מקרא
בראשית פרק ד
(א) וְהָאָדָם יָדַע[1] אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בן ותקרא אֶת שמו קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְקֹוָק שאמרה הבן הזה יהיה לי קנין לה', כי כאשר נמות יהיה במקומנו לעבוד את בוראו:
(ב) וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה:
(ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת מהמובחרים שב - צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן השמנים והמפוטמים שבהם וַיִּשַׁע פנה[3] יְקֹוָק אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ:
(ה) וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה לא פנה כיון שהביא מהגרועים שבפירותיו[4] וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד שקינא באחיו וַיִּפְּלוּ פָּנָיו מבושה שהי"ת לא קיבל מנחתו[5]:
(ז) הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב את מעשיך שְׂאֵת ימחל לך עוונך וְאִם לֹא תֵיטִיב מעשיך לַפֶּתַח ליום הדין חטאתך נשמר ועל מפתחי לבך ה - חַטָּאת רֹבֵץ חטאתך יישמר ועתיד להפרע ממך אם לא תשוב וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ ובידך מסרתי רשותו של יצר הרע ואליך יהיה מתאוה וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ בין לזכות ובין לחטוא ואם תשוב ייעזב לך חטאתך[7]:
(ח) וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו בא נצא השדה[8] וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ:
(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל קַיִן אֵי איה הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר האם שומר[9] אָחִי אָנֹכִי:
(י) וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי הזרע שעתיד היה לצאת מ -[10] אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה:
(יא) וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה כלומר שלא תזכה לטובתה של האדמה אלא תהיה חסר מטובתה וכמו שמבאר והולך בפסוק הבא[11] אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ והדם הוא יחניף את הארץ לפיכך - :
(יב) כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה בשנה זו לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ ושמנה לָךְ בשנה אחרת לפיכך תהיה חייב להיות[12] - נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ:
(יג) וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְקֹוָק וידוי על חטאו גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא מלסלוח, וצדיק אתה ה' וישר משפטיך[13]:
(יד) הֵן אף על פי שענשת אותי הרבה מאד ש - גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שכיון שאהיה נע ונד ולא אוכל לעמוד במקום אחד הנה אנכי מגורש מן האדמה ואין מקום למנוחתי וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר כי לא אוכל לעמוד לפניך להתפלל או להקריב קרבן ומנחה, כי בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ אבל מה אעשה וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי ואתה בחסדך הרבים לא חייבת אותי מיתה שמרני שלא אענש יותר ממה שחייבת אותי[14]:
(טו) וַיֹּאמֶר לוֹ יְקֹוָק לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם לשבעה דורות יפרעו ממנו[15] וַיָּשֶׂם יְקֹוָק לְקַיִן אוֹת השם עשה לו אות עד שהאמין והכתוב לא גלה האות ובבראשית רבה (כב יב) אמרו כענין זה רבי אבא אמר כלב מסר לו - כי מפני שהיה פחדו מן החיות מסר לו אחת מהן שתלך לפניו, ולמקום שיפנה הכלב ללכת ידע כי שם צוה לו השם ולא יהרג בה הזכירו בו החכמים אות נבזה כראוי לו, אבל הכוונה שהיה עמו האות תמיד להורות לפניו הדרך שילך בה[16] לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ:
(טז) וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְקֹוָק ולא עמד לפניו עוד בתפילה כמו שאמר לעיל ומפניך אסתר וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד ולא הלך בכל העולם, אבל באותה הארץ ישב, נודד תמיד, לא ינוח במקום ממנה כלל ונקראת "ארץ נוד" על שמו לעולם[17] קִדְמַת עֵדֶן למקום אליו גלה אביו מגן עדן והוא בצד מזרח[18]:
(יז) וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר בשביל בנו[19] וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ:
(יח) וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת עִירָד וְעִירָד יָלַד אֶת מְחוּיָאֵל וּמְחִיָּיאֵל יָלַד אֶת מְתוּשָׁאֵל וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת לָמֶךְ:
(יט) וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה:
(כא) וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ המנגן על נבל ויודע את זמרתם של[21] כִּנּוֹר וְעוּגָב:
(כב) וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל ו - חֹרֵשׁ כל נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל כלומר מחדד ומצחצח כלי אומנות[22] וַאֲחוֹת נולדה ל - תּוּבַל קַיִן ושמה נַעֲמָה:
(כג) היה למך איש חכם מאד בכל מלאכת מחשבת, ולמד לבנו הבכור ענין המרעה כפי טבעי הבהמות, ולמד את השני חכמת הנגון, ולמד את השלישי ללטוש ולעשות חרבות ורמחים וחניתות וכל כלי המלחמה והיו נשיו מתפחדות שלא יענש, כי הביא החרב והרציחה בעולם, והנה הוא תופש מעשה אבותיו בידו, כי הוא בן המרצח הראשון וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי אני לא הרגתי איש לפצעים ולא ילד לחבורות כאשר עשה קין, ולא יענישני השם, אבל ישמרני מן ההריגה יותר ממנו והזכיר כן לומר, כי לא בחרב וחנית יכול אדם להרוג בפצעים וחבורות, שימית במיתה רעה יותר מן החרב, ואין החרב גורם הרציחה, ואין על העושו חטא[23]:
(כד) כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה:
(כה) וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן:
(כו) וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל גם לחולין התחילו לִקְרֹא בְּשֵׁם יְקֹוָק כלומר קראו לע"ז בשמו של ה'[24]: פ
נביא
כה וּמִן הָעִיר, לָקַח סָרִיס אֶחָד אֲשֶׁר הָיָה פָקִיד עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה - לקח שר אחד שלא ברח מהעיר עם כל שאר השרים. וְשִׁבְעָה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר נִמְצְאוּ בָעִיר - 7 אנשים, שהיו יושבים תמיד עם המלך צדקיהו. וְאֵת סֹפֵר שַׂר הַצָּבָא - סופר של שר הצבא, הַמַּצְבִּא - אֶת עַם הָאָרֶץ - שהיה, מוציא לצבא את המון העם. וְשִׁשִּׁים אִישׁ מֵעַם הָאָרֶץ - מהמכובדים שבהם שנמצאו בעיר - ולא ברחו. הַנִּמְצְאִים בְּתֹוךְ הָעִיר:
כו וַיִּקַּח אוֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים וַיֹּלֶךְ אוֹתָם אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה:
כז וַיַּכֶּה אוֹתָם מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְמִתֵם בְּרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיִּגֶל יְהוּדָה מֵעַל אַדְמָתֹו:
כח זֶה הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְרֶאצַּר בִּשְׁנַת שֶׁבַע - העם שגלו בגלות יהויכין, בשנת 7 לנ"נ. (סוף שנת שבע, ותחילת שנה שמינית לנ"נ ; רד"ק) יְהוּדִים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה:
כט בִּשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מִירוּשָׁלִַם נֶפֶשׁ שְׁמֹנֶה מֵאֹות שְׁלֹשִׁים וּשְׁנָיִם - ובשנת 18 למלכותו, (גלות צדקיהו), הגלה 832 יהודים:
כתובים
איוב פרק לו
(א) וַיֹּסֶף אֱלִיהוּא וַיֹּאמַר: (ב) כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ כִּי עוֹד לֶאֱלוֹהַּ מִלִּים המתן לי מעט ואומר לך דברי כי יש לי עוד מילים לומר על ה': (ג) אֶשָּׂא דֵעִי לְמֵרָחוֹק וּלְפֹעֲלִי אֶתֵּן צֶדֶק אומר את דברי שישמעו לרחוק ולפועלי שהוא ה' אתן צדק - אצדיקו: (ד) כִּי אָמְנָם לֹא שֶׁקֶר מִלָּי תְּמִים דֵּעוֹת עִמָּךְ באמת דברי אין בהם שקר ודעותי הן שלימות אתך: (ה) הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס כַּבִּיר כֹּחַ לֵב הרי ה' הוא גדול ולא מואס בחינם והוא גדול בכח ליבו: (ו) לֹא יְחַיֶּה רָשָׁע וּמִשְׁפַּט עֲנִיִּים יִתֵּן לא יחיה רשע ולעניים יעשה משפט ולא ימאסם: (ז) לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא וַיֹּשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ לא מוריד את השגחתו מהצדיקים ומושיבם לבסוף על כסא המלכים ומושיבם שם לנצח ומגביהם (שמשלם לצדיקים כגמולם): (ח) וְאִם אֲסוּרִים בַּזִּקִּים יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי עֹנִי וכאשר תראה צדיקים קשורים באזיקים ולכודים בחבלים של עניות: (ט) וַיַּגֵּד לָהֶם פָּעֳלָם וּפִשְׁעֵיהֶם כִּי יִתְגַּבָּרוּ זה בגלל שסרו מאת ה' וה' יגיד להם את פעולתם ופשעיהם שעשו: (י) וַיִּגֶל אָזְנָם לַמּוּסָר וַיֹּאמֶר כִּי יְשֻׁבוּן מֵאָוֶן ומגלה אוזנם לשמוע מוסר ואומר להם שישובו מחטאותם: (יא) אִם יִשְׁמְעוּ וְיַעֲבֹדוּ יְכַלּוּ יְמֵיהֶם בַּטּוֹב וּשְׁנֵיהֶם בַּנְּעִימִים אם ישמעו ויעבדו את ה' יסיימו את חייהם בטובה ובנעימים: (יב) וְאִם לֹא יִשְׁמְעוּ בְּשֶׁלַח יַעֲבֹרוּ וְיִגְוְעוּ בִּבְלִי דָעַת אבל אם לא ישובו בתשובה יפלו בשלח - חרב מלחמה ויגועו על שלא נתנו דעת לשוב אל ה': (יג) וְחַנְפֵי לֵב יָשִׂימוּ אָף לֹא יְשַׁוְּעוּ כִּי אֲסָרָם החנפים מביאים על עצמם כעס מאת ה' ולא משוועים לה' כאשר אוסרם: (יד) תָּמֹת בַּנֹּעַר נַפְשָׁם וְחַיָּתָם בַּקְּדֵשִׁים שמתים צעירים וחייהם יסתיימו כפי שמתים הקדשים - הם הזונים במיתה מכוערת ולא מכובדת: (טו) יְחַלֵּץ עָנִי בְעָנְיוֹ וְיִגֶל בַּלַּחַץ אָזְנָם והעניים ינצלו מדין קשה בגלל עניותם שסבלו בעוה"ז. ומגלה את אוזנם לשמוע את מוסרו וע"י כך ישובו בתשובה וינצלו מגיהנם:
משנת ההלכה
הושענא רבה
א. הושענא רבה הוא היום האחרון למצוַת ארבעה מינים ולמצוַת סוכה (בחוץ לארץ יש מנהגים שונים בנוגע לסוכה גם בשמיני עצרת), והוא נקרא 'הושענא רבה' על שם שמרבים בתפילות 'הושענא' ביום זה יותר מכל ימי החג, ונוטלים בו ערבה שקורין אותה גם 'הושענא', על שם תפילות 'הושענא' שבאותו היום.
ב. אף על פי שמִן התורה לא נבדל יום הושענא רבה משאר ימי החג, כבר נהגו ישראל בכל הדורות הרבה מנהגים מיוחדים ליום זה ועשאוהו מקצת יום טוב.
ג. מנהג נביאים (חגי זכריה ומלאכי) שנוטלים ערבה. ומיחדין בה תפילה ואחר כך חובטין אותה. ואין זה כשאר מצוות דרבנן שמברכין עליהן בשעת עשיָּתן, אלא כשתקנו נטילת ערבה תקנוה כמנהג בלבד לכן אין מברכין על נטילת ערבה.
ד. נוהגים רבים להיות ערים כל הלילה ואומרים 'תיקון' וקורין במשנה תורה ומשלימים ספר תהלים ומחברים את הלילה והיום בתורה ובתפילה. והמדקדקים במצוות נוהגים לטבול קודם עלות השחר.
ה. והטעם שנעורין בלילה - שהוא יום אושפיזין של דוד המלך ע"ה שלא היה ישן יותר מ'שיתין נשמי' (לכמה דעות חצי שעה) בלילותיו, ומתגבר כארי בשירות ותשבחות. ויש בעינוי שֵׁנה זה גם מענין עינוי יום הכיפורים שראוי ליום זה שהוא יום כפרה.
ו. לובשים בגדי חג, ויש נוהגים ללבוש בגדי לבן כמו ביום הכיפורים, ומדליקים משיורי הנרות של יום כיפור.
ז. ברוב קהילות ספרד אין משנים בתפילת הושענא רבה מתפילת חול המועד. ואולם בקהילות אשכנז משנים מעט בפסוקי דזמרה שלפני תפילת שחרית אומרים 'למנצח מזמור לדוד השמים מספרים' וכל שאר המזמורים הנאמרים בשבת ויום טוב, אבל אין אומרים 'מזמור שיר ליום השבת' קודם 'יהי כבוד' אלא 'מזמור לתודה', לפי שאין אומרים מזמור שיר ליום השבת אלא בשבת ויום טוב האמור בתורה, שלא היו מקריבין בהם אלא קרבנות ציבור בלבד ולא קרבנות יחיד, אבל בהושענא רבה היו מקריבין במקדש קרבנות יחיד, לפיכך אומרין מזמור לתודה, שהתודה קרבן יחיד היא.
ח. וכן אין אומרים 'נשמת כל חי', שאין בו קדושת יום טוב מלאה ואין הנשמה יכולה להתאמץ כולה להדבק ביוצרה כמו ביום טוב.
ט. אחרי הלל, או אחר מוסף, אומרים 'הושענות' בסדר הכתוב בסידורים, ומקיפים את הבימה שבע פעמים וכשמגיעים לפיוט 'תענה אמונים' מניחים את הלולב והאתרוג ונוטלים הערבה וגומרים את סדר ההושענות. ויש נוהגים על פי הקבלה, שלא ליטול הערבה עד זמן החביטה.
י. במוסף אומרים (כמנהג אשכנזים) קדושה רבא, היינו, כל נוסח של 'כתר' או 'נעריצך' עם 'כבודו מלא עולם' ולא מקצרין בו כבשאר ימי חול המועד.
יא. וממעטין אפילו במלאכה המותרת בחולו של מועד, עד שעה שיוצאין מבית הכנסת, ומרבין בסעודת יום טוב.
יב. בסוף תפילות 'הושענא' בכל ימי החג בגמר ההקפה, וכן בהושענא רבה בגמר כל ההקפות, קוראים החזן והציבור פסוק זה בקול רם: אני והו הושיעה נא! זכר למקדש שכשהיו גומרין להקיף את המזבח בערבה, תקעו והריעו ותקעו ואומרים פסוק זה.
הערבה ודיניה
יג. הלכה למשה מסיני שתהא ערבה נִטלת במקדש כל שבעת ימי החג. והיא זו שנזכרת במשנה 'מורביות של ערבה' שהיו מלקטין ממוצא הסמוכה לירושלים.
יד. ערבה זו היא מצוה לעצמה מלבד בדי הערבה האגודים עם הלולב. ובערבה זו היו עושין כל יום הקפות סביב המזבח פעם אחת, וביום האחרון של חג הקיפו בה את המזבח שבע פעמים.
טו. ולא היתה הלכה זו שנִּתנה למשה מסיני אלא על המִּקדש בלבד ואילו על כל שאר גבולות ישראל לא נאמרה ההלכה.
טז. הנביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, תקנו מנהג של ערבה גם בגבולין (וכאמור לעיל, לא כמצוה שיש עמה ברכה אלא כמנהג) זכר למקדש. ולפי שאין לה עיקר מן התורה בגבולין (שלא כלולב, שנִּטל ביום ראשון בכל מקום מן התורה), לא עשו לה זכר בכל ימי החג אלא שיהו נוטלים ערבה ביום האחרון של חג ומיַחדים בה תפילה על המים והברכה לכל השנה.
יז. נוטלים חמשה בדים של ערבה כאותם שלוקחים לאגוד הלולב, ואוגדים אותם יחד. ואף על פי שאין מחמירין בערבה זו כבערבה של לולב, מכל מקום לוקחים אותה מן המובחר והיפה משום 'זה אלי ואנוהו' - במצוות. ונהגו ליקח ערבות גדולות זכר למורביות שעיטרו את המזבח.
יח. לאחר שמניחים את הלולב והאתרוג בגמר ההקפות בבית הכנסת והגיעו לפיוט 'תענה אמונים', נוטלים אותה ביד, ואומרים את הפיוטים עד שגומר את הפיוט 'קול מבשר'. או באמצע הקדיש וקודם 'תתקבל' כמנהג החסידים, או בסוף כל התפילה כמנהג הספרדים – ונהגו לנענע בה לרוחות העולם מעלה ומטה כסדר הנענועים שבלולב, ואז חובטין אותה על הקרקע חמש חבטות ונותנים אותה במקום שלא ירמסו עליה ברגלים, שאין נוהגים בה מנהג זלזול גם לאחר החבטה.
יט. ענין זה של חבטה יש בו סודות עמוקים ותיקונים גדולים, ואין זוכים לדעת אותם אלא גדולי ישראל בלבד. וכל איש ישראל שאין לו עסק בנסתרות, הרי הוא מכוֵּן לעשות כמנהג שנהגו הנביאים וכל חכמי הדורות ושבשכר זה שהוא עושה כמעשיהם, יֵחשב לפני המקום כאילו כיוֵן כל כוָּנותיהם, ויבטלו מעליו כל הדינים הקשים, ותתעורר האהבה שבין כל ישראל לאבינו שבשמים, ותטיב עלינו החתימה.
[1] ודע כי התשמיש בלשון התורה נקרא ידיעה, והטעם לפי שהזרע בא מן המוח שהוא מקום החכמה והדעת. ועוד תאות התשמיש היתה סיבתה עץ הדעת ולכן נקרא בשם ידיעה. רבינו בחיי
[2] חזקוני
[3] ת"א ת"י
[4] רש"י
[5] ספורנו
[6] ספורנו
[7] ת"א ת"י
[8] רמב"ן
[9] ת"י
[10] ת"א
[11] ספורנו חזקוני
[12] חזקוני
[13] רמב"ן
[14] רמב"ן
[15] ת"א ת"י
[16] אבע"ז רמב"ן
[17] רמב"ן
[18] רש"י
[19] רבינו בחיי
[20] ת"א הכתב והקבלה בשם הגר"א
[21] ת"א
[22] רמב"ן רבינו בחיי
[23] רמב"ן
[24] רש"י
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה