מקרא
ויקרא פרק ו
(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יח) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת יחדש בפרשה זו דברים רבים - "זאת תורת החטאת", תורה אחת לכל החטאות, שאף חטאות הפנימיות דמן טעון כיבוס, יכול אף חטאת העוף, תלמוד לומר זאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי יְקֹוָק שכל החטאות לא תהא שחיטתן אלא בצפון לפי שלא נאמר כן בפרשת ויקרא אלא בחטאת נשיא ויחיד, וכאן נתרבו כולן חטאות הצבור וחטאות הפנימיות[1] קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:
(יט) הַכֹּהֵן הראוי להיות[2] הַמְחַטֵּא אֹתָהּ הזורק דם כאילו אמר המסיר חטא החוטא ורבי המפרשים אמרו כי פירוש המחטא רוחץ או מטהר וכן תחטאני באזוב ואטהר[3] יֹאכֲלֶנָּה להוציא כהן שהיה טמא בעת זריקת הדם שאינו רשאי באכילתה[4] בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד:
(כ) כֹּל מאכל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ ויבלע ממנה יִקְדָּשׁ להיות כמוה אם פסולה תפסל ואם היא כשרה תאכל כחומר שבה וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ אם הוזה מדמה עַל הַבֶּגֶד אותו מקום בבגד - אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ מהדםתְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בתוך העזרה[5]:
(כא) וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר במקום קדוש בעזרה לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר והוא הדין לכל הקדשים ובליעה בכלי חרס אינה יכולה לצאת ממנו ולכך יישבר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק מלשון הרקת דבר הנבלע עד שנעשה ריק מהממלא אותו. וכן יוריק בליעת הכלי שבלע מרק הבשר ולכו צריך שיהיה במים חמים הפליטים בליעות הכלי וְשֻׁטַּף בצונן[6] בַּמָּיִם במקום קדוש בעזרה הודיענו הכתוב הזה כי כלי נחושת והוא הדין לכל שאר מיני מתכות שנתבשל בהן האיסור דינו בהגעלה ולא תספיק בהם הדחה בעלמא, אבל כלי חרש שנתבשל בו איסור אין לו תקנה אלא בשבירה ולא תספיק בו הגעלה[7]:
(כב) כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ מצות עשה של אכילה בכזית לכל זכר בכהנים. כמו מצות פסח לכל אחד מהחבורה שנתמנו עליו. ולא משום שלא יבא לידי נותר. אלא מצות עשה היא ממש ומברכין באכילתה אקב"ו על אכילת קדשים[8] קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:
(כג) וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ אפילו חטאת יחיד שהכניס אותה כדי לכפר על ידי זריקת דמה כחטאת הציבור לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף: פ
ויקרא פרק ז
(א) וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:
(ב) בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב כזריקת דם העולה שתי מתנות שהן ארבע[9]:
(ג) וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ עד כאן לא נתפרשו אימורין באשם לכך הוצרך לפרשם כאן אבל חטאת כבר נתפרשו בה בפרשת ויקרא[10] אֵת הָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב:
(ד) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:
(ה) וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַיקֹוָק אָשָׁם הוּא:
(ו) כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:
(ז) כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם להשוואתם למצות סמיכה[11] הַכֹּהֵן אֲשֶׁר ראוי ל - יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה פרט לטבול יום כלומר מי שנטמא וטבל אבל עדיין לא הגיע צאת הכוכבים, ומחוסר כפורים שחייב קרבן לטהרתו כגון זב, ועדיין לא הביאו ואונן שמת לו מת וביום המיתה[12]:
(ח) וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה הדין הזה נוהג בכל הקדשים, ואמר הכתוב עולה, והוא הדין לחטאת ואשם הנזכרים למעלה שלא הוצרך לפרש בחטאת ואשם שהעור לכהן, שכיון שהבשר שלהם, העור נגרר אחר הבשר ואין זבחי השלמים כן, ולכך הזכיר הכתוב משפט הכהנים באמצע הקרבנות קודם שידבר בשלמים[13]:
(ט) וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הראוי להיות הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה ומתחלקת לכל בית האב:
(י) וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן זו מנחת נדבה וַחֲרֵבָה זו מנחת חוטא ומנחת קנאות שאין בהן שמן לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו: פ
נביא
מלכים א פרק טז
(טו) בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ זִמְרִי כי מלך מיד כשהרג לאלה שִׁבְעַת יָמִים בְּתִרְצָה וְהָעָם חֹנִים עַל גִּבְּתוֹן נדב וישראל צרו על גבתון ולא לכדוה ועתה בימי אלה שבו לצור עליהאֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים כשהומלך בתרצה:
(טז) וַיִּשְׁמַע הָעָם הַחֹנִים לֵאמֹר קָשַׁר זִמְרִי וְגַם הִכָּה אֶת הַמֶּלֶךְ וַיַּמְלִכוּ כָל יִשְׂרָאֵל שהיו במחנה אֶת עָמְרִי שַׂר צָבָא עַל יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא בַּמַּחֲנֶה:
(יז) וַיַּעֲלֶה עָמְרִי וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ מִגִּבְּתוֹן וַיָּצֻרוּ עַל תִּרְצָה:
(יח) וַיְהִי כִּרְאוֹת זִמְרִי כִּי נִלְכְּדָה הָעִיר וַיָּבֹא אֶל אַרְמוֹן בֵּית הַמֶּלֶךְ להסתתר וַיִּשְׂרֹף עָלָיו עמרי אֶת בֵּית מֶלֶךְ בָּאֵשׁ וַיָּמֹת זמרי:
(יט) עַל חטאתו חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר חָטָא לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק וגמר בדעתו לעשות ו - לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יָרָבְעָם וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה לְהַחֲטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל בעוד היה שר מחצית הרכב, חטא והחטיא את הנתונים תחת ממשלתו:
(כ) וְיֶתֶר דִּבְרֵי זִמְרִי וְקִשְׁרוֹ אֲשֶׁר קָשָׁר הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל: פ
(כא) אָז יֵחָלֵק הָעָם יִשְׂרָאֵל לַחֵצִי חֲצִי הָעָם שלא היה במחנה הָיָה אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַת לְהַמְלִיכוֹ וְהַחֲצִי אַחֲרֵי עָמְרִי:
(כב) וַיֶּחֱזַק הָעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי עָמְרִי ואמרו חז"ל שזה היה משום שחיתן את בתו עם יהושפט בנו של אסא מלך יהודה אֶת הָעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי תִּבְנִי בֶן גִּינַת וַיָּמָת תִּבְנִי שהרגו אותו וַיִּמְלֹךְ עָמְרִי: פ
(כג) בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ עָמְרִי עַל יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה אף כי זמרי הלא מלך בכ"ז לאסא, והומת אחר שבעה ימים, ומיד מלך עמרי, אבל לפי שחצי העם היו אחרי תבני, לא היתה מלכות עמרי מלכות שלימה, עד כי הומת תבני בשנת ל"א לאסא, כי אז מלך על כל ישראל בְּתִרְצָה מָלַךְ שֵׁשׁ שָׁנִים:
(כד) וַיִּקֶן בשנה השביעית למלכותו אֶת הָהָר שֹׁמְרוֹן על שם סופו אמר, כי הוא קראה שומרון מֵאֶת שֶׁמֶר בְּכִכְּרַיִם כָּסֶף וַיִּבֶן אֶת הָהָר להיות לו עיר מלוכה לשבת בה וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר אֲשֶׁר בָּנָה עַל שֶׁם שֶׁמֶר אֲדֹנֵי הָהָר וקראה שֹׁמְרוֹן וזה מורה ההבדל בין ירושלים שנקראת לזכרון יראה ושלמות ובין שומרון שנקרא ע"ש אדם בליעל:
(כה) וַיַּעֲשֶׂה עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק וַיָּרַע מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו שהרע בגלולים חדשים אשר לא היו לפניו חוץ ממה שלא עזב גם דרך ירבעם:
(כו) וַיֵּלֶךְ בְּכָל דֶּרֶךְ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט ובחטאתיו וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם:
(כז) וְיֶתֶר דִּבְרֵי עָמְרִי אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל:
(כח) וַיִּשְׁכַּב עָמְרִי עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּשֹׁמְרוֹן וַיִּמְלֹךְ אַחְאָב בְּנוֹ תַּחְתָּיו: פ
(כט) וְאַחְאָב בֶּן עָמְרִי מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה:
(ל) וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו:
כתובים
שיר השירים פרק ה
(ה) קַמְתִּי אֲנִי ממיטתי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר מהסיכה שסכתי קודם שהלכתי לישון וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר ואצבעותי נטפו מור נוזל, ונשפכו - עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל ידית הדלת
והנמשל הוא שבתחילת ימי בית שני שבו בתשובה והבדילו מהם הנשים הנכריות שהיו ביניהם וידיהם בנו ויסדו את בית המקדש והמזבח וגם בנו וחיזקו את חומות ירושלים:
(ו) פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר פתחתי לו את הדלת, אבל בינתיים הוא התייאש ונסתר והלך לו נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ כאילו נפשי יצאה מצער, על הדיבור שדיבר קודם לכן, שלא נעניתי לו מיד בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ חפשתי אותו ולא מצאתיו קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי קראתי אליו בקול ולא ענה לי
והנמשל הוא שבתחילת בית שני חתמו ברית ללכת בדרך ה' בל השכינה לא שרתה בבית שני כמו ששרתה בבית ראשון מכיון שהארון נגנז ונפשינו מתגעגעת לימים שבהם דיבר אלינו ה' על ידי עבדיו הנביאים ועתה בבית שני בטלה הנבואה וגם מה שהיינו קוראים אליו דרך האורים ותומים בטל בבית שני:
(ז) מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי השומרים שסובבים בעיר הכו אותי ופצעו אותי, על שאני צועקת באמצע הלילה נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת לקחו את התכשיטים שלי כעונש, אותם שממונים לשמור על חומות העיר
והנמשל הוא שמלאכי החבלה בסוף בית שני ואומה הרשעה הסתובבו בעיר ירושלים והכוני ופצעוני והחריבו את היכלי והמלאכים ששמרו על בית המקדש שהי התכשיט של עם ישראל לקחו אותו:
(ח) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם אלו שגרות סביבות ירושלים כמו ירושלים ובנותיה אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ מכל הצרות שהיה לי תגידו לו רק שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי ושיבוא אלי שוב שמרוב געגועים נחלתי
והנמשל הוא שעם ישראל מיצרים ביותר ואומרים לכל האומות שכל הצרות שהם יכולים לעשות הם כאין וכאפס לעומת צערינו וגעגועינו מסילוק השכינה וגלותה, וחורבן בית המקדש:
משנת ההלכה
דיני ומנהגי ליל הסדר
א. נצטוינו בליל ט"ו בניסן חמישה מצוות מן התורה ובזמן הזה נוהגות בעוונותינו הרבים רק שנים מהם.
ב. ואלו הם: א. נצטוינו באכילת שלמי חגיגה בלילה זה. ב. נצטוינו באכילת קרבן הפסח שנשחט מבעוד יום בי"ד בניסן ולאוכלו על השובע. ג. נצטוינו באכילת מרור יחד עם קרבן הפסח. - מצוות אלו נוהגות רק בזמן שבית המקדש היה קיים.
ד. נצטוינו באכילת כזית מצה עם קרבן הפסח בזמן הבית ובזמן הזה באכילת המצה לבדה. ה. נצטוינו לספר לבנינו ולעצמינו את סיפור יציאת מצרים. מצוות אלו מיוחדות לליל הסדר מלבד שאר מצוות שמחוייבים אנו כבכל יו"ט כקידוש סעודה ושמחה וכדומה.
ג. מלבד זאת תקנו לנו חכמינו שנקיים את מצוות הלילה הזה לפי סדר שתקנו הם והוסיפו טיבול ואכילת כרפס, ואכילת מרור, וחרוסת, ושנשתה ארבע כוסות יין על סדר זה בהסיבה, ונאכל המצות בהסיבה, ונאמר ההלל ונספר יציאת מצרים לפי סדר ההגדה.
דיני ושיעורי ארבע כוסות
ד. תקנו חז"ל לשתות ארבע כוסות על הסדר האמור בהגדה וחיוב זה שווים בו גברים ונשים. וקטנים שהגיעו לגיל חינוך חובה לחנכם לשתות ארבע כוסות.
ה. יש לגברים לשתות את הארבע כוסות בהסיבה, ודין הנשים יבוארו בדיני הסיבה.
ו. שיעור הכוס הינו שיעור רביעית. לדעת הגר"ח נאה נפח של 86 גרם מים (86 מ"ל) ולדעת החזו"א נפח 150 גרם מים (150 מ"ל).
ז. ובכוס הקידוש שהוא דאורייתא, (לרוב הדעות) יש להחמיר כשיעור חזו"א, ובשאר כוסות יש מקום להקל כשיעור הגר"ח נאה, אבל היכול ראוי שיחמיר כשיעור חזו"א גם בשאר כוסות.
ח. לכתחילה יש לשתות את כל הכוס.
ט. וצריך לשתות רביעית בבת אחת ומי שאינו יכול ישתה רוב רביעית, ומי שגם זה אינו יכול ישתה בהפסקות. לכתחילה בשתי הפסקות, ואם אינו יכול ישתה ביותר משתי הפסקות וישתדל שלא יעברו שתי דקות מתחילת שתייתו עד סופה כשיעור "כדי אכילת פרס" לחומרא[14].
י. לכתחילה ייקח יין אדום משובח עבור ארבע כוסות ואם הלבן משובח ממנו ייקח לבן.
יא. ומי שקשה לו יכול לערב שליש או חצי מיץ ענבים עם היין ולילדים יש להקל במיץ ענבים או יין קל וכן מי שקשה לו שתיית יין יכול להקל במיץ ענבים
יב. יכין לכל אחד מן המסובים כוס עבור שתיית הארבע כוסות וגם לקטנים ראוי שיהיה להם כוס כשיעור אלא אם כן הוא קטן כל כך שאינו שייך כלל בעשיית המצוה.
דיני הסיבה
יג. חייבונו חז"ל להסב בשתיית ארבע הכוסות ובאכילת המצה וצורת ההסבה שיישב דרך חרות וישען לצד שמאל על כרים וכסתות וכדומה
יד. מנהג מקהלות הספרדים שגם הנשים מסיבות והאשכנזים נהגו שאין הנשים חייבות להסב אבל יש נשים שנהגו להחמיר בדבר.
[1] רמב"ן
[2] רבינו בחיי
[3] אבע"ז
[4] רש"י
[5] וברשב"ם משמע שאם עבר הלילה כמו שהבשר נעשה נותר גם הדם הבלוע בבגד נעשה נותר וממילא לכאורה טעון הבגד כביסה
[6] מלבי"
[7] רבינו בחיי
[8] העמק דבר
[9] זבחים פ"ה מ"ה
[10] רש"י
[11] אדרת אליהו
[12] רש"י
[13] רמב"ן
[14] ומי שגם זה אינו אפשרי לו יסמוך על דעות הפוסקים שאכילת פרס היא יותר משתי דקות ויש בזה כמה דיעות י"א 4 דק' וי"א 5 דק' וי"א 7 דק' וי"א 9 דק'
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה