מקרא
ויקרא פרק ב
(א) וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב תתנדב להקריב קָרְבַּן מִנְחָה סתם ולא פירש איזה מנחה לַיקֹוָק סֹלֶת עשרון כלומר עשירית האיפה קמח חטה נקיה[1] יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ ואינו אופה או עושה שום תיקון אחר אלא כשהיא סולת -וְיָצַק עָלֶיהָ על כולה לוג אחד שֶׁמֶן שהוא כשביעית מעישרון וסדר נתינת השמן כך הוא שופך כזית מהשמן לכלי ואח"כ שופך פנימה את כל הסולת ואז שופך את כל השמן מלבד כזית ומערב בידו את הסולת והשמן ויוצק שמן מלמעלה ומפזרו על פני הסולת ואינו בוללו וְנָתַן עָלֶיהָ בעליה של המנחה שהיציקה והבלילה כשרים בזר, קומץ לְבֹנָה על מקצתה מניח קומץ לבונה ואינו מפזרה על פני המנחה כולה[2]:
(ב) וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים ואינה טעונה הגשה מכיון שמוכח מתוך מעשיו שלשם שמים הביאה. אבל אותן הבאות אפויות כמבואר לקמן כגון מחבת מרחשת מאפה תנור ורבוכה צריכה הגשה למזבח כדי להראות שלצורך המזבח אפאן שלא יתראה כאדם המתקן לעצמו כל הסעודה ואח"כ שולח מנות לרעהו[3]. וי"א שגם בזו כהן מגישה על המזבח לקרן מערבית דרומית ואח"כ -[4] וְקָמַץ מִשָּׁם הכהן ולא זר מְלֹא קֻמְצוֹמכניס כף יד ימינו לתוך הסולת והשמן וסוגר ג' אצבעותיו האמצעיים על פס ידו ומוציא ידו לחוץ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ ימלא את קומצו ושומטו מיד לתוך כלי שרת וזוהי עבודת קבלת המנחה כעין עבודת קבלת הדםעַל כָּל מלבד לְבֹנָתָהּ שאותו אוסף מתוך הקערה שהיה בה הסולת ומניח אותה בתוך כלי השרת בו נמצא הקומץ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הקומץ העולה לגבוה הוא זכרון המנחה שבו נזכר בעליה לטובה ולנחת רוח[5] הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה כלומר זורק הקומץ והלבונה על האש רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:
(ג) וְהַנּוֹתֶרֶת השיריים שנותרו מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן יש זכות קדימה וכן לכל כהן גדול הבא אחריו ואח"כ - וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים ולכן אסורה לזר שאינו כהן[6] מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק: ס
(ד) וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר שאמר הרי עלי מנחת מאפה תנור סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן כלומר לוקח כלי שרת ושופך לתוכו את כל הסולת ואח"כ שופך את כל השמן ומרבם ובוללם בידו אח"כ מכניס מים פושרים ולש את הבצק בידיו ומחלק את הבצק לעשרה חלקים ואח"כ עורך כל גוש ועורכו בצורה עגולה ויפה ואז טובל אצבעו במים ומחליק פני החלה בידיו ואופה בתנור שבעזרה את החלות, אחרי אפייתם מקפל כל חלה עד שנשברת לחצי ומקפל שני החצאים ועשה מהם ארבע ומחלקם בדרך זו עד שמגיע לפירורים רבים שגודלם כזית ומניח את כולם בכלי שרת אח"כ מביאה אל הכהן והכהן עושה הגשה לקרן דרומית מערבית ומצמיד את הכלי לקרן המזבח לרגע אחד ואח"כ עושה הכהן קמיצה כאמור לעיל, או מנחת מאפה תנור אחרת - וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן כלומר רקיקים שאין מערבים בהם שמן אלא מניח הסולת בכלי שרת ומכניס מים פושרים ולש ומחלק לעשרה חלקים כנ"ל ומרדד את הבצק למות דקות- רקיקין ומחליק פני המצה במים ואז אופה אותם על רצפת התנור, לאחר האפיה טובל אצבעו בשמן ומורח על פני הרקיקים וחוזק ומושח עד שיכלה לוג השמן אח"כ מחלק אותם לפתיתים כנ"ל בחלות ומשם כל מעשיה כחלות הנ"ל: ס
(ה) וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת כלי הוא שהיה במקדש שאופין בו מנחה על האור בשמן בכלי שטוח ללא דפנות וסדר עשייתה נתינת השמן כנתינת מנחת סולת ואח"כ שופך מים פושרים ומעשיה משלב זה כסדר הכנת חלות עד שלב האפיה שבמקום לאפות בתנור אופה במחבת ואז פותת ולאחר בפתיתה מפזר כזית שמן הנותר מלמעלה כמעשה מנחת סולת קָרְבָּנֶךָ שאמר הרי עלי מנחת מחבת סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה:
(ו) פָּתוֹת אֹתָהּ את כל המנחות הנאפות קודם לקמיצה[7] פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא: ס
(ז) וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת כלי הוא שהיה במקדש שנראה כמו סיר עם דפנות ומעשה מנחה העשויין לתוכה רוחשין, כל דבר רך ע"י משקה נראה כרוחש ומנענע קָרְבָּנֶךָ וסדר עשייתה כמעשה מנחת מחבת מלבד האפיה שנאפתה בסיר – מרחשת סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה:
(ח) וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַיקֹוָק וְהִקְרִיבָהּ בעליה אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ הכהן אֶל הַמִּזְבֵּחַ כלומר שהכלי נוגע לרגע בקרן דרומית מערבית של המזבח למטה מחוט הסיקרא:
(ט) וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ הקומץ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:
(י) וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק:
(יא) כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיקֹוָק לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר בצק שהחמיץ וְכָל דְּבַשׁ כל דבר מתוק וכולל פירות מתוקים ודבש דבורים לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק:
(יב) קָרְבַּן רֵאשִׁית שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור שנאמר (לקמן כג) חמץ תאפינה ובכורים מן הדבש כמו בכורי תאנים ותמרים תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַיְקֹוָק בעזרה לתנופה אבל - וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ:
(יג) וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח על עולת בהמה ועוף ואימורי כל הקדשים כולן: ס
(יד) וְאִם תַּקְרִיב כלומר כשתקריב מִנְחַת בִּכּוּרִים מנחת העומר העשויה משעורים שביכרו ונתבשלו עתה הקריבה בט"ז ניסן להתיר את אכילת התבואה החדשה שגדלה לאחר הפסח הקודם לַיקֹוָק אָבִיב כלומר השעורים צריכים להיות בשלים כל צרכם קָלוּי בָּאֵשׁ צריכים להיות קלויים באש והיו כולים אותם בתוך "אבוב" כלי נחושת מחורר גֶּרֶשׂ צריכים להיטחן בריחיים ששוברים את הגרעינים אבל לא בריחיים העושים אותם קמח כַּרְמֶל כר מלא כלומר שהכר הקליפה צריך שיהיה חללה מלא בגרעין וזהו השלב שבו הגרעינים טריים ולחים תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ:
(טו) וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה כסדר מנחת סולת מִנְחָה הִוא רק יש דין נוסף שקודם להגשה עושים למנחה "תנופה" לארבע רוחות העולם למעלה ולמטה:
(טז) וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק: פ
נביא
מלכים א פרק יג
(טז) וַיֹּאמֶר לֹא אוּכַל לָשׁוּב אִתָּךְ וְלָבוֹא אִתָּךְ וְלֹא אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה אִתְּךָ מַיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה:
(יז) כִּי דָבָר בא אֵלַי על ידי המלאך שאמר בִּדְבַר יְקֹוָק לֹא תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה שָׁם מָיִם לֹא תָשׁוּב לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְתָּ בָּהּ:
(יח) וַיֹּאמֶר לוֹ גַּם אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר יְקֹוָק לֵאמֹר הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל בֵּיתֶךָ וְיֹאכַל לֶחֶם וְיֵשְׁתְּ מָיִם הגם שתחילה טרם יצאת מבית אל היה אסור לך לאכול בבית אל, אחר שיצא פסק האיסור ויוכל לשוב ולאכול, ובזה כִּחֵשׁ לוֹ אלה דברי כותב הספר, שאמר הנה הנביא הזקן היה משקר לו, כי לא בא אליו הנבואה להשיבו:
(יט) וַיָּשָׁב אִתּוֹ וַיֹּאכַל לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁתְּ מָיִם:
(כ) וַיְהִי הֵם יֹשְׁבִים אֶל הַשֻּׁלְחָן פ וַיְהִי דְּבַר יְקֹוָק אֶל הַנָּבִיא הזקן נביא השקר אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ:
(כא) וַיִּקְרָא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק יַעַן כִּי מָרִיתָ פִּי יְקֹוָק וְלֹא שָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:
(כב) וַתָּשָׁב וַתֹּאכַל לֶחֶם וַתֵּשְׁתְּ מַיִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל תֹּאכַל לֶחֶם וְאַל תֵּשְׁתְּ מָיִם לֹא תָבוֹא נִבְלָתְךָ אֶל קֶבֶר אֲבֹתֶיךָ שלא ישוב אל ארץ יהוד' וימת שם כי בדרך ימות ובאמרו לו נבלתך רמז לו כי נבלה תהיה גויתו כלומר מושלכת בדרך:
(כג) וַיְהִי אַחֲרֵי אָכְלוֹ לֶחֶם וְאַחֲרֵי שְׁתוֹתוֹ וַיַּחֲבָשׁ לוֹ הנביא הזקן נביא השקר את הַחֲמוֹר לַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ:
(כד) וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה וזה פלא שלא אכל את החמור או הנבלה:
(כה) וְהִנֵּה אֲנָשִׁים עֹבְרִים וַיִּרְאוּ אֶת הַנְּבֵלָה מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְאֶת הָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה וַיָּבֹאוּ וַיְדַבְּרוּ בָעִיר אֲשֶׁר הַנָּבִיא הַזָּקֵן יֹשֵׁב בָּהּ:
(כו) וַיִּשְׁמַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ מִן הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא אֲשֶׁר מָרָה אֶת פִּי יְקֹוָק וַיִּתְּנֵהוּ יְקֹוָק לָאַרְיֵה וַיִּשְׁבְּרֵהוּ וַיְמִתֵהוּ כִּדְבַר יְקֹוָק אֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ עליו:
(כז) וַיְדַבֵּר אֶל בָּנָיו לֵאמֹר חִבְשׁוּ לִי אֶת הַחֲמוֹר וַיַּחֲבֹשׁוּ:
(כח) וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָא אֶת נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וַחֲמוֹר וְהָאַרְיֵה עֹמְדִים אֵצֶל הַנְּבֵלָה לֹא אָכַל הָאַרְיֵה אֶת הַנְּבֵלָה וְלֹא שָׁבַר אֶת הַחֲמוֹר:
(כט) וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא אֶת נִבְלַת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיַּנִּחֵהוּ אֶל הַחֲמוֹר וַיְשִׁיבֵהוּ וַיָּבֹא אֶל עִיר הַנָּבִיא הַזָּקֵן לִסְפֹּד וּלְקָבְרוֹ:
(ל) וַיַּנַּח אֶת נִבְלָתוֹ בְּקִבְרוֹ בקבר הנביא הזקן אשר כרה לעצמו וַיִּסְפְּדוּ הוא ובניו עָלָיו הוֹי אָחִי:
(לא) וַיְהִי אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֶל בָּנָיו לֵאמֹר בְּמוֹתִי וּקְבַרְתֶּם אֹתִי בַּקֶבֶר אֲשֶׁר אִישׁ הָאֱלֹהִים קָבוּר בּוֹ אֵצֶל עַצְמֹתָיו הַנִּיחוּ אֶת עַצְמֹתָי:
(לב) כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר יְקֹוָק עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל שהנבואה תתקיים בכל אופן ואחר שאין לה זמן מוגבל לא תניחו עצמותי אף זמן קצר לבד וְעַל כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן: פ
כתובים
שיר השירים פרק ג
(ט) אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה הבית שעשה לו דודי, הוא בדמיוני כהיכל שעשה המלך שלמה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן מהעצים המובחרים שגדלים בלבנון.
והנמשל הוא על ביהמ"ק שהיה בנין מפואר ומופלא:
(י) עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף העמודים של ההיכל עשה מכסף רְפִידָתוֹ זָהָב וריפוד המיטה בבגדי זהב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן וילונות התלויים עשויים מארגמן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָם וכל ההיכל משובץ בבגדים שארגו בנות ירושלים באהבתן אותו.
והנמשל הוא שהעמודים הם כעמודי יכין ובועז שהיו חמודות ככסף, המצעים שהיו על האפריון הם כמקום משכן הכינה על כפורת הזהב מרכבו שזהו הוילון הוא הפרוכת המבדילה בין הקודש וקודש הקדשים ותוכו רצוף אהבה זהו השראת השכינה הנאהבה והנעימה בעיני כל האומות בתוך ביהמ"ק:
(יא) צְאֶינָה וּרְאֶינָה מתפארת בעיני כולם, צאו ותראו בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כל בנות ציון את דודי שהוא בדמיוני המלך שלמה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ וראו את העטרה היפה שעשתה לו אמו בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ בשביל היום שמתחתן עמי, שזה יום שמחת לבו.
והנמשל הוא האומות העולם לא יחשבו שהקב"ה בחר בעמ"י רק בגלל אהבת האבות אלא ראו שביום קבלת התורה עמ"י הייתה חביבה עליו כאוצר וכעטרה כמו שנאמר והייתם לי סגולה וכן נאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ולכן האהבה תשוב למקומה מהר:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה