מקרא
ויקרא פרק ז
(כח) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כט) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר ישראל הַמַּקְרִיב המקדיש אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַיקֹוָק הוא יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק מִזֶּבַח שְׁלָמָיו כלומר בעל הקרבן המביא שלמים למקדש הוא עצמו יביא לה' החלק הקרב לגבוה ובזה נבדל מחטאת ואשם שאין הבעלים עושים באימוריהן שום עבודה[1]:
(ל) יָדָיו תְּבִיאֶינָה שתהא יד הבעלים מלמעלה והחלב והחזות נתונין בה ויד כהן מלמטה ומניפן אֵת אִשֵּׁי יְקֹוָק אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ כשמביאו מבית המטבחים נותן חלב על החזה וכשנותנו ליד הכהן המניף נמצא החזה למעלה והחלב למטה אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק אבל לא להקטיר אותו שאין מקטירן אלא החלב[2]:
(לא) וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו:
(לב) וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם:
(לג) הַמַּקְרִיב מי שראוי להקריב ולא המקריב ממש אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה להוציא טמא ואונן וכדו':
(לד) כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(לה) זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן יש מפרשים שכר משחתם שיהיו נמשחים לעבודתו ויש מפרשים לשון גדולה כמו למשחה בהם[3] וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַיקֹוָק:
(לו) אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם כמו מיום[4] מָשְׁחוֹ אֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם:
(לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים פרשת מילואים ביום חינוך הכהונה במוזכר בפ' תצוה[5] וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים:
(לח) אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כי לא הקריבו קרבן עד שבאו אל הר סיני בְּהַר סִינָי כי צוה במלואים בהר סיני וכן בעולה וחטאת בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם במנחה ואשם ובזבחי השלמים לַיקֹוָק בְּמִדְבַּר סִינָי באוהל מועד: פ
ויקרא פרק ח
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר נצטוה בהקמת המשכן בכ"ג באדר, והקים אותו, וכאשר עמד המשכן על מעמדו מיד קרא לו השם יתברך שהוא יושב הכרובים, וצוה אותו על מעשה הקרבנות כל הפרשיות האלה שמתחילת ויקרא עד כאן, כי רצה ללמדו מעשה כל הקרבנות ומשפטיהם קודם שיקריב מהם כלל, כי יש בקרבנות המלואים חטאת ועולה ושלמים ולא יודעו כל דיניהם רק מן הפרשיות האלה שהקדים לו ואח"כ אמר לו -[6]:
(ב) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת האמורים בענין צוואת המלואים בואתה תצוה [שמות כז] ועכשיו ביום ראשון למלואים חזר וזרזו בשעת מעשה[7]:
(ג) וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אע"פ שבראשון באחד לחדש הוקם המשכן וזה היה בכ"ג באדר, מכיון שהיה משה מעמידו ומפרקו בכל יום של ז' ימי המלואים, שנמצא מיום כ"ג באדר ואילך היה המשכן עומד וקרינן ביה שפיר "אל פתח אוהל מועד[8] אֹהֶל מוֹעֵד שיעשה במעמד כלם, שידעו שהש"י בחר באהרן ובזרעו[9]:
(ד) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת:
(ו) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אל הכיור[10] ויש מפרשים שהקריבו למצות טבילה במקוה, כענין אשרי תבחר ותקרב שאז קיים מצוה זו בראשונה. טבילה ואחריה קידוש ידים ורגלים[11] וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִםי"א מהכיור[12] וי"א בטבילת מקוה ובקידוש ידים ורגלים[13] בכיור אבל לא היתה רחיצתם כאחת, אבל רחץ אהרן והלבישו בגדיו ומשחו, ואחרי כן רחץ בניו וילבישם[14]:
נביא
מלכים א פרק יז
(יב) וַתֹּאמֶר חַי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לשון שבועה אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג עוגה הרי אין לי - כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַצַּפָּחַת צלוחית וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ אחרי זה נמות ברעב, כי אין לי עוד מאומה:
(יג) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל תִּירְאִי כי לא תמותי ברעב בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ ללוש הקמח אַךְ עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה וְהוֹצֵאת לִי ורק אח"כ וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה: ס
(יד) כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תתן תֵּת יְקֹוָק גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
(טו) וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ וַתֹּאכַל הוא הִיא הזכיר אותה בראשונה מכיון שכולם אכלו בזכותה והיא וָהוּא וּבֵיתָהּ בנה ובאי ביתה יָמִים שנה:
(טז) כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר כִּדְבַר יְקֹוָק אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ: פ
(יז) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה שנעצרה נשימתו ולא היו מכירין ממנו שום סימן חיות לא בנשימה ולא בדפק הגידים עד שמת מיתה גמורה:
(יח) וַתֹּאמֶר אֶל אֵלִיָּהוּ מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי כי מפני היות אליהו נקי מן החטאים הנה בהיותו עמה יוכר עונה לפי שאינה צדקת כמוהו ואפשר שאמרה זה מפני שהאיש השלם ידקדק עמו הש"י מאד ויענישהו יותר על חטאו ממה שיעניש איש אחר:
(יט) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ וַיַּעֲלֵהוּ אֶל הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב שָׁם וַיַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטָּתוֹ הורה כי מיתתו צער גדול הוא לו, וכאילו שוכב הוא עצמו מת על מטתו:
(כ) וַיִּקְרָא אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמַר יְקֹוָק אֱלֹהָי לא די שהרעות לי ללכת נע ונד משוטט בארץ, על שהעצרתי את המטר, וכי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ יחרה לך על אשר הכניסה אותי בביתה ו- הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ בעבור זה, וכי כל כך גדלה אשמתי, עד שלא אמצא מי יכניס אותי:
(כא) וַיִּתְמֹדֵד שם פיו על פיו, ועיניו על עיניו וכו', כמה שעשה אלישע בבן השונמית, וכאילו מדד עצמו למדת הילד, ולהשפיע החיות מאיבריו אל אברי הילד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּקְרָא אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמַר יְקֹוָק אֱלֹהָי תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ:
(כב) וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי:
(כג) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת הַיֶּלֶד וַיֹּרִדֵהוּ מִן הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה וַיִּתְּנֵהוּ לְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ רְאִי חַי בְּנֵךְ:
(כד) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל אֵלִיָּהוּ עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה אף כי מאז קראתו איש האלהים, מכל מקום היתה מסופקת בלבה, כי חשבה אולי מפי נביא שמע מה שאמר לה, כד הקמח לא תכלה וכו'וּדְבַר יְקֹוָק בְּפִיךָ אֱמֶת ולא שמעת מפי נביא זולתך, כאשר חשבתי מאז: פ
כתובים
שיר השירים פרק ה
(יג) לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים לחיו הם כערוגות הבושם שמגדלים בשמים שרוקחים אותם שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר שפתותיו נראות כשושנים שנוטפות שמן המור שנוזל.
והנמשל הוא שהדיבורים שיוצאים מפי הקב"ה שם יקרים וחכמית בתכלית התועלת וההשואה ללחיים היא כי זה תוחם את הדיבור של אדם והנביאים הן השלוחים של הקב"ה כשושנים שריחם נודף למרחוק:
(יד) יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ ידיו דומות כעמודים קטנים של זהב, שמשובץ בהם אבני תרשיש מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים הבטן שלו דומה לחתיכה של שן של פיל, מכוסה באבני ספירים.
והנמשל הוא שאמנם השמים לה' אבל הקב"ה אוה לשבת מעל הכפורת שהוא מקום פנימי ונעלם כמו המיעים שבתוך הגוף ומשם באה ההארה לכנסת ישראל נקיות כמו שינים ובהירות כמו ספיר:
(טו) שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז שוקיו דומות לעמודים מאבן שיש, שעומדות על אדני זהב מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן מראהו יפה כיופי הלבנון בָּחוּר כָּאֲרָזִים והוא מובחר משאר האנשים כמו עצי ארזים.
והנמשל הוא שהקב"ה הוא גדול ורם מכל אלהים ואי אפשר להעריך אותם אליו בשום דרך:
(טז) חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים הדיבור של החיך שלו מתוק, וכל גופו חמוד זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי כל השבחים האלו נאמרו בבעלי וחברי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם מי שגר בסביבות ירושלים.
והנמשל הוא שעמ"י אומר לאומות העולם שמי שיש לו את כל "התכונות" האלו הוא האלוקים שלה אז הדיבורים על לעזבו ולהצטרף אליכם הינן חסרי טעם כי אין מי שישתווה אליו:
משנת ההלכה
דיני ומנהגי ליל הסדר
יחץ
א. יחץ - ייקח את המצה האמצעית משלוש המצות המונחות בקערה ויבצענה לשני חלקים אחד גדול ואחד קטן את הקטן מניח בין שני המצות השלימות חזרה בקערה ואת הגדול יצניע לאפיקומן ויש שנהגו להחביאו ולתת לילדים לחפשו ויש שנהגו ליתנו לילדים כדי שיחביאוהו לעוררם כדי שלא יישנו.
ב. יש שנהגו על פי קבלה לבוצעו בצורת האות ו'.
מגיד
ג. מגיד - מצות עשה מן התורה לספר בליל חמשה עשר בניסן את הניסים ונפלאות שעשה ה' לאבותינו כשהיו במצרים וכשיצאו משם ותיקנו חכמים לספר זאת על סדר ההגדה.
ד. עיקר המצוה הינה שהאב יספר לבניו ולבנותיו לכל אחד כפי הבנתו את סיפור יציאת מצרים . ואם אין לו בנים או בנות מצוה לספרה לכל אדם מישראל ואם אחר עמו מצוה לספרה לעצמו גם אם יודע את הסיפור.
ה. ההגדה נקראת בקול רם ויוסיף לספר גם מדרשי אגדה המושכים את לבות השומעים העוסקים ביציאת מצרים וכל המרבה הרי זה משובח.
ו. יש לסדר את אמירת ההגדה בצורה כזו שיוכל לגמור את אמירת ההלל קודם חצות לכתחילה וכן מי שחושש שבניו יירדמו קודם אכילת אפיקומן לא יאריך בסיפורי המדרשים אלא יקצר ויאמר רק נוסח ההגדה ויבאר אותה כדי שיספיקו ילדיו לאכול אפיקומן קודם שיירדמו ואח"כ ימשיך ויאריך במדרשים ובסיפור כל הלילה.
ז. צריך להוציא ההגדה בפיו ובהרהור לא יצא אמנם יכול אחד להוציא האחרים מדין שומע כונה ויכוון הקורא הוציא והשומעים יכוונו לצאת. ועיקר המנהג שעורך הסדר קורא בקול והמסובים קוראים עמו בלחש. ואם רוצה לעורר את בניו ייתן להם לקרוא קטעם מסוימים בקול וכולם יקראו עמם בלחש[15].
ח. חיוב נשים וגברים שווה בקריאת ההגדה אמנם י"א שאין נשים יכולות להוציא גברים בקריאת ההגדה.
ט. אין להסב בעת אמירת ההגדה אלא יקראה באימה וביראה ברתת ובזיע ומתוך שמחה והתלהבות ובאותה שעה מכנס הקב"ה את פמליא של מעלה ואומר להם לכו שמעו סיפור השבח שלי שמספרים ואומרים בני ושמחים בישועתי כמבואר בזוהר הקדוש (פ' בא מ:).
י. אופן אמירת ההגדה כמודפס בהגדות ואוסיף פה רק את הדברים הפחות ידועים.
יא. כשאומר "מצה זו" יגביה חצי המצה האמצעית ויראנה למסובים ובאומרו "מרור זה" יגביה המרור ויראהו למסובים אבל לא יגביה הזרוע כשאומר "פסח זה" אלא ישאירו בקערה ויסתכל עליו.
יב. ראוי שלא לדבר שיחה שאינה מעניין ליל הסדר או לעסוק בעניינים שאינם מענייני ליל הסדר מתחילת הקידוש עד גמר ההלל ובפרט בעת אמירת המגיד ולפיכך גם המתירים לעשן ביו"ט לא יעשנו באותה העת.
רחצה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה