מקרא
בראשית פרק מז
(יב) וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף לפי מה שמצטרך לבני הבית[1]:
(יג) וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ משתגע כאדם שלא ידע מה יעשה[2] אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב:
(יד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה סיפר הכתוב מעלת יוסף וחכמתו וצדקתו, שליקט הכל והביא לבית פרעה, ולא עשה לעצמו אוצרות כסף וזהב[3] ולא הורה לעצמו הוראת היתר בכל ימלו לקחת דבר לעצמו[4]:
(טו) וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם הזכירו לו זה, כי אמרו אחרי שתם הכסף גם מארץ כנען ולא יבאו עוד אליך לשבור וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף ותמיתנו חנם ותשאר התבואה בידך ואין קונה[5]:
(טז) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף:
(יז) וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם זן אותם[6] בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא:
(יח) וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לביאת יעקב והיא רביעית לרעב שהרי התבואה שנשארה מן השובע והכסף שבידם הספיק להם שלש שנים וברביעית נתנו מקניהם ובחמישית אדמתם ובששית גופם ובשביעית נתן להם זרע וזרעו ולקטו בשמינית תבואה מן השדה ופסק הרעב[7] וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ:
(יט) לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ כי אדמה שאין בה בני אדם הרי היא מתה, שאין מי שיחרוש ויעבוד אותה, ואינה עושה פירות[8] קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם:
(כ) וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה:
(כא) וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ שלא יאחזו עוד בקרקע לפי שקנה אדמתם, או שמא לאחר זמן יחזור כל איש בקרקע שלו לומר זו ירושתי מאבותי ולפיכך העבירם שלא תהא להם שום טענה עכשיו כי כל אחד ואחד גר בשל עמיתו[9]:
(כב) רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים כמרי העבודה זרה[10] לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים שיקבלו חלק בלחם כך וכך ליום מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם חלקם[11] אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם:
(כג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה ואם כן אתם עבדיו וחייבים לעבוד את האדמה שקניתי לו והוא חייב לתת מזונותיכם והזרע לזרוע הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָהאתם עבדיו עבדו את האדמה שהיא שלו[12]:
(כד) וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם אחת לְזֶרַע הַשָּׂדֶה והשניה וּלְאָכְלְכֶם והשלישית וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם שפחותיכם ועבדיכם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם והחמישית לפרעה[13]:
(כה) וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה ולא לך[14]:
(כו) וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה:
(כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ קנו בה אחוזה ונחלה כי הם לא מכרו כלום, כי כמו שלא מכרו הכהנים שהיה להם חוק מאת פרעה, כך יוסף כלכל אחיו ולא מכרו כלום, והיתה הארץ להם לאחוזה[15] וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד:
חסלת פרשת ויגש
נביא
ירמיה פרק יד
כא אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ אל תרחיק ותבזה את ישראל שלא יהיה חילול שם יְקֹוָק . אַל תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ אל תוריד את "כסא כבודך" שכבוד יְקֹוָק לא יתחלל בגויים. זְכֹר אַל תָּפֵר בְּרִיתְךָ אִתָּנוּ זכור ואל תבטל את בריתך אתנו:
כב הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים האם יש בע"ז שהיא הבל שיכולים להוריד גשם?! וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִבִים האם בכוח השמים עצמם להוריד גשם?! הֲלֹא אַתָּה הוּא יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ לך נקווה שתתן מטר לארץ. כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה:
ירמיה פרק טו
א וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה אינני רוצה אותם. שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ שלח אותם בנבואתך, מלפני ויצאו לגלות:
ב וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא להיכן נצא? וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶּׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי כל אחד, ימות במיתה הראויה לו: מָוֶת רגיל, בחרב, ברעב או בשבי:
ג וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם אַרְבַּע מִשְׁפָּחוֹת אמנֶה עליהם 4 סוגי ענשים. נְאֻם יְקֹוָק אֶת הַחֶרֶב לַהֲרֹג וְאֶת הַכְּלָבִים לִסְחֹב לִגְרוֹר הגופות אחר מיתתם. וְאֶת עוֹף הַשָּׁמַיִם וְאֶת בֶּהֱמַת הָאָרֶץ לֶאֱכֹל וּלְהַשְׁחִית העוף לאכול, והבהמות להשחית הגופות:
ד וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לזְועָה. לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ כל הממלכות שישמעו הרעה של ישראל יזוּעוּ וְיִרְעַדוּ מפחד. בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל אֲשֶׁר עָשָׂה בִּירוּשָׁלָם בגלל מעשים, כמו שעשה המלך מנשה בירושלים:
ה כִּי מִי יַחְמֹל עָלַיִךְ יְרוּשָׁלַם וּמִי יָנוּד לָךְ מי ינוד בראשו לנחם אותך. וּמִי יָסוּר לִשְׁאֹל לְשָׁלֹם לָךְ לשאול בשלומך:
ו אַתְּ נָטַשְׁתְּ אֹתִי נְאֻם יְקֹוָק אָחוֹר תֵּלֵכִי את עזבת, והלכת לאחור מֵיְקֹוָק . וָאַט אֶת יָדִי עָלַיִךְ וָאַשְׁחִיתֵךְ הטתי את ידי להכות ולהשחית אותך. נִלְאֵיתִי הִנָּחֵם עייפתי כבר, מלהתחרט על הרעות, שחשבתי להביא עליך:
ז וָאֶזְרֵם בְּמִזְרֶה בְּשַׁעֲרֵי הָאָרֶץ אפזר בנפה את בנ"י לִגְלוֹת בערי הארץ. שִׁכַּלְתִּי אִבַּדְתִּי אֶת עַמִּי מִדַּרְכֵיהֶם לוֹא שָׁבוּ גם אחר ששכלתי ואבדתי אותם (שקבלו הפורענות) לא שבו מדרכם הרעה:
ח עָצְמוּ לִי אַלְמְנוֹתָיו מֵחוֹל יַמִּים האלמנות התרבו בעיני, יותר מחול הים. הֵבֵאתִי לָהֶם עַל אֵם בָּחוּר שֹׁדֵד בַּצָּהֳרָיִם הבאתי על ירושלים בחורים שודדים בצהרים. הִפַּלְתִּי עָלֶיהָ פִּתְאֹם עִיר וּבֶהָלוֹת הפלתי על ירושלים, קבוצות חיילים ובהלה גדולה:
ט אֻמְלְלָה יֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה נכרתה האשה מרובת הבנים (משל, לכריתת 7 משפחות במלכות ישראל) נָפְחָה נַפְשָׁהּ דאבון נפש מפח נפש. בָּא שִׁמְשָׁהּ בְּעֹד יוֹמָם שקעה השמש, בעוד היום גדול (ריבוי ותכיפות הצרות). בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה התביישה. וּשְׁאֵרִיתָם לַחֶרֶב אֶתֵּן שארית הבנים של יולדת השבעה אתן לחרב האוייבים לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם נְאֻם יְקֹוָק :
י אוֹי לִי אִמִּי כִּי יְלִדְתִּנִי אוי לי שנולדתי. אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן לְכָל הָאָרֶץ כולם רבים איתי. לֹא נָשִׁיתִי וְלֹא נָשׁוּ בִי כֻּלֹּה מְקַלְלַוְנִי לא לוויתי מהם, ולא הלוותי להם ממון, (אין ביננו מריבות ממוניות) ואעפ"כ כולם מקללים ומבזים אותי:
יא אָמַר יְקֹוָק אִם לֹא שֵׁרִיתִיךָ לְטוֹב יְקֹוָק נשבע שישאיר לטובה את ירמיהו אִם לוֹא הִפְגַּעְתִּי בְךָ יְקֹוָק נשבע שיבקשו בנ"י ממך להתפלל עליהם. בְּעֵת רָעָה וּבְעֵת צָרָה אֶת הָאֹיֵב בבא האוייב עליהם:
יב הֲיָרֹעַ בַּרְזֶל בַּרְזֶל מִצָּפוֹן וּנְחשֶׁת התשבור חרב הברזל שלכם, את החרב הבאה מצפון (מבבל) שעשויה מברזל ונחושת יחד?! (נמשל: לא תוכלו לנצח את נבוכדנצר):
כתובים
(טז) זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ כשחושבת לקנות שדה, לא שקטה עד שקונה אותו מִפְּרִי כַפֶּיהָ נָטְעָה כָּרֶם משכר מעשיה נוטעים לה כרם: (יז) חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ חוגרת בחוזק את מתניה, מתגברת לעשות מלאכתה וַתְּאַמֵּץ זְרוֹעֹתֶיהָ ומחזקת זרועותיה במלאכה: (יח) טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ התיעצה שטוב הסחורה שהיא עוסקת בה לֹא יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ אז לא מכבה את הנר בלילה ועוסקת בה גם בלילה: (יט) יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר אפילו שעושה סחורה לא עוזבת את מלאכת הנשים, אוחזת בכלי של הפשתן וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ וידיה אוחזות פלך טוית חוטים: (כ) כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי ידיה פורסות לחם לעני וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן הושיטה יד לתת צדקה: (כא) לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג לא מפחדת על בניה מהשלג כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים כי כל בני ביתה לבושים בגדים טובים וצבועים בתולעת שני: (כב) מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ מצעים יפים למיטה היא עשתה לעצמה שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ היא לבושה פשתן וצבוע בארגמן: (כג) נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּמכירים את בעלה כשיושב בשערים, שהוא מיוחד בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ מפני שיושב עם הזקנים בשער: (כד) סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר היא עושה סדין והיא מוכרת אותו וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִיוהחגורה שעשתה נותנת לסוחר שימכור בשבילה: (כה) עוֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ מלבושה חוזק ויופי וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן שמחה ביום מיתתה ולא מפחדת ממנו: (כו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה מה שמדברת זה בחכמה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ מלמדת לעשות חסד: (כז) צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ מסתכלת בדרך בני ביתה להדריכם בדרך הישרה וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל ולא אוכלת בעצלות אלא בזריזות: (כח) קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ ולכן קמו בניה ושבחו אותה בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ ובעלה שבח אותה, וכך אומרים: (כט) רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל הרבה נשים עשו עושר וגדולה וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה ואת היית יותר גדולה מכולם: (ל) שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי החן והיופי זה שקר והבל אין בהם תועלת כ"כ גדולה שישבחו אשה בשביל זה אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל אבל אשה שהיא יראת ה' אותה צריך לשבח: (לא) תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ תנו לה מה שמגיע לה בשביל מעשיה וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ וישבחו אותה במקום מושב החכמים על מעשיה:
משנת ההלכה
א. הסוחט זיתים וענבים וצמוקים, חייב משום דש, שהרי כל אלו עומדין למשקין[16]. ואף הצמוקין אע"פ שעומדים לאכילה, מ"מ כיון שסוחט למשקין, שם יין עליו, והרי כ"ז דומה ממש לדש, דמכח הסחיטה מפריד המשקה מן החרצן כמו הגרעינים מן השבלין ואם יצאו מעצמן, אסורים אפילו לא היו עומדים אלא לאכילה. (שו"ע או"ח סי' שכ סעי' א חיי אדם שם סעי' ב):
ב. תותים ורמונים, אסור לסחטן מדרבנן; ואם יצאו מעצמן, אם עומדים לאכילה, מותר; ואם עומדים למשקים, אסור (שו"ע שם)
ג. שאר פירות שאין דרך כלל לסחטן, י"א שכיון שמתכוין להוציא משקה, חייב. (חיי אדם שם סעי' ג בדעת רש"י) וי"א שמותר לסחטן (שו"ע שם) וי"א שבמקום שנהגו לסחוט איזה פירות לשתות מימיו מחמת צמא או תענוג, דינו כתותים ורמונים; אבל אם נהגו לסחטו לרפואה לבדו, אין לחוש (רמ"א שם) ולכן צריך ליזהר שלא לסחוט שום פרי בימינו שרבים הפירות שרגילים לפעמים לסוחטם, ומכ"ש אם סוחט פירות שדרך מקצת מקומות לעשות מהן משקה, ואילו היה בשאר מדינות פירות לרוב, היו ג"כ עושין מהן משקה, אסור לכו"ע[17]. (חיי אדם שם)
[1] ת"א ת"י רש"י
[2] אבע"ז
[3] רמב"ן
[4] ספורנו
[5] רמב"ן
[6] ת"א
[7] חזקוני
[8] פי' ר' יוסף בכור שור
[9] ספורנו
[10] ת"א ת"י רש"י אבע"ז
[11] ת"א
[12] ספורנו
[13] חזקוני
[14] פי' הטור
[15] פי' ר' יוסף בכור שור
[16] זהו לשון החיי אדם ומשמע מלשון זה שכל דבר שעומד למשקה יהיה בו איסור דאורייתא וא"כ בימינו הסוחט פירות הדר וכיו"ב יהיה בו חיוב דאורייתא שהרי עומדים למשקה כזיתים וענבים (וכן משמע בחזו"א סי' נה ס"ק ד) אמנם עיין בפמ"ג בפתיחה לסי' שכ דס"ל שאין הדבר תלוי במה שרגילות לסוחטו במשקה אלא במה שהחשיבה התורה למשקה ואינו אלא בזיתים וענבים שהחשיבתם התורה למשקה אבל שאר פירות אפילו יהיה הדרך לסוחטם אין בהם איסור דאורייתא כיון שאינם משקה
[17] ועיין בחיי אדם שם סעי' ה וז"ל" בש"ע מתיר לסחוט לימעניס שקורין ציטרין קודם שנכבשו לתוך המים לשתות עם צוקער, כיון שאין דרך לשתותו לבדו. וכל זה בזמן הש"ע אף שהיו סוחטין ציטרין למאות ולאלפים, לא היה רק לטבל בו בשר ושאר מאכלים. אבל בזמה"ז שידוע שממלאים חביות למאות לשתות עם "פאנס", וכן בכל מקום ומקום סוחטין למשקה "פאנס", צ"ע גדול אם מותר לסחטן בשבת כדלעיל סי' ב'. ואינו מועיל ההיתר לדידן, דהוא איסור דאורייתא". (ולפי דעת הפמ"ג הנ"ל שאין שם משקה מן התורה אלא על זיתים וענבים א"כ לא יהיה בלימון איסור דאורייתא ואפילו איסור דרבנן לא יהיה בו גם בימינו כיון שגם בימינו אין הדרך לשתותו לבדו אבל לטעם השני שכתב בב"י להתיר שלא נעשה אלא לטבל א"כ בימינו שנעשה גם לשתיה יהיה אסור)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה