מקרא
דברים פרק לד
(א) וַיַּעַל מֹשֶׁה כמו שאמר לו הקב"ה עלה אל הר העברים ואף על פי כן איחר לעלות עד שברכן תחלה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ הוא הר העברים הוא[1] רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְקֹוָק אֶת כָּל הָאָרֶץ את כל ארץ ישראל אשר מעבר לירדן אֶת הַגִּלְעָד מן הגלעד, כי משה היה עומד בחלקו של ראובן (סוטה יג, ב), וחצי הר הגלעד ועריו היו לבני ראובן וחצי למנשה (לעיל ג, יב), על כן צריך לפרש "מן הגלעד" עַד דָּן שהוא סוף תחום ארץ ישראל דכתיב, שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע (ש"ב כד, ב)[2]:
(ב) וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי הסמוך ליהודה ממזרח (יהושע יט, לד) הוא נקרא גליל התחתון וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה שהיו בצפונה של ארץ ישראל, והוא גליל העליון ולא הזכיר אשר ויששכר, כי היו בתוך אפרים ומנשה, דכתיב ובאשר יפגעון מצפון וביששכר ממזרח (שם יז, י)., והזכיר עד הים האחרון וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה שהוא בדרומה, דכתיב, יהודה יעמוד על גבולו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון (יהושע יח, ה), ויהודה נטל כל דרומה של ארץ ישראל מהירדן ועד הים, ודן נטל בצפונית מערבית לא הזכיר שמעון כי מחלק בני יהודה נחלת שמעון (שם יט, א), ולא הזכיר בנימין שהיה גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף (שם יח, יא)עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן בשביל זבולון שהיה לחוף ימים[3] והוא גבול ארץ ישראל לצד המערב[4]:
(ג) וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר בעבור שהיא בקעה עמוקה ולא היתה נראית מראש ההר, והראה אותה לו במעשה נס והראה לו הארץ, בעבור שהיא מלאה כל טוב, ומאשר היה גלוי לפניו יתברך רוב האהבה שאהב משה את ישראל שמחו בראות הטובה בראות עיניו[5]:
(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר חלילה להעלות על הדעת שלצער לנאמן ביתו התכוון, להראות לו את הארץ אשר נתן נפשו עליה, ולהגדיל כאב לבו באמירת מניעת ביאתו שמה. אלא הכוונה הראיתיך איכות ומהות פרטי כל מחוז ומחוז כאשר הוא, גם הראיתיך התחלקות הארץ לכל שבט ושבט, וגם כל הדברים העתידים להולד לשנים רבות הבאות (עיין ברש"י בשם הספרי מובא בהערות[6] ), אשר כל אלה לא היית רואה אם עברת שמה כאשר אותה נפשך, וזהו ושמה לא תעבור, כלומר הראיתיך ענינים נפלאים העתידים להתילד באומה עד היום האחרון, שהוא ענין בלתי אפשרי כפי כח האנושי להגיע אליו בחיי גשמיותו לראות כל אלה:
נביא
ירמיה פרק נא
מו וּפֶן יֵרַךְ לְבַבְכֶם, וְתִירְאוּ בַּשְּׁמוּעָה הַנִּשְׁמַעַת בָּאָרֶץ אל תראו מהשמועה, על מפלת בבל. וּבָא בַשָּׁנָה הַשְּׁמוּעָה, וְאַחֲרָיו בַּשָּׁנָה הַשְּׁמוּעָה וכן אל תפחדו, מהשמועה על מפלתם, בשנה השניהוהשלישית, (ששמועה זו סופה להיטיב עמכם) וְחָמָס בָּאָרֶץ ומהחמס שיבוא על בבל. וּמֹשֵׁל עַל מֹשֵׁל מִמלכות דריוש, ומִמלכות כורש שבא אחריו. (שהרי סוף הענין לטובתכם, שישלח אתכם מהגלות):
מז לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים וּפָקַדְתִּי עַל פְּסִילֵי בָבֶל להשמיד אותם. וְכָל אַרְצָהּ תֵּבֹושׁ יתביישו תושבי בבל, שפסיליהם לא מועילים להם. וְכָל חֲלָלֶיהָ יִפְּלוּ בְתוֹכָהּ בתוך בבל:
מח וְרִנְּנוּ עַל בָּבֶל שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וְכֹל אֲשֶׁר בָּהֶם כבייכול, שמים וארץ, וכל אשר בהם, ישמחו על מפלת בבל. כִּי מִצָּפֹון יָבוֹא לָהּ הַשּׁוֹדְדִים הם מדי ופרס. נְאֻם יְקֹוָק :
מט גַּם בָּבֶל לִנְפֹּל חַלְלֵי יִשְׂרָאֵל שהרי בבבל נפלו חללים מבנ"י, גַּם לְבָבֶל נָפְלוּ חַלְלֵי כָל הָאָרֶץ ולכן, גם אנשי בבל יפלו בתוך ארצם:
נ פְּלֵטִים מֵחֶרֶב, הִלְכוּ אַל תַּעֲמֹדוּ בנ"י, הניצולים מהחרב שבבבל, לכו, צאו מבבל, אל תעמדו. זִכְרוּ מֵרָחוֹק אֶת יְקֹוָק , וִירוּשָׁלִַם תַּעֲלֶה עַל לְבַבְכֶם זכרו בגלותכם הרחוקה, את יְקֹוָק וירושלים, ומהרו לעלות לארץ:
נא בֹּשְׁנוּ כִּי שָׁמַעְנוּ חֶרְפָּה, כִּסְּתָה כְלִמָּה פָּנֵינוּ, כִּי בָּאוּ זָרִים עַל מִקְדְּשֵׁי בֵּית יְקֹוָק התביישנו ונכלמנו על השמועה, שזרים החריבו את מקדש יְקֹוָק . (מִקְדְּשֵׁי בֵּית יְקֹוָק שהדביר, ההיכל והאולם כל אחד, מקדש בפני עצמו):
נב לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וּפָקַדְתִּי עַל פְּסִילֶיהָ להשמידם. וּבְכָל אַרְצָהּ יֶאֱנֹק חָלָל יאנחו החללים, לפני מיתתם:
נג כִּי תַעֲלֶה בָבֶל הַשָּׁמַיִם אפילו אם יעלו הכשדים לשמים, וְכִי תְבַצֵּר מְרֹום עֻזָּהּ ואפילו אם תעשה מבצר חזק במרום. מֵאִתִּי יָבֹאוּ שֹׁדְדִים לָהּ ולא יועיל להּ. נְאֻם יְקֹוָק:
נד קֹול זְעָקָה מִבָּבֶל וְשֶׁבֶר גָּדֹול מֵאֶרֶץ כַּשְׂדִּים:
נה כִּי שֹׁדֵד יְקֹוָק אֶת בָּבֶל וְאִבַּד מִמֶּנָּה קֹול גָּדֹול יאבד האוייב מבבל, את הקול הגדול, שהיה נשמע בה תמיד. וְהָמוּ גַלֵּיהֶם של האוייב הבא על בבל, כְּמַיִם רַבִּים מריבוי חיילי האוייב, היה נשמע שם קול רעש גדול כקול המִיַית גלי הים. נִתַּן שְׁאֹון קוֹלָם נתנו קולם (של האוייב) בשאון, ברעש:
נו כִּי בָא עָלֶיהָ עַל בָּבֶל שׁוֹדֵד וְנִלְכְּדוּ גִּבּוֹרֶיהָ של בבל, חִתְּתָה קַשְּׁתוֹתָם נשברו הקשתות, של חיילי בבל. כִּי אֵל גְּמֻלֹות יְקֹוָק , שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם יְקֹוָק , נותן גמול על המעשים, שלם ישלם לכל אחד כפעלו:
נז וְהִשְׁכַּרְתִּי שָׂרֶיהָ וַחֲכָמֶיהָ, פַּחוֹתֶיהָ וּסְגָנֶיהָ וְגִבּוֹרֶיהָ, וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ אשכר אותם ביין, ויִשְנו מתוך שכרותם ולא יקומו ממנה. נְאֻם הַמֶּלֶךְ יְקֹוָק צְבָאֹות שְׁמֹו:
נח כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאֹות חֹמוֹת בָּבֶל הָרְחָבָה עַרְעֵר תִּתְעַרְעָר החומות הרחבות והחזקות של בבל יִשָבְרוּ ויהרסו. וּשְׁעָרֶיהָ הַגְּבֹהִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ ושערי החומה הגבוהים והגדולים ידלקו באש. וְיִגְעוּ עַמִּים בְּדֵי רִיק מה שיגעו במלחמה, מול האויב, יהיה לריק כי לא יצליחו. וּלְאֻמִּים בְּדֵי אֵשׁ וְיָעֵפוּ והלאומים שבבבל, שיגעו במלחמה מול האויב, לא יצליחו, שהאש תשרוף הכל, ויתעייפו מלהציל מהאש:
נט הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶת שְׂרָיָה בֶן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה, בְּלֶכְתֹּו אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בָּבֶל, בִּשְׁנַת הָרְבִעִית לְמָלְכֹו שירמיהו, ציוה על שריה, שהלך עם צדקיהו לנ"נ לבבל, וּשְׂרָיָה שַׂר מְנוּחָה שר על המנחות (מתנות):
ס וַיִּכְתֹּב יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר תָּבֹוא אֶל בָּבֶל, אֶל סֵפֶר אֶחָד, אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַכְּתֻבִים אֶל בָּבֶל את כל הנבואות האלו, קִבֵּץ לספר אחד:
סא וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל שְׂרָיָה כְבֹאֲךָ בָבֶל כשתבוא לבבל.
וְרָאִיתָ וְקָרָאתָ אז תראה בספר, ותקרא בו.
אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
סב וְאָמַרְתָּ יְקֹוָק אַתָּה דִבַּרְתָּ אֶל הַמָּקֹום הַזֶּה לְהַכְרִיתֹו לְבִלְתִּי הֱיֹות בּוֹ יוֹשֵׁב לְמֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה כִּי שִׁמְמֹות עוֹלָם תִּהְיֶה:
סג וְהָיָה כְּכַלֹּתְךָ לִקְרֹא אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה תִּקְשֹׁר עָלָיו אֶבֶן תקשור על הספר אבן, כדי שישקע במי הנהר. וְהִשְׁלַכְתֹּו אֶל תֹּוךְ פְּרָת ותשליך הספר לתוך הנהר:
סד וְאָמַרְתָּ כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל וְלֹא תָקוּם לאות שבבל תשקע, ולא תקום עוד כספר, ששקע במי הנהר, ולא יעלה מהמים. מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵבִיא עָלֶיהָ וְיָעֵפוּ יתעייפו חיילי בבל מלהלחם. עַד הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ על בבל:
כתובים
קהלת פרק ט
(א) כי את כל זה נתתי אל לבי ולבור את כל זה לגבי ענין זה נתתי את לבי לברר את כל הענין אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם ביד האלהים וראיתי שמה שקורה לצדיקים ולחכמים ומשמשיהם, הכל ביד האלהים, והוא נותן לפי ראות עיניו גם אהבה גם שנאה אין יודע האדם אלא שהאדם אינו יודע להבחין בין שנאת הבורא לאהבתו, שפעמים דבר שנראה טוב הוא רע, ודבר שנראה רע הוא טוב. ואין האדם יורד לסוף דעת מעשה האלהים הכל לפניהם ולכן הכל יכול לקרות להם גם דבר שנראה רע: (ב) הכל כאשר לכל כולם קורה להם מה שקורה לכולם, שכולם מתים בסופו של דבר מקרה אחד לצדיק ולרשע אותו מקרה קורה לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא ולזבח ולאשר איננו זבח כטוב כחטא הנשבע ללא פחד בין על אמת בין על שקר כאשר שבועה ירא כמי שירא מלהישבע, ונשבע רק על אמת: (ג) זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש דבר זה שכולם מתים, זה הדבר הכי רע בעולם כי מקרה אחד לכל שמקרה אחד לכל, וגם לצדיק וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם וזה גורם שמחשבת האנשים מלאה ברע ושטות ואחריו אל המתים שהם אומרים הרי בין כך אחרית כל אדם הוא למות, ואפשר לחטוא. וזה דבר שטות שאנשים אומרים כשהם רואים שמקרה אחד לכל, אבל אין זה אמת, שהרי הרוח שבה אל האלהים והוא עתיד להחיותה: (ד) כי מי אשר יבחר יחבר אל כל החיים יש בטחון ועוד הם אומרים דברי שטות, שרק מי שמחובר לחיים יש לו בטחון, אבל משמת אבדה תקותו, ואין הוא יכול לקבל שכר כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת ולכן כלב חי טוב מאריה מת שכבר אבדה תקותו. וכונתם לומר בזה שאפי' רשע חי יותר טוב מצדיק מת: (ה) כי החיים יודעים שימתו והמתים אינם יודעים מאומה ואין עוד להם שכר כי נשכח זכרםועוד הם אומרים, שהחיים הרי יודעים הם שימותו, וממילא יכולים הם להרשיע, שהרי המתים כבר אינם יודעים מאומה ואינם מקבלים שכר על מעשיהם כי כבר נשכחו: (ו) גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה וכל הרגשות שלהם כבר לא קיימים וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש וכבר לא יהיה להם חלק לעולם במה שנעשה בעולם, וממילא אינם יכולים לקבל שכר: (ז) לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך ואומרים הם שאין לאדם אלא לאכול ולשתות, ואינו צריך לדאוג שמעשיו יהיו טובים כי כבר רצה האלהים את מעשיך כי בין כך ובין כך אלהים מרוצה ממעשיך ואינו מעניש, שהרי מקרה אחד לכל: (ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר ורק תדאג שתמיד יהיו בגדיך נקיים ושתמיד תסוך ראשך בשמן: (ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת ותראה לחיות עם איזה אישה שתאהב בין צדיקה ובין לא. כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך כל ימי ההבל שנתן לך ה' בעולם כי הוא חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש כי זהו החלק היחיד שיש לך בחיים ובעמל שאתה עמל בעולם: (י) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשהוכך תעשה כל מה שאתה יכול לעשות בכחך ללא חשבון אם זה טוב או רע כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הלך שמה כי בקבר לא נעשה שום מעשה ואין שם שום מחשבה ולא שום חכמה, ממילא לא שייך שתיענש שם:
לא תמיד עוזרים הכשרונות לאדם, אבל אעפ"כ החכמה יש לה מעלה גדולה, ויש ליזהר לא לאבדה
(יא) שבתי וראה תחת השמש שבתי והתבוננתי וראיתי בעולם כי לא לקלים המרוץ שלא תמיד הקלים ברגליהם מצליחים לרוץ ולא לגבורים המלחמה ולא תמיד הגיבורים מצליחים במלחמה וגם לא לחכמים לחם ולא תמיד החכמים מצליחים להשיג ע"י חכמתם לחם וגם לא לנבנים עשר ולא תמיד הנבונים מצליחים להתעשר וגם לא לידעים חן ולא תמיד בעלי הדעת מוצאים חן בעיני כולם כי עת ופגע יקרה את כלם כי כולם בא זמנם, שקורה להם פגע, וכשרונותיהם לא מצילים אותם מזה: (יב) כי גם לא ידע האדם את עתו והאדם אינו יודע מתי הזמן הזה יגיע כדגים שנאחזים במצודה רעה כמו דגים שנכנסים למצודה שרעה להם, בלי לדעת שזה רע להם וכצפרים האחזות בפח כהם יוקשים בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאםכמו הדגים והצפרים כך נופלים בני האדם למוקש שנטמן להם בזמן שפתאום הרע נופל עליהם: (יג) גם זה ראיתי חכמה תחת השמש גם דבר חכמה זה התבוננתי בו בעולם וגדולה היא אליוזה דבר חכמה גדול אצלי: (יד) עיר קטנה ואנשים בה מעט ראיתי עיר קטנה שמעט אנשים בה, ואין בהם כח להילחם ובא אליה מלך גדול וסבב אתה ובא אליה מלך גדול וסבב אותם עם חילו, בכדי להילחם בה ובנה עליה מצודים גדלים ובנה שם דברים שבונים במצור כדי לצוד בה את העיר: (טו) ומצא בה איש מסכן חכם ונמצא בה (שפירוש "מצא", הוא מצא המוצא) איש דל וחכם ומלט הוא את העיר בחכמתו והציל את העיר ע"י חכמתו, ללא אמצעים אחרים ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא ואף אחד לא זכר אח"כ את העני ההוא, שכיון שדרך האנשים לזלזל באדם עני לא תלו את ההצלה בו: (טז) ואמרתי אני טובה חכמה מגבורה ועפ"י מעשה זה הגעתי למסקנא שטובה חכמה מגבורה וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים ורק האנשים אינם יודעים זאת, ומבזים את חכמת הדל ואינם שומעים לדבריו: (יז) דברי חכמים בנחת נשמעים דברי חכמים שנשמעים בנחת מזעקת מושל בכסילים יותר טובים ממלך שמושל בכסילים, ודבריו בזעקה ובלבול: (יח) טובה חכמה מכלי קרב וחוטא אחד יאבד טובה הרבה והחוטא בכסילותו אפי' חטא אחד, מאבד הרבה טובה:
משנת ההלכה
דיני בניית הסוכה
א. כל הדברים כשרים לדפנות הסוכה ובלבד שיהו יכולים לעמוד בפני רוח מצויה.
ב. לפיכך העושה דפנות מיריעות בד או סדינים, צריך לקשור אותם יפה יפה מכל הצדדים ובאמצעיתם כדי שלא תניד אותם הרוח ולא תתלשם ממקום חיבורם. ואפילו אם אין הרוח יכולה לתלשם, כל שעל ידי הרוח הדפנות נדים הולכים ובאים - אינם חשובים דפנות לדעת הרבה מן הפוסקים, אפילו נעשית הסוכה במקום שאין בו רוח כלל.
ג. יש מגדולי הפוסקים הראשונים שהחמירו לחשוש שמא תפרם או תתנתק הקשירה של הדופן וכתבו לא לסכך בדפנות קשורות כלל ומטעם זה יש מחמירים וכן ראוי לנהוג לכתחילה לעשות דופן שלממש בגובה עשרה טפחים. (96 ס"מ לחזו"א 8 ס"מ לגר"ח נאה).
ד. אין הדופן צריכה להיות מלאה אלא גם אם חיבר למסגרת מוט מחומר כל שהוא או שחיבר (לא על ידי קשירה אלא בחיבור של ממש) חבל בגובה 23.8 ס"מ מהרצפה ומעליו חבל נוסף בגובה 23.8 ממנו ומעליו חבל נוסף כנ"ל ומעליו חבל נוסף בגובה 10 ס"מ הרי היא דופן גמורה לכל הדיעות.
ה. הרים את הדפנות שלשה טפחים (כ- 24 סנטימטרים לגר"ח נאה 28.8 ס"מ לחזו"א) מן הארץ, הסוכה פסולה.
ו. היה הסכך מוגבה מן הדפנות הרבה - כל שיש בדופן שיעור עשרה טפחים מן הקרקע, הסוכה כשרה, וצריך שיהא הסכך כנגד הדפנות, אבל אם היה רחוק ג' טפחים ברוחב הסוכה מן הדופן פסולה:
ז. קבע עמודים בארץ וחברם למעלה במסגרת עץ, ונתן עליה סכך, ואחר כך מלא את החללים שבין עמוד לעמוד ועשה דפנות - הסוכה פסולה לדעת הרבה פוסקים, שאין סוכה כשרה אלא אם עשה דפנות קודם שהניח את הסכך. היתה המסגרת רחבה טפח (כ- 9.6 לחזו"א 8 ס"מ לגר"ח נאה אף על פי שעדיִן אינה כשרה לדופן, כבר מותר להניח עליה סכך וימלא את הדפנות אחר כך.
ח. הניח תחילה את הסכך קום שבנה דפנות, כיצד הוא עושה כדי להכשיר סוכתו לכל הדעות? לאחר שמִּלא את הדפנות מנענע את הסכך, כלומר, מרימו מעט ממקומו וחוזר ומניחו על דפנות מלאים, והרי זה כאילו הניחו עתה לאחר שכבר היו לו דפנות, והסוכה כשרה.
ט. מצד הדין אם עשה שני דפנות מלאים סמוכים, ודופן שלישי עשה קצת יותר מטפח - והעמידו בפחות מג' טפחים לאחד הדפנות ועשה שם צורת הפתח - הסוכה כשרה, אלא שמהדרים להקיף את הסוכה בארבעה דפנות מלאים.
י. לא כל הדברים כשרים לסכך, אלא דברים שהם גידולי קרקע, ונעקרו מן הקרקע, ולא נעשה בהם שימוש, ולא חל עליהם שם כלי לעולם, ואינם ראויים לקבל טומאה ולא היו מעולם ראויים לקבל טומאה, כגון ענפי עצים או קש וכדומה. שכל דבר שהיה פעם ראוי לקבל טומאה אפילו אם עכשָׁו כבר אינו ראוי - אין מסככין בו, כגון קרשים שנוסרו מארגז וכיוצא בזה.
יא. וכן אין מסככין באוכלים (מיני מאכל), ואם סככה באוכלים, פסולה.
יב. כשם שאין מסככין בכל אלו, כך אין מעמידין הסכך עליהם, אלא מעמידו על דבר הכשר לסיכוך. וכן מעמיד על כותל אבנים.
יג. נסרים שרחבים ארבעה טפחים אף על פי שלא נעשתה בהם מלאכה, אין מסככין בהם, כיון שרחבים הם יותר מדי ונראים כתקרת הבית, ואפילו מניחם על צדן הצר, אסור.
יד. העושה סוכתו תחת העץ, וענפיו סוככים עליה, הסוכה פסולה אפילו יש עליה סכך כשר. שאין מסככין בדבר מחובר אל הקרקע, אלא בתלוש מן הקרקע.
טו. אסור לסכך בדבר שריחו רע, ולא בענפים שעליהם רגילים להיות נושרים לפי שהם מזהמין את הסוכה, וחוששין שמא יניחנה ויצא. וכן אין מסככין בכל דבר שמתיבש במהרה, שמא יתמעט הסכך ותהא הסוכה פסולה מפני ש'חמתה מרובה מצלתה'.
טז. מחצלת של קנים או של קש שעשאה לכתחילה לשם סכך, אף על פי שהיא ראויה גם לשימושים אחרים, כיון שיחדה רק לשם סכך, אינה מקבלת טומאה וכשרה לסכך בה.
יז. וצריך לסכך שיהא הצל בסוכה מרובה מאור השמש. ולא ירבה בסכך יותר מדי, אלא כדי שיהו נראים בלילה הכוכבים הגדולים דרך הסכך. מעט בסכך עד שחמתה מרובה מצלתה - פסולה. הרבה בסכך ואין נראין בו הכוכבים, הסוכה כשרה, ובלבד שאינה מעובה כבית עד שאין הגשם יכול לחדור לתוכה.
יח. סוכה שסככה כהלכה אלא שהעמידה תחת הגג או תחת המרפסת או תחת האילן וענפיו הרבים סוככים עליה, הסוכה פסולה. אין קוראים סוכה אלא לזו שצלה בא רק מחמת סכך כשר, ולא מחמת שום דבר אחר שמעל לסכך.
יט. מידות הסוכה:
כ. שיעור הסוכה שיהא גבוה מקרקעיתה ועד הסכך, לא יותר מעשרים אמה ( 19.2 מטרים לחזו"א 16 מטרים לגר"ח נאה) ולא פחות מעשרה טפחים. היתה סוכתו גבוהה מעשרים אמה או נמוכה מעשרה טפחים - פסולה:
כא. אורך הסוכה שבעה טפחים, (67.2 ס"מ לחזו"א 56 לגר"ח נאה) וכן רחבה שבעה טפחים, פחות מזה הסוכה פסולה. היתה רחבה פחות משבעה טפחים אפילו ארוכה הרבה פסולה, עד שיהיו לפחות שבעה טפחים באורך ולפחות שבעה טפחים ברוחב:
כב. אם עשאה קודם שלשים יום לפני החג שלא לשם החג, טוב וראוי שיחדש בה דבר בסכך עכשָׁו, לשם מצוה.
כג. יוצאים בסוכה שאולה. ולכן מי שלא עשה סוכה יכול לצאת ידי חובתו בסוכתו של חברו. אבל אין יוצאים בסוכה גזולה. ולכן אין להעמיד סוכה ברשות הרבים במקום שמצויים בו עוברים ושבים, לפי שזה כגוזל את הקרקע השיכת לכל אנשי העיר והמדינה.
כד. אין לעשות דפנות הסוכה מיריעות שעטנז. עצי הסוכה בין הסכך ובין הדפנות אסורים בהנאה כל שמונת ימי החג. ולכן אסור ליטול מהם קיסם לחצוץ שניו.
כה. אמרו חכמים: 'זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (שמות טו) - התנאה לפניו במצוות. עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, צצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין':
[1] חזקוני
[2] רמב"ן
[3] רמב"ן
[4] חזקוני
[5] רמב"ן
[6] ברש"י הביא מדרש חז"ל את כל הארץ - הראהו את כל א"י בשלותה והמציקין העתידין להיות מציקין לה:
עד דן - הראהו בני דן עובדים עבודת כוכבים שנאמר ויקימו להם בני דן את הפסל והראהו שמשון שעתיד לצאת ממנו למושיע: ואת כל נפתלי - הראהו ארצו בשלותה וחורבנה והראהו דבורה וברק מקדש נפתלי נלחמים עם סיסרא וחיילותיו: ואת ארץ אפרים ומנשה - הראהו ארצם בשלותה ובחורבנה והראהו יהושע נלחם עם מלכי כנען שבא מאפרים. וגדעון שבא ממנשה נלחם עם מדין ועמלק. ואת כל ארץ יהודה - בשלותה ובחורבנה והראהו מלכות בית דוד ונצחונם: עד הים האחרון - ארץ המערב בשלותה ובחורבנה. ד"א אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון הראהו הקב"ה כל המאורעות שעתידין ליארע לישראל עד שיחיו המתים: את הנגב - ארץ הדרום ד"א מערת המכפלה שנאמר ויעלו בנגב ויבא עד חברון: ואת הככר - הראהו שלמה יוצק כלי בית המקדש שנאמר בככר הירדן יצקם המלך במעבה האדמה:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה