א' חול המועד סוכות פרשת בראשית

מקרא

אנו מתחילים בס"ד לימוד חמשה חומשי תורה, התורה פתחה בבראשית כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל

בראשית פרק א

 (א) בְּרֵאשִׁית בראשונה[1] בהתחלה בָּרָא אֱלֹהִים הוציא יש מאין אֵת הַשָּׁמַיִם הוציא את החומר שממנו נוצרו השמים וכל אשר בם מאֲיִּן וְאֵת הָאָרֶץ הוציא את החומר שממנה נוצרה הארץ וכל אשר בה מאֲיִן:

(ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ אותה הארץ הנבראת אז היתה דבר מורכב מחמר ראשון הנקרא תהו שהוא חומר דק שאין בו ממש והוא חומר ממציא שמוכן לקבל צורה וָבֹהוּ הלביש בה צורה הנקראת בלשון הקודש בהו וכאילו אמר בו הוא[2] וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת מנשבת[3] עַל פְּנֵי הַמָּיִם במאמרו של הקב"ה:

(ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר והוא אור ששימש בימי הבריאה ונגנז לעתיד לבא לצדיקים[4]:

(ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב רצה בקיומו והעמידו לעד[5] וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ:

(ה) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד וכאן ברא הי"ת את מציאות הזמן[6]: פ

(ו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ מתוח כאהל בְּתוֹךְ באמצע הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם עליונים לָמָיִם תחתונים[7]:

(ז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים העמידו על מקומו ומתכונתו[8] אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן:

(ח) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ אחרי שהלביש להם את צורתם[9] שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי: פ

(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ יאספו הַמַּיִם שנשארו מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד ותתיבש האדמה עד ש-[10] וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן:

(י) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:

(יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עשבים למאכל בהמה עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע למאכל אדם[11] עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:

(יב) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ הזרע בתוך הפרי[12] לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:

(יג) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי: פ

(יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת שבהם אעשה אותות כגון למשה ליהושע ולחזקיה וכתיב מאותות השמים אל תחתו. דבר אחר והיו לאתת על העתידות כי החוזים אומרים עתידות על מה שחוזים בהם[13] וּלְמוֹעֲדִים עונות השנה קיץ וחורף וכו' וּלְיָמִים יום ולילה וְשָׁנִים סיבוב השמש יהיה שנה וסיבובי הירח יהיו שנה:

(טו) וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם וגם יהיו[14] לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:

(טז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים שאנו רואים אותם גדולים מאחרים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל השמש לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן הירח לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים:

(יז) וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם סידרם במקומם בדיוק כדי - לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ:

(יח) וְלִמְשֹׁל מלבד מה שיאירו ימשלו בתהליכים שקורים בארץ בַּיּוֹם השמש בממשלתו ביום יצמיח ויוליד ויגדל בכל החמים והיבשים וּבַלַּיְלָה והירח בממשלתו יפרה במעינות ובימים וכל הלחים והקרים[15]וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ יום התורה משעת צאת השמש עד בואה והלילה מעת ראות הכוכבים[16] וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:

(יט) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי: פ

(כ) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ שרץ "שהוא רץ" לשון תנועה[17] נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם:

(כא) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת הולכת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:

(כב) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ עשו פירות רבים[18] וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ:

(כג) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי: פ

(כד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ שנגררים על האדמה בכל גופם[19] וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן:

(כה) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:

(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה כלומר אני והארץ הנזכרת נעשה אדם, שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה ובחיה, כדכתיב (להלן ב ז) וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ויתן הוא יתברך הרוח מפי עליון, כדכתיב (שם) ויפח באפיו נשמת חיים[20] אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ ימשלו בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:

(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בדמות מלאכים[21] בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם נברא שני פרצופים ואח"כ חילקם לשני גופות זכר ונקבה[22]:

(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות, ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחשת[23] וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:

(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה לא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו וכל פרי עץ, וכשבאו בני נח התיר להם בשר[24]:

(ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה ולא פרי העץ[25] ולא בשר[26] וַיְהִי כֵן:

(לא) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי: פ

נביא

ירמיה פרק נב

י    וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ לְעֵינָיו וְגַם אֶת כָּל שָׂרֵי יְהוּדָה שָׁחַט בְּרִבְלָתָה  שחט את בני  לעיניו של צדקיהו, ואת כל שרי יהודה:

יא וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם, וַיְבִאֵהוּ מֶלֶךְ בָּבֶל בָּבֶלָה  עִוֵּר את צדקיהו, קשר אותו בשרשראות ברזל  להביאו כך לבבל. וַיִּתְּנֵהוּ בֵית הַפְּקֻדֹּת, עַד יֹום מוֹתֹו  נְתָנוֹ, בבית הסוהר, עד יום מותו:

יב  וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂור לַחֹדֶשׁ, הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל  בְּ  י' בְּ  אב, בשנה ה  19 לנ"נ. בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל, בִּירוּשָׁלִָם  בא נבוזראדן, שהיה עומד ומשמש את נ"נ  לירושלים:

יג  וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית יְקֹוָק  וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית הַגָּדֹול  שָׂרַף בָּאֵשׁ  שרף את המקדש, את בית המלך ובתי ירושלים, וכל בתי גדולי ירושלים:

יד  וְאֶת כָּל חֹמֹות יְרוּשָׁלִַם סָבִיב נָתְצוּ  שברו כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר אֶת רַב טַבָּחִים  חיל הכשדים שהיו עם רב טבחים. (נבוזראדן):

טו  וּמִדַּלֹּות הָעָם וְאֶת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל  וחלק מדלת העם (העניים) שנשארו, ומאלו שנכנעו לנ"נ וְאֵת יֶתֶר הָאָמֹון  יתר ההמון שנשאר בארץ, הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים  לבבל:

טז וּמִדַּלֹּות הָאָרֶץ הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים  וחלק מדלת העם (העניים) השאיר בארץ, לעבוד בכרם ובשדות:

כתובים

קהלת פרק י"א

(א) שלח לחמך על פני המים תן ממזונותיך אפי' לאדם שלא נראה לך שאתה תראה אותו שוב, ושהוא יחזיר לך טובה. וכאדם ששולח מזון על פני המים, שלא יראה אותם שוב כי ברב הימים תמצאנו כי לאחר ימים רבים תמצא את הטובה שתצמח לך מזה: (ב) תן חלק לשבעה וגם לשמונה תן מנכסיך לשבעה ואף לשמונה אנשים. כלומר, להרבה אנשים ואל תמעט כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ כי לא תדע איזה רעה תבוא על הארץ, ותשאיר אותך בלי הנכסים, ואז יכירו לך טובה: (ג) אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו כשם שאם העננים מלאים גשם, א"א שהם לא ישפכו את זה על הארץ. כך ברור שאם תמלא את האנשים טובה הם יגמלו לך באחד מן הימים ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון מקום שיפול העץ שם יהוא וכשם שאם יפול עץ בדרום או בצפון במקום שהעץ יפול שם הוא יהיה. כך אם תהנה אנשים ממונך, הטובה הזאת תשמר לך במקום שנתת: (ד) שמר רוח לא יזרע מי שמחכה לרוח בכדי לזרוע, שאז זה טוב לזריעה, כמעט ולא יזרע אף פעם וראה בעבים לא יקצור ומי שכל הזמן כשהוא רוצה לקצור, מסתכל בעננים ואומר נראה שירד גשם, ולא כדאי לצאת לשדה, לעולם לא יקצור: (ה) כאשר אינך יודע מה דרך הרוח כעצמים בבטן המלאה וכשם שבזה אין הדבר כדאי לנהוג כן, שאין אדם יודע מה דרך הרוח כפי שאינו רואה את הדברים העלומים שנמצאים בבטן מלאה. ויותר טוב לו לזרוע תמיד, ואפשר שיבוא רוח פתאום ככה לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל כך גם בכל שאר הדברים אין האדם יודע את מעשה האלהים, מתי יצמיח לו טובה ממעשיו, וטוב לו תמיד להטיב לכולם: (ו) בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך ולערב אל תניח ידך מלזרוע עוד כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה כי אינך יודע איזה יביא לך תועלת, אם זה או זה ואם שניהם כאחד טובים – ושמא שניהם כאחד יהיו טובים לך:

טוב לאדם לשמוח בחייו, אבל לזכור שהם הבל, ושהעיקר לעשות מעשים טובים

(ז) ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש טוב לחיות בעולם ולראות את האור ואת השמש: (ח) כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכלם ישמח כי אם יחיה האדם הרבה שנים ראוי לו לשמוח בכולם ויזכר את ימי החשך כי הרבה יהיו אלא שיזכור את ימי המוות שיגיעו אח"כ, כי הרבה הם יהיו כל שבא הבל ולכן על אף שמחתו יזכור שכל שבא עליו בעולם הוא הבל, ואינו אלא טפל: (ט) שמח בחור בילדותיך ויטיבך לבך בימי בחורותך והלך בדרכי לבך ובמראי ובמראה עיניך יכול אתה לשמוח ולהיות טוב לב בימי צעירותך, ולעשות כפי רצונך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט אבל דע שעל כל מעשיך יביאך אלהים במשפט, והזהר לעשות מעשים טובים: (י) והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך וע"י כך תעביר רעה מבשרך, שלא תעשה מעשים רעים מתוך כעס, והאלהים יביאך ע"ז במשפט כי הילדות והשחרות הבל כי השמחה של הילדות והגיל הצעיר היא הבל, והעיקר זה לעשות מעשים טובים:

פרק י"ב

(א) וזכר את בוראיך בימי בחורתיך ולכן תזכור את בוראך גם בימי בחורותיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה עוד קודם שיבואו ימי הזקנה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ וכבר יבואו שנים שכבר תראה שאין לך חפץ בשמחת ותאוות הנערות: (ב) עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים עד שלא יחשך בשבילך כל האור, שזקן נראה לו הכל חשוך בגלל שעיניו קהות ושבו העבים אחר הגשם וכאילו אחר הגשם באו עוד עננים והחשיכו עוד יותר ממה שהיה קודם: (ג) ביום שיזעו שמרי הבית ביום שיזועו ויחלשו שומרי הבית. כלומר, הצלעות שהם כשומרי הבית של הגוף והתעותו אנשי החיל ויתעוותו החיילים, כלומר השוקיים שהגוף נסמך עליהם ובטלו הטחנות כי מעטו והשיניים הטוחנות מפסיקים לטחון בגלל מיעוט כחםוחשכו הראות בארבות והעיניים חשכו במקומם: (ד) וסגרו דלתים בשוק והדלתות בשוק יסגרו, כלומר, יסגר פיו מלאכול הרבה בשפל קול הטחנה והושפל קול הטוחן את האוכל, והוא הקורקבן ויקום לקול הצפור והוא מתעורר בקלות אפי' לקולו של ציפור וישחו כל בנות השיר וכל קול של שיר הוא שפל בעיניו, שאינו נהנה כבר משירה: (ה) גם מגבה יראו והוא כבר מפחד ללכת בכל מקום שיש קצת גובה, שצריך להרים את רגלו מעליו וחתחתים בדרך וכך יש לו הרבה דברים שהוא חת מפניהם בדרך, שכל דבר קטן קושי גדול הוא לו וינאץ השקד ומחמת כיחושו העצמות שלו בולטות כשקד שהנץ ויסתבל החגב ואף אברים בגופו שקלים כחגב, דומים לו כמשא כבד שצריך לסבול ותפר האביונה ובטלה והופרה תאותו כי הלך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הספדים עד שבסוף הוא מת והולך לקברו, והסופדים סובבים בחוץ לספדו: (ו) עד אשר לא ירחק ירתק חבל הכסף ותזכור בוראך קודם שיחתך חבל הכסף. כלומר, חוט השדרה של האדם ותרץ גלת הזהב ותשבר גולת הזהב. כלומר, הגולגולת של האדם ותשבר כד על המבוע והכד ישבר על מעין המים. כלומר, ישבר הכרס וישפך כל מה שבו ונרץ הגלגל אל הבור והגלגל שדולים בו מים מן הבור ישבר לתוך הבור. כלומר, יכנס הגוף לקבר: (ז) וישב העפר על הארץ כשהיה והעפר שממנו עשוי האדם יחזור לארץ כמו שהיה קודם שנוצר והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה:

(ח) הבל הבלים – הבל גדול הם כל הנאות העולם אמר הקוהלת – אמר שלמה. (כיון שקהלת זה כינוי, שייך לכתוב את זה בה' הידיעה) הכל הבל:

כותב ספר קהלת היה חכם, ולו ראוי לכתוב ספר

(ט) ויתר שהיה קהלת חכם ומלבד שהיה שלמה חכם בעצמו עוד למד דעת את העם גם הוא לימד דעת את העם ואזן וחקר תקן משלים הרבה ובדק וחקר ותיקן הרבה משלים של חכמה: (י) בקש קהלת למצא דברי חפץ רצה שלמה למצוא דברי חכמה ואמת שיש בהם חפץ ורצון וכתוב ישר דברי אמת ולכתוב ספרים של יושר ואמת: (יא) דברי חכמים כדרבנות דברי חכמים הם כדרבן של בהמה, שמוליך אותה בדרך הישרה, כך דברי חכמים מובילים את העם בדרך טובה וכמשמרות נטועים בעלי אספות ודברי החכמים בעלי אסופות (שנאספים ללמוד יחד דברי חכמה), הם כמסמרות שתקועים חזק, ששומרים על הכלי שלא ישבר נתנו מרעה אחד וכל חכמתם אינה אלא מרועה אחד, שהוא האלהים: (יב) ויתר מהמה – ומלבד דברי החכמיםבני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ בני תיזהר מלעשות הרבה ספרים ללא קץ, שרק החכמים ראוי שיכתבו ספרים, ולא כל אדם ולהג הרבה יגעת בשר שספרים שנכתבו שלא ע"י חכמים מביאים רק הרבה דיבור ויגיעה, ולא חכמה:

יראת אלהים

(יג) סוף דבר הכל נשמע סוף ותכלית החכמה והכל נשמע ונכלל בדבר זה את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם כי זה תכלית ועיקר ענין האדם: (יד) כי את כל מעשה כי את כל מעשי האדם האלהים יבא במשפט על כל נעלם אפי' על דברים שנעשו בסתר אם טוב ואם רע בין אם עשה דבר טוב ובין אם עשה דבר רע:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם

 

משנת ההלכה

דיני נטילת לולב

       א.       כשם שנוטל ארבעה מינים אלה ביום ראשון ומברך על נטילתם, כך הוא נוטלם ומברך כל שבעת ימי החג, אלא שאין מברכין 'שהחיָנו' אלא ביום הראשון לנטילתו בלבד.

        ב.        מן התורה אינו חיָּב ליטול ארבעה מינים כל שבעת ימי החג אלא בבית המקדש בלבד, ובכל שאר מושבות ישראל אינו חיָּב אלא ביום הראשון בלבד. כמו שכתוב "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם", כלומר בכל מושבותיכם – "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן". "לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם", כלומר במקדש – "שִׁבְעַת יָמִים". ואולם משחרב הבית, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב נִטל גם במדינה כל שבעה, זכר למקדש:

         ג.         כל ארבעה המינים האלה, אתרוג לולב הדסים וערבות, מצוה אחת הן ואם חִסר אחד מן המינים הללו לא קִיֵּם המצוה:

        ד.        אסור לאכול קודם שיברך על הלולב.

       ה.       אסור להנות הנאת הריח מן ההדסים כל שבעת ימי החג מפני שהוקצה למצוה. ואתרוג מותר להריח בו ואסור לאכלו; שעיקרו של ההדס - ריחו, ועיקרו של האתרוג - טעמו. וטוב להחמיר אף בהרחת האתרוג משום שיש בדבר מחלוקת הפוסקים אם מחויב לברך על הרחתו

סדר הנטילה והברכה

         ו.         לוקח אתרוג אחד, לולב אחד, שלשה בדי הדס ושני בדי ערבה. האתרוג נִטל לחוד ואילו הלולב, ההדסים והערבות נאגדים יחד. וכיצד אוגדים? שדרת הלולב כלפי פניו של הנוטל,

         ז.         ההדסים מימין הלולב, והערבות משמאלו, ראשיהם נמוכים קצת מן ההדסים, ואוגדם יחד בקשר של קימא שעושה מעלי הלולב או מִדָּבָר אחר. ושוב עושה שלשה קשרים אחרים בשדרת הלולב למעלה ממקום אגודתו עם שאר המינים, כדי שלא יפרצו עליו בשעת הנענועים

הלולב, מפני שאגודים בו עוד שני מינים - נוטלו ביד ימינו, והאתרוג מפני שהוא לבדו, נוטלו ביד שמאלו, ועוד שהוא כנגד הלב שבשמאל הגוף. פטמתו של האתרוג למטה, ועוקצו, זה שהוא מחובר בו לאילן, למעלה. מברך 'על נטילת לולב'. ('נטילה' בלשון חכמים משמע הרמה, נשיאה ואף נענוע, כמו וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם, ולפיכך לא תקנו לברך 'על לקיחת' כלשון הכתוב) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם, שלשון זה גם במשמע קניה, לקיחת מקח). גמר לברך על נטילת לולב, הופך אתרוגו כדי שתהא פטמתו למעלה ועוקצו למטה, מחבר שתי ידיו יחד ומנענע בהם לארבע רוחות השמים ולמעלה ולמטה ויצא ידי חובת מצוה זו:

       ח.       נטילת לולב וברכתו - מעומד,

        ט.       ולמה נוטל תחילה את האתרוג שלא כדרך גדילתו והופכו אחר כך? לפי שכל המצוות צריך לברך עליהן קודם עשיָּתן, ואם יטול בידו כל ארבעת המינים כדרך שהם גדלים על האילן נמצא שכבר קיֵּם המצוה ומברך אחר עשיָּתה; לכך נוטל לכתחילה בידו את האתרוג שלא כדרך גדילתו ונמצאת המצוה עדיִן לא עשויה בידו, ולאחר שברך, הופך את האתרוג לדרך גדילתו ונמצא מברך קודם עשיַּת המצוה.

         י.         ולא האתרוג בלבד, אלא גם כל שאר המינים אם יטלם שלא כדרך גדילתם, עוקצם למעלה ועליהם למטה, או יטלם דרך שכיבה כמו שהם מונחים על השלחן, לא יצא ידי חובתו.

      יא.     והספרדים נוהגים מן הטעם הזה שלא ליטול את האתרוג ביד עד לאחר ברכה. מניחו על הכסא או על השלחן, מברך, ואחר כך נוטל את האתרוג ביד שמאל ומחברו עם הלולב ומנענעם יחד. ויש נוהגים ליטלם מלכתחילה כדרך גדילתם ומכַוְנים שלא לצאת ידי חובת המצוה, מברכים על המצוה ומנענעים.

      יב.      יש מחמירים שבשעה שנוטלים הלולב בידם לא תהא שום חציצה בין היד לבין המינים, ומסירים תחילה את הטבעות שבאצבעותיהם.

       יג.       מצוַת לולב נוהגת רק ביום ולא בלילה:

      יד.      וגזרו החכמים שלא יהו נוטלים את הלולב ומיניו בשבת, אפילו חל יום ראשון של חג להיות בשבת, מפני החשש שמא יבואו על ידו לאיסור מלאכה, להעבירו ד' אמות ברשות הרבים, וכמו שנאמר למעלה בענין הגזרה שגזרו חכמים שלא לתקוע בשופר בשבת.

נענועים

      טו.      אף על פי שעיקר מצוַת לולב היא הנטילה, וכיון שנטל ארבעת המינים לידו והגביהם ממקום הנחתם כבר יצא ידי חובתו - המצוה כהלכתה שיהא מנענע בלולב לשש קצוות העולם, כלפי ארבע רוחות השמים, כלפי מעלה, וכלפי מטה. ושלש פעמים הוא מוליך ומנענע ומביא בכל צד.

      טז.      וענין נענועים אלה אמרו בגמרא: 'מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו'. כלומר, כל ענין וענין שארבעה מינים רומזים עליהם, הכל רומז על הקדוש ברוך הוא שברא את הכל ואין עוד מלבדו. ומצוה זו אין אנו עושים אלא לשמו בלבד:

        יז.       ועוד אמרו שם: 'מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים'. לפי שבחג נִדון העולם על המים והגשמים לכל השנה. וד' מינים הללו באים לרצות על המים והברכה היוצאת מן המים.

      יח.     בשעה שמברכין על הלולב מנענעים. ואולם עיקרם של הנענועים בשעת אמירת ההלל. בהוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ שאומרים בתחילת הפרק ושאומרים בסוף ההלל לפני 'יהללוך', ובשעה שאומר אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא:

      יט.      ומחלק את הנענועים בין תבות הפסוקים, שעל כל תבה מנענע לצד אחד או לשני צדדים, חוץ מבשעה שהוא מזכיר את ה' שאינו מנענע, מפני שהנענועים מפריעים את הכוָּנה, והזכרת שם ה' צריכה כוָּנה יתרה, ולפי שאין זה דרך כבוד להתנענע בשעה שמזכיר את שם ה' אלא עומד זקוף מפני מוראו כמו שנאמר (תהלים קמו): ה' זֹקֵף כְּפוּפִים, ואומר (זכריה ב): הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה':

        כ.        ובסדר הנענועים יש שני מנהגים מקובלים ברוב תפוצות ישראל: מזרח, דרום, מערב, צפון, מעלה, מטה. או: דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה, מערב:

    כא.    רמז לנענועים מן הנביאים - כמו שנאמר בדוד (שמואל - ב ו): וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וגו' וּבִמְנַעַנְעִים וגו' ואמרו במדרש: 'זה לולב שאדם מנענע בו'.

---

[1] רבינו בחיי

[2] רמב"ן

[3] ת"א ת"י

[4] ספורנו

[5] רבינו בחיי

[6] רמב"ן אבע"ז

[7] רש"י

[8] רש"י

[9] רמב"ן

[10] ת"א

[11] ספורנו

[12] אבע"ז

[13] חזקוני

[14] רמב"ן

[15] רמב"ן

[16] אבע"ז

[17] רמב"ן

[18] רמב"ן

[19] רמב"ן

[20] רמב"ן

[21] חזקוני

[22] תולדות יצחק

[23] רמב"ן

[24] רמב"ו

[25] רמב"ן

[26] חזקוני