מקרא
ויקרא פרק ח
(ז) וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט זה היה הסדר שעשה בו משה אבל בצואה אמר (שמות כט ה) והלבשת את אהרן את הכתנת ואת מעיל האפוד, כי רצה לכלול את האבנט בכלם בצוואה אחת ואמר (שם פסוק ט) וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו והנה הלבישו הכתונת עם האבנט, ואחר כן המעיל והאפוד כסדר האמור שם וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ הקדים בכאן "ויחגור אותו בחשב האפוד" קודם שישים עליו החשן, כי משה ידע בדרך הלבישה כי לעולם תכף ללבישת הבגד יחגור אותו בחגורה העשויה לו, באבנט תכף לכתונת, ובחשב תכף לאפוד[1]:
(ח) וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים כתב של שם המפורש היה, וכבר נתבאר זה בסדר ואתה תצוה (שמות כח, ל), ומדריגה היתה ממדריגות רוח הקודש למטה ממדריגת הנבואה ולמעלה מבת קול[2]:
(ט) וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת פתילי תכלת הקבועים בציץ נתן על המצנפת ו - אֶל מוּל פָּנָיו כלומר על המצח נתן[3] אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:
(י) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ כל כלי וכלי בפני עצמו[4] וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם לא רצה למשוח המשכן עד שהלביש אהרן, ומשח אותם כאחד כדי שיהיה המקריב כמזומן לבא אל המקדש לעבוד[5]:
(יא) וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים במה שאמר במזבח (שמות מ, י) וקדשת את המזבח והיה המזבח קודש קדשים, שהיה הקידוש ההוא בהזאות הללו ואינו במשיחה לבד, כי "והיה קודש קדשים" משמע שיוסיף לו קידוש, יותר משאר הנמשחים, משכן וכליו, והיינו הקידוש שקידשו, כמו שנצטוה לעשות במקריבים, שאמר (שם כט, כא) והזית על אהרן ועל בגדיו, כי אין המזבח, שהוא כלי לקרבנות, פחות מכלי המקריבים, וקל וחומר הוא[6] וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם:
(יב) וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ אהרן ובניו נמשחו הם ובגדיהם בבת אחת כדכתיב כשמן הטוב היורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו פי' בגדיו כמו מדו בד[7]:
(יג) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן שהקריבם להעלותם במעלת הקדש במה שנעשה סגן להלבישם[8] וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט בלשון יחד מכיון שהיה מדה אחת לכל האבנטים אורך ל"ב ורחבו כ"ג אצבעות וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת לשון רבים במידות שונות כל אחד כמידתו[9] כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לא הוזכר משיחה בבני אהרון ויתכן שלא היתה בבנים משיחה, זולתי שהזה משמן המשחה על בניו ועל בגדיהם[10]:
(יד) וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת מצד שהם היו בעלי הקרבן[11]:
(טו) וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם משה בז' ימי המלואים היה במקום כהן[12] וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ חטאו וטהרו מזרות להכנס לקדושה להיות ראוי להקריב עליו מכאן ולהבא את קרבנות הקודש[13] וְאֶת הַדָּם יָצַק שפך בנחת שלא יהא ניתז לכאן ולכאן[14] אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו מעתה את הכפרות על ידי הקרבנות ולמדנו כאן כי בדם נעשה זה, ואין הקטרת האמורים מעכבת בחנוך המזבח, שכן לדורות אינה מעכבת בכפרה[15] וי"א שבא לכפר על נדבה שהובא שלא לרצון שאם אחד בוש מפני חברו והוכרח להתנדב, ונדבה כזו אינה לרצון. וע"ז כפר על המזבח עצמו[16]:
(טז) וַיִּקַּח אֶת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה הַמִּזְבֵּחָה:
(יז) וְאֶת הַפָּר כולו כולל עצמות וגידים קרנים ופרסות[17] וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת בְּשָׂרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ זבל הבהמה[18] שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:
(יח) וַיַּקְרֵב אֵת אֵיל הָעֹלָה וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל:
(יט) וַיִּשְׁחָט וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(כ) וְאֶת הָאַיִל אחרי שהפשיטו[19] נִתַּח לִנְתָחָיו וללא רחיצת הנתחים -[20] וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַנְּתָחִים וְאֶת הַפָּדֶר:
(כא) וְאֶת הַקֶּרֶב וְאֶת הַכְּרָעַיִם רָחַץ בַּמָּיִם לפני שהקטיר את הנתחים כי הכל הקטיר כאחת אחר הרחיצה, אלא שהפרידם ללמד שאין הנתחים טעונין רחיצה[21] וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיקֹוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:
נביא
מלכים א פרק יח
(א) וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר יְקֹוָק הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לעצירת הגשמים לֵאמֹר לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
(ב) וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל אַחְאָב וְהָרָעָב חָזָק בְּשֹׁמְרוֹן:
(ג) וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר ממונה עַל הַבָּיִת של המלך וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת יְקֹוָק מְאֹד וממשיך הנביא ומספר איך היה ירא את ה' מאד -:
(ד) וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי יְקֹוָק וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה והחביא בשתי מערות חמישים בכל מערה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם
כי המים היו יקרים בשני הרעב:
(ה) וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל כָּל מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית את עצמינו מֵהַבְּהֵמָה כלומר שלא נאבד הבהמות:
(ו) וַיְחַלְּקוּ לָהֶם אֶת הָאָרֶץ לַעֲבָר בָּהּ אַחְאָב הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ וְעֹבַדְיָהוּ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ:
(ז) וַיְהִי עֹבַדְיָהוּ בַּדֶּרֶךְ וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיַּכִּרֵהוּ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ:
(ח) וַיֹּאמֶר לוֹ אָנִי לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ:
(ט) וַיֹּאמֶר מֶה חָטָאתִי כִּי אַתָּה נֹתֵן אֶת עַבְדְּךָ בְּיַד אַחְאָב לַהֲמִיתֵנִי:
(י) חַי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ גּוֹי וּמַמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא שָׁלַח אֲדֹנִי שָׁם לְבַקֶּשְׁךָ וְאָמְרוּ אָיִן וְהִשְׁבִּיעַ אֶת הַמַּמְלָכָה וְאֶת הַגּוֹי כִּי לֹא יִמְצָאֶכָּה היה משביע הגוי והממלכה באלהיהם שיאמרו לו האמת כמו שנהוג שישביע האדם חברו במה שישאל ממנו שיגיד לו האמת:
(יא) וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ:
(יב) וְהָיָה אֲנִי אֵלֵךְ מֵאִתָּךְ וְרוּחַ יְקֹוָק יִשָּׂאֲךָ עַל אֲשֶׁר לֹא אֵדָע כאשר היה למוד בכך כפעם בפעם וּבָאתִי לְהַגִּיד לְאַחְאָב וְלֹא יִמְצָאֲךָ וַהֲרָגָנִי בחושבו שהתלתי בו וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת יְקֹוָק מִנְּעֻרָי:
(יג) הֲלֹא הֻגַּד לַאדֹנִי אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי יְקֹוָק וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי יְקֹוָק מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם וזה נודע אח"כ לאחאב ועי"כ אני נחשד בעיניו כי ידי עם נביאי ה' להחיותם ולהצילם:
(יד) וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ וַהֲרָגָנִי ואם כן מי יכלכל הנביאים מעתה, חמול נא עליהם: ס
כתובים
שיר השירים פרק ו
אומרות בנות ירושלים
(א) אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ רוצות אנו לעזור לך למצוא את דודך, אז הגידי לנו להיכן רגיל דודך ללכת.
והנמשל הוא כאילו יאמרו אומות העולם לכנסת ישראל שאם הדבר כמו שאת אומרת אז היכן הקב"ה ואיך את מתכוננת להשיבך אליו? נעזור לך למצאו ואז נעזוב אותךמלהדיחך לאלהות שלנו:
אומרת הרעיה
(ב) דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם דרך דודי להיכנס לגינות היכן שיש ערוגות בשמים לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים לרעות את צאנו בגנים שיש שם, וללקוט שם שושנים.
והנמשל הוא כנסת ישראל עונה שדרכו של הקב"ה לשכון בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומקשיב הוא לקול הרינה של התורה והתפילה ובאמצעות זה כנסת ישראל מבקשת להשיב את הקב"ה אליה:
(ג) אֲנִי לְדוֹדִי דוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים אני חושבת על דודי, ויודעת אני שהוא חושב עלי, כשרועה שם במקום נעים בשושנים.
והנמשל הוא שכמו שבנ"י לא בחרו באל זר כך הקב"ה לא עזבם לבחור עם עובדי ע"ז והוא עדיין מקשיב לתורתנו ותפילתנו והוא עתיד ליתן לנו שכר על זה:
[אהבת הדוד לרעיה, ויופיה בעיניו]
אומר הדוד
(ד) יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה את יפה כמו עיר המלוכה של מלכי ישראל ששמה תרצה נָאוָה כִּירוּשָׁלָם ונאה כהעיר ירושלים אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת יופיך מטיל התפעלות ואימה כמו לראות מחנה מסודר לדגליו.
והנמשל הוא שאמנם כנסת ישראל היא גולה וסורה אך עם כל זה היא יפה במעשיה ההגונים ובמידותיה הישרים וכל האומות אינם חפצים להשחיתה עד התכלית כאילו הייתה המון עם רב מלומדי מלחמה:
(ה) הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי כאילו איני יכול כבר להסתכל בעיניך, ואבקש שתפני את העיניים שלך מלהיות מולי, שהם מרוממים את דעתי עלי, ואני חושב רק עליהם, ואיני יכול לעסוק בשום ענין אחר שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים השער שלך יפה כמו עדר עיזים שֶׁגָּלְשׁוּ מִן הַגִּלְעָד שדלגו בגלעד והשער שלהם הסתרק מהעצים ונראה מאוד יפה.
והנמשל הוא כאילו יאמר לחכמים שהם עיני העדה שגם עכשיו יסתכלו ויביטו בתורה וע"י זה יהיו נאהבים אצל הקב"ה ואמנם אפ"י שהם אינם בא"י ועסק התורה אינו גדול כ"כ כמו בא"י אבל זה עדיין מוסיף והדמיון לשער העיזים הוא לנזירים שלא יכולים להביא קרבן בעצם היותם בגלות אך הם עדיין חביבין לפני הקב"ה:
משנת ההלכה
דיני ומנהגי ליל הסדר
מוציא מצה
א. מן התורה חייב כל איש מישראל הן איש הן אשה לאכול כזית מצה בליל הסדר שנאמר (שמות פרק יב פסוק יח) "בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" וגו'.
ב. ועל אף שמן התורה מספיק כזית למצה מכל מקום הצטרף כאן חיוב נוסף של אכילת כזית לצורך ברכת המוציא ולכן צריך עורך הסדר לבצוע על שתי כזיתים[22].
ג. לפיכך לוקח עורך הסדר או כל שיש לפניו קערת הסדר את שלושת המצות כצורה שהם מונחים בקערה כלומר שתי השלימות ובין שניהם הפרוסהמכיון שצריך לברך על לחם משנה וא"כ צריך שתי שלימות ומברך המוציא לחם וכו'.
ד. אח"כ מניח את התחתונה ומברך על שתי המצות העליונות השלימה והפרוסה את ברכת על אכילת מצה ויכוין לפטור בברכה זו גם את אכילת מצה של כורך וגם את של אפיקומן ובוצע משתיהן יחד ומחלק מכל אחת מהם שיעור כזית למסובים ולמנהג הספרדים מטבל המצה במלח כנהוג בכל ליל שבת ויו"ט.
ה. וטעם הדבר משום שיש מחלוקת בין הפוסקים יש הסוברים שברכת המוציא על השלמה ועל אכילת מצה על הפרוסה ויש הסוברים להיפך לכך נפסק שיאחז שתיהם בידו [לבד התחתונה בשביל לחם משנה] ויברך המוציא ועל אכילת מצה ויבצע משניהם.
ו. אם מרובים המסובים ואין די במצות שלפניו להגיע כזית לכל אחד יקח כל אחד מהמסובים קודם המוציא כזית מצה אחרת ואחרי שבצע עורך הסדר יחלק לכל אחד טעימה ממצות הבציעה (הפרוסה והשלימה) ויאכלו המסובים גם מהמצה שלפניהם וגם מהמצה שקיבלו מהבוצע.
ז. נחלקו הפוסקים האם יחלק עורך הסדר מהמצה קודם שאוכל או קודם אוכל ואח"כ מחלק וי"א שטועם מעט ואז מחלק ואח"כ אוכל ונהגו לטעום מעט קודם שאוכל אם המסובים מרובים ואם אינו מחלק למסובים מרובים מחלק ואח"כ אוכל.
ח. וכדי לקיים המצוה בשלימות צריך הבוצע לאכול שני הכזיתים בבת אחת כלומר שיכניס לפיו שני כזיתים בשעה שלועס אותם אמנם אין צריך לבצוע בבת אחת אלא יבלע כזית אחד ואח"כ את השני ואם אינו יכול להכניס שניהם בבת אחת לפיו יכניס כזית ויבלע ואח"כ יכניס כזית נוסף ויבלע ואם אינו יכול לעשות גם באופן זה יזהר לאכול את שני הכזיתים בתוך שיעור "כדי אכילת פרס". (יבואר לקמן בפרק שיעורי המצוות).
ט. המנהג לעיקר הוא שאין המסובים מחוייבים לאכול שני כזיתים אלא רק כזית אחד ומעט ממה שקיבלו מהלחם משנה שבצע עליו עורך הסדר.
י. חובה לאכול את המצות בהסיבה ואם אכל בלא הסיבה חייב לחזור ולאכול.
[1] רמב"ן
[2] רבינו בחיי
[3] רש"י
[4] חזקוני
[5] רמב"ן
[6] רמב"ן
[7] חזקוני
[8] מלבי"ם
[9] משך חכמה
[10] רמב"ן
[11] מלבי"ם
[12] משך חכמה
[13] רש"י
[14] הכתב והקבלה
[15] רמב"ן רש"י
[16] רמב"ן מלבי"ם
[17] רמב"ן
[18] רד"ק מלאכי ב, ג
[19] רמב"ן
[20] רמב"ן
[21] רמב"ן
[22] ואין יוצא בכזית אחד לשניהם מכיון שאין עושים מצוות חבילות חבילות וא"כ אין לעשות שתי מצוות במצה אחת ואע"ג שפרוסת המוציא הלא קי"ל שהמוציא מברכין אפילו על פחות מכזית וא"כ היה מספיק כזית ועוד טעימת מצה כל שהוא אלא משום שיש פוסקיןשסוברין שברכת המוציא הולך על הפרוסה וברכת על אכילת מצה הולך על השלמה וי"א להיפך לכך צריך מכל אחת כזית וכמש"כ במ"ב תעה ס"ק ט והאחרונים כתבו הסברים נוספים ואכמ"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה