מקרא
בראשית פרק ב
(א) וַיְכֻלּוּ ונשלמו בריאת[1] הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם צבא הארץ חיה רמש דגים וכל הצומח וגם האדם וצבא השמים הם שני המאורות והכוכבים וצבא המרום וכולל גם את המלאכים ונפשות האדם[2]:
(ב) וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בריאת יום השביעי כילה מעשיו, שהרי כל זמן שלא נעשה יום השביעי לא כילה סדר בראשית[3] מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה ביום השישי טרם בא יום השבת[4] וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ מכל הבריאות אֲשֶׁר עָשָׂה:
(ג) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי בתוספת טובה וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ שלא נעשתה בו מלאכה כמו בשאר הימים וכך חייבים גם הברואים להתנהג ביום זה[5] כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹתלהיות מנהגם מאותו זמן ואילך לעשות כיוצא בהן כגון בעלי חיים אילנות דשא שמזריעין ועושין כיוצא בהם. ד"א לעשות כל ימות עולם כסדר של ימי בראשית שהשמים והארץ יעשו מנהגם ולא ישנו הסדר[6]: פ
(ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת לפי שבתחלה קצר במקצת דברים עכשיו חוזר ומפרש היאך נעשו הַשָּׁמַיִם מאורות וכוכבים ומעשה מרכבה ושאר דברים של מעלה כגון אש ברד שלג סופה וסערה אלא שבא דוד והורידן למטה לארץ וְהָאָרֶץ בעלי חיים דשאים אילנות אבנים מים[7] בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְקֹוָק אֱלֹהִים ביום שסדר הנהגת הארץ ותולדותיה מן השמים על סדר מתמיד וזה אחר ששת ימי בראשית ואז נקרא ה' אלהים שבסדרו התמיד הוייתם של הברואים וזהו שם אלוקים שמשגיח על הכל בתמידות[8] אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:
(ה) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה כי בשלישי הוציאה הארץ העשב ועץ הפרי בקומותם וצביונם כאשר צותה בהם, ועכשיו יספר הכתוב כי אין נוטע וזורע מהם, והיא לא תצמח, עד אשר עלה אד ממנה והשקה אותה ונוצר האדם העובד אותה לזרוע ולנטוע ולשמור[9]:
(ו) וְאֵד אדי מים יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וממנו יתהוו העננים והטל וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה ע"י ירידת המים מן העננים והוא הגשם ומירידת הטל וכך יתנהל מנהגו של עולם[10]:
(ז) אחר שהזכירה התורה בריאת האדם בפרשת יום ששי בכלל חזר ופירש בפרשה זו ענין הבריאה בפרט וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים בנפיחתו של הקב"ה שהיא רוח הקודש[11] וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה נפש שחיה בדיעה ובדיבור[12]:
(ח) וַיִּטַּע יְקֹוָק אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן לא שהביא אילנות ממקום אחר ונטעם שם אלא שהיו מטעיו מעשה ידיו להתפאר וקיימים לעולם, אינן צריכים השקאה ולא עבודה ולא זמירה מִקֶּדֶם בצד מזרח[13] וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:
(ט) וַיַּצְמַח יְקֹוָק אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה משמח ומרחיב הלב להכינו לקבלת השפע השכלי[14] וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים נותן באוכליו חיים ארוכים בְּתוֹךְ באמצע הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת נותן באוכליו רצון ובחירה אם לענינים שכליים ואם לענינים גופניים ל-[15] טוֹב וָרָע:
(י) וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן ללא צורך בגשמים ועבודת האדם[16] לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים ראשי נהרות[17]:
(יא) שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב שתי חוילות הן, סבא וחוילה וגו' את אופיר ואת חוילה. לכך נתן לו סימן שהיא אותה שאצל אופיר, כדכתיב וזהב מאופיר יובא[18]:
(יב) וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח הם האבנים הקטנים עגולים היוצאים מהמים שהם דקים וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם אבן יקרה לבנה והיא צחה ואנחנו לא נדע[19]:
(יג) וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ:
(יד) וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת למזרחה של -[20] אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת:
(טו) וַיִּקַּח יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ שיהיה עובד אדמת הגן ויזרע לו שם כל מיני תבואות ויטע לו שם כל מיני פירות, כי לכך הונח שם להיות מתענג ומשתעשע כרצונו והיתה פרנסתו מעצי הגן והיה משתהו מנחלי עדן ומלבושו ענני כבוד, והיתה עמידתו שם בתענוג רב גדול ועצום לרוב הרבה בתענוג הנפש ומעט בתענוג הגוף בהשקט והנחה וקורת רוח שאין כמוה בהיות כולו שכלי, נפשו וגופו הם אחת בהשגת בוראו בלבד[21]:
(טז) וַיְצַו יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:
(יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת אין הכוונה שימות ביום אכלו אלא שיהיה בן מות. כי על דעת חז"ל (ויקרא רבה כז, ד) לולא שחטא לא ימות לעולם אבל יהיה קיים נצחי כמלאכי השרת[22]:
(יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ שיהא לו לצוותא ולעזר ולא לפריה ולרביה, כי כל זמן שאינו בן מוות אינו צריך חליפים[23]:
(יט) וַיִּצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:
(כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
(כא) וַיַּפֵּל יְקֹוָק אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו מצדדיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה במקום הצד שלקח במקום החתך[24]:
(כב) וַיִּבֶן יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה להיות לה צורת האיש וסגלותיו ושתהיה נבדלת ממנו בכלים גשמיים בלבד אשר בם יהיה הבדל ביניהם באפשרות השלמות ברב ובמעט[25]וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם:
(כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם בלבד היא שנלקחה עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי אבל מכאן ואילך לא יצטרך לקחת אשה מצלע אלא הבריות יתעסקו בפריה רביה[26] לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאתאבל נקבות של שאר הבריות לא נלקחו מהזכרים לפיכך לא נקראות על לשון הזכר אלא הזכר תישים הנקיבות עזים הזכר אילים הנקיבות רחלים שוורים פרים פרות עיירים אתונות וכו'[27]:
(כד) עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ כי רוב הבהמה והחיה אין להם דבקות בנקבותיהן, אבל יבא הזכר על איזה נקבה שימצא, וילכו להם וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד והיתה בחיקו כבשרו, ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו וכאשר היה זה באדם, הושם טבעו בתולדותיו, להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם, עוזבים את אביהם ואת אמם, ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד[28]:
(כה) וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ ולא היתה להם בושה כי אז היו כל פעולותיהם וכל איבריהם לעשות רצון קונם בלבד לא להשיג תענוגות נפסדות כלל באופן שהית' פעולת הזיווג אצלם כפעולת האכילה והשתיה המספקת ובכן היה ענין איברים ההם אצלם כמו ענין הפה והפנים והידים אצלנו[29]:
נביא
ירמיה פרק נב
יז וְאֶת עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לְבֵית יְקֹוָק - עמודי הנחושת שלפני ההיכל (יכין ובועז) וְאֶת הַמְּכֹנוֹת - כני הכיורות. (הבסיס שעליו עמדו הכיורות) וְאֶת יָם הַנְּחֹשֶׁת - שעשה שלמה - לטבול בעזרה. אֲשֶׁר בְּבֵית יְקֹוָק שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים וַיִּשְׂאוּ אֶת כָּל נְחֻשְׁתָּם - בָּבֶלָה - שברו הכשדים, ואת הנחושת עצמה - לקחו לבבל:
יח וְאֶת הַסִּרוֹת - להוצאת הדשן, וְאֶת הַיָּעִים - לשים דשן המזבח - בסירות. וְאֶת הַמְזַמְּרֹות - כלי זמר שבמקדש. וְאֶת הַמִּזְרָקֹת - לזריקת הדם. וְאֶת הַכַּפֹּות - הבזיכין ללבונה, שעל שלחן הפנים. וְאֵת כָּל כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָהֶם - לָקָחוּ - הכשדים לבבל:
יט וְאֶת הַסִּפִּים - רבים של "סף", כלי קבלת הדם. וְאֶת הַמַּחְתֹּות - לגחלים. וְאֶת הַמִּזְרָקֹות וְאֶת הַסִּירֹות, וְאֶת הַמְּנֹרֹות - להאיר במקדש. וְאֶת הַכַּפּוֹת - ללבונה שעל שולחן הפנים.וְאֶת הַמְּנַקִיֹות - ארבע לוחות זהב משני צידי השולחן, שבהם נכנסים הקשוות (כמין חצאי קנים מזהב), שעליהם עומד לחם הפנים. אֲשֶׁר זָהָב - זָהָב, וַאֲשֶׁר כֶּסֶף - כָּסֶף, לָקַח רַב טַבָּחִים - כלי הזהב והכסף, הכל לקח נבוזראדן:
כ הָעַמּוּדִים שְׁנַיִם - יכין ובועז. הַיָּם אֶחָד וְהַבָּקָר - שְׁנֵים עָשָׂר נְחֹשֶׁת, אֲשֶׁר תַּחַת הַמְּכֹנֹות - וְ - 12 הבקר מנחושת שהיה תחת ים הנחושת, שהיה ליד המכונות. אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְבֵית יְקֹוָק לֹא הָיָה מִשְׁקָל לִנְחֻשְׁתָּם כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה - מחמת ריבוי כלי הנחושת - לא מדדו משקלם:
משנת ההלכה
הושענא
א. אחר אמירת הלל בימי החג, או אחר תפילת מוסף, מקום מקום ומנהגו - מוציאים ספר תורה מארון הקֹּדש ומביאים אותו לבימה שבבית הכנסת, והחזן וכל הקהל אומרים בקול רם "הושענא" ארבע פעמים (למענך אלקינו, בוראנו, גואלנו, דורשנו) ואחר אומרים את הנוסח של הושענא על כל א"ב הקבוע לכל יום, וכל העם מקיפין את הבימה, ואתרוגיהם ולולביהם בידיהם, בששת ימי החג הראשונים - הקפה אחת בכל יום, וביום השביעי - שבע הקפות.
ב. ראוי לעשות הקפה מליאה סביב הבימה והספר תורה כלומר שיקיף ויחזור למקום ממנו התחיל.
ג. מי שאין בידו ללב ואתרוג נהגו שאינו מקיף בהושענות.
ד. נותנים למי שאין בידו לולב ואתרוג להחזיק ספר התורה על הבימה ואם לכל אחד מהציבור ישנו לולב ואתרוג לא יניחו את ספר התורה על הבימה, אלא יתנו לבחור שאינו נשוי להחזיק הספר ויזדרז אדם אחר לעשות את ההקפה לפני כולם ואח"כ יחליף את המחזיק בספר כדי שיוכל גם הוא לעשות הקפה.
ה. מנהג זה הוא זכר למקדש, שבשבעת ימי החג היו הכהנים מקיפים את המזבח בהלל ובשמחה פעם אחת בכל יום, ושבע פעמים ביום הושענא רבה שהיה נקרא אז 'יום השביעי של ערבה', או 'יום ערבה' סתם, או 'יום חיבוט חריות':
ו. מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטים משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופים על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא (רבי יהודה אומר: אני והו הושיעה נא)
ז. בשעת פטירתן (מן המזבח) מה הם אומרים - 'יופי לך מזבח, יופי לך מזבח' וכו'. כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהיו מלקטים מערב ומניחים אותן בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו' וכו'.
ח. לזכר הקפות אלה שהיו במקדש בחג, אנו מקיפים את ספר התורה שעל בימת בית הכנסת; שאין לנו שיור רק התורה הזאת והיא לנו כמזבח כפרה. ואומרים דברי ריצוי לפני הקדוש ברוך הוא שיברך עלינו את השנה בגשמי ברכה בטללים טובים ובמי תהום שיעלו להשקות את האדמה.
ט. ועוד יש בהקפות הללו זכר ליריחו שהקיפוה ישראל ששה ימים, פעם אחת בכל יום, וביום השביעי הקיפוה שבע פעמים, ותקעו והריעו שבע פעמים עד שנפלו שבע חומותיה ונלכדו שבע אומות שבה (ראה יהושע כד,יא). והיא תחילת מלחמותם של ישראל בכיבוש הארץ ויציאתם מישיבה בסוכות במדבר לשבת בית בארץ ישראל, לפיכך עושים לה זכר באחרון של סוכות.
י. דברי ריצוי ותפילה אלו שאנו אומרים בהקפת הבימה, נקראים 'הושענא' או 'הושענות' בלשון רבים. לפי שתבת 'הושענא' שהיא צרוף של שתי תבות הושע נא, או הושיעה נא, חוזרת ונשנית על כל פסוק ופסוק מתפילות ההקפה סביב הבימה, והיא העיקר שבתפילה. וכך גם במקדש לא היו מזכירין בשעת הקפת המזבח אלא לשון זו של תפילה: הושיעה נא. לא לשון עזרה, הצלה, חנינה וכו' אלא לשון ישועה בלבד, וכמו שנזכר לעיל מלשון המשנה.
יא. אבֵל בתוך שנתו, דעת הרמ"א שאינו מקיף בהושענא אמנם נהגו הפוסקים האחרונים להקיף גם בתוך השנה וכן נהג הגר"י טיקוצינסקי בעל הגשר החיים ומכל מקום עדיף שיחזיק האבל את הספר תורה.
[1] ת"י
[2] רמב"ן
[3] פי' ר' יוסף בכור שור
[4] אבע"ז
[5] אבע"ז
[6] חזקוני
[7] חזקוני
[8] ספורנו
[9] רמב"ן
[10] רמב"ן רבינו בחיי
[11] חזקוני
[12] ת"א רש"י
[13] רמב"ן
[14] ספורנו
[15] רבינו בחיי
[16] ספורנו
[17] ת"י
[18] ספורנו
[19] אבע"ז
[20] ספורנו
[21] רבינו בחייי
[22] רמב"ן
[23] פי' ר' יוסף בכור שור
[24] רש"י
[25] ספורנו
[26] רבינו בחיי
[27] חזקוני
[28] רמב"ן
[29] ספורנו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה