אפשר שמתבשל בכלי שני ועיין ארחות שבת פ"א סעי' מו הערה צז

[24] ועיין שש"כ שם הערה קנא

[25] שש"כ שם סעי' נח

[26] ואפילו מרק מרובה אסור (מ"ב ס"ק עח)

[27] עיין חזו"א סי' נח ס"ק ט ד"ה קנו שמיני אבקות הנמסים במים מותר לערות עליה מכלי שני

[28] ועיין ארחות שבת פ"א סעי' מא שגם לחזו"א אין לאסור אלא דברים שהם ודאי קלי הבישול שנתפרשו גמ' כגון מליח ישן ודג הנקרא קוליס האספנין כדאיתא בשבת קמה ע"ב אבל דברים שרק מחמת חומרא מחמירים אנו שהם קלי הבישול אין להחמיר בהם בכלי שלישי