מקרא
בראשית פרק מט
(טז) דָּן יָדִין עַמּוֹ לפי שהיה הולך תמיד אחר הדגלים בימי משה גם בימי יהושע כדכתיב והמאסף הולך אחר הארון והיה צריך להלחם עם כל הרודפים אחריהם שהרי גבורים היו, לכך אמר דן ידין עמו פי' ינקום נקמת עמו כאחד שבטי ישראל, כמו כי ידין ה' עמו[1] כְּאַחַד בשביל כל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
(יז) יְהִי דָן נָחָשׁ וגבורתו תהיה משונה כגבורת נחש שממית בדבר קל כמו שמצינו בשמשון בלחי חמור הכיתי אלף איש[2] עֲלֵי דֶרֶךְ שהיה דן אחרון לדגלים, וגם בארץ ישראל היה עומד על הגבול, כדכתיב "כל ישראל מדן ועד באר שבע". וכשהיו שונאים באים על ישראל, בו פוגעים תחילה, והוא נלחם בהם, ומונע בהם אותם מלעבור. כנחש העומד על הדרך כבריח ומונע את העוברים שְׁפִיפֹן המין הקטן שבנחשים נקרא שפיפון[3] עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס כאשר ישוך הנחש בעקב הסוס, יגביה הסוס ראש ורגליו[4] וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר כך דן - כשהיו השונאין פוגעין בו היה נלחם בהם ומשיבם אחור, שלא יכנסו בארץ ישראל[5]:
(יח) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְקֹוָק דן קויתי ה' שיושיעך וישגבך על אויבך. ד"א לישועתך שתעשה שתושיע את ישראל כדכתיב והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים[6]:
(יט) גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ גדודי ישראל יגודו אחריו כשיהיו הולכים למלחמות יהושע שנאמר חלוצים תעברו לפני אחיכם וְהוּא יָגֻד עָקֵב בשובו מן המלחמה יגד גדודו אחר עקב שונאי ישראל, כדרך הגבורים כשהן יוצאין למלחמה יוצאין תחלה ובחזרה הם אחרונים לשמור את החוזרים מן המלחמה פן ירדפו האויבים אחריהם[7]: ס
(כ) מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ מאשר היו מביאין שמן זית ומטגנים מאכלם בשמן. וכן אמר משה ברוך מבנים אשר. יברכוהו ישראל ויהי רצוי להם לפי שטובל בשמן רגלו וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ מס של שמן היו גובין ממנו מלכי ישראל למשוח בו לעדן את בשרם כדאמרינ' במנחות אנפיקונון שמן זית שלא הביא שליש ולמה סכין אותו שמשיר את השער ומעדן את הבשר. כמו היתה לי עדנה בשר חלק[8]: ס
(כא) נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה גבורים קלים במלחמה כאילות כדכתיב וכצבאים על ההרים למהר[9] וכן יש לפרש ארצו של נפתלי מבכרת ומבשלת פירותיה כאילה זו שממהרת לרוץ[10] הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר בשובם מן המלחמה ממהרים מתוך קלותם לבשר בשורות משופרות של נצחון המלחמה[11] וכן יש לפרש משם באות בשורות טובות לעולם, שמי שבא מארץ נפתלי אמר כבר ראיתי ענבים מבושלים, ותאנים ורמונים גמורים, וכן ראיתי כבר פרחים וסמדר, והבריות שמחות, ויפה בעיניהם כשהעולם מתחדש ומתבכר ופירות חדשות באות לעולם[12]: ס
(כב) בֵּן פֹּרָת הפורה וגדל יוֹסֵף ועל מה הוא גדל בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן גדל ורבה על עין להסתכל למעלה מן העין בקומתו וביופיו בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר מלשון ראיה שהיו בנות מצרים צועדות והולכות לראותו כמו אשת פוטיפר וחברותיה ומתוך כך -:
(כג) וַיְמָרֲרֻהוּ מיררו את חייו וָרֹבּוּ הטילו רבב מתוך שנתנה אשת פוטיפר עיניה בו השליכוהו בבית האסורים וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים מדמה הפסוק לשון הרע של פוטיפר לחצים כדכתיב חץ שחוט לשונם מרמה דבר[13]:
(כד) וַתֵּשֶׁב ושבה נבואתו של יוסף להתקיים שאחיו ישתחוו לו בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ בשביל שאיתנו של הקב"ה היתה לו לקשת ולמבטח מכיון שקיים את התורה בסתר וַיָּפֹזּוּ נתעטרו בפז כלומר זהב זְרֹעֵי יָדָיו לירש מלוכה וזהו רמז לנתינת הטבעת על ידו וזאת היתה לו מִידֵי הקב"ה שהוא אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם עלה להיות רֹעֶה ולזון ולפרנס אֶבֶן אב ובן כלומר יעקב ובניו זרעם של -[14] יִשְׂרָאֵל:
(כה) מֵאֵל אָבִיךָ בא לך על זאת והוא מכאן ולהבא - וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי עם הקב"ה היה לבך כשלא שמעת לדברי אדונתך והוא וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל של גשם ומטר, ומגד תבואת שמש בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת שיהא הטל עולה מן התהום, להשקות את ארצך. וגם בשעה שיהיו הגשמים יורדין מן השמים, יעלה תהום נגדו, כמו שאמרו רבותינו אין לך טפח שיורד מלמעלה שאין טפחיים עולין מלמטה, כדכתיב "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך" בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם שלא יהא רחם של נשיו ובהמה משכל, אלא ילדו בעתם ובזמנם, לא יהו מפילות, והשדים יספיקו חלב הרבה לגדל הוולדות, ולא יהו צומקות[15]:
(כו) בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ יתווספו עַל בִּרְכֹת שבירכו הוֹרַי עַד תַּאֲוַת וברכות אלו התאוו להם גִּבְעֹת עוֹלָם גדולי אומות העולם עשיו וישמעאל ובניו ובני קטורה[16] תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף שיהיו כל בניו לכלל הברכה ולכלל ירושת הארץ וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו יוסף, שהיה מופרש ומובדל מאחיו, כמו "וינזרו מקדשי בני ישראל". ואעפ"י שכל אחיו היו כמו כן הם וזרעם בברכת הארץ, מכל מקום הוא זכה יותר מכולם, שנטל שני חלקים[17]: פ
(כז) בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף כזאב שטורף ובורח ואינו מתעכב על טרפו, כי לא נמשכה מלכותו של שאול רק שתי שנים ומחצה, והוא היה שולל וטורף אויביו, כדכתיב "ושאול לכד המלוכה על ישראל, וילחם סביב בכל אויביו במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובא ובפלשתים ובכל אשר יפנה ירשיע". אבל מלכות בית דוד דומה לאריה שעומד על טורפו ואינו בורח, לפי שנמשכה מלכותו בַּבֹּקֶר יֹאכַל מלכות שאול דומה לבוקר, לפי שהיה [תחלת] מלכות ישראל, כמו שהבקר תחילת היום עַד שלל וביזה וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל שחילק שלל לאחרים, ולא לקחו לעצמן, בימי מרדכי ואסתר, שהיו מבנימין, וכתיב "ובבזה לא שלחו את ידם"[18]:
(כח) כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר אלה שהזכיר יעקב כאן הם הי"ב שבטים באמת אשר נכתבו על החשן והאפוד לזכרון לפני ה' והיו בברית הר גריזים והר עיבל וכנגדם הקים משה שתים עשרה מצבה ויהושע הקים אבנים בירדן ובגלגל ואליהו הקים אבנים במזבח אבל מנשה ואפרים לא היו במנין השבטים ונמנו רק לענין ירושת הארץ והנמשך ממנה מכיון ששבט לוי לא נטלו חלק בארץ וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם ברכה נוספת מלבד מה שאמר לעיל אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ לכל אחד מהם נתן ברכה צריכה לו ביחוד כגון ליהודה בענין המלכות וליששכר בענין התורה וללוי בענין העבודה[19] בֵּרַךְ אֹתָם:
נביא
ירמיה פרק יז
טז וַאֲנִי לֹא אַצְתִּי מֵרֹעֶה אַחֲרֶיךָ אני לא רצתי אחריך, להיות נביא לבנ"י. וְיוֹם אָנוּשׁ לֹא הִתְאַוֵּיתִי אַתָּה יָדָעְתָּ אתה ידעת שלא היתה לי תאווה, לנבא להם על הכאבים שיבואו עליהם, ורק משום שצוּוֵתִי נִבֵּאתִי. מוֹצָא שְׂפָתַי נֹכַח פָּנֶיךָ הָיָה נגד פניך היו, התפילות שהוצאתי בשפתי על בנ"י:
יז אַל תִּהְיֵה לִי לִמְחִתָּה שלא תגרום לי הנבואה לשבר. מַחֲסִי אַתָּה בְּיוֹם רָעָה אתה יְקֹוָק , המחסה שלי ביום שתבוא לי הרעה:
יח יֵבשׁוּ רֹדְפַי וְאַל אֵבשָׁה אָנִי יֵחַתּוּ הֵמָּה וְאַל אֵחַתָּה אָנִי שאנשי ענתות יתביישו וְיִשָבְרוּ ולא אני. הָבִיא עֲלֵיהֶם יוֹם רָעָה תביא עליהם רעה כמו שבקשו שתבוא. (פס' טו') וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן שָׁבְרֵם שבר אחר שבר תביא עליהם:
יט כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֵלַי הָלֹךְ וְעָמַדְתָּ בְּשַׁעַר בְּנֵי הָעָם בשער שהעם יוצאים ובאים בו. אֲשֶׁר יָבֹאוּ בוֹ מַלְכֵי יְהוּדָה באותו השער. וַאֲשֶׁר יֵצְאוּ בוֹ וּבְכֹל שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָם וכן תלך בכל שערי ירושלים:
כ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ דְבַר יְקֹוָק מַלְכֵי יְהוּדָה וְכָל יְהוּדָה וְכֹל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָם הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה:
כא כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָם השמרו, מלשאת משאות, מחוץ לירושלים להכניסם לעיר, שלא תחללו את השבת ותתחייבו מיתה:
כב וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשֹוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת באיסור מלאכה. כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם:
כג וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם לשמוע. וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר הקשו את עורפם ולא למדו מוסר:
כד וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם יְקֹוָק לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בּוֹ כָּל מְלָאכָה:
כה וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָם וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם:
כו וּבָאוּ מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמִסְּבִיבוֹת יְרוּשָׁלַם וּמֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמִן הַשְּׁפֵלָה וּמִן הָהָר וּמִן הַנֶּגֶב מְבִאִים עוֹלָה וְזֶבַח וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה וּמְבִאֵי תוֹדָה בֵּית יְקֹוָק :
כז וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ אדליק אש בשערי ירושלים. וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלַם האש תשרוף את ארמונות ירושלים. וְלֹא תִכְבֶּה עד שתכלה הכל:
ירמיה פרק יח
א הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְקֹוָק לֵאמֹר:
ב קוּם וְיָרַדְתָּ בֵּית הַיּוֹצֵר היוצר כלי חרס. וְשָׁמָּה אַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבָרָי:
ג וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר וְהִנֵּה הוּא עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם הכלי, שעליו יוצר היוצר כלי חרס:
כתובים
דניאל פרק א
(א) בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לאחר שעברו שלוש שנים ונכנסו לשנה הרביעית לְמַלְכוּת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה בָּא נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיָּצַר מלשון מצור עָלֶיה: (ב) וַיִּתֵּן אֲדֹנָי בְּיָדוֹ אֶת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וּמִקְצָת כְּלֵי בֵית הָאֱלֹהִים שאת חלקם השאיר ולקח רק בגלות צדקיהו בחורבן הבית וַיְבִיאֵם אֶרֶץ שִׁנְעָר ששם ננערו מיתי המבול וארץ זה היה שהייתה בתוך ארץ בבל בֵּית אֱלֹהָיו לקלס לעבודה זרה שלו ואחר כך וְאֶת הַכֵּלִים הֵבִיא בֵּית אוֹצַר אֱלֹהָיו: (ג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאַשְׁפְּנַז רַב סָרִיסָיו שרים לְהָבִיא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וּמִן הַפַּרְתְּמִים דוכסים: (ד) יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מוּם אפילו לא שריטה של הקזת דם וְטוֹבֵי מַרְאֶה לא מידי לבנים ולא מידי שחורים וּמַשְׂכִּילִים בְּכָל חָכְמָה שיודעים לענות על כל מה שישאלו אותם וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע בקיאים בעצה וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ להתגבר על הטבע ולהתאפק מלהצטרך לנקביהם, לישון ולצחוק וּלֲלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים קרוא וכתוב בלשון בבלים: (ה) וַיְמַן הזמין לָהֶם הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ מִפַּת בַּג ממטעמי לחם המלך הַמֶּלֶךְ וּמִיֵּין מִשְׁתָּיו וּלְגַדְּלָם שָׁנִים שָׁלוֹשׁ וּמִקְצָתָם ובסופם של שלשת השנים יַעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: (ו) וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה: (ז) וַיָּשֶׂם לָהֶם שַׂר הַסָּרִיסִים שֵׁמוֹת וַיָּשֶׂם לְדָנִיֵּאל בֵּלְטְשַׁאצַּר על שם הע"ז של בבל שנקרא בֶּל וְלַחֲנַנְיָה שַׁדְרַךְ דד מפונק ורך וּלְמִישָׁאֵל מֵישַׁךְ שמי שרואהו מיד משכך כעסו וְלַעֲזַרְיָה עֲבֵד נְגוֹ עבד לע"ז: (ח) וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל לטנף את עצמו בְּפַתְבַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו וַיְבַקֵּשׁ מִשַּׂר הַסָּרִיסִים אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאָל: (ט) וַיִּתֵּן הָאֱלֹהִים אֶת דָּנִיֵּאל לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לִפְנֵי שַׂר הַסָּרִיסִים: (י) וַיֹּאמֶר שַׂר הַסָּרִיסִים לְדָנִיֵּאל יָרֵא אֲנִי אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מִנָּההזמין וסיפק אֶת מַאֲכַלְכֶם וְאֶת מִשְׁתֵּיכֶם, אֲשֶׁר לָמָּה יִרְאֶה אֶת פְּנֵיכֶם זֹעֲפִים רעים ורזים שלא כמו מִן הַיְלָדִים אֲשֶׁר כְּגִילְכֶם וְחִיַּבְתֶּם אֶת רֹאשִׁי לַמֶּלֶךְ ותגרמו לי למות:
משנת ההלכה
מלאכת דש
א. י"א שמותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהן וכ"ש בשאר דברים ויש אוסרין למצוץ בפה מענבים וכיוצא בהם (רמ"א שם סעי' א) ויש להחמיר שלא למצוץ זיתים וענבים אבל שאר פירות ואפילו קנה סוכר מותר (מ"ב שם ס"ק יא יב בשם הא"ר)
ב. אפילו בזיתים וענבים אין להחמיר רק כשהוא דרך יניקה לבד דהיינו שמוצץ אותם ואינו משימם לתוך פיו אבל אם משימם לתוך פיו ומוצץ המשקה ומשליך החרצנים לחוץ לכו"ע דרך מאכל הוא ומותר (מ"ב שם)
ג. פירות וירקות שנכבשו במשקה כמו מלפפונים בחוצץ או במלח או שנתבשלו, אם סוחטם כדי להשתמש במשקין היוצאים מהם, י"א[20] שחייב, שדרך לסחטן. (שו"ע סי' שכ סעי' ז בשם ר"ח) וי"א שכיון שכבר נבלעו המשקין בפירות, הרי הם כמשקין של עצמן ופטור, (דעת הרי"ף וסייעתו) ועכ"פ לכ"ע אסור לסחטן. (חיי אדם שם סעי' ה)
ד. ואם אינו סוחט לצורך המשקה[21] רק כוונתו לתקן המאכל כדי לסלק ממנו את המשקים הבלועים בו, מותר לסחוט אפילו לכתחלה, כיון שאינו דומה לדש, ששם צריך לתבואה ולמשקין שיוצא (שו"ע שם וחיי אדם שם):
ה. אוכלים המטוגנים בשומן, מותר לסחטן, כיון ששומן אינו משקה אלא אוכל ומעיקרא אוכלא והשתא אוכל. אבל בשר שנבלע בו משקין או רוטב וכן אוכלים המטוגנים בשמן, לא יסחוט לצורך משקין וכנ"ל בירקות כבושים (חיי אדם שם שם סעי' ו):
ו. וכן פת ששרה ביין ושאר משקין אסור לסחטו. ואפילו למצוץ בפיו י"א דחשש איסור דאורייתא ודינו כמו ירקות שנבלע בהם משקה. ובאליה רבא הכריע שרק ענבים אסור למצוץ בפיו ושארי דברים מותר: (חיי אדם שם סעי' ז ומ"ב שם ס"ק יא)
[1] רשב"ם חזקוני
[2] חזקוני
[3] רבינו בחיי
[4] רמב"ן
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] חזקוני
[7] חזקוני
[8] רשב"ם
[9] רשב"ם
[10] פי' ר' יוסף בכור שור
[11] רשב"ם
[12] פי' ר' יוסף בכור שור
[13] רשב"ם
[14] ת"א
[15] פי' ר' יוסף בכור שור
[16] ת"י
[17] פי' ר' יוסף בכור שור
[18] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] ספורנו
[20] ויש הרבה ראשונים דס"ל כוותיה היינו הרשב"א והרוקח ואו"ז ויראים להרא"מ וטעמם דפסקו כר' יוחנן בשבת דף קמה ע"א דקי"ל כותיה נגד רב ושמואל דסובר דכבשים ושלקות כשסחטן למימיהן חייב ודעת רב ושמואל שם שפטור וטעם הרי"ף וסייעתו מבואר בהרי"ף. ודע עוד דאפילו לשיטת הר"ח דסובר כר"י מ"מ מודה דשאר פירות מותר לסחוט למימיו לכתחלה שכן איתא בר"ח שבידינו בהדיא דסוחטין לכתחלה בפגעין ופרישן וע"כ טעמו משום דס"ל דכבשים ושלקות דרך לסחטן משא"כ בשאר פירות, או משום דהבלוע בכבשים שם משקה עליו מקודם והנה בהגהות סמ"ק הוכיח מהא דכבשים ושלקות דאף בסחיטת פירות אסור למימיהן ובאמת מפירוש ר"ח מוכח איפכא וע"כ הטעם כמו שכתבנו (בה"ל שם ד"ה ולר"ח)
[21] מלשון זה משמע שאפילו אם אין המשקים הולכים לאיבוד מותר כיון שכוונתו לצורך תיקון המאכל בשעת הסחיטה אע"ג שבסוף ישתמש במשקה מותר וכן משמע במ"ב שכ ס"ק כד וז"ל "ואף דסוחט לתוך הקערה ואין המשקה הולך לאיבוד מ"מ כיון שאינו מכוין בשביל המשקה איננו בכלל מלאכה ובזיתים וענבים אסור בכל גווני משום דרוב העולם סוחטין אותן למימיהן" אמנם בנשמת אדם שם אסר בזה וכ"כ בשו"ע הרב שם סעי' יא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה