מקרא
שמות פרק לט
(כב) וַיַּעַשׂ אֶת מְעִיל הָאֵפֹד מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּלִיל תְּכֵלֶת מחלוקת הראשונים בצורת המעיל. רש"י סובר שהיה כמו כתונת רחבה. ופי הראש הוא בית הצואר שלו. והרמב"ם ורמב"ן סוברים שהיה פתוח ממעלה למטה לגמרי בלא בתי ידים כלל. פי הראש היינו שהיה בית צואר ארוג מצד לצד ושם היה מכנסים את הראש ובזה נקרא פי ראש[1]:
(כג) וּפִי הַמְּעִיל בְּתוֹכוֹ כְּפִי תַחְרָא שָׂפָה לְפִיו סָבִיב לֹא יִקָּרֵעַ:
(כד) וַיַּעֲשׂוּ עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל רִמּוֹנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מָשְׁזָר:
(כה) וַיַּעֲשׂוּ פַעֲמֹנֵי זָהָב טָהוֹר וַיִּתְּנוּ אֶת הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים שעשו הרמונים לתת אותם על שולי המעיל סביב, ועשו פעמוני זהב טהור, וישימו הפעמונים בתוךהרמונים קודם שיתנו אותם במעיל, והיו הפעמונים בתוך הרמונים בתלוש מהמעיל, וישימו הרמונים על שולי המעיל סביב והפעמונים בתוכם ולכך כפל הכתוב בתוך הרמונים פעמים, כי היו בתוכם מתחלה ובשעה שתלו אותם על שולי המעיל[2]:
(כו) פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן כולם שבעים ושתים[3] עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב לְשָׁרֵת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: ס
(כז) וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַכָּתְנֹת שֵׁשׁ מַעֲשֵׂה אֹרֵג לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נראה מכאן שהיו הכתנות שוות באב ובבנים אע"פ שאמר באהרן ושבצת הכתנת שש (לעיל כח לט) ובבניו אמר סתם תעשה כתנות (שם מ), כי הכוונה תעשה כתנות כמו הנזכרת:
(כח) וְאֵת הַמִּצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאֶת פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת שֵׁשׁ המצנפת והמגבעות אחד הם במעשה, אלא שאהרן יצנף אותה ובניו יחבשו בהן ראשם ולשון פארי המגבעות, שהיו עולות על הראש כפארים, מלשון הפאריםוהצעדות (ישעיה ג כ), פארי פשתים יהיו על ראשם (יחזקאל מד יח) וְאֶת מִכְנְסֵי הַבָּד שֵׁשׁ מָשְׁזָר:
(כט) וְאֶת הָאַבְנֵט שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מַעֲשֵׂה רֹקֵם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה האבנט הזה הוא גם באהרן ובניו כדעת האומר (יומא יב) אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט ועל דעת האומר (שם) לא זהו אבנטו של כהן הדיוט פירש בשל אהרן שהוא מעשה רוקם מארבע מינים אלו אבל של בניו רק שש ולא הוצרך להזכיר של בניו שהוא שש, כמו שאמר (לעיל כח מ) ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים ומגבעות תעשה להם, וכולן שש ככתנת[4]: ס
(ל) וַיַּעֲשׂוּ אֶת צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ זָהָב טָהוֹר וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם קֹדֶשׁ לַיקֹוָק:
(לא) וַיִּתְּנוּ עָלָיו פְּתִיל תְּכֵלֶת לָתֵת עַל הַמִּצְנֶפֶת מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: ס
(לב) וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל פי' רבותינו בעשרים וחמשה בכסלו כלתה[5] מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הפעולה כולה על שלימותה נעשתה על ידי כל ישראל, כי קצתם התנדבו ממון וקצתם עשו המלאכה בנדבת לבם לעשות רצון קונם[6] כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ: פ
(לג) וַיָּבִיאוּ אֶת יריעות הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה ו - אֶת הָאֹהֶל שהם יריעות העזים וְאֶת כָּל כֵּלָיו קְרָסָיו קְרָשָׁיו בריחו בְּרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו:
(לד) וְאֶת מִכְסֵה עוֹרֹת הָאֵילִם הַמְאָדָּמִים וְאֶת מִכְסֵה עֹרֹת הַתְּחָשִׁים וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ:
(לה) אֶת אֲרֹן הָעֵדֻת וְאֶת בַּדָּיו וְאֵת הַכַּפֹּרֶת:
(לו) אֶת הַשֻּׁלְחָן אֶת כָּל כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים:
(לז) אֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה שהיתה כולה זהב ולא היה בה שום עץ להבדיל משאר כלי המשכן[7] אֶת נֵרֹתֶיהָ נֵרֹת הַמַּעֲרָכָה על שם יערוך אותו אהרן ובניו[8] וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר:
(לח) וְאֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֵת מָסַךְ פֶּתַח הָאֹהֶל:
(לט) אֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ אֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ:
(מ) אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת עַמֻּדֶיהָ וְאֶת אֲדָנֶיהָ וְאֶת הַמָּסָךְ לְשַׁעַר הֶחָצֵר אֶת מֵיתָרָיו וִיתֵדֹתֶיהָ וְאֵת כָּל כְּלֵי עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל מוֹעֵד הכלים שנצרכו לבנין המשכן:
(מא) אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ כלומר הבגדים ששימשו לכיסוי כלי הקודש אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן:
(מב) כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל[9] אֵת כָּל הָעֲבֹדָה קורא למלאכת המשכן "עבודה", לומר שעשו אותה לעבודת השם הנכבד, כענין ועבדתם את ה' אלהיכם (לעיל כג, כה)[10]:
(מג) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה אמר - יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וגו'[11] (תהלים צ): פ
נביא
מלכים א פרק יב
(א) וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם כִּי שְׁכֶם בָּא כָל יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ ישראל בקשו תואנה ובאו להמליכו, שבזה הודיעו לו שעדן אינו מלך עד ימליכוהו ברצונם ועד יקיים התנאים שיתנו עמו, ולכן באו לשכם לא לירושלים ששם יתחזק ע"י בית יהודה שבטו אבל שכם היתה לראש יוסף ומתנגדת ליהודה:
(ב) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אשר מת בשלמה וְהוּא עוֹדֶנּוּ בְמִצְרַיִם אֲשֶׁר בָּרַח מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֵּשֶׁב יָרָבְעָם בְּמִצְרָיִם:
(ג) וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ לוֹ ויבאו וַיָּבֹא יָרָבְעָם וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיְדַבְּרוּ אֶל רְחַבְעָם לֵאמֹר להיות הוא ראש המדברים, על כי ידעו בו שלא ישים למולו יד לפה, וכאשר החל להרים יד בשלמה:
(ד) אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ לכלכל בני ביתו הרב ומרבית הסוסים וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ:
(ה) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לְכוּ עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים וְשׁוּבוּ אֵלָי וַיֵּלְכוּ הָעָם:
(ו) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הָיוּ עֹמְדִים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה אָבִיו בִּהְיֹתוֹ חַי לֵאמֹר אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים לְהָשִׁיב אֶת הָעָם הַזֶּה דָּבָר:
(ז) וידבר וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד תדבר בהכנעה כעבד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם תעבוד אותם בדברי הכנעה ותשיב להם על שאלתם דבר הראוי, ועוד תוסף וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים:
(ח) וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו:
(ט) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר הָקֵל מִן הָעֹל אֲשֶׁר נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ:
(י) וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ לֵאמֹר אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם קָטָנִּי האצבע הקטנה שלי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי כלומר אני במעלה יותר מאבי:
(יא) וְעַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים:
(יב) ויבו וַיָּבוֹא יָרָבְעָם וְכָל הָעָם אֶל רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי:
(יג) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת הָעָם קָשָׁה וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ:
(יד) וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים:
(טו) וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵעִם יְקֹוָק לְמַעַן הָקִים אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט:
כתובים
שיר השירים פרק ב
(טז) דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ כל הזמן דודי חושב עלי, ואני חושבת עליו ולרגע האהבה לא מפסיקה הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים הרגיל לרעות בין השושנים, ומדמיינת אני אותו שם, כשיופיו מתמזג ביופי השושנים האדומות והלבנות.
הנמשל הוא שאם כל זה שעמ"י היה רחוק מהקב"ה הוא עדיין לא הלך לערות אצל עם נכר והקב"ה לא בחר עם אחר אבל הוא השרה את שכינתו על משה, אהרן ושבעים זקנים שנמשלים לשושנים בריח מעשיהם וביופי כשרון מעשיהם:
(יז) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם ממתינה אני לזמן שיתפשט חום השמש וְנָסוּ הַצְּלָלִים ולא יהיה כלל צל, שאז השועלים ילכו למעונם לצל, ואוכל לחמוק להיות עמך ועד אז סֹב חזור על עקבותיך דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי תסתובב ותרוץ כמו צבי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים או כמו איל קטן עַל הָרֵי בָתֶר וחזור למקומך במרוצתך הנאה, שהיא כמרוצת הצבי ועופר האילים, על הרים הנקראים "הרי בתר".
והנמשל הוא שמשה הלך לפייס את הקב"ה לשוב ולהתרצות לעמ"י מהר:
משנת ההלכה
אפיית המצות
א. כל מצה הנאכלת בפסח, צריכה שתהא שמורה שנאמר "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" ושני שמירות ישנם א. משומרת מן החימוץ ומכל דבר שאפשר שיביא לידי חימוץ. מצה שאינה משומרת מן החימוץ אסורה באכילה כל ימי הפסח. ב. ועוד יש מצוה של שימור במצות שתהא עשיָּתן לשם מצת מצוה, כמו שכתוב. וכדעת הרבה מן הפוסקים אין יוצאים ידי חובת אכילת מצה בלילה הראשון של פסח, אלא במצה שמורה בלבד.
ב. חיוב זה של שימור לשם מצת מצוה צריך לעשות כבר משעת הלישה וכל פעולה הנעשית לאחר הלישה כעריכת הבצק רידודו וכו' עליו להעשותבשימור לשם מצת מצוה ולכן אין להעסיק קטן פחות מגיל מצוות בעסק אפיית המצות וכ"ש שאין להעסיק שאינו יהודי.
ג. הלישה מתחילה בעת נתינת המים לקמח ולפיכך כבר בנתינת המים צריך לומר שעושה לשם מצת מצוה וטוב שיאמר קודם שמתחיל בעסק המצות "כל מה שאעשה היום בעסק המצות הריני עושה לשם מצת מצוה".
ד. בשנת תרט"ז הומצאה לראשונה מכונה לאפיַּת מצות. רוב העבודות או כולן נעשות על ידי המכונה ואין יד אדם עוסקת במצה כבתחילה. ונחלקו הדעות בין חכמי ישראל שבאותו הדור והבאים אחריהם, הללו מתירים המצה האפויה במכונה, ואדרבא ישנם הטוענים משובחת היא המצה האפויה במכונה, שכן מלאכתה מהירה ומובטח לה שלא תבוא המצה לידי חימוץ, יותר מבמלאכת הידים. ובלבד שיהו שומרים בקפידא יתרה עלנקיון חלקי המכונה שלא ישאר בהם בצק דבוק מעיסה אחת לחברתה. והללו אוסרים. מאחר שמצת מצוה צריכה להיות עשויה עם כוָּנת עושיה 'לשם מצת מצוה' משעת לישה ועד אפיה, והרי המכונה העושה במצה אינה בת כוָּנה ועוד שכן חלקי המכונה רבים, והחריצים שבין הגלגלים ושבשאר חלקיה קשה לנקותם היטב מפרורי בצק שמעיסה קודמת, ויכולים ח"ו לבוא לידי תקלה של חמץ המעורב במצה.
ה. היום נהוג בתפוצות ישראל, לאכול בפסח מצה האפויה במכונה ולקיֵּם בה המצוה
ו. ואף על פי כן רבים מקפידים לאכול כזית מצה שבליל הסדר שמברכים עליו 'על אכילת מצה' - ממצה עשויה ביד דוקא. ויש שמדקדקים ביותר ואוכלים מצת יד כל ימי הפסח.
ז. כאמור לעיל צריכה המצה אף שמירה יתירה שלא תבוא לידי חימוץ ולפיכך שומרים בשעת הלישה שלא ילושו הבצק וירדדו אותו כנגד האש של התנור ולא כנגד החלון החשוף לאור השמש בשביל שלא יתחמם הבצק ויבוא מהר לידי חימוץ.
ח. וכן שומרים על כל מערכת הכלים והמכונות שמשתמשים בהם משעת ניפוי הקמח ועד סוף אפיַּת המצות - שהכל יהא חלק, נקי ומצוחצח כל שעה, ולא יהא פרור של בצק מתגלגל מעיסה קודמת לעיסה הבאה אחריה, וכיוצא באלה שימורים ודרכי זריזות הרבה עד לתנור ובתוך התנור, ובכל פעולות אלו יש לחשוב "לשם מצת מצוה".
ט. ושמירה מיחודת ישנה במים שֶׁלָשים בהם הקמח למצות שאין לשין את המצות, אלא במים ש - לנו, כלומר, מים שעבר עליהם הלילה לאחר שאיבתם מן הנהר או מן המעין, ועמדו בכלי תלוש מן הנהר, המעין או הבור לפחות שתים עשרה שעות. שכן המים בשעת שאיבתם מן הנהר, המעיןאו הבור, אפשר שתהא בהם קצת חמימות ותביא לידי חימוץ.
י. שואבין את המים בשעת בין השמשות, בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים, וכמנהג הספרדים - זמן מועט לפני שקיעת החמה, ומסננים אותם וממלאים בהם חביות מכוסות היטב שעומדות במקום מצונן וקרוב לבית האפיה. והמים שוהים שם לפני האפיה כל הלילה אם יש בלילה שתים עשרה שעות מלאות או יותר, ואם הלילה קצר משתים עשרה שעות, ממתינים למים עד שיעברו עליהם שתים עשרה שעות מלאות ולשין בהם.
יא. מותר לשאוב מים בבת אחת לצורך אפיה של כמה ימים.
יב. כשהוא שואב את המים יש לומר בשפתיו: "לשם מצת מצוה".
יג. ובימינו המנהג להקל להשתמש במים שלנו אף במי ברז כלומר למלאות כלים במי ברז ולהניח אותם ללון לילה או שתים עשרה שעות ויש שהחמירו שלא להשתמש במי ברז[12].
[3] ת"י
[8] חזקוני
[9] חזר לומר פעם ב' דבר זה, וגם בסמוך פעם ג' אולי כי לצד שחטאו בעגל, במחשבה, ובדיבור, ובמעשה, וכמו שפירשתי שם, ובבחינת כל אחת כפרו בכל התורה כולה, אשר על כן בתיקון היו שלשתם יחד, הנדבה הוא המעשה, המחשבה היא בחינת החכמה שבמלאכה, הדיבור הוא שהיו אומרים בשעת מעשה לשם מצות ה', כמו שפירשתי בקודם, וכנגד שלשתם אמר הכתוב שעשו כאשר צוה ה' את משה, כי תיקנו שלש הדרגות הרע. ספורנו
[10] רמב"ן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה