מקרא
דברים פרק לג
(א) וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים להודיע שבנבואה בירך אותם וברכתו מתקיימת[1] אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ ביום מותו, כי כן דרך הצדיקים לסדר ברכתם ביום מיתתם[2]:
(ב) וַיֹּאמַר יְקֹוָק מִסִּינַי בָּא משם השכין שכינתו בתוכם ושוב לא נסתלקה מהם ושם היה כל הימים שהיה משה עולה ויורד, וכאשר נתנו לו הלוחות האחרונות שכן הכבוד באהל מועד, וכאשר הוקם המשכן שכן הכבוד במשכן ומשם היו לו כל הדברות כל ימי המדבר וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ כי אחרי נסעם מסיני במסע ראשון שכן הענן במדבר פארן, ומשם שלח מרגלים, ונתנדה העם ולא היה הדבור עם משה עד שבאו לשעיר בגבול בני עשו בסוף הארבעים והנה אז בבואם בשעיר היה השם להם לאור עולם ושלמו ימי אבלם הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן תחלת הכנסם במדבר הגדול היה מפארן והשם הופיע עליהם לראות מה הם צריכים במדבר הגדול והנורא[3] וְאָתָה וכשבא לתת תורה לישראל מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ הביא עמו מקצת רבבות מלאכי קדש ולא כולם ולא רובם ולא כדרך בשר ודם שמראה כל כבוד עשרו ותפארתו ביום חופתו[4] מִימִינוֹ לא מיד המלאכים הנזכרים רק מימין השם בעצמו ובכבודו אשדת אֵשׁ מתוך האש נתן לנו התורה[5] דָּת לָמוֹ אמרו בשם הגר"א ז"ל דבתיבות דת למו מבואר תלמוד. משום שדרך התלמוד הוא כמו כח האש אשר ניצוץ מהאבוקה עושה אבוקה גדולה אחרת. וכן ניצוץ מזה האבוקה עושה עוד אבוקה ע"י צירוף דברים המרחיבים כח הניצוץ. כך הוא דרך התלמוד. שמתחלה בבוא הלכה נחקר ע"י עיונה ש"ת נעשה דת. ואח"כ מזו ההלכה שכבר נגמר. חוקים דין שני ע"י חקירות התלמוד. ומהדין השני מוסיפים לקח לבוא עוד לברר הלכה אחרת. נמצא תחלה אש ואח"כ דת. ואמר בלשון למו שהקב"ה מסייע לעמל האדם להוציא דבר לאורה[6]:
(ג) אַף חֹבֵב עַמִּים חיבב אותם מכל העמים שקראם סגולה שנאמר (שמות יט, ה) והייתם לי סגולה[7] כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ כל המקודשים שבישראל והם בני לוי שמסרו את עצמם למיתה בידך וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ הם הולכים ונמשכים אל מקום הארון ששם הדום רגליך יִשָּׂא כל אחד ואחד מִדַּבְּרֹתֶיךָ לישראל ועל שם שהיו מורי התורה וכענין שכתוב בשבט לוי יורו משפטיך ליעקב[8]:
נביא
ירמיה פרק נ
כז חִרְבוּ כָּל פָּרֶיהָ יֵרְדוּ לַטָּבַח הרגו את כל השרים. הֹוי עֲלֵיהֶם כִּי בָא יוֹמָם עֵת פְּקֻדָּתָם:
כח קֹול נָסִים וּפְלֵטִים מֵאֶרֶץ בָּבֶל ישראל הנסים מארץ בבל, אחר מפלתם לְהַגִּיד בְּצִיֹּון אֶת נִקְמַת יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נִקְמַת הֵיכָלֹו לספר בא"י את הנקמה שעשה יְקֹוָק בבבל, נקמה על שהחריבו את היכלו:
כט הַשְׁמִיעוּ אֶל בָּבֶל רַבִּים כָּל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת השמיעו קול על התאספות, לכל יורי החיצים ודורכי הקשת להלחם על בבל. חֲנוּ עָלֶיהָ סָבִיב אַל יְהִי לָהּ פְּלֵטָה שלא יהיה מי שינצל מבבל. שַׁלְּמוּ לָהּ כְּפָעֳלָהּ כְּכֹל אֲשֶׁר עָשְׂתָה עֲשׂוּ לָהּ שלמו לה עונש כפי שעשתה לכולם. כִּי אֶל יְקֹוָק זָדָה עשתה ברשעותה נגד יְקֹוָק . אֶל קְדֹושׁ יִשְׂרָאֵל:
ל לָכֵן יִפְּלוּ בַחוּרֶיהָ בִּרְחֹבֹתֶיהָ וְכָל אַנְשֵׁי מִלְחַמְתָּהּ יִדַּמּוּ ימותו. בַּיֹּום הַהוּא נְאֻם יְקֹוָק :
לא הִנְנִי אֵלֶיךָ זָדֹון מלך בבל. נְאֻם יְקֹוָק אֱלוֹהִים צְבָאֹות כִּי בָּא יוֹמְךָ עֵת פְּקַדְתִּיךָ זמן להענישך, על רשעותך:
לב וְכָשַׁל זָדוֹן וְנָפַל וְאֵין לֹו מֵקִים מלך בבל יפול, ולא תהיה לו תקומה. וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּעָרָיו וְאָכְלָה כָּל סְבִיבֹתָיו אש תשרוף את הערים שסביבו:
לג כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאֹות עֲשׁוּקִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו נעשקו ונשדדו ישראל ויהודה, ע"י אשור ובבל. וְכָל שֹׁבֵיהֶם אוייביהם שלקחו אותם בשבי. הֶחֱזִיקוּ בָם מֵאֲנוּ שַׁלְּחָם סרבו לשחררם לשוב לארצם:
לד גֹּאֲלָם חָזָק יְקֹוָק צְבָאוֹת יְקֹוָק הגואל את ישראל גואל חזק הוא. שְׁמֹו רִיב יָרִיב אֶת רִיבָם יריב, את מריבתם עם הגויים. לְמַעַן הִרְגִּיעַ אֶת הָאָרֶץ שיהיה רוגע בארץ. וְהִרְגִּיז לְיֹשְׁבֵי בָבֶל ויעשה ליושבי בבל רעדה:
לה חֶרֶב עַל כַּשְׂדִּים נְאֻם יְקֹוָק וְאֶל יֹשְׁבֵי בָבֶל וְאֶל שָׂרֶיהָ וְאֶל חֲכָמֶיהָ:
לו חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים חרב תבוא אל קוסמי בבל (שבודים דברים מליבם) וְנֹאָלוּ ישארו בסכלות. (שלא יוכלו להנצל) חֶרֶב אֶל גִּבּוֹרֶיהָ וָחָתּוּ אל גיבוריהָ וישברו:
לז חֶרֶב אֶל סוּסָיו וְאֶל רִכְבֹּו וְאֶל כָּל הָעֶרֶב אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ ערבוב עמים שבתוך בבל. וְהָיוּ לְנָשִׁים חלשים כנשים. חֶרֶב אֶל אוֹצְרֹתֶיהָ וּבֻזָּזוּ חרב אל אוצרות בבל ויִבזזו:
לח חֹרֶב אֶל מֵימֶיהָ וְיָבֵשׁוּ נהרות ממי בבל יִבָשוּ. (שהטובה שהיתה בבבל תֹּאבַד) כִּי אֶרֶץ פְּסִלִים הִיא ארץ הבוטחת בפסילים. וּבָאֵימִים יִתְהֹלָלוּ משתטים ומשתגעים בע"ז שלהם. (הע"ז, נקראת אימים משום שהיו פוחדים ממנה.):
לט לָכֵן יֵשְׁבוּ צִיִּים אֶת אִיִּים צִיִּים ואִיִּים שמות חיות שיושבות במקום שממה. וְיָשְׁבוּ בָהּ בְּנֹות יַעֲנָה שם עוף. וְלֹא תֵשֵׁב עוֹד לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכֹּון עַד דֹּור וָדֹור אלא תהיה שממה:
מ כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה וְאֶת שְׁכֵנֶיהָ כמו המהפכה שעשה יְקֹוָק בסדום ועמורה ושכניהָ (אדמה וצבויים) נְאֻם יְקֹוָק לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם בבבל:
מא הִנֵּה עַם בָּא מִצָּפֹון וְגֹוי גָּדוֹל וּמְלָכִים רַבִּים יֵעֹרוּ מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ יתעוררו לבוא להלחם בבבל מסוף הארץ. (פרס שבאים מרחוק):
מב קֶשֶׁת וְכִידֹן יַחֲזִיקוּ אַכְזָרִי הֵמָּה וְלֹא יְרַחֵמוּ קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה יִשְאוּ קוֹלם כמו הים שְהוֹמֶה. (מרעיש) וְעַל סוּסִים יִרְכָּבוּ עָרוּךְ כְּאִישׁ לַמִּלְחָמָה עָלַיִךְ בַּת בָּבֶל מוכן, כאיש היוצא למלחמה:
מג שָׁמַע מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת שִׁמְעָם וְרָפוּ יָדָיו רק ששמע את שֵמַע בואם נגדו למלחמה התרפו ונחלשו ידיו מלהלחם. צָרָה הֶחֱזִיקַתְהוּ חִיל כַּיּוֹלֵדָה אחזה אותו, צרה וחִיל (פחד) כיולדת:
מד הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאֹון הַיַּרְדֵּן אֶל נְוֵה אֵיתָן האוייב יעלה על בבל (שהיה "נְוֵה אֵיתָן" מקום חזק), כמו שהאריה עולה לטרף מהירדן. (גאון הירדן נהר הירדן החזק, שם מקום רביצת האריות). כִּי אַרְגִּעָה כשיגיע הרגע של הפורענות, אֲרִיצֵם מֵעָלֶיהָ אריץ האוייב לבוא עליו ולכָּבְשם. וּמִי בָחוּר אֵלֶיהָ אֶפְקֹד ומי שאבחר יבוא עליהם. כִּי מִי כָמֹונִי וּמִי יוֹעִדֶנִּי מי כמו יְקֹוָק , שיוכל לקבוע זמן מיועד להלחם בו (ביְקֹוָק ). וּמִי זֶה רֹעֶה אֲשֶׁר יַעֲמֹד לְפָנָי מנהיג, שיעמוד להלחם, נגד יְקֹוָק :
מה לָכֵן שִׁמְעוּ עֲצַת יְקֹוָק אֲשֶׁר יָעַץ אֶל בָּבֶל וּמַחְשְׁבוֹתָיו אֲשֶׁר חָשַׁב אֶל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים להחריבם. אִם לֹא לשון שבועה. יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן יסחַבו ויֵהָרְגוּ, ע"י הבזויים והשפלים שבאומות. (רבותינו דרשו: פרס שהוא הצעיר בבני יפת) אִם לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נָוֶה יעשה נְוֵהֶם להיות שממה:
מו מִקּוֹל נִתְפְּשָׂה בָבֶל, נִרְעֲשָׁה הָאָרֶץ נרעדה הארץ מרוב פחד. וּזְעָקָה בַּגּוֹיִם נִשְׁמָע וקול זעקה נשמע בגויים:
כתובים
מגילת קהלת
פרק א'
כל עניני העולם הם הבל
(א) דברי קהלת בן דוד הוא שלמה, וקהלת הוא כינוי, (כמו שם ספרותי), על שם שהיה מלמד חכמה לקהל מלך בירושלם מלך שעיר המלוכה שלו היא ירושלים: (ב) הבל הבלים הבל גדולאמר קהלת הבל הבלים הכל הבל האדם, וכל הדברים שרגילים בני האדם לעמול בהם, הם כולם הבל: (ג) מה יתרון לאדם – מה רווח יש לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש בכל העמל שהוא עמל בעולם (והכונה לעמל שעמל בשביל הנאות העולם) : (ד) דור הלך ודור בא חיי האדם עוברים כצל, וכל הזמן עוברים דורות מן העולם ובאים דורות חדשים והארץ לעולם עמדת רק הארץ ממשיכה לעמוד תמיד, ואינה זקוקה לדור מסויים, אלא בני האדם עוברים ומתים, ועמלם עובר לאחרים: (ה) וזרח השמש ובא השמש והשמש גם נמצא תמיד כמו הארץ, ותמיד זורח ושוקע ואל מקומו שואף זורח הוא שם ואחר שהוא שוקע הרי הוא נמשך למקומו שהוא צריך לזרוח שם: (ה) הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סבב הולך הרוח ועל סביבתיו שב הרוח וכן הרוח תמיד קיים, פעמים הולך אל דרום, ופעמים פונה לכיוון צפון, ותמיד פונה להרבה כיוונים: (ו) כל הנחלים הלכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הלכים שם הם שבים ללכת כל הנחלים תמיד נשפכים לים, ואין הדבר מסתיים והים מתמלא מלקבל עוד, אלא לאותו מקום שהנחלים הולכים לשם הם תמיד ממשיכים ללכת: (ז) כל הדברים יגעים ועוד סיבה שהכל הבל ואין יתרון בעמל, שהדברים שהאדם רוצה בעולם מייגעים את האדם בטרחו להשיגם, כיון שרבים הם ובלתי אפשרי להשיג את כולם לא יוכל איש לדבר אין אדם שיוכל לדבר את כל מה שרוצה הוא להשיג, שרבים הם ואין אפשרות למנותם לא תשבע עין לראות ולא תמלא אזן משמע וכן א"א לראות את כולם בצורה מלאה או לשמוע את כולם: (ח) ואל תאמר שאפשר לאדם לשנות עניינים אלו, שהרי, מה שהיה הוא שיהיה איך שהיה העולם כך הוא תמיד יהיה, שא"א לשנות שום דבר מאיך שבראו ה' ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש: (ט) יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא – ואם יאמר לך אדם ראה זה דבר חדש, שהרי מעולם לא ראה דבר זה כבר היה לעלמים אשר היה מלפננו אין הדבר כן, אלא כבר היה תמיד בדורות הקודמים שהיו לפנינו, אלא שלא נתגלה כבר זמן רב: (י) אין זכרון לראשנים – ואל תאמר אעמול בשביל שיזכרוני, שאין זכרון לאנשים שחיו בדורות הראשונים (ואף שיש אנשים שזוכרים אותם, מעטים הם מאד, ביחס למספר האנשים שחיו, וגם הם לא נזכרים בצורה מלאה, אלא רק פרטים מעטים) וגם לאחרנים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרנהוכן אנשי הדורות האחרונים לא יזכרו על ידי אותם שיהיו יותר אחרונים:
עניני העולם הם הבל, ואין ראוי לאדם לעמול ולאסוף יותר מדי אלא ליהנות מחלקו, וה' נותן מידה זו לצדיקים
(יא) אני קהלת הייתי מלך על ישראל כבר הרבה זמן שאני מלך על ישראל:
(יב) ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה והחלטתי לבדוק ע"י החכמה על כל אשר נעשה תחת השמים את כל הדברים שאנשים עושים בעולם, איזה טובים הם ואיזה לא הוא ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו וראיתי שהעסק שאנשים עוסקים בו בהשגת הפרנסה וכל הדומה לזה, הוא עסק רע, אלא שאלהים נתן לבני האדם לעסוק בזה, ואין להם ברירה אלא לעסוק בזה כפי צרכם, אבל לא כדאי להאריך בזה: (יג) ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש ראיתי את המעשים שבני אדם עושים בעולם והנה הכל הבל ורעות רוח כמו לרעות ולהתעסק עם הרוח, דבר שאין לו תועלת: (יד) מעות לא יוכל לתקון המצב הזה שבני האדם מתעסקים בדברים חסרי תועלת, הוא עיוות שלא יוכלו לתקנו וחסרון לא יוכל להמנות וחסרון שלא יוכל לחזור ולהימנות כשלם: (טו) דברתי אני עם לבי לאמר חשבתי לעצמי ואמרתי אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה אני הרי הוספתי הגדלתי והוספתי אצלי חכמה בענייני העולם על כל אשר היה לפני על ירושלם יותר מכל מי שהיה לפני מלך על ירושלים ולבי ראה הרבה חכמה ודעת הלב שלי החכים הרבה: (טז) ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הוללות ושכלות ונתתי תמיד את לבי לדעת חכמה, ולדעת להבדיל בין טפשות לבין שכלות ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח ועתה אומר אני שזה גם מחשבה של הבל ורוח: (יז) כי ברב חכמה רב כעס שהחכמה גורמת לאדם צער, שמאמץ את מחשבתו, ואינו משיג כל מה שרוצה להשיג ויוסיף דעת יוסיף מכאוב:
קהלת פרק ב'
(א) אמרתי אני בלבי ומפני זה אמרתי בלבי לכה נא אנסכה בשמחה לך ותנסה את עצמך בשמחה, לראות אם היא טובה לך וראה בטוב ותראה דברים טובים ומשמחים והנה גם הוא הבל: (ב) לשחוק אמרתי מהולל השחוק נתן לי הרגשה של טפשות וחוסר ענין ולשמחה מה זו עושה והשמחה הרגשתי שאין לה סיבה, ואין בה תועלת אלא רגעית וקטנה: (ג) תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי ולבי נהג בחכמה ולאחז בסכלות החלטתי לחקור ולבדוק בעצמי את שניהם יחד, שגם אמשוך את עצמי במשתה היין, וגם אנהג בחכמה וארסן את הסכלות עד אשר אראה אי זה טוב לבני האדם לא עשיתי זאת מתוך החלטה ברורה שזה טוב, אלא באתי לנסות את כל האפשרויות, עד שאחליט מה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהם שיעשו בעולם כל ימי חייהם:
ומפרש כעת איך הלך בדרך התענוג,
(ד) הגדלתי מעשי עשיתי מעשים גדולים וחשובים בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים: (ה) עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי: (ו) עשיתי לי ברכות מים להשקות מהם יער צומח עצים יער שצומח בו עצים:
משנת ההלכה
צום גדליה
ג' בתשרי מוצאי ראש השנה הוא יום תענית הנקרא צום גדליה, והוא הנקרא בנביאים (זכריה ח) צום הַשְּׁבִיעִי על שם החֹדש, תשרי, שהוא שביעי לחדשים. והשנה שחל ג' תשרי בשבת הצום נדחה ליום א ד' תשרי.
כשהחריב נבוכדנאצר מלך בבל את בית המקדש והגלה את העם לבבל, השאיר בארץ דלת העם והפקיד עליהם את גדליהו בן אחיקם. והיהודים אשר ישבו במואב, בעמון ובאדום ובשאר הארצות, כשמעם כי נתן מלך בבל שארית ליהודה וכי הפקיד עליהם את גדליהו - וישובו אל ארץ יהודה ויעבדו את הכרמים אשר נתן להם מלך בבל, ותהי להם הרוָחה אולם מלך בני עמון, שעינוֹ היתה צרה בשארית יהודה, שלח את ישמעאל בן נתניה להכות נפש את גדליהו, ובחֹדש השביעי בא ישמעאל אל גדליהו למצפה. ואף כי הוגד לגדליהו שישמעאל זומם לרצחו, לא האמין לדבר, שלא רצה לקבל לשון הרע, וקבל את ישמעאל בכבוד. וישמעאל הרג את גדליהו ואת רוב היהודים אשר היו אתו שם, ואת הכשדים אשר השאיר אתו מלך בבל. היהודים הנשארים בארץ חששו מנקמת מלך בבל וברחו למצרים. וכך נתפזרה שארית הפליטה והארץ נשארה שממה.
לזכר צרות אלו קבעו את 'צום השביעי', ביום הריגת גדליהו בחֹדש השביעי, שכשנהרג גדליה כבתה גחלת ישראל האחרונה ששרדה אחר החרבן הראשון, ושארית יהודה גלתה מארץ ישראל, ונהרגו אלפים רבים מישראל ועל אותו הצום אמרו רבותינו: 'ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשרפת בית אלקינו'. שכשם שקבעו צום על חרבן בית המקדש, כך קבעו צום על מות גדליה.
דיני הצום
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה