מקרא
דברים פרק לד
בשִׁבעה ימים לחודש של אדר נולד משה רבם של ישׂראל ובשִׁבעה ימים לחודש של אדר נאסף מִתוך העולם בת קול נפלה מִן השמים וכן אמרה בואו כל באי העולם וראו בצערו של משה רבם של ישׂראל שטרח ולא נהנה ונִמשׁח בארבעה כתרים טובים כתר של תורה שלו ששבה אותו משמי מרום והִתגלה עליו כבוד שכינתו של יי בשני אלפים ריבוא של מלאכים ובארבעים ושנים אלפים מרכבות של אש, כתר של כהונה שלו היתה שִׁבעת ימי המילואים [ההשלמה]. כתר של מלכות הנחילו אותו מִן השמים לא חרב שלף ולא סוס רתם ולא מחנה הניע. כתר של שם טוב קנה במעשׂים טובים ובענוותנותו
(ה) וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק שאפי' במותו עשה מה שצוהו כעבד[1] כי לא נצטער משה במיתתו, אבל מת מיתה רצונית ובנפש שמחה לקיים מצות בוראו שצוהו ומות בהר[2] בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְקֹוָק כי הוא אמר לו עלה ומות וכן נכתב על אהרן על פי ה' וכן על פי ה' יחנו[3]:
אפשר משה מת וכתיב וימת שם משה? אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע. ר' מאיר אומר אפשר ספר התורה חסר כלום והוא אומר לקוח את ספר התורה הזה אלא הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע. (רש"י מרבותינו ב"ב ט"ו) אלו ואלו דברי אלוקים חיים ולא נחלקו אלא מלת בדמע הוא מלשון מלאתך ודמעך ענין ערבוב, כלומר תערובות אותיות, שהיה כותב מכאן ואילך עפ"י צירופי תיבות ואותיות, והם שמותיו של הקב"ה, ולא היה נקרא וימת משה רק תיבות אחרות עפ"י סודות התורה, ולאחר מיתתו כתבן יהושע כפי שניתן לו רשות לגלות. וא"כ אינם חולקים כלל, כי באמת כתבן משה ולא חסר אפילו אות אחת, רק שלא כתב שמונה פסוקים אלו לפי הנגלה רק כפי הצירופים, וזהו בדמע, ויהושע כתבן כפי הנגלה, ושני הדעות מסכימים לדעה אחת כי נכתבו ע"י שניהם ע"י משה הנסתר והסוד, וע"י יהושע הנגלה כאשר היא כתובה בידינו (הגר"א).
(ו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ הקב"ה בכבודו. רבי ישמעאל אומר הוא קבר את עצמו שנכנס במערה - בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
(ז) וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה אפילו בשעת מיתה ולאחרי כן כי לא היה מיתתו באפיסת כחותיו כלל לא מעט ולא הרבה[4] ור"ל מיתת משה לא היה עפ"י הטבע בתם לחות השרשי והתכת היסודות וכחות הגוף כי לא שלט בו הכליון וההתכה רק מיתתו היתה על פי ה' ומצותו בלבד[5]:
(ח) וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה:
נביא
ירמיה פרק נב
(חלק גדול מהפרק, נשנה בפרק לט')
א בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכֹו וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמֹּו חֲמוּטַל בַּת יִרְמְיָהוּ מִלִּבְנָה:
ב וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָקִים:
ג כִּי עַל כי בגלל, אַף יְקֹוָק הָיְתָה בִּירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה שהיה כעס מאת יְקֹוָק על יהודה, עַד הִשְׁלִיכֹו אוֹתָם מֵעַל פָּנָיו עד שנגזר עליהם לגלות מעל פני יְקֹוָק וַיִּמְרֹד צִדְקִיָּהוּ בְּמֶלֶךְ בָּבֶל לכן, סבבה ההשגחה, שצדקיהו, לא יקיים שבועתו לנ"נ וימרוד בו:
ד וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמָלְכֹו בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂור לַחֹדֶשׁ בשנה ה 9 לצדקיהו, בעשרה בטבת, בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ חנו סביב ירושלים, וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב בנו מגדל מול החומה:
ה וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצֹור עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה המצור היה עד השנה ה 11 לצדקיהו. לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ:
ו בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר, וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ וּבְ ט' בתמוז, (בשנה ה 11 לצדקיהו) לא נשאר בעיר לחם:
ז וַתִּבָּקַע הָעִיר נבקעה החומה. וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ מֵהָעִיר לַיְלָה בלילה. דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל גַּן הַמֶּלֶךְ וְכַשְׂדִּים עַל הָעִיר סָבִיב וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה יצאו מגן המלך, בשער העומד בין שתי החומות, לדרך ההולכת אל ערבות יריחו:
ח וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ וַיַּשִּׂיגוּ אֶת צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבֹת יְרֵחֹו השיגוהו בערבות יריחו. (דרשו בו חז"ל, כי מערה אחת היתה מביתו עד ערבות יריחו, וזימן הקב"ה צבי אחד, וראוהו חיל כשדים ורדפו אחריו. והצבי הלך על המערה והם אחריו, וכשהיו על פתח המערה ראו את צדקיהו יוצא מן המערה ולקחו אותו ; רד"ק) וְכָל חֵילֹו נָפֹצוּ מֵעָלָיו כל חיילי צדקיהו, ברחו והתפזרו:
ט וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲלוּ אֹתֹו אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה בְּאֶרֶץ חֲמָת לקחו את צדקיהו לנ"נ, לעיר רִבְלָה שבארץ חמת. וַיְדַבֵּר אִתֹּו מִשְׁפָּטִים והוכיח אותו בדברים קשים, על שמרד בו:
כתובים
קהלת פרק י
(א) זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח כשם שמספר זבובים מתים יכולים להבאיש ולבעבע מסרחון שמן טוב שרקחו אותו עם בשמים יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט כך יותר כבד מחכמה מכובדת מעט סכלות. כלומר, שמעט הסכלות מקלקל את כל החכמה: (ב) לב חכם לימינו המחשבה של החכם היא ללכת לדרך טובה (קורא הטוב ימין, בגלל שזה היד הטובה והחזקה של האדם) ולב כסיל לשמאלו והמחשבה של הכסיל ללכת לדרך רעה: (ג) וגם בדרך כשהסכל כשסכל הלך לבו חסר ולכל מקום שהסכל הולך, גם למקום שאין מכירים אותו, מיד ניכר חסרון מחשבתו ואמר לכל סכל הוא – והרי הוא כאילו הוא מכריז על עצמו שהוא סכל: (ד) אם רוח המושל תעלה עליך אם המושל כועס עליך מקומך אל תנח אל תניח את מקומך לברוח ממנו כי מרפא יניח חטאים גדולים אלא תשתמש בחכמה שהיא העדיפה משאר הכשרונות, ולך אליו ודבר בשפה רפה, כדרך החכמים שמדברים בנחת, ובזה יסלח לך על חטאים גדולים:
טוב שכל דבר לפי מעלתו, ועל המלך להיזהר שלא לשגות בזה
(ה) יש רעה ראיתי תחת השמש יש רעה שראיתי בעולם כשגגה שיצא מלפני השליט וגורם לזה השגיאות שעושה המלך: (ו) נתן הסכל במרומים רבים שפעמים שנותן אדם סכל בגדולה רבה ועשירים בשפל ישבו ועשירים וחשובים יושבים במקום שפל שלא לפי כבודם: (ז) ראיתי עבדים על סוסים וראיתי עבדים שפתאום נעשים אדונים ורוכבים על סוסים ושרים הלכים כעבדים על הארץ:
החכמה מצילה מפגעים, וצריכה הכנה והכשרה
(ח) חפר גומץ בו יפול מי שחופר בור הוא בסכנה ליפול בו ופרץ גדר ישכנו נחש והפורץ גדר הוא בסכנה שיצא מחורי האבנים נחש ויישכנו: (ט) מסיע אבנים יעצב בהם העוקר אבנים הוא בסכנה שהם יזיקוהו ויגרמו לו עצבון בוקע עצים יסכן בם המבקע עצים הוא בסכנה שהם יזיקוהו ויסכנוהו: (י) אם קהה הברזל וכשם שאם נתקהה החוד של הגרזן הבוקע בעץ והוא לא פנים קלקל ולא חדדו את פניו וחילים יגבר אז הפתרון להגביר בכח גדול את החידוד ויתרון הכשיר חכמה כך הפתרון להנצל מכל צרה, זה להכשיר ולהכין את החכמה: (יא) אם ישך הנחש בלוא לחש ואין יתרון לבעל הלשון וכשם שהנחש ישוך כשאין מי שילחש לו וימנע אותו מזה, ואין יתרון לבעל הלשון אם אינו יודע ללחוש לנחש. כך אין יתרון לאדם אם לא הכשיר וחדד את חכמתו: (יב) דברי פי חכם חן דברים שחכם אומר נותנים לו חן ושפתות כסיל תבלענו ודברי הכסיל גורמים לו מיתה: (יג) תחלת דברי פיהו סכלות ואחרית פיהו הוללות רעה תחילת דברי הכסיל הוא טפשות, ומסיים בשטות. כלומר כל דבריו מתחילה ועד סוף גרועים: (יד) והסכל ירבה דברים – הסכל מדבר הרבה על מה שיעשה, במקום לעשות לא ידע האדם מה שיהיה ואשר יהיה מאחריו מי יגיד לו וזה סכלות, שכן האדם אינו יודע מה יהיה, שמי יגיד לו מה יהיה אח"כ: (טו) עמל הכסילים תיגענו הכסילים גורמים לעצמם עמל המייגע אותם אשר לא ידע ללכת אל עיר כמו אדם שהולך לעיר, ואינו יודע הדרך:
שבח הזריזות וגנות העצלות
(טז) אי לך ארץ שמלכך נער אוי לך ארץ שהמלך שלך הוא נער המתנהג בעצלות וחלישות ושריך בבקר יאכלו והשרים שלך אוכלים מיד בבוקר, שזה העסק החשוב שלהם: (יז) אשריך ארץ שמלכך בן חורים משובחת את הארץ שהמלך שלך הוא בן של שרים, והם למדוהו זריזות וגבורה ושריך בעת יאכלו ושריך אוכלים בזמן המתאים לאכול בגבורה ולא בשתי ועסקם בגבורה ולא בעצלות ושתיית יין: (יח) בעצלתים ימך המקרה בגלל עצלות של בעל הבית ימך וישפל התקרה כיון שאינו מתקנו ובשפלות ידים ידלף הבית ובגלל שאדם משפיל את ידיו מלעסוק בעבודה, ידלוף דלף בחורף בבית: (יט) לשחוק עשים לחם כשאנשים רוצים לשחוק עושים הם סעודה עם לחם ויין ישמח חיים ויין משמח את האנשים החיים והכסף יענה את הכלואת הדברים האלו משיגים בכסף, לכן לא טוב לאדם להתעצל, אלא יעמול להרויח, בשביל שיוכל ליהנות מעמלו:
יש לגרום טובה לאנשים ולא רעה, מתוך הסתכלות לעתיד
(כ) גם במדעך מלך אל תקלל גם במחשבתך מלך אל תקלל, אף שאף אחד לא יודע מזה ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר וגם בחדר משכבך שאין מי שנמצא בו, אל תקלל עשיר כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל הכנפים כנפים יגיד דבר כי יבוא עוף השמים ויגלה הדבר לכולם. ולשון משל הוא, והכונה שדרך הנסתרות להיגלות בסופו של דבר:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה