מקרא
ויקרא פרק ח
(כב) וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים נקרא האיל השני "איל המלואים" בעבור שהוא סוף הקרבנות הללו, ובו תמלא ידם וכהנו לפניו יתברך, כי כולם מעכבין וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל:
(כג) וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית:
(כד) וַיַּקְרֵב אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן הַדָּם עַל תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(כה) וַיִּקַּח אֶת הַחֵלֶב וְאֶת הָאַלְיָה וְאֶת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין:
(כו) וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְקֹוָק לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת היא רבוכה שהיה מרבה בה שמן כנגד החלות והרקיקין לכל ג' מינים ביחד היה מביא חצי לוג (מנחות פט.), והוציאוהו חציו לחלות ורקיקן, וחציו לרבוכה[1] וְרָקִיק אֶחָד וַיָּשֶׂם עַל הַחֲלָבִים וְעַל שׁוֹק הַיָּמִין:
(כז) וַיִּתֵּן אֶת הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק:
(כח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה אחר העולה ולא מצינו שוק של שלמים קרב בכל מקום חוץ מזה[2] מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיקֹוָק:
(כט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:
(ל) וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ כתב הרמב"ן לא ידעתי אם מערבן להזאות הללו, כמו ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח (להלן טז יח) וַיַּז עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ:
(לא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ:
(לג) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים כלומר לא יעסקו בדבר אחר ולא ילכו למקום אחר אך בלילה יוצאים לצרכיהם[4] שהרי אחרי גמר הקרבת הקרבנות פרקו את המשכן[5] עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם:
(לה) וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים בשעת עבודה, כלומר עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותו העת וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי והיא מצוה נוהגת לדורות שלא יניח כהן עבודה ויצא - וחייבין עליה מיתה[7]:
(לו) וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה: ס
סליק פרשת צו
נביא
מלכים א פרק יח
(טו) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ חַי יְקֹוָק צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי הַיּוֹם אֵרָאֶה אֵלָיו:
(טז) וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב וַיַּגֶּד לוֹ וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ:
(יז) וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר משחית ומחבל את יִשְׂרָאֵל:
(יח) וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים:
(יט) וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל על נביאי האשרה לבד והוא הנכון לפיכך לא הניחה אותם איזבל ללכת להבחן עם אליהו וזה הראיה שאמר אליהו אני נותרתי נביא לה' לבדי ונביאי הבעל ארבע מאות וחמשי' איש ולא זכר נביאי האשרה נראה שלא היו שם:
(כ) וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל:
(כא) וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם יְקֹוָק הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר:
(כב) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיקֹוָק לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ:
(כג) וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים:
(כד) וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם יְקֹוָק וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר:
(כה) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וכך הוא דרך המוסר וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ:
(כו) וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ וידלגו עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה:
(כז) וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ:
(כח) וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם שרטו בשרם בחרבות עד כי נשפך דמם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם שנשפך דמםוכך היהמ מנהג שלהם :
(כט) וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב:
כתובים
שיר השירים פרק ו
(ו) שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה השינים שלך יפות ולבנות כמו השער של הרחלים שהתרחצו שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת שכל השינים שלמות וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם וחסרון אין בהם.
והנמשל הוא על השוטירם של עמ"י שתפקידם הוא להכרית ולהשחית את החייבים במשפט שהם בעצמם נקיים מן העשק והגזל כמו עדר רחלים שעלו מן הרחצה כשהן נקיות:
(ז) כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ כמו פלח חצי רימון נראה הפנים שלך מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ מתחת לקליעת שערך.
והנמשל הוא על שופטי העדה שהם פני הדור שהם מלאים בכל מדע וחכמה כמו רימון, אך מסתירים אותה בתוכם ולא מתפארים איתה:
(ח) שִׁשִּׁים הֵמָּה מְּלָכוֹת למלך יש ששים נשים שְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים ועוד שמונים פילגשים יש לו וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר ועלמות אין מספר יש בעולם.
הנמשל הוא שזרעו של שם בן נח נחלק לששים עממין ושלמה המלך מכנה אותם מלכות כי היותם מזרע שמו הנאהב של הקב"ה והפילגשים הם מזרעו של יפת בן נח שהם לא נאהבים כמו זרעו של שם וזרעו של חם נחלק לעממין רבים אך שלמה המלך מכנה אותם עלמות שהם השנואות והמקוללות מפי נח:
(ט) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי ומכולן אחת ומיוחדת היא רעיתי, שדומה עלי ביופיה כיונה, ושלימה בלא מום אַחַת הִיא לְאִמָּהּ אחת ומיוחדת היא שזכתה בה אמה בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ אחת צחה ונקיה ממום שזכתה בה יולדתה רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ ראוה בנות ושבחו אותה מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ ואפילו מלכות ופילגשים ראוה והיללוה.
הנמשל הוא שכנסת ישראל היא המיוחדת מכולם כי כור מחצבתה הוא מהאבות והאמהות שהשרישו בה את אהבת ה' וחכמי ישראל הם משבחים ומפארים את עמ"י:
וכך יהללו כולם
(י) מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר מי זאת שמשקיפים ומביטים ביופיה כמו שמביטים ביופי השמש העולה יָפָה כַלְּבָנָה יפה כמו הירח בָּרָה כַּחַמָּה צחה כמו השמש אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת יופיה מטיל התפעלות ואימה כמו לראות מחנה מסודר לדגליו.
והנמשל הוא לראות כמה גדולה אומה זו (ישראל) שבכל פעם מוסיפה גדרים וסייגים כדי לשמור את התורה שבהתחלה הייתה נראית כמו שחר עד שנהיתה צחה כחמה וכל האומות אינם חפצים להשחיתה עד התכלית כאילו הייתה המון עם רב מלומדי מלחמה:
[הרעיה יורד לגינת האגוז, וחושבת ומדמיינת שם על דודה]
אומרת הרעיה
(יא) אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי ירדתי לטייל בגינה שגדלים שם עצי אגוז לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לראות בצמחים הגדלים על גדות הנחל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים לראות אם כבר יצא פרח הגפן ופרח הרימון.
והנמשל הוא שאפילו כשכנסת ישראל הייתה בגולה הקב"ה לא בחר בעם אחר והוא נמצא בבתי כנסיות ומדרשות כדי לקבל ברצון את עסק חידושי התורה ורינת התפילה:
(יב) לֹא יָדַעְתִּי אבל אפילו שירדתי לראות את כל היופי הזה, אחרי שירדתי לא התבוננתי ולא שמתי לבי לפריחה נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי כי נפשי שמה אותי לחשוב ולדמיין מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב את ישיבתי יחד עם ידידי החשוב.
והנמשל הוא שכנסת ישראל תתלונן ותתאונן לומר שלא שמתי ליבי מאז לצאת מבבל כולנו יחד כמו שהקב"ה צוה ומכוונה נשארו משועבדים:
משנת ההלכה
שיעורי המצוות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה