מקרא
דברים פרק לג
(ד) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה הדיבור הזה ישא כל אחד מבני לוי לישראל, ויאמר להם כך העתקנו מפי משה, ירושה בידינו לנו, שאנחנו[1] קְהִלַּת יַעֲקֹב:
(ה) וַיְהִי בִישֻׁרוּן לשון ראיה, על שם שראו בסיני כבוד השכינה עין בעין, ושם התאספו ראשי עם יחד שבטי ישראל לקבל אלהותו ומלכותו[2] מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם בהר סיני יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שהיה השם למלך על ישראל בהתאסף ראשינו זקנינו ושופטינו וכל שבטי ישראל, שכולנו יחד קבלנו מלכותו עלינו לדור ודור, ואנחנו חייבין לשמור תורתו ומלכותו לעולמים וזו המצוה הוא דבור אנכי, והיא קבלת מלכות שמים[3]:
(ו) יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת שלא יכרת שבטו באחד מכל הזמנים וִיהִי מְתָיו מלשון מנין כלומר ויהי פקודיו מִסְפָּר במספר בני ישראל לעולם יתפלל עליו שלא יגרום חטאו והכעס הגדול אשר כעס עליו אביו בחללו יצועיו להכרית שמו מישראל וזה כענין שנאמר שם (שם לה כב) וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר, כי הודיע שלא יצא בחטאו מן המספר[4]: ס
(ז) וְזֹאת לִיהוּדָה יחד המדה הזאת ליהודה בעבור כי להם המלחמה, וממנו המלכות לעולם, והיא העזר מצריו[5] ומבקש ומתפלל גם על ארץ יהודה אשר בתוכה נחלת שמעון מפוזרת שלא ימותו במלחמה כי יחדיו היו יוצאים למלחמה[6] וַיֹּאמַר שְׁמַע יְקֹוָק קוֹל יְהוּדָה כשיצעק אליך במלחמה, שנאמר "ויזעק יהושפט וה' עזרו, ויסיתם אלהים ממנו"[7] וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ לשלום, שלא ינצל טרף מידו כשיטרוף באומות וישלול שלל. וכן הוא אומר "כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו, אשר יקרא עליו מלא רועים, מקולם לא יחת, ומהמונם לא יענה" יָדָיו רָב לוֹ שיקח מצריו ויכבוש מהם ארצות רבות יותר מן הראוי לו בנחלתו, ירמוז שינחיל מנחלתו לשמעון אחיו, הוא שנאמר (יהושע יט ט) מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם, והנה הזכיר שמעון ברמז עם יהודה וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה אתה היה ידיו נלחם בעדו ותהיה ג"כ רב לו ונוקם נקמתו וג"כ עזר מצריו כשילחמו עליו[8]: ס
נביא
ירמיה פרק נא
א כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִנְנִי מֵעִיר עַל בָּבֶל מעורר לבוא על בבל. וְאֶל יֹשְׁבֵי לֵב קָמָי על יושבי כשדים. (לב קמי כשדים בא"ת ב"ש) רוּחַ מַשְׁחִית רוח האוייב, שתשחית אותם:
ב וְשִׁלַּחְתִּי לְבָבֶל זָרִים וְזֵרוּהָ הזרים יפזרו את אנשי בבל בארץ. וִיבֹקְקוּ אֶת אַרְצָהּ ירוקנו את בבל מתושביהָ. כִּי הָיוּ עָלֶיהָ מִסָּבִיב בְּיֹום רָעָה שהאוייבים יחנו סביבה ביום בא רעתם:
ג אֶל יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ קַשְׁתֹּו אֵליהָ (על בבל) ידרוך הדורך את קשתו. וְאֶל יִתְעַל בְּסִרְיֹנֹו וְאֵליהָ (על בבל) יתעלה ויתגאה בשריון שלובש. וְאַל תַּחְמְלוּ אֶל בַּחֻרֶיהָ של בבל. הַחֲרִימוּ כָּל צְבָאָהּ הרגו את כל צבא בבל. ד. וּמְדֻקָּרִים בְּחוּצוֹתֶיהָ וחיילי בבל, יפלו בחוצות הערים, מדוקרים מחרב האוייב:
ד וְנָפְלוּ חֲלָלִים בְּאֶרֶץ כַּשְׁדִּים וּמְדֻקָּרִים בְּחוּצוֹתֶיהָ:
ה כִּי לֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה מֵאֱלֹהָיו כי בנ"י לא "התאלמנו" מיְקֹוָק , והוא ינקום את נקמתם מאוייביהם. מֵיְקֹוָק צְבָאֹות כִּי אַרְצָם מָלְאָה אָשָׁם, מִקְּדֹושׁ יִשְׂרָאֵל כי ארץ בבל, מלאה באשמה, על שהחריבו את מקדש יְקֹוָק , שהוא "קדוש ישראל":
ו נֻסוּ מִתֹּוךְ בָּבֶל, וּמַלְּטוּ אִישׁ נַפְשֹׁו, אַל תִּדַּמּוּ בַּעֲוֹנָהּ עמים אחרים הנמצאים בבבל: בירחו מבבל, שלא תכרתו בעוונהּ. כִּי עֵת נְקָמָה הִיא לַיְקֹוָק בבבל. גְּמוּל הוּא מְשַׁלֵּם לָהּ משלם לבבל, את מה שראוי לגמול לה על פשעיהָ:
ז כּוֹס זָהָב בָּבֶל בְּיַד יְקֹוָק עד כעת, היתה בבל כיין נקי כזהב להשקות בו את כל הגויים להחריבם ביד בבל, מְשַׁכֶּרֶת כָּל הָאָרֶץ, מִיֵּינָהּ שָׁתוּ גוֹיִם, עַל כֵּן יִתְהֹלְלוּ גוֹיִם וכל הגויים ששתו ממנה, היו הוללים ושיכורים מהיין. (משל, שבאה עליהם הפורענות ע"י בבל):
ח פִּתְאֹם נָפְלָה בָבֶל וַתִּשָּׁבֵר וכעת, פתאום בבל נפלה ונשברה. הֵילִילוּ עָלֶיהָ יללו עליהָ, קְחוּ צֳרִי לְמַכְאוֹבָהּ אוּלַי תֵּרָפֵא אולי תמצאו תרופה, לרפא אותה ממכותיהָ:
ט רִפִּינוּ אֶת בָּבֶל וְלֹא נִרְפָּתָה הגויים ניסו לרפאות את בבל, אך לא הצליחו. עִזְבוּהָ וְנֵלֵךְ אִישׁ לְאַרְצֹו בואו נעזוב את בבל, ונשוב כל אחד לארצו. כִּי נָגַע אֶל הַשָּׁמַיִם מִשְׁפָּטָהּ כי המשפט, לדון את בבל על פשעיהָ, הגיע עד השמים. וְנִשָּׂא עַד שְׁחָקִים ועלה עד השמים:
י הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת צִדְקֹתֵינו בכך שמעניש את בבל, מתגלה צדקותינו. (של בנ"י) בֹּאוּ וּנְסַפְּרָה בְצִיֹּון אֶת מַעֲשֵׂה יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נפרסם בציון, על המשפט והפורענות, שבאה על בבל:
יא הָבֵרוּ הַחִצִּים נקו את החיצים. מִלְאוּ הַשְּׁלָטִים הכינו ואספו המגינים. הֵעִיר יְקֹוָק אֶת רוּחַ מַלְכֵי מָדַי עורר אותם לבוא על בבל. כִּי עַל בָּבֶל מְזִמָּתֹו לְהַשְׁחִיתָהּ כי מחשבתו להשחית את בבל. כִּי נִקְמַת יְקֹוָק הִיא נִקְמַת הֵיכָלֹו הנקמה שעשה יְקֹוָק בבבל, נקמת יְקֹוָק היא על שהחריבו את היכלו:
יב אֶל חוֹמֹת בָּבֶל שְׂאוּ נֵס הרימו סימן על מקל גבוה לאסוף את כולם למלחמה. הַחֲזִיקוּ הַמִּשְׁמָר, הָקִימוּ שֹׁמְרִים העמידו משמרות הצרים על העיר, להקימם בזמן משמרתם. הָכִינוּ הָאֹרְבִים שיהיו האורבים מוכנים במארב. כִּי גַּם זָמַם יְקֹוָק גם חשב יְקֹוָק מחשבה, גַּם עָשָׂה אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל יֹשְׁבֵי בָבֶל וגם יעשה מחשבתו שחשב על בבל:
יג שֹׁכַנְתְּ עַל מַיִם רַבִּים בבל ששוכנת במקום מים רבים. (משל לרוב טובה שבארצם) רַבַּת אֹוצָרֹת מלאה ברוב אוצרות. בָּא קִצֵּךְ בא הסוף שלך. אַמַּת בִּצְעֵךְ לפי המידה שחמסת מהעמים:
יד נִשְׁבַּע יְקֹוָק צְבָאֹות בְּנַפְשֹׁו יְקֹוָק נשבע בעצמו. (כמו: "בי נשבעתי") כִּי אִם מִלֵּאתִיךְ אָדָם כַּיֶּלֶק שארצך תִּמָלֵא אוייבים רבים כארבה. וְעָנוּ עָלַיִךְ הֵידָד ויקראו האוייבים: "הידד", כשיזרזו עצמם להכותך:
טו עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחֹו יְקֹוָק בכוחו עשה הארץ. מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתֹו הכין בחכמתו, את העולם לבני אדם. וּבִתְבוּנָתֹו נָטָה שָׁמָיִם ובתבונתו פָּרַשֹ השמים:
כתובים
קהלת פרק ב
(ז) קניתי עבדים ושפחות ובני בית היה לי היה לי גם בני שפחות שנולדו אצלי גם מקנה בקר וצאן הרבה היה לי מכל שהיו לפני בירושלם יותר הרבה מכל מי שהיה לפני בירושלים: (ח) כנסתי לי גם כסף וזהב וסגלת מלכים והמדינות דברים שמלכים ומדינות סוגלים ואוצרים לעצמם עשיתי לי שרים ושרות הבאתי לי אנשים ונשים שישירו לי ותענוגת בני האדם שדה ושדות סוגי מרכבות של נוי: (ט) וגדלתי והוספתי מכל שהיה לפני בירושלם ועשיתי מעשים יותר גדולים ורבים מכל מי שהיה לפני בירושלים אף חכמתי עמדה לי וגם נשארה לי חכמתי, שאף אותה לא זנחתי: (י) וכל אשר שאלו עיני וכל מה שרצו עיני לא אצלתי מהם לא הבדלתי ומנעתי לא מנעתי את לבי מכל שמחה כי לבי שמח מכל עמלי וזה היה חלקי מכל עמליהשמחה היא היתה החלק היחיד שקבלתי מכל העמל שעמלתי: (יא) ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי ובעמל שעמלתי לעשות אחר ששמחתי התבוננתי בכל מה שעשיתי ועמלתי והנה הכל הבל ורעות רוח וראיתי שהכל הבל כיון שאין השמחה שווה את העמל שעמלתי ואין יתרון תחת השמש אין יתרון לעמל בהם בעולם, שזה לא מביאו לידי רווח חשוב: (יב) ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות וכיון שהתאכזבתי מן השמחה, חזרתי ופניתי לחכמה ובאתי לראות במה יתרונה על ההוללות והטפשות כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו כי ודאי הבדיקה שלי כמלך היא המעולה ביותר, כי מי יבוא אחר המלך לנסות את מה שהמלך כבר ניסה: (יג) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך וראיתי שאף שהחכמה מביאה מכאוב כמו שנאמר לעיל, עדיין היא עדיפה מן הסכלות, כיתרון האור מן החשך, שהאור והחכמה שניהם מראים את הדרך הנכונה לאדם: (יד) החכם עיניו בראשו החכם באמת יש לו עיניים שרואה את הדרך הטובה לו והכסיל בחשך הולך אבל הכסיל הוא כאדם ההולך בחושך שכאילו אין לו עיניים וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם אבל אז חזרתי וחשבתי שבין כך מקרה אחד יקרה לכולם, שכולם ימותו: (טו) ואמרתי אני בלבי וחשבתי כמקרה הכסיל גם אני יקרני כמו שקורה לכסיל כך גם יקרה לי ולמה חכמתי אני אז יותר ולמה חכמתי אני תמיד יותר מכולם ודברתי בלבי שגם זה הבל וחשבתי שגם מעלת החכמה היא הבל: (טז) כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם כי כיון ששניהם מתים אין זכרון לשניהם לעולםבשכבר הימים הבאים הכל נשכח כי כשכבר יבואו הימים הבאים הכל ישכח ואיך ימות החכם עם הכסיל וזה דבר צער ותמהון איך ימות החכם אותה מיתה שמת הכסיל: (יז) ושנאתי את החיים ועתה שהגעתי למסקנה שהכל הבל, שנאתי את ענייני החיים, אלא היתה עדיפה בעיני הפרישות ממנה כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש כי הכל הבל ורעות רוח כי רע עלי הדברים שעושים בעולם, כי אינם אלא הבל: (יח) ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש ושנאתי את העמל שעמלתי בו בעולם שאניחנו לאדם שיהיה אחרי בגלל שכשאמות אניחנו לאדם שיבוא אחרי: (יט) ומי יודע החכם יהיה או סכל – ומי יודע אם יהיה חכם או סכל וישלט בכל עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש וגם אם יהיה סכל ישלוט הוא בכל הדברים שעשיתי בעמל וחכמה בעולם גם זה הבל הדבר הוא הזה שהוא ישלוט בעמלי, זה הבל בשבילי, שאין לי תועלת מזה: (כ) וסבותי אני ליאש את לבי על כל העמל שעמלתי ואחר כל העמל שעמלתי, חזרתי בי והתייאשתי מכל העמל שעמלתי תחת השמש: (כא) כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון כי יש אנשים שעמלים בחכמה ודעת ובצורה טובה ויעילה ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו ואז החלק שהוא עמל בו מגיע לאדם שלא עמל בו, כיון שהאדם שעמל מת גם זה הבל ורעה רבה וזה שאדם אחר נהנה מעמלי, זה הבל ורעה רבה בשבילי: (כב) כי מה הוה לאדם מה רווח לאדם בכל עמלו וברעיון לבו בעמל שהוא עומל, ובדברים שהוא חושב בלבו איך להרויח שהוא עמל תחת השמש: (כג) כי כל ימיו מכאבים מרוב עמל שהוא עמל, כל ימיו יש לו כאבים וכעס ענינו ותמיד עסקו ברוגז ועצב גם בלילה לא שכב לבו גם בלילה כשהוא שוכב, לבו לא שוכב אלא טרוד בכל עמלו גם זה הבל הוא העמל הזה שאדם עמל כ"כ, זה הבל, כיון שלבסוף אפשר שלא יהנה מזה: (כד) אין טוב באדם שיאכל ושתה אין טוב בעמל העולם, כי אם שיאכל וישתה מיד מה שעמל, ולא יעמול הרבה, יותר מכדי הצורך לו והראה את נפשו טוב בעמלו ויראה לנפשו טובה מהעמל שהוא עמל, שיתן לה ליהנות מהעמל גם זה ראיתי אני כי מיד האלהים היא גם זה אני רואה שזה תלוי ברצון האלהים: (כה) כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני שהסברא אומרת שהאדם עצמו יהנה מעמלו, כי מי ראוי שיאכל ויחוש ליהנות מעמלי זולתי: (כו) כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה אבל באמת זה תלוי ברצון האלהים, שלאדם שטוב בעיני ה', הוא נותן חכמה ודעת ביחד עם השמחה, ואין החכמה גורמת לו למכאוב, ואין הוא אוסף יותר מכדי צרכו ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס אבל לחוטא הוא מכניס לראשו לעסוק בלאסוף ולכנוס ממון הרבה לתת לטוב לפני האלהים שלא הוא ישתמש בכולו, אלא ינתן בסופו של דבר למי שטוב בעיני האלהים גם זה הבל ורעות רוח ובאמת התעסקות החוטא באסיפה, אינה אלא הבל מבחינתו, שלו אין תועלת בזה:
משנת ההלכה
עשרת ימי תשובה
שבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים נקראים בשם 'ימי תשובה', או 'עשרת ימי תשובה', אף על פי שאינם אלא שבעה, לפי שהם רובם של עשרת הימים שנקבעו לתשובה, ימים אלה ידועים גם בשם 'בין כסה לעשור', בין ראש השנה הנקרא 'כסה' כמו שנאמר (תהלים פא): "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ", ובין יום הכיפורים הנקרא 'עשור', כמו שנאמר (ויקרא כג): "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא".
באהבת ה' את עמו כמידתו, כי חפץ חסד הוא, ולא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה, להטיב לו באחריתו, לכן ממתין הוא ומצפה לתשובת החוטאים. וברוב רחמיו קבע לנו ימים מיוחדים להיות קרוב אלינו לקבל תשובתנו מיד, כמו שנאמר (ישעיה נה) "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב", ואמרו חכמינו זכרונם לברכה: למדנו, שהקדוש ברוך הוא פעמים הוא מצוי ופעמים אינו מצוי, פעמים קרוב ופעמים אינו קרוב. ומתי הוא מצוי וקרוב? בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.
ולכן, אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד.
דיני עשרת ימי תשובה
א. נהגו כל בית ישראל להרבות בימים אלה בתפילה ותחנונים, ובסליחות, ובימים אלו יש ענין גדול לומר הסליחות בהשכמה קודם עלות השחר, שאז הוא עת רצון ולכל הפחות אחר חצות הלילה. אמנם הסליחות מקובלות בכל עת ובכל זמן, רק שיזהר שלא להגיד מצאת הכוכבים עד חצות הלילה, אלא אם כן נאנס ואינו יכול בזמן אחר. ונזהרים בדקדוקי מצוות יותר מכל השנה.
ב. וראוי לאדם למעט בעסקיו בימים אלו, שהם כדוגמת חולו של מועד, וירבה בתורה ובצדקה. והחרדים לדבר ה' מדקדקים לפרוע חובותיהם ונדריהם קודם יום הכיפורים, שלא ימצא אחריהם קטרוג כלל.
ג. 'ונוהגין אנשי מעשה להיות זריזין מקדימין לקנות להם אתרוגים יפים ומהודרים' בעשרת ימי תשובה.
ד. מהראוי שיתנהג אדם בעשרת ימי תשובה בדברים וחומרות ובמדת חסידות, אף על פי שאינו נזהר בהם כל השנה, כי זקוקים אנו לרחמי הקב"ה שיתנהג עמנו בחסידותו בדין, וכמו שנאמר במדרש "אמר הקב"ה וכי לא אשא פנים לישראל שהן מדקדקין על עצמן" וכו'.
ה. ולכן גם מי שאינו מקפיד כל כך על כשרויות מהודרות כל השנה, עליו להקפיד יותר בזמנים אלו. וכן מי שאוכל חלב סתם כל השנה, וסומך על היתרים שונים, בימים אלו יהדר לאכול דוקא חלב ישראל, וכ"ש מי שסומך בענייני ממונות על היתרים, כגון בענייני רבית, מקח וממכר, וכיוצא באלו, יהדר בימים אלו להחמיר על עצמו ולא יחפש התרים, וטוב שיתנה שמה שנוהג בימים אלו הוא בלי נדר, ואינו מקבל דברים אלו עליו לכל השנה.
דיני התפילה בעשרת ימי תשובה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה