מקרא
ויקרא פרק א
(א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה תמיד מתוך הענן, כאשר עשה בהר סיני, כאמרו ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן כי לא יכנס שם לעולם בלי רשות וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר וזה היה ביום שכילה משה את הקמת המשכן, שאז ירד הכבוד לקדש את המקום ומשרתיו, כאמרו ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, וקדשתי את אהל מועד ואת המזבח ואת אהרן ואת בניו וכן עשה במקדש שלמה כאמרו ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן, כי מלא כבוד ה' את בית ה':
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לצוות אותם את כללות מצות כל קרבן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם את פרטיה של המצוה איך יעשו וממה יקריבו[1] אָדָם כִּי יַקְרִיב כשיתנדב ויקדיש קרבן, שאינו חובה בשביל חטא[2] מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן ולא מן החיה[3] תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:
(ג) אִם עֹלָה התנדב להביא את קָרְבָּנוֹ והתנדב להביא מִן הַבָּקָר יכול להביא רק זָכָר ולא נקיבה כלומר פר ולא פרה ויכול להביא גדול או קטן אחר שמונת ימים[4] תָּמִים ללא מום יַקְרִיבֶנּוּ כלומר יקדישנו ויאמר זה עולה לה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ שלא יאמר לכהן, קח בהמה שבבית ועשה אותה קרבן, שאין זה דרך כבוד של מעלה, אלא הוא בעצמו יטפל בה להביאה[5] לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק אז יהיה לו לרצון. אבל בחולה ובעל מום כתיב הירצך או הישא פניך. וכן ומנחה לא ארצה מידכם[6]:
(ד) וְסָמַךְ יָדוֹ שלו ולא של שליח כלומר שלא יסמוך עך ידי שליח אבל צריך לסמוך בשתי ידיו עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ חטאו כאלו העון רצוי לפני השם, לא יחר אפו בו עוד[7] לְכַפֵּר עָלָיו על עבירת עשה שעבר או אל לאו הניתק לעשה[8]:
(ה) וְשָׁחַט אפילו מי שאינו כהן אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְקֹוָק בצפון המזבח כמו שמפורש להלן בקרבן הצאן וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם כלומר יקבלו את הדם בכלי שרת ויוליכוהו למזבח והם עבודות "קבלה" ו"הולכה" וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב קיבלו רבותינו שיהיה בזריקה סביב, שהם שתי מתנות שהן אקבע וכך היה נעשה היה עומד על רצפת העזרה וזורק מהכלי שבו קיבל את הדם על הזוית = הפינה המזרחית צפונית של המזבח והדם מתפשט על קיר מזרח וקיר צפון ואח"כ זורק על הפינה המערבית דרומית והדם מתפשט לקיר מערב ודרום נמצא שיש דם על המזבח סביב בשתי מתנות נתינות מים שהם ארבע כלומר על ארבע קירות המזבח וזריקה זו חייבת להיות למטה מחוט הסיקרא בחלקו התחתון של המזבח[9] אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד ולא מזבח שבתוך אהל מועד[10]:
(ו) וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ חוזר על בעליו של הקבן שהפשט ונתוח כשרים בזר שאינו כהן[11]:
(ז) וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ אין זה הסדר, אלא קודם ערכו הכהנים המערכה ונתנו אש על המזבח ואחרי כן נתחו העולה[12] דבור זה היה לו צורך בעת המסעות, שאז כבו את האש בהכרח. ואם קרה שחנו אחר חצות היום שכבר עבר זמן התמיד ובא לידו עולת נדבה היה צריך להבעיר אש המערכה בשבילה[13] או שדבור זה מתייחס לעולת התמיד שמצוה שיהיו עצים ערוכים מכבר על האש[14] וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ אמר לשון רבים ונתנו, וערכו, כי בכל מצות הכהונה יאמר כן, בעבור שהכהנים רבים יאספו בבית השם לעשות העולה, וברב עם הדרת מלך אבל איננו עכוב, שהרי לימד למטה (פסוק יב) וערך הכהן אותם:
(ח) וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ של העולה וְאֶת הַפָּדֶר החלבים שהם שומנים מסוימים בבהמה ושם אותו על הראש במקום בו נשחטה הבהמה לכסות את מקום השחיטה המלוכלך בדם והא דרך כבוד[15] עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ היא הקטרת הנתחים אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ:
(ט) וְקִרְבּוֹ כלומר אברי העיכול הפנימיים[16] וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם זה נעשה לפני העריכה אחרי הפשטה וניתוח וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל לרבות עצמות וגידים קרניים וטלפים וצמר שבראש הכבשים ושער שבזקן התישים בזמן שהם מחוברים[17] הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיקֹוָק: ס
(י) וְאִם מִן הַצֹּאן התנדב את קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ וכל דינה כדין עולת בקר, לכך קצר בה ולא הזכיר בה "וסמך" "ונרצה", והוסיף בה (פסוק יא) "צפונה לפני ה"' ללמד על "לפני ה"' דבן בקר שהוא בצפון, וכתיב כאן (פסוק יב) "וערך הכהן" ללמד שדי בכהן אחד[18]:
(יא) וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ צד הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְקֹוָק וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(יב) וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו וְאֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ:
(יג) וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק: פ
(יד) וְאִם מִן הָעוֹף התנדב עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים גדולים דוקא אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה קטנים דוקא אֶת קָרְבָּנוֹ:
(טו) וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ הקרבה זו היא העלאה, שמעלה אותו למזבח כדי למולקו וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ חותך את מפרקתו של העוף בצפורן הכהן וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ כלומר מועך וכאילו סוחט את דם הגוף והראש עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ בקרן דרומית מערבית:
(טז) וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ הזפק יחד עם הושק הקורקבן והמעי הדק בְּנֹצָתָהּ עם העור והנוצה שמול הזפק וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ הוא כינוי לכבש שנמצא סמוך – אצל המזבח קֵדְמָה בצד מזרח מימין הכבשאֶל מְקוֹם שזורקים את הַדָּשֶׁן כלומר האפר שנשאר מהקרבנות:
(יז) וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו כלומר במקום כנפיו - בגבו לֹא יַבְדִּיל כלומר לא יחצה אותו לשניים אלא רק יפתח אותו מגבו וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק: ס
נביא
מלכים א פרק יג
(א) וְהִנֵּה אִישׁ אֱלֹהִים עדו הנביא בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר בשליחות יְקֹוָק אֶל בֵּית אֵל וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר:
(ב) וַיִּקְרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר יְקֹוָק וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִנֵּה בֵן נוֹלָד עתיד להיות נולד אך הנביאים רואים הדברים העתידים כאילו הם הווים לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׁרְפוּ עָלֶיךָ:
(ג) וְנָתַן הנביא בַּיּוֹם הַהוּא שנתנבא מוֹפֵת לֵאמֹר זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר עָלָיו:
(ד) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית אֵל וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו:
(ה) וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן הַמִּזְבֵּחַ כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱלֹהִים בִּדְבַר יְקֹוָק:
(ו) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים חַל התפלל ובקש נָא אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי וְתָשֹׁב יָדִי אֵלָי וַיְחַל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת פְּנֵי יְקֹוָק וַתָּשָׁב יַד הַמֶּלֶךְ אֵלָיו וַתְּהִי כְּבָרִאשֹׁנָה:
(ז) וַיְדַבֵּר הַמֶּלֶךְ אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים בֹּאָה אִתִּי הַבַּיְתָה וּסְעָדָה אכול סעודה וְאֶתְּנָה לְךָ מַתָּת מתנה:
(ח) וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַמֶּלֶךְ אִם תִּתֶּן לִי אֶת חֲצִי בֵיתֶךָ לֹא אָבֹא עִמָּךְ וְלֹא אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה מַּיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה:
(ט) כִּי כֵן צִוָּה אֹתִי בִּדְבַר יְקֹוָק לֵאמֹר לֹא תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה מָּיִם וְלֹא תָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתָּ:
(י) וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אַחֵר וְלֹא שָׁב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּא בָהּ אֶל בֵּית אֵל: פ
(יא) וְנָבִיא שקר אֶחָד זָקֵן יֹשֵׁב בְּבֵית אֵל וַיָּבוֹא בְנוֹ וַיְסַפֶּר לוֹ אֶת כָּל הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה אִישׁ הָאֱלֹהִים הַיּוֹם בְּבֵית אֵל ובן אחר סיפר אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְסַפְּרוּם לַאֲבִיהֶם:
(יב) וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֲבִיהֶם אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ הָלָךְ וַיִּרְאוּ כלומר הראו בָנָיו אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה:
(יג) וַיֹּאמֶר אֶל בָּנָיו חִבְשׁוּ לִי הַחֲמוֹר וַיַּחְבְּשׁוּ לוֹ הַחֲמוֹר וַיִּרְכַּב עָלָיו:
(יד) וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיִּמְצָאֵהוּ יֹשֵׁב תַּחַת הָאֵלָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַאַתָּה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּאתָ מִיהוּדָה וַיֹּאמֶר אָנִי:
(טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֵךְ אִתִּי הַבָּיְתָה וֶאֱכֹל לָחֶם:
כתובים
שיר השירים פרק ג
הרעיה פונה אל בנות ירושלים ואומרת להן
(ה) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם אני משביעה אתכן, כל בנות ירושלים בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה שתהיו דומות לצבאות ובאילות השדה להיות הפקר ולמאכל כמותן [ואפשר גם לפרש שהצבאות והאילות שמסתובבות כאן ושומעות את דברי, כך הדרך להשביע בדבר הקרוב, שכביכול שומע את השבועה, ויהיה לעד, והוא כאומר שכשם שימשיכו הן להתקיים, כך השבועה קיימת] אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה אל תדברו איתי על הדוד, ואל תמאיסו אותי בעיניו עַד שֶׁתֶּחְפָּץ עד שתחפוץ האהבה להתעורר מעצמה, שודאי תתעורר.
והנמשל הוא שכאילו כנסת ישראל השביעה את עובדי הכוכבים והמזלות באמירה שכל זמן שאהבת הקב"ה לא חזרה מעצמה, אל תכריחו אותי לעבור על דת התורה כדי להמאיס אותי בעיני הקב"ה ואז אהבתו תתעורר עליכם:
הרעיה חוזרת מהתייחדות עם דודה, וכביכול הרואים שואלים
(ו) מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מי היא זאת שעולה חזרה מן המדבר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן וריחה כעמוד עשן של קטורת מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל אילו הקטירו עליה מור ולבונה ושאר בשמים שמוכר הרוכל.
והנמשל הוא שעמ"י עלה מן המדבר בעמון ענן ואש שהולכים לפניה שהיו נראים כמו תמרות עשן וביחד עם עמ"י היה המשכן שהעלה ריח טוב מהקטורת:
והרעיה מדברת על אהבתה לדודה, ובכך עונה על השאלה, וכך היא אומרת
(ז) הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה המיטה של דודי, הנה היא בעיני כמיטתו של שלמה שהיה החכם והמוצלח מכל האדם, מרוב אהבתי אליו שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל כביכול עומדים סביבה ששים גיבורים לשמרה, כמיטתו של המלך, שכך אני מרגישה בטוחה ונוחה במיטתו.
והנמשל הוא שבביהמ"ק היו ס' גיבורים, 24 משמרות כהונה, 24 משמרות לויה, 12 משמרות של ישראל, וכולם היו זריזים וגיבורים בכבישת יצרם:
(ח) כֻּלָם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה ושכל השומרים אוחזים בחרב ויודעים היטב להילחם אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת כל אחד חרבו חגורה על ירכו, כדי להגן מפחד הגנבים והשודדים של הלילה.
והנמשל הוא שכל הכתות שהיו שומרים על ביהמ"ק היו מורגלים במלחמת היצר והיו עומדים על משמרתם לגדור גדרים כדי להשמר מפיתויי היצר ואון תחבולותיו ועוצם עורמתו, כי הם פחדו להכשל ואז יבוא חושך כחשכת הלילה:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה