מקרא
בראשית פרק מט
(כט) וַיְצַו אוֹתָם צוה לכולם עתה שיקברו אותו אל המערה כאשר השביע ליוסף, כי פחד אולי לא יתן פרעה רשות ליוסף לצאת מן הארץ שלא יתעכב בארצו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי ושאוני[1]אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי:
(ל) בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי מפני שישבו בארץ אחרת ימים ושנים הודיעם שאברהם ציוה שיהיה המקום ההוא בית הקברות לאחוזת עולם, ושיהיה להם טענה כנגד בני חת אם יערערו לַאֲחֻזַּת קָבֶר נתכוון הכתוב לרמוז כי ביעקב נשלמה כונת הצדיק, כי לשלשתם קנאה ולא יקברו בה עוד איש ועל כן לא צוה יוסף שיקברו אותו במערה עם אבותיו [2]:
(לא) שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ מכיון שלא היה בקבורת אמו לכן כדי לא להאריך לא אמר קברתי את יצחק אל הזכירו ביחד עם קבורת רבקה[3] וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה:
(לב) מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת לפי שלא היה עפרון חי באותו הזמן ובשביל שלא היה יוסף בעת המכירה פירש לו כל הענין מה יאמר אל היורשים אם ימאנו[4]:
(לג) וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה הכניסן במטתו כי עד עתה היה יושב כדכתיב וישב על המטה[5] וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:
בראשית פרק נ
(א) וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ באה בכיה זו מרוב אהבה מפעולת טבע הלב שנפעם הרבה בשעת פרידתו ממנו ונפל עליו ונשק לו נשיקה של פרישות בבכי[6]:
(ב) וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו ענין החנטה היה שהיו מרקחים אותו בבשמים וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים שציוו לעשות כן כי היו בקיאים בחכמת הטבע לא שיגעו הרופאים בגופו[7] אֶת יִשְׂרָאֵל:
(ג) וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם ארבעים יום של חנטה ושלושים יום לאבלות[8]:
(ד) וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ נָא והוא לא דבר לפרעה כי אין לבא אל שער המלך בבגדי אבל שהיה לבוש[9] בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר:
(ה) אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר וכך אמר לי - הִנֵּה אָנֹכִי מֵת ואחרי מותי - בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי כך אמר לי אבא וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה לכאן למצרים ואל ידאג שאני מניח את ארצו לגמרי:
(ו) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ:
(ז) וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ח) וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן:
(ט) וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים כדי להשמר בדרך ושלא יעכבום על הקבורה עשו ובניו, כי יוסף היה יודע זדון לבם[10] וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד:
(י) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים נראה שלשם באו לקראתו אלופי עשו, ונשיאי ישמעאל, ובני קטורה, ובני ארם, שהם גם הם היו קרוביהם, שהיו השבטים מבנות לבן, וכל ריעיו ושכיניו ומיודעיו ובני בריתו שבארץ כנען, והתחילו לבכותו גם הם עמהם. כי כן דרך כשבא אחד מקרובי המת ובוכה, בוכים כולם עמו, ולכך עשה שם אבילות שבעה ימים[11]:
נביא
ירמיה פרק יח
ד וְנִשְׁחַת הַכְּלִי התקלקלה צורת הכלי. אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה בַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר וְשָׁב וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּלִי אַחֵר עשה שוב צורת כלי. כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר לַעֲשֹוֹת כפי שרצה:
ה וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמוֹר:
ו הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשֹוֹת לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְקֹוָק הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל האם לא אוכל לעשות לכם, כפי שהיוצר עושה לכלי?!:
ז רֶגַע ברגע אחד. אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ לעקור. וְלִנְתוֹץ לשבור. וּלְהַאֲבִיד:
ח וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ חזר בתשובה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אתחרט על הרעה. אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשֹוֹת לוֹ:
ט וְרֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ:
י וְעָשָׂה הָרַע בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי וְנִחַמְתִּי עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְהֵיטִיב אוֹתוֹ:
יא וְעַתָּה אֱמָר נָא אֶל אִישׁ יְהוּדָה וְעַל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵר עֲלֵיכֶם רָעָה אני יוצר להביא עליכם רעה.
וְחשֵׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבָה שׁוּבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְהֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם ומעשיכם. (הרעים):
יב וְאָמְרוּ נוֹאָשׁ אנו מתייאשים מלעשות הטוב בעינך. כִּי אַחֲרֵי מַחְשְׁבוֹתֵינוּ נֵלֵךְ וְאִישׁ שְׁרִרוּת לִבּוֹ הָרָע נַעֲשֶׂה לפי מראה ליבנו הרע נעשה:
יג לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק שַׁאֲלוּ נָא בַּגּוֹיִם מִי שָׁמַע כָּאֵלֶּה מי שמע שעושים מעשים רעים כמוכם? שַׁעֲרֻרִת עָשְׂתָה מְאֹד דבר מגונה מאוד. בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל:
יד הֲיַעֲזֹב מִצּוּר שָׂדַי שֶׁלֶג לְבָנוֹן היתכן שיעזבו מים הזורמים מהסלע שבשדה, שהופשרו מהשלג שבלבנון?! (משל לעזיבת יְקֹוָק , שהוא מקור מים חיים) אִם יִנָּתְשׁוּ מַיִם זָרִים קָרִים נוֹזְלִים היתכן שיעזבו מים הבאים בצנורות ממקום רחוק?! (לכן קרא להם זרים, שהם באו מרחוק):
טו כִּי שְׁכֵחֻנִי עַמִּי בנ"י שכחו את יְקֹוָק , לַשָּׁוְא יְקַטֵּרוּ ומקטרים לע"ז, וַיַּכְשִׁלוּם בְּדַרְכֵיהֶם שְׁבִילֵי עוֹלָם אמרו ששבילי עולם הדרכים הטובות הם מכשול. לָלֶכֶת נְתִיבוֹת דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה כדי ללכת בנתיבות, בדרכים לא סְלוּלוּת, לא טובות:
טז לָשֹוּם אַרְצָם לְשַׁמָּה לשים את א"י לשממה. שְׁרִיקוֹת עוֹלָם שישרקו מרוב תמהון.
כֹּל עוֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיָנִיד בְּרֹאשׁוֹ כל מי שיעבור בא"י, ויראה השממה, ישתומם, ויניד בראשו כִּמְנַחֵם את הארץ:
יז כְּרוּחַ קָדִים רוח מזרחית, חזקה אֲפִיצֵם לִפְנֵי אוֹיֵב אפזר אותם לפני האוייב. עֹרֶף וְלֹא פָנִים אֶרְאֵם בְּיוֹם אֵידָם אראה את העורף במנוסתם, ביום השבר והפורענות:
יח וַיֹּאמְרוּ לְכוּ בואו. וְנַחְשְׁבָה עַל יִרְמְיָהוּ מַחֲשָׁבוֹת רעות להמיתו. כִּי לֹא תֹאבַד תּוֹרָה מִכֹּהֵן וְעֵצָה מֵחָכָם וְדָבָר מִנָּבִיא שהרי ישנם עוד כהנים, חכמים ונביאים, מלבד ירמיהו. לְכוּ וְנַכֵּהוּ בַלָּשׁוֹן נלשין עליו למלך, שיהרגהו. וְאַל נַקְשִׁיבָה אֶל כָּל דְּבָרָיו לא נצטרך עוד, להקשיב לדבריו:
כתובים
דניאל פרק א
(יא) וַיֹּאמֶר דָּנִיֵּאל אֶל הַמֶּלְצַר שמסדר את מנות האוכל אֲשֶׁר מִנָּה שַׂר הַסָּרִיסִים עַל דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה: (יב) נַס תנסה נָא אֶת עֲבָדֶיךָ יָמִים עֲשָׂרָה וְיִתְּנוּ לָנוּ מִן הַזֵּרֹעִים מן קטניות וזה בדרגה פחותה מהפת בג שקיבלו שאר הנערים וְנֹאכְלָה וּמַיִם וְנִשְׁתֶּה: (יג) ולאחר עשרה ימים וְיֵרָאוּ לְפָנֶיךָ מַרְאֵינוּ וּמַרְאֵה הַיְלָדִים הָאֹכְלִים אֵת פַּתְבַּג הַמֶּלֶךְ וְכַאֲשֶׁר תִּרְאֵה ולפי מה שתראה עֲשֵׂה עִם עֲבָדֶיךָ ואם נראה פחות טוב, אז נאכל את פת בג המלך ונשתה את יין המלך: (יד) וַיִּשְׁמַע לָהֶם לַדָּבָר הַזֶּה וַיְנַסֵּם יָמִים עֲשָׂרָה: (טו) וּמִקְצָת יָמִים עֲשָׂרָה נִרְאָה מַרְאֵיהֶם טוֹב וּבְרִיאֵי בָּשָׂר יותר מִן כָּל הַיְלָדִים הָאֹכְלִים אֵת פַּתְבַּג הַמֶּלֶךְ: (טז) וַיְהִי הַמֶּלְצַר נֹשֵׂא אֶת פַּתְבָּגָם וְיֵין מִשְׁתֵּיהֶם הוא היה לוקח את מנתם לעצמו וְנֹתֵן לָהֶם זֵרְעֹנִים: (יז) וְהַיְלָדִים הָאֵלֶּה אַרְבַּעְתָּם נָתַן לָהֶם הָאֱלֹהִים מַדָּע וְהַשְׂכֵּל ידיעה והשכלה בְּכָל סֵפֶר וְחָכְמָה וְדָנִיֵּאל הֵבִין יותר משאר הנערים שהיה גם מבין בְּכָל חָזוֹן ופתרון וַחֲלֹמוֹת: (יח) וּלְמִקְצָת הַיָּמִים אֲשֶׁר אָמַר הַמֶּלֶךְ לַהֲבִיאָם לפניו וַיְבִיאֵם שַׂר הַסָּרִיסִים לִפְנֵי נְבֻכַדְנֶצַּר: (יט) וַיְדַבֵּר אִתָּם הַמֶּלֶךְ וְלֹא נִמְצָא מִכֻּלָּם כְּדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: (כ) וְכֹל דְּבַר חָכְמַת בִּינָה אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ מֵהֶם הַמֶּלֶךְ וַיִּמְצָאֵם עֶשֶׂר יָדוֹת חכמים פי עשרה עַל כָּל הַחַרְטֻמִּים אלו ששואלים במתים הָאַשָּׁפִים אלו שדוחקים במזל אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּתוֹ: (כא) וַיְהִי דָּנִיֵּאל בגדולה בבל עַד שְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ הַמֶּלֶךְ:
משנת ההלכה
מלאכת דש
א. מותר לאכול פירות הדר ע"י כפית אע"ג שעי"כ נסחט הפרי ורגילים לשתות המשקה[12] (שש"כ פ"ה הע' מב)
ב. החולב חייב משום מפרק, דבהמה נחשבת גדולי קרקע לענין זה[13]. (רמב"ם שם ה"ז) לפיכך אם חולב לשתיה חייב. ואם חולב לתוך קדרה של אוכלין עד שנבלע תיכף באוכל דינו כמו שנתבאר לעיל[14]. ומ"מ מותר לומר לנכרי לחלוב הבהמות, דמשום צער בעלי חיים דהוי איסור דאורייתא לא גזרו חכמים על איסור אמירה לנכרי ומ"מ אסור לשתות את החלב בשבת (שו"ע סי' ש"ה סעי' כ): ואם אין שם נכרי והבהמה מצטערת מותר לחלוב באופן שהכלב יילך לאיבוד (חזו"א סי' נו ס"ק ד)
ג. אף הוצאת החלב מהאשה בשבת יש בו משום מפרק ולפיכך אסור לאשה לקלח את חלבה לתוך כלי ליתן לתינוק אא"כ התינוק חולה ומסוכן ובדרך הנקה אין כלל משום מלאכה שהרי הוא מעשה אכילה[15] (שו"ע סי' שכח סעי' לד)
ד. אשה שמצטערת מרוב חלב שבדדיה, מותר להוציא החלב על הקרקע בין בידיה ובין ע"י משאבה ידנית דאז הוי מלאכה שא"צ לגופה, והתירו במקום צער אבל אסור לקבל החלב בכלי אא"כ שם בו דבר הפוגם שעי"כ ילך לאיבוד. וכן אסורה לקלח על איזה כאב, דאז הוי צריכה לגופה (שו"ע שם סעי' לה וחיי אדם סעי' ט)
ה. חלות דבש שריסקן מע"ש, אם הם עדיין מחוברים בכוורת, אע"ג שאסור לתלוש החלות (עיין מלאכת קומר) מ"מ מותר לאכול דבש הצף על גבו והזב ממנו בשבת, ומכ"ש כשכבר תלשן, אבל אסור לסחטן ולרסקן אפי' אם נתלשו והוציאו חוץ לכוורת. ואם ריסק, חייב, שהרי הוא בכלל מפרק[16]. ואם לא ריסקן מע"ש, אף דבש הזב ממנו מעמצמו אסור, דגזרינן שמא ירסק, ודבש הצף בכוורת, לעולם מותר (שו"ע סי' שכ"א יג ומ"ב ס"ק מח):
ו. בגד שנבלע בו יין ושאר משקין, הסוחטו חייב משום דש. ולכן אם נשבר כלי עם משקין, אסור לאסוף את המשקה ע"י בגד או ספוג כדי שיבלע בו המשקה לסחטו. ואפי' אם דעתו להמתין לסחטו עד מוצ"ש, אסור, דגזרינן שמא יסחוט בשבת, כיון שעושה בשביל המשקה. אבל אם נשפכו במקום שהמשקים אינם ראויים וודאי ילכו לאיבוד , מותר לנקותו ולקנחו במפה ולא גזרינן שמא יסחוט, דכיון דמשליך המשקין לאיבוד, אין בו איסור דאורייתא (חיי אדם שם סעי' יב) ועיין מלאכת מלבן שאר פרטי הדינים בענין זה
ז.
ח.
[1] רמב"ן
[2] רמב"ן
[3] רמב"ן
[4] חזקוני
[5] רשב"ם
[6] העמק דבר
[7] רבינו בחיי
[8] רבינו בחיי
[9] ספורנו
[10] רבינו בחיי
[11] חזקוני
[12] רשז"א- התיר משתי טעמים א) יש היתר אם בסוף כל האוכל יושב ביחד אם המשקה דהוי כמשקה הבא לאוכל (ולכאורה המחמיר בזיתים וענבים תע"ב אבל במקום צורך מותר), ב) כל המעשה הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה בתרי דרבנן חדא דתותים ורימונים רק דרבנן ועוד דדרך חתיכה זה כלאחר יד (ואף שיש לעיין אם הכל בקערה בסוף אם זה נקרא לא ניחא ליה וא"כ לכאורה אין לסמוך על זה בזיתים וענבים אא"כ המשקה הולך לאיבוד)
[13] אמנם עיין ברמ"ך מובא בכס"מ שם שהקשה דבהמה אינה גידולי קרקע וכן דעת הרמב"ן כתובות ס ע"א שאין חליבה אסורה מן התורה אלא רק מדרבנן וכן משמע דעת הרשב"א שבת צה ע"א וכן משמש מן התוס' שבת עג ע"ב ד"ה מפרק עיי"ש ודעת ר"ת שם שחייב משום ממחק שהחולב ממחק הדד ומחליקו ועיי"ש בחי' החת"ס ועיין בחי' הרמב"ן שם צה ע"א וז"ל "אי קשיא והא אמרי' בפ' כלל גדול (ע"ה א') אין דישה אלא בגדולי קרקע ומפרק תולדה דדש הוא, וי"ל דישה בעצמו של פרי ליתא אלא בגדולי קרקע אבל להוציא ממנו פירות מכונסים וטמונים בתוך כיס שלהן כגון חולב דומיא דדישת גדולי קרקע היא, ואפשר דבכלל גדולי קרקע בהמה, שמצינו שנקראו כן בקצת מקומות כדאמרי' (עירובין כ"ז ב') מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע והיינו בקר וצאן, א"נ ר' אליעזר הוא דסבר הכי אבל רבנן דפטרי קסברי אין דישה אלא בגדולי קרקע ורבנן אכולהו פליגי דאי לא למה ליה למיתנייה הכא, ומחלוקת היא בין הראשונים, ורבינו חננאל סייע דברי האומרין דחולב ומחבץ ומגבן דברי הכל הוא מדאמרי' בכתובות (ס' א') וביבמות (קי"ד א') יונק מפרק כלאחר יד הוא הא חולב ממש מפרק גמור הוא"
[14] ומ"מ בשבת יש בו משום מוקצה (שו"ע הרב סי' שה סעי' לב)
[15] ארחות שבת הערה נב
[16] אמנם בחיי אדם שם סעי' י כתב "ואפשר דחייב דהוי כדש"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה