מקרא
ויקרא פרק ז
(יא) וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים ויש בו שני מינים, שלמי נדבה, וקרבן תודה[1] אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיקֹוָק:
(יב) אִם עַל תּוֹדָה על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהלים קז) יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו[2] ונדר בלשון תודה ואפילו נדר בלשון תודה בלי סיבה[3] יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל עם או פירושו שיוסיף על[4] זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן חלות מאפה תנור וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן רקיקים מאפה תנור שנמשחים בשמן אחרי שנאפים עד שכל השמן נבלע בתוכם כמבואר בפ' ויקרא וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חלוטה במים רותחים חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן עשרה מכל מין וכולם מצה[5]:
(יג) עַל עם או פירושו שיוסיף על התודה -[6] חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ גם מאלו עשרה נמצא מביא ארבעים לחמים שלושים מצה ועשר חמץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:
(יד) וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ לחם אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן מכל העשרה לחמים לתת תְּרוּמָה לַיקֹוָק ותרומה זו ייתן לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה ושאר התשע חלות מכל מין לבעלים נמצא ארבע חלות לכהן ושלושים ושש לבעלים[7]:
(טו) וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ והלילה שבא אחריו יֵאָכֵל והחלות זמנם גם כן כזמן אכילת הבשר לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:
(טז) וְאִם נֶדֶר שאמר הרי עלי שלמים שזהו לשון נדר ותשלומים כמו שפירשתי למעלה. כלומר שאינו תודה אלא נדר[8] אוֹ נְדָבָה שאמר הרי בהמה זו שלמים זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָתלא שתהא מצוה שיאכל בשני ימים, יאכל מקצתו ביום הראשון ויניח מקצתו למחר אלא - וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ בראשון יֵאָכֵל ממחרת, ולא ישאיר ממנו בכונה, וכן אינו רשאי להניח כלו ליום המחרת, אבל מצוה שיאכל ממנו בראשון, והנותר במקרה יאכל במחרת הנזכר:
(יז) וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח אחרי היום השני, אסור לאכלו בלילה שאחריו, שהרי אינו נאכל אלא לשני ימים ולילה אחד ולא ללילה השני אלא שומרו עד הבוקר ו -[9] בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף כי הצריך הכתוב לשריפת פסולי המוקדשים הללו שתהיה ביום, כמו שהקרבת הכשרים ביום[10]:
(יח) וְאִם בשעת שחיטתו, קבלת דמו, זריקתו, או הקטרתו במזבח, יחשוב[11] העוסק באחת מהעבודות ש- הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כלומר שחושב לאוכלו חוץ – אחרי - זמנו לֹא יֵרָצֶההקרבן פסול[12] הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ אלא פִּגּוּל דבר שצריך להרחיק ולא לאכול או להשתמש[13] יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ אפילו בתוך הזמן[14] עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא:
(יט) וְהַבָּשָׂר של קרבנות כשרים אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר:
(כ) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיקֹוָק וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו כלומר האדם טמא מטומאה שיצאה מגופו כזב, זבה, בעל קרי, נדה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אבל טהור שאכל בשר טמא אינו בכרת[15]:
(כא) וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה כולל נוגע בנבלת בהמה טהורה[16] אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיקֹוָק וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: פ
(כב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כג) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ אבל חלב חיה מותר:
(כד) וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה בא להתיר החלב בהנאה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ לפי שאמר "יעשה לכל מלאכה", הייתי סבור שכל שירצה יעשה ממנו, ואפילו לאוכלו, הואיל ואין נבילה וטריפה ראויים לקרבן, ת"ל - "ואכול לא תאכלהו", דלא בא להתירו כי אם בהנאה[17]:
(כה) כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן סוג הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיקֹוָק ואפילו חולין להוציא חיות או בהמות שאינן קרבות שבהם אין איסור חלב[18] וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ:
(כו) וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כלומר אפילו דם חולין שאינו קרב על המזבח[19] לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה כולל חיה ולהוציא דם דגים וחגבים:
(כז) כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: פ
נביא
מלכים א פרק טז
(לא) וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט הקל שבמעשיו היה ללכת בחטאת ירבעם, כי הרשיע עוד יותר ממנו וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ:
(לב) וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל ב - בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן:
(לג) וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה אילן הנעבד וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו ובדרש מאי ויעש אחאב את האשרה אמר ר' יוחנן שכתב על דלתי שמרון אחאב כפר באלהי ישראל לא יהא לו חלק באלהי ישראל:
(לד) בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי כלומר מבית אל כמו הלחמי מבית לחם אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ ובשגיב ואז מת אבירם ומתו כל בניו עד ש - וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ ומת לו שגוב צעירוכִּדְבַר יְקֹוָק אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן (יהושע ו כו): ארור האיש אשר יקום ובנה וגו' ותקיימה בו קללה זו שבכורו מת ביסודה וקטן בניו מת בהצבת דלתיה: ס
מלכים א פרק יז
(א) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מהעיר תושב ואח"כ היה - מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד[20] אֶל אַחְאָב אמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי סנהדרין י ב): כאשר מתו בני חיאל בית האלי, הלכו אחאב ואליהו לנחמו, ואמר אליהו לחיאל שמתו בניו בדבר קללת יהושע, והשיב אחאב ומדוע לא יקוים קללת משה רבו, שאמר (דברים יא טז): ועבדתם אלהים אחרים וכו' ועצר את השמים. והלא כולם עובדי כוכבים, ואין הגשמים נעצרים. מיד קפץ אליהו ונשבע שיעצר טל ומטר חַי יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי וזה יוכיח שהעונשים חלים בגלל גזירות הנביאים: ס
(ב) וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלָיו לֵאמֹר:
(ג) לֵךְ מִזֶּה שלא יהרגך אחאב וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה מזרחה וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן:
(ד) וְהָיָה מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ במזון שָׁם כדי להעיר רוחו לבל יתאכזר על ישראל, בראותו כי העורבים האכזרים יחמלו עליו לכלכלו, ואיך לא יחמול הוא על ישראל:
(ה) וַיֵּלֶךְ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יְקֹוָק וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן:
(ו) וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב ומכך שה' אמר לו לאכלו, ידע שבשר כשר הוא וּמִן הַנַּחַל יִשְׁתֶּה:
(ז) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל כִּי לֹא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ: ס
(ח) וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלָיו לֵאמֹר:
(ט) קוּם לֵךְ צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן לפי שהיה שם צרפת אחרת באמרו וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת אמר צרפתה אשר לצידון וְיָשַׁבְתָּ שָׁם הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם זימנתי שם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ:
(י) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ צָרְפַתָה וַיָּבֹא אֶל פֶּתַח הָעִיר וְהִנֵּה שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר קְחִי נָא לִי מְעַט מַיִם בַּכְּלִי מים מביתך והביאי לי וְאֶשְׁתֶּה:
(יא) וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר לִקְחִי נָא לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ:
כתובים
שיר השירים פרק ה
(ט) מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים את היפה בנשים, עני לנו, מה הדוד שלך שונה מכל דוד ואיזה טובות הוא עזה לך מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ מה שונה הדוד שלך, שהוא כל כך חשוב לך עד שכך השבעתנו.
הנמשל הוא שכאילו העובדי ע"ז מכריחים את עמ"י לענות מדוע הקב"ה הטוב מכולם והרי כולם (שרי מעלה) משפיעים לטובה והרי הקב"ה עזב את עמ"י אז לכן תצטרפו לעובדי כוכבים:
אומרת הרעיה לבנות ירושלים
(י) דּוֹדִי צַח דודי נקי ובהיר וְאָדוֹם וצבעו אדום (ורוד) דָּגוּל מֵרְבָבָה ניכר ביופיו מתוך רבבה של בני אדם.
והנמשל הוא שהקב"ה הוא הפועל ברחמים ובדין. שהלובן בסמל את הרחמים והאודם מסמל את הדין ואת זה רק הקב"ה יודע ולא שרי מעלה כי הם רק שליחים של הקב"ה:
(יא) רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז ראשו דומה כזהב משובח קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב שערותיו מסולסלות ושחורות כמו עורב.
והנמשל הוא שאי אשר לספר את גודל רוממותו של הקב"ה כי הוא מרומם על כל ברכה ותהילה כמו הזהב היקר והנפלאות המושפעות ע"י הקב"ה הם חשוכות מעיני הדם כמו נוצותיו של העורב:
(יב) עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם עיניו דומות כמו זוג יונים היושבות ליד נהר של מים רֹחֲצוֹת בֶחָלָב עיניו דומות ביופין כאילו רחצו בחלב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת וקבועות יפה בחורן, לא בולטות מדי ולא שקועות מדי.
והנמשל הוא שהקב"ה משגיח על עמ"י במבט של אהבה והשגחת הדין וע"י זה הוא ממתיק את הדין וכפי שאמרנו הלובן מראה על רחמים:
משנת ההלכה
דיני ומנהגי הסדר
דיני הסיבה המשך
א. כיצד היא ההסיבה אם יושב על כסא יטה ראשו לצד שמאל על גבי ידו המונחת על גבי כסא ועליו כר שיהא תחת מראשותיו ויש שמטים גופם לגמרי לצד שמאל על גבי כרים המונחים על ידית הכסא. ובכל אופן תהיה באופן הנוח ביותר לישיבתו ואם יושב על מטה או כסא המיוחדים להסיבה יטה עצמו לגמרי על גבי כרים וכסתות לצד שמאל
ב. הסיבת ימין אין שמה הסיבה כלל ואינו יוצא ידי הסיבה. וגם איטר לא יסב על ימין ובאיטר שהיסב בדיעבד י"א שיצא.
הסדר
ג. רבותינו הראשונים נתנו סימנים לחלקיו השונים של הסדר: - קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא, מצה, מרור, כורך, שולחן עורך, צפון, ברך, הלל, נרצה.
ד. יש שנהגו לומר את כל סימני הסדר לפני תחילת הסדר ויש שהוסיפו לומר את כל אחד מהסימנים לפני תחילת עשייתו.
ה. ולהלן יבוארו דיני ומנהגי ליל הסדר לפי סדר זה.
ו. יש שנהגו שכל אדם נשוי לובש "קיטל" בליל הסדר ויש שנהגו שרק עורך הסדר לובש.
ז. יש שנהגו לערוך בפני כל אורח קערת ליל הסדר ויש שנהגו לערוך בפני כל אדם נשוי כולל בניו וחתניו ויש שנהגו שרק עורך הסדר יש בפניו קערת ליל הסדר
קדש
ח. קדש – מתחילים את הסדר באמירת קידוש על היין כשהמצות מכוסות, ואין לקדש לפני זמן צאת הכוכבים ואין לאחר ולהשתהות לפני התחלת הקידוש כדי שלא יירדמו התינוקות ויפסידו את הסדר וגם כדי להספיק את אכילת אפיקומן לפני חצות ומלבד זאת כלל בידינו "זריזין מקדימין למצוות".
ט. מצוות צריכות כוונה ויכוון לפני הקידוש לקיים מצוה דאורייתא של קידוש היום ואת מצות שתיית כוס ראשונה מארבע כוסות, וטוב שיאמר זאת בפיו.
י. אם אפשרי ימזוג אדם אחר את היין עבור עורך הסדר ולא ימזוג הוא בעצמו.
יא. מנהג קהילות הספרדים וחלק מהאשכנזים לעמוד בקידוש. ועיקר מנהג האשכנזים לשבת בעת הקידוש של ליל פסח אלא אם כן חל בשבת.
יב. המקדש יכוין להוציא את כולם ידי חובה והשומעים יכוונו לצאת ויענו אמן ולא יאמרו ברוך הוא וברוך שמו ויש שנהגו שכל המסובים אומרים את הקידוש בלחש עם המקדש ולמנהג זה לא יענו אמן.
יג. בברכת שהחיינו יכוונו לפטור את כל מצוות ליל הסדר מצה מרור וכו'.
יד. בתום הקידוש שותים בהסיבה ואם לא היסב לא יצא וחוזר ושותה
טו. לכתחילה שותה שיעור רביעית בבת אחת כמבואר לעיל בדיני ארבע כוסות ומי שאינו יכול בבת אחת עיי"ל בדיני ארבע כוסות.
טז. כדאי לכוון בברכת בורא הגפן בקידוש שדעתו על כל מה שירצה לשתות ובכך פוטר אף יין שירצה לשתות סתם או אם ייאלץ לחזור ולשות כוס ראשון וכגון שלא שתאו בהסיבה.
יז. מ"מ לכתחילה אין להוסיף ולשתות יין סתם אחר כוס ראשון, כדי שלא יירדם או ישתכר.
יח. אחר הקידוש מותר לאכול פירות וכיוצא באלו להשקיט רעבונו ולא ימלא כריסו מהם.
ורחץ
יט. ורחץ - נוטלים ידים לצורך אכילת הכרפס והוא מתקנת חז"ל ליטול ידיו לפני כל מאכל שרטוב מאחד משבעת המשקים[21] וכאן מכיון שיטבול הכרפס באחד משבעת המשקיים נטל ידיו אמנם אין מברכים על נטילה זו.
כ. ולכתחילה אין לדבר דיבורים שאינם הכרחיים בין הנטילה לאכילת הכרפס.
כרפס
א. תיקנו חכמים שתי טיבולים ללילה זה לפני קריאת ההגדה ולאחריה וטיבול ראשון הוא טיבול הכרפס
ב. לוקח ירק פחות מכזית טובל כולו או מקצתו בידיו בחומץ או במי מלח ומברך ברכת "בורא פרי האדמה" ויאכלנו בלא הסיבה ואם רוצה להסב ראי אמנם אין המנהג כן.
ג. יש שנהגו שאחד מברך ומציא את כולם ויש שנהגו שכל אחד מברך לעצמו.
ד. בעת הברכה יכוון לפטור גם את המרור הנאכל מאוחר יותר[22].
ה. יש שכתבו שלכתחילה ייקח ירק הנקרא "כרפס" שמרומז בו כמה עניני הגאולה והשיעבוד ס' ריבוא בפרך וכדומה וכתבו האחרנים שזהו הירק הנקרא "סלרי" בימינו.
ו. אמנם יש הרבה שלא הקפידו ולוקחים פטרוזיליה, גזר, סלק, צנון, או תפוח אדמה, וכל כיוצ"ב. אבל לא ייקח מירקות שיוצא בהם ידי חובת מרור.
ז. אם אכל יותר מכזית מהכרפס (28 סמ"ק) הוא מחלוקת גדולה בפוסקים אם לברך אחריו ברכה אחרונה ודעת הגר"א לברך וכן הורו כמה אחרונים והביאור הלכה נשאר בספק האם לברך לכן יזהר מאד שלא יאכל כשיעור זה.
ח. יש שהקפידו על פי קבלה להשאיר מעט כרפס בקערה עד אחר אכילת המרור אמנם מנהג רוב האשכנזים אינו כן.
[1] רבינו בחיי
[2] רש"י
[3] רשב"ם
[4] רמב"ן
[5] רש"י
[6] רמב"ן
[7] רש"י
[8] רשב"ם
[9] רמב"ן
[10] אבע"ז רמב"ן
[11] וחכמים עקרוהו מפשטו כמו שכתב הרשב"ם
[12] רש"י
[13] ת"א
[14] רש"י
[15] רש"י
[16] רמב"ן
[17] פי' ר' יוסף בכור שור
[18] רשב"ם רמב"ן
[19] רשב"ם
[20] י"א שהיה משבט גד וי"א שהיה משבט בנימין וי"א שהיה כהן שפנחס זה אליהו.
[21] יין דבש שמן חלב טל דם מים סימן י"ד שח"ט ד"ם
[22] מכיון שיש הסבורים שאף שאוכלים את המרור לאחר המוציא יש לברך עליו בורא פרי האדמה
וכדי לא להכנס במחלוקת הפוסקים פוטרים אותו עתה בברכה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה