מקרא
דברים פרק לב
(לה) לִי נָקָם לנקום נקמת ישראל מידם ולי – וְשִׁלֵּם לשלם להם כפעלם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כשתתמלא סאתם[1] כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם יום צרתם ואל יחשבו שהנקמה תהיה בזרעם[2] וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ ומהר יבאו העתידות להם[3]:
(לו) כִּי יָדִין יְקֹוָק עַמּוֹ יקח דין עמו מיד הרשעים[4] וְעַל מה שגזר לרעה על - עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה שהלך כוחם של ישראל כִּי אָזְלַת יָד ותִתחזק עליהם מכת שׂונא ותִנטל עזרה מידיהם וְאֶפֶס עָצוּר ויהיו מטולטלים וְעָזוּב ועזובים[5]:
(לח) אֲשֶׁר חֵלֶב ודם של זְבָחֵימוֹ בזמן שבית המקדש קים יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם והזכיר לשון רבים, יאכלו וישתו, לאלהימו שהוא לשון הרבים[8] יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה מגן ומסתור[9]:
(לט) אתם אומרים "אי אלוהימו" רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים אחרים עִמָּדִי ואין בלעדי שאתם מצרפים אחרים עמי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא בידי להמית ולהחיות, למחוץ ולרפאות, ואם המתי אותם, אני אחיים, ואם מחצתים אני ארפאם, וכשם שמחצתי אני מרפא, כך מה שאני ממית אני מחיה, מכאן לתחיית המתים מן התורה וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל. כנגד שאמרתם - "יקומו ויעזרוכם", כלומר - אין מי שיכול לעזור אתכם, אני אעזור אותם, אבל אתכם אין מידי מציל[10]:
(מ) כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי ענין שבועה בכסאו, ואמר "אשא" כי כל נשבע נושא ידו ונוגע בחפץ אשר הוא נשבע בו[11] כמנהג בני אדם כדי להבין השומעים[12] וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם לעשות בכם נקמה, כי אתם סבורים שלא אוכל לעוזרם, אני חי לעולם ובידי לנקום נקמתם בעולם הזה, ולעולם הבא[13]:
(מא) אִם שַׁנּוֹתִי מלשון חרב שנונה בְּרַק חַרְבִּי על ישראל, ולקחתי נקמתי מהם שנתתים בגלות בידכם וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי שעשיתי בהם משפטי ודיני עתה אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם מה שעשו להם, כי אני קצפתי מעט, והם עזרו לרעה, והוסיפו לבזותם ולהשתעבד בהם בלי חמלה[14]:
(מב) אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם שונאיהם של ישראל וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר תכלה את בשר אויביהם מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה ממה שעשו בחללי עמי ובשבויי עמי מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב אפרע מראש האויב, ויהא ראשו פרוע כמנוגע, ופורענות יחול על ראשו[15]:
(מג) הַרְנִינוּ גוֹיִם שבחו העמים את עַמּוֹ בני ישראל כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ יקנה דם עמו מן האדמה על ידי שפיכת דם אויבים. כדכתיב ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו: פ
(מד) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן כי גם יהושע נצטווה לעיל לכתוב את השירה[16]:
(מה) וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל:
(מו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם תנו לב[17] לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:
(מז) כִּי לֹא דָבָר רֵק בדברי התורה הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: פ
(מח) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה שנכתבה השירה לֵאמֹר:
(מט) עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה נקרא הר העברים לפי שההר הזה היה פתוח לשני עברים לדרך קדש ולהר ההר אשר שם קברות האחים הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה:
(נ) וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:
(נא) עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(נב) כִּי מִנֶּגֶד מרחוק[18] תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: פ
סליק פרשת האזינו
נביא
ירמיה פרק נ
יב בֹּושָׁה אִמְּכֶם מְאֹד בבל, חָפְרָה יֹולַדְתְּכֶם התביישה בכם בבל הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם הסוף שלכם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה שממה ומדבר:
יג מִקֶּצֶף יְקֹוָק מכעס יְקֹוָק . לֹא תֵשֵׁב לא ישב בה אדם. וְהָיְתָה שְׁמָמָה כֻּלָּהּ כֹּל עֹבֵר עַל בָּבֶל יִשֹּׁם ישתומם על גודל הפורענות. וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכּוֹתֶיהָ מרוב תדהמה:
יד עִרְכוּ עַל בָּבֶל סָבִיב מערכה (מלחמה) כָּל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת מושכי קשת. יְדוּ אֵלֶיהָ השליכו עליהָ החיצים. (כמו: " וידו אבן בי" ;איכה ג) אַל תַּחְמְלוּ אל תחוסו ("תרחמו") על החיצים, שמא לא יפגעו באוייב, אֶל חֵץ כִּי לַיְקֹוָק חָטָאָה בבל. ולכן החיצים יפגעו ויהרגו באוייב:
טו הָרִיעוּ עָלֶיהָ סָבִיב הריעו על בבל, בקול גדול להבהיל האוייב. (כדרך היוצאים לקרב) נָתְנָה יָדָהּ שבבל, מתוך חולשתה, נותנת את ידה לעזרה שלא תיפול. נָפְלוּ אָשְׁיוֹתֶיהָ נפלו יסודות החומה. נֶהֶרְסוּ חֹומוֹתֶיהָ נהרסו החומות. כִּי נִקְמַת יְקֹוָק הִיא הנקמה בבבל נקמה של יְקֹוָק היא! הִנָּקְמוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר עָשְׂתָה עֲשׂוּ לָהּ כמו שעשתה לעיר יְקֹוָק (ירושלים) עשו לה. (לבבל):
טז כִּרְתוּ זוֹרֵעַ מִבָּבֶל שלא יהיה עוד בבבל, זורע בשדות. וְתֹפֵשׂ מַגָּל בְּעֵת קָצִיר ולא יהיה עוד, מי שיקצור התבואה במגל. מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה מפני חרב יְקֹוָק , השיכורה מִיֵין התרעלה שמשקה את בבל. אִישׁ אֶל עַמּוֹ יִפְנוּ וְאִישׁ לְאַרְצֹו יָנֻסוּ הגולים שגלו לבבל, כל אחד ישוב לעמו ולארצו:
יז שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל בנ"י היו כשה, שהתפזרה בין העמים. אֲרָיֹות הִדִּיחוּ מלכים גדולים, הבריחו אותה מהעדר. הָרִאשֹׁון, אֲכָלוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר הראשון שהגלה את בנ"י, היה מלך אשור. (גלות עשרת השבטים) וְזֶה הָאַחֲרוֹן עִצְּמֹו, נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל והאחרון, נ"נ מלך בבל שבר עצמותיו לגמרי, כשהגלה את יהודה ובנימין:
יח לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פֹקֵד אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל אני זוכר עוונו של נ"נ להענישו. וְאֶל אַרְצֹו כַּאֲשֶׁר פָּקַדְתִּי אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר שנענשו על עוונם:
יט וְשֹׁבַבְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל אֶל נָוֵהוּ אשיב את בנ"י לא"י וְרָעָה הַכַּרְמֶל וְהַבָּשָׁן ישובו לרעות בהרי הכרמל והבשן. (שישובו לגור בארצם כבראשונה) וּבְהַר אֶפְרַיִם וְהַגִּלְעָד תִּשְׂבַּע נַפְשֹׁו ישבעו בטובה, שבהרי אפרים והגלעד:
כ בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם יְקֹוָק יְבֻקַּשׁ אֶת עֲוֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ באחרית הימים, יחפשו את עוונות ישראל ואיננו ולא ימצאו. וְאֶת חַטֹּאת יְהוּדָה וְלֹא תִמָּצֶאינָה ואת עוונות יהודה וְלֹא תִמָּצֶאינָה ולא ימצאו אותם. כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר כי אסלח, לעוונות אלו שיִשָאֲרוּ:
כא עַל הָאָרֶץ מְרָתַיִם עֲלֵה עָלֶיהָ על הארץ שמורדת ביְקֹוָק עלו עליהָ למלחמה. וְאֶל יוֹשְׁבֵי פְּקֹוד ואל יושבי העיר פְּקֹוד. חֲרֹב, וְהַחֲרֵם אַחֲרֵיהֶם תחריב, ותהרוג את אנשי בבל. נְאֻם יְקֹוָק וַעֲשֵׂה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ להרחיב ולהחרים את ארץ בבל:
כב קֹול מִלְחָמָה בָּאָרֶץ וְשֶׁבֶר גָּדֹול על בבל:
כג אֵיךְ נִגְדַּע וַיִּשָּׁבֵר איך נכרת ונשבר, פַּטִּישׁ כָּל הָאָרֶץ בבל, שהיתה כפטיש שהחריב את כל הארץ. אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה בָּבֶל בַּגּוֹיִם איך נהיתה לשממה ארץ בבל:
כד יָקֹשְׁתִּי לָךְ וְגַם נִלְכַּדְתְּ בָּבֶל שמתי לך בבל מוקש ונכשלת בו. (ונפלת בו במכשול) וְאַתְּ לֹא יָדָעַתְּ ומשום שלא ידעת, שעומדת לבוא עליִך רעה ולא נזהרת מפניהָ, נִמְצֵאת וְגַם נִתְפַּשְׂתְּ מצא אותך האוייב, וגם לכד אותך, כִּי בַיְקֹוָק הִתְגָּרִית וכל זה בא לך כי התגרית ביְקֹוָק ! (שנלחמת ביְקֹוָק !):
כה פָּתַח יְקֹוָק אֶת אֹוצָרֹו וַיּוֹצֵא אֶת כְּלֵי זַעְמֹו יְקֹוָק הוציא מהאוצר את כלי כעסו להשחיתך כִּי מְלָאכָה הִיא לַיְקֹוָק יְהֹוִה צְבָאֹות בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים שהפלת בבל היא מלאכת יְקֹוָק . (כמו בנבואה על מואב: "אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת יְקֹוָק רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבֹּו מדם" ; לעיל מח', י'):
כו בֹּאוּ לָהּ מִקֵּץ בואו מסוף הארץ (מרחוק) להלחם על בבל. פִּתְחוּ מַאֲבֻסֶיהָ פתחו, לקחת את אוצרות התבואה. סָלּוּהָ כְמוֹ עֲרֵמִים תרמסו ברגליכם את בבל, כמו שרומסים התבואה בזמן הדישה.וְהַחֲרִימוּהָ אַל תְּהִי לָהּ שְׁאֵרִית החרימו, הרגו בבל, עד שלא יהיה להם שארית:
כתובים
איוב פרק לד
(יט) אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא פְּנֵי שָׂרִים וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל כִּי מַעֲשֵׂה יָדָיו כֻּלָּם הרי ה' לא נושא פנים לשרים ולא מכיר פנים לעשירים שנשפטים לפניו עם דלים כי כולם הם מעשי ידיו ואין לו עדיפות לעשיר על פני העני: (כ) רֶגַע יָמֻתוּ וַחֲצוֹת לָיְלָה יְגֹעֲשׁוּ עָם וְיַעֲבֹרוּ וְיָסִירוּ אַבִּיר לֹא בְיָד ה' המית ברגע אחד את כל בכורי מצרים בחצות הלילה והגעיש והרעיד את העם המצרי ובנ"יעברו ויצאו ממצרים ואת האביר - פרעה ועמו הסירו לא בנ"י כי אם ה' (שלא בידיהם עשו המופתים אלא יד ה' היתה כל זאת): (כא) כִּי עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ וְכָל צְעָדָיו יִרְאֶה ה' שם את עיניו ומבטו על כל מעשי האדם - השגחה פרטית: (כב) אֵין חֹשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת לְהִסָּתֶר שָׁם פֹּעֲלֵי אָוֶן אין מקום שיכולים הרשעים להסתתר מפני ה': (כג) כִּי לֹא עַל אִישׁ יָשִׂים עוֹד לַהֲלֹךְ אֶל אֵלבַּמִּשְׁפָּט ה' לא מוסיף עוד ענש על האיש שהולך למשפט לפני ה' אלא נותן לו כפי המגיע לו: (כד) יָרֹעַ כַּבִּירִים לֹא חֵקֶר וַיַּעֲמֵד אֲחֵרִים תַּחְתָּם ה' שובר כבירים וחזקים שבלי גבול חזקם ומעמיד במקומם אחרם: (כה) לָכֵן יַכִּיר מַעְבָּדֵיהֶם וְהָפַךְ לַיְלָה וְיִדַּכָּאוּ ומכיר את מעשיהם שהם רעים ומשפילם ומכניעם והופכם בלילה: (כו) תַּחַת רְשָׁעִים סְפָקָם בִּמְקוֹם רֹאִים במקום עמידת הרשעים מכם לעיני כולם: (כז) אֲשֶׁר עַל כֵּן סָרוּ מֵאַחֲרָיו וְכָל דְּרָכָיו לֹא הִשְׂכִּילוּ בגלל שסרו ממנו ולא למדו את דרכי ה': (כח) לְהָבִיא עָלָיו צַעֲקַת דָּל וְצַעֲקַת עֲנִיִּים יִשְׁמָע וגרם הרשע במעשיו שה' שמע את צעקת הדל העשוק: (כט) וְהוּא יַשְׁקִט וּמִי יַרְשִׁעַ וְיַסְתֵּר פָּנִים וּמִי יְשׁוּרֶנּוּ וְעַל גּוֹי וְעַל אָדָם יָחַד אם ה' מחליט להשקיט מי יכול להרשיע ואם מחליט להסתיר את פניו מי יכול לראותו, וכוחו שיכול להחליט את מעשיו בין על עם שלם ובין על אדם אחד: (ל) מִמְּלֹךְ אָדָם חָנֵף מִמֹּקְשֵׁי עָם ה' מסיר אדם רשע וחנף מלמלוך שמלוכתו גורמת לעמו מוקשים: (לא) כִּי אֶלאֵל הֶאָמַר נָשָׂאתִי לֹא אֶחְבֹּל המלך הרשע הזה אומר שהוא נושא את ידיו אל ה' שמאמין בו ולא יגרום נזק לעמו שלא יחבול עניים ואלמנות: (לב) בִּלְעֲדֵי אֶחֱזֶה אַתָּה הֹרֵנִי אִם עָוֶל פָּעַלְתִּי לֹא אֹסִיף חוץ ממה שאני רואה את פשעי תגיד לי אתה ה' את העבירות שנסתרות ממני כדי שלא אוסיף להכשל: (לג) הַמֵעִמְּךָ יְשַׁלְמֶנָּה כִּי מָאַסְתָּ כִּי אַתָּה תִבְחַר וְלֹא אָנִי וּמַה יָדַעְתָּ דַבֵּרפונה אליהוא אל איוב ושואלו בתמיהה האם אתה חושב שה' צריך לבקש ממך רשות כדי להענישך שהרי אתה מאסת במשפט ה'. האם אתה תבחר לה' את ענשך שיביא עליך ? ומה שיש לך לומר ולהגיד להגנתך תאמר: (לד) אַנְשֵׁי לֵבָב יֹאמְרוּ לִי וְגֶבֶר חָכָם שֹׁמֵעַ לִי כל האנשים החכמים מסכימים איתי: (לה) אִיּוֹב לֹא בְדַעַת יְדַבֵּר וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּיל שאתה לא מדבר דברי וטענות חכמה: (לו) אָבִי יִבָּחֵן אִיּוֹב עַד נֶצַח עַל תְּשֻׁבֹת בְּאַנְשֵׁי אָוֶן רצוני (או שקורא לקב"ה אבא) שכל טענות איוב יבדקו עד סופן כדי שיהיה לנו תשובות לתת לכל האפיקורסים אנשי הרשע: (לז) כִּי יֹסִיף עַל חַטָּאתוֹ פֶשַׁע בֵּינֵינוּ יִסְפּוֹק וְיֶרֶב אֲמָרָיו לָאֵל גורם לנו ספקות באמונה הטענות של איוב שמרבה לטעון וכן מעשיו שמוסיף על חטאיו פשעים: ס
משנת ההלכה
דיני ערב ראש השנה
א. בערב ראש השנה נוהגים להתענות עד מנחה גדולה כלומר עד מנחה שמתפללים אחר חצות ואומרים עננו במנחה ואח"כ טועמים משהו כדי לא להכנס לחג כשהוא מעונה. חוץ ממי שהוא חולה או חלש, שאינו מתענה.
ב. בזמנינו שהדורות חלושים יש מקום להקל שלא להתענות כדי שלא יגיע לביטול תורה, ותפילה. ולא יתעניה אלא מי שיודע שהוא אדם בריא והתענית לא תשפיע עליו לרעה.
ג. משכימים לומר סליחות בערב ראש השנה יותר משאר ימים כיון שמרבים בו בסליחות ואומרים נפילת אפים אף אם נמשכת אמירת הסליחות ביום. וכל שכן מי שאומר סליחות אחר חצות הלילה שאומר נפילת אפים. אבל אם התחילו לומר סליחות ביום אין אומרים נפילת אפים.
ד. אין אומרים בשחרית נפילת אפים, ולמנצח וכו' יענך וכו'. ואין תוקעים בו אחר התפילה. נהגו לעשות התרת נדרים אחר התפילה בערב ראש הנה ויש שנהגו לעשותו אחר הסליחות בערב ראש השנה וכן מנהג בני ספרד. (פרטי דיני התרת נדרים יבוארו בעז"ה בערב ר"ה).
ה. מכבסים רוחצים ומסתפרים וקוצצים צפרניים בער"ה (למי שלא עשה כן בערב שבת) להראות שאנו בטוחים בה' יתברך שבחסדו יצדיקנו במשפט. אך אין ללבוש בגדים חשובים במיוחד כדי להעלות על הלב שהוא יום הדין.
ו. ראוי להתגלח לפני חצות בער"ה, ואם לא הספיק רשאי לגלח עד מנחה.
ז. נוהגים לטבול במקוה בערב ראש השנה, אפילו אם אינו טמא, כדי טהר עצמו ליום הקדוש. ויקפיד לטבול רק משעה לפני חצות ואילך, ויש לטבול ג' פעמים.
שופר
א. מצות עשה מן התורה לשמוע תקיעת שופר בראש השנה שנאמר "יום תרועה יהיה לכם". ועיקר מצות השופר הוא לשמוע קול השופר ולכן מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לשמוע קול שופר".
ב. מן התורה חייבים אנו לשמוע תשע קולות מהשופר שלוש תרועות ותקיעה לפני ואחרי כלומר שש תקיעות. בגמ' מבואר שתרועה פי' יבבה כלומר בכיה. והסתפקו בגמ' האם קול יבבה זה הוא גניחה כעין השברים שאנו עושים או יללה כעין התרועה או שניהם יחד.
ג. לפיכך מספק אנו מחמירים לעשות הכל כלומר שלושה פעמים תשר"ת = תקיעה שברים תרועה תקיעה. תש"ת = תקיעה שברים תקיעה. תר"תתקיעה תרועה תקיעה. סך הכל שלושים קולות והם הנקראים תקיעות דמיושב.
ד. תיקנו חז"ל שהציבור יתקעו עוד שלושים קולות בתפילת העמידה. ומנהג ספרד והספרדים לתקוע בלחש ומנהג אשכנז לתקוע בחזרת הש"ץ ונקראים תקיעות דמעומד ו
ה. יחיד צריך לחייב את עצמו ולהשתתף עם הציבור אבל אם נאנס ומתפלל ביחידות אינו חייב אלא בשלושים קולות
ו. נוהגים לתקוע עוד ארבעים קולות בציבור כדי להשלים למאה קולות ומנהג ספרד לתקוע עוד שלושים בחזרת הש"ץ ועשרה נוספים אחר התפילה ומנהג אשכנז לתקוע כל הארבעים אחר התפילה.
ז. צריך התוקע לכוין להוציא וצריכים השומעים להתכוון לצאת ידי חובת תקיעת שופר
ח. אין להפסיק בדיבור בין הברכה עד גמר התקיעות דמיושב אפילו בענייני תפילות ולכן אין לומר וידוי בלחש או היהי רצון הנדפס בסידורים אמנם אין למחות ביד הנוהגים כן.
ט. אסור לאכול שיעור כביצה ממיני מזונות קודם תקיעת שופר אבל פחות משיעור זה מותר וכן מותר לאכול מיני פירות ולכן היום שהדורות חלשים נהגו לקדש קודם התקיעות וגם כדי של יצום עד אחרי חצות אבל יזהר שלא לאכול יותר מכביצה מזונות וכן לא להרבות באכילה כדי שיוכל להתפללבכונה
י. נשים אינם חייבות מדין תורה בתקיעת שופר אמנם נהגו הרבה נשים לשמוע קול שופר ואם שומעות ממי שכבר יצא יברכו הם לעצמן.
סדר תפילת מוסף
יא. מתפללים במוסף של ראש השנה תשע ברכות ג' ראשונות מלכויות זכרונות ושפרות וג' אחרונות.
יב. בקטע התפילה אומרים מפני חטאינו אין אומרים "ואין אנחנו יכולים לעלות וליראות" וכו' כיון שבראש השנה אין חובה להראות בבית המקדש אלא אומרים "ואין אנחנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתך" וכו'.
יג. אומרים עשרה פסוקים של מלכויות זכרונות שופרות שלוש של תורה שלוש של נביא שלוש של כתובים וחוזר ומסיים בשל תורה כנדפס במחזורים.
יד. הנוהגים לתקוע בלחש אומרים היום הרת עולם אבל לא ארשת שפתינו. ודוקא מי שסיים הברכה ושומע את התקיעה במקומה למשל בסוף מלכויות אבל אם הינו באמצע הברכה ישתוק ויכוין ולא יאמר היום הרת עולם אלא לאחר סיום הברכה.
טו. בחזרת הש"ץ קודם שמתחיל פסוקי מלכויות אומר הש"ץ אוחילה לא-ל וכו' ואין לציבור לומר עמו.
טז. באמירת עלינו לשבח המנהג שנופלים על פניהם לקרקע באמירת ואנחנו כורעים ויש להניח דבר המפסיק בינו לבין הרצפה.
יז. אין להפסיק בדיבור שאינו מענייני התפילות עד אחר חזרת הש"ץ ולדעת חלק מהפוסקים כיון שחז"ל תיקנו לתקוע על סדר הברכות חובה על הציבור להאזין לחזרת הש"ץ ולא להפסיק כלל אם לא מענייני תפילות או ברכות שמתחייב בהם כברכת אשר יצר וכיו"ב.
יח. אחרי התפילה אין לתקוע ללא צורך אמנם לתקוע להוציא נשים ידי חובתם או לתקוע כדי לצאת ידי כל הדיעות מותר.
יט. אחר התפילה הולכים הביתה לסעודת החד וילך במתינות ולא במרוצה של תראה התפילה כמשא עליו ואוכלים בשמחה ובכובד ראש.
כ. נהגו שלא לעשות סעודות מרעים כבכל יום טוב אלא כל אחד אוכל למשפחותיו כדי שלא יבואו לקלות ראש ביום הדין.
כא. לפני מנחה הולכים לאמירת תשליך וניתן לאומרו ליד כל מקור מים ויזהרו מאד מקלות ראש ותערובת נשים וגברים אלא יאמרו התשליך באימה וביראה ובכוונה גדולה.
עיקר תפילות ראש השנה הם על מלכות הקב"ה והרצון של כל אחד מאיתנו לזכות לראות מלכותו בקרוב ולהרגיש איך כל מעשינו הם לשם שמים ושיהיה לנו הסיוע מן השמים ברוחניות ובגשמיות לצורך כך ולפיכך אין להתפלל על צרכין העצמיים כאדם הנזקק אלא כל בקשותיו יהיו למען מלכות ה' גם מה שמבקש בגשמיות לצורכו האישי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה