מקרא
בראשית פרק מא
(נ) וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן:
(נא) וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי השכיחני[1] אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי כל הצער והעמל שהיה לי עד כה בהיותי בעבדות וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי האלהים הוא העושה זאת, הוא הוא המסייעני לבלתי חשבי כבוד אבי ולהיותו כאילו הוא שכוח מלבי ולכן איני מודיע לו כי חי אני כדי שתתקיים הנבואה שחלם בחלומו[2]:
(נב) וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי עם כל הגדולה והתפארת והכבוד שהיו לו, ועם עושר התבואה שהיה בידו בכל זאת היה מצרים בעיניו ארץ עניי להיותו מרוחק מבית אביו ונפרד מארץ הקדושה[3]:
(נג) וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם בלבד ולא בשאר הארצות כי לא היה כן בכל הארצות שבעולם, שאם כן ימותו ברעב[4]:
(נד) וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת אשר סביב ארץ מצרים[5] וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם כי נתן יוסף אוכל בערים[6]:
(נה) וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם בשנה השנית[7] וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ:
(נו) וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל האוצרות ואת -[8] אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם לשון קנין מאכל ומשתה[9] ולמצרים מכר תחלה, קודם שמכר לאחרים[10] וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִםשאף על גב שקיבלו ממנו מאכל בכל זאת לא שבעו מכך[11]:
(נז) וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר לקנות אֶל מן[12] יוֹסֵף כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ ולא מכר להם עד שנתחזק הרעב, ולא מיד כאשר צעקו אל פרעה, אלא כאשר נתברר לו שחזק עליהם הרעב[13]:
בראשית פרק מב
(א) וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר מכירה[14] בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ רזים בגלל הרעב אם תתכחשו ברעב יהיו הכל מביטים בכם ותומהים - הראיתים בני יעקב שהם עשירים ויפים איך נשחרו ברעב? כמו "אל תראוני שאני שחרחרת"[15]:
(ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה אע"פ שלא יהיה לשבע נשיג די מחיתנו ובאופן זה - וְלֹא נָמוּת ברעב:
(ג) וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם:
(ד) וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן יותר מאחרים מחמת שאמו ואחיו אירע להם רע בדרך[16]:
(ה) וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים הטמינו עצמן שלא יכירו בהן כמו שצוה להם אביהם למה תתראו[17] כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן ולכן היו הרבה אנשים שבאים[18]:
(ו) וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ ואף על פי כן הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ שהוא בעצמו מקבל את הכסף מכל הבאים כדי שאם יבואו אחיו יבואו לפניו ואם אחרים יקבלו את הכסף לא ידע כשיבואו אחיו[19]וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה:
(ז) וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם ופחד אולי יכירוהו וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם ששם המצנפת על מצחו וקצת הפנים ושנה עצמו[20] וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת כשהיה אחד מהם שואל לו תבואה למכור, היה גוער בו ועונה אותו בקושי כאדם שאומר - "אין לי פנאי" ו"לא אמכור לכם", "כל היום אתם צועקים, אנשים קשים וצועקים אתם" וכשהיה גוער באחד מהם היו אחיו עונים בשבילו - "למה לא תמכור לנו, ולמה תגער בנו יותר מכל הבאים"? ואמר להם - "למה אתם עונים בשבילו?" והלא כשאני גוער באחד מן הקונים, אין העומדים עונין בשבילו, אלא הוא מדבר על ידי עצמו, וכל אחד מכם מבקש עשר משואות למכור, כמדומה אני שכולכם בקשר אחד ולמה נקשרתם יחד, ודאי מרגלים אתם, ולחפור את הארץ באתם[21] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל:
(ח) וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ כי בא עתה לפניהם בחתימת זקן ועוד שראוהו מושל בכל המלכות בבגדי מלכות וגם מן הקול לא היו מכירים אותו כי ע"י מתורגמן היה מדבר עמהם כדכתיב כי המליץ בינותם[22]:
(ט) וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם ולפי שהיו בעלי קומה וכולם עשרה היו כל שעה ביחד ולא היו נפרדים אלו מאלו כשאר בני אדם הבאים משאר מקומות לשבור בר אמר להם מרגלים אתם[23] לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ פרצות החומות ומאיזה מקום נוחה ליכבש[24] ונקרא ערוה בעבור היות הערוה נסתרת כך אתם באים לראות את סוד הארץ[25] בָּאתֶם:
(י) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי לא תאמר כן שהרי - וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל:
(יא) כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ ולכן באנו יחד ולא נפרדנו איש מחבירו כי רצון אבינו שנהיה יחד[26] כֵּנִים נאמנים[27] אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים:
(יב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא שאם כן איך לא נשאר אחד מכם את אביכם. כלומר אצלו ולדעת אם בנימין קיים אמר להם כן[28] כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת ונועצתם לומר שאתם אחים כדי לבא יחדיו ולראות ערות הארץ[29]:
(יג) וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ הנה מה שאמרנו יתברר כי אמנם אבינו עודנו חי בארץ כנען ויגיד הוא ושכניו שהיינו י"ב בניו וחסר אחד והקטן נשאר לכלכל ובכל אלה הפרטים יתברר האמת אצלך[30]:
(יד) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם מתוך דבריכם אתם נתפשים שאם לא מרגלים אתם, למה לא הבאתם את הקטן, כי בן שלשים הוא ויכול לבוא עמכם, אם לא באתם כי אם לשבר בר. אבל בשביל שבאתם לרגל, לא הבאתם אותו, כי עדיין אינו בעל תחבולות כל כך[31]:
(טו) בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ שאם אינכם אחים לא יסכן הקטן את עצמו לבא עמכם לשקר ולהיות בן מות עמכם[32] חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה:
(טז) שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם:
(יז) וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים להפחידם עשה כן, ושיאמינו כי את האלהים הוא ירא, ומפני מוראו הוא מוציא אותם שלא ימותו אנשי ביתם ברעב. ועוד, כי לא ישמעו לו להניח שם אחד, כי אם להצלת כולם[33]:
(יח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא איני רוצה לעכב אתכם עד שילך ויחזור אחד מכם, כי שמא אין תבואה בבתיכם, ואחד אינו יכול להוליך כל הצורך לבתיכם, אלא כולכם לכו ותוליכו שבר, והאחד ישאר בערבות[34]:
(יט) אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם:
(כ) וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ כי גם בארץ כנען אוכל להמיתכם אם לא תבאו[35] וַיַּעֲשׂוּ כֵן:
נביא
ירמיה פרק ח
ו הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע הקשבתי לשמוע דבריהם. לוֹא כֵן יְדַבֵּרוּ לא דבר טוב ונכון הם מדברים. (כמו: "כן בנות צלפחד דֹברות"). אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי אין איש מתחרט על הרעה שעשה, ואומר:"מה עשיתי"! כֻּלֹּה שָׁב בִּמְרוּצָתָם כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה כולם שבים ורצים לדרך רעה, כמו הסוס הרץ במלחמה:
ז גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ אפילו החסידה יודעת זמן הנדידה שלה (מהאזור הקר לאזור החם) וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר שמות עופות. שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה זמן נדידתם ממקום למקום. וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט יְקֹוָק אך ישראל, לא יודעים ללכת בדרך יְקֹוָק :
ח אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְקֹוָק אִתָּנוּ איך תוכלו לאמר שאתם חכמים ושומרי תורה. אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים באמת, לחינם עשיתם קולמוס לכתוב ספר תורה שהרי אתם לא מקיימים אותה:
ט הֹבִישׁוּ חֲכָמִים החכמים יתביישו חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ בזמן השבר שנלכדו בו. הִנֵּה בִדְבַר יְקֹוָק מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם איזה חכמה יש להם?:
י לָכֵן אֶתֵּן אֶת נְשֵׁיהֶם לַאֲחֵרִים שְׂדוֹתֵיהֶם לְיוֹרְשִׁים שדותיהם יִירְשוּ אחרים. כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר:
יא וַיְרַפּוּ אֶת שֶׁבֶר בַּת עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם "רִפְּאוּ" את שבר ישראל בקלות באמרם: "שלום שלום" יהיה לכם, אך אין שלום!:
יב הֹבִשׁוּ כִּי תוֹעֵבָה היו צריכים להתבייש על תועבותם עָשֹוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבשׁוּ וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ אך הם אפילו לא מתביישים מעוונם. לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים יפלו, בין כל הנופלים במלחמה. בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ בזמן שיזכר עוונות לפני יְקֹוָק יִכָּשְׁלוּ בפורענות. אָמַר יְקֹוָק :
יג אָסֹף אֲסִיפֵם "יֶאַסְפוּ" מהעולם בגלל עוונם. נְאֻם יְקֹוָק אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה לא ישארו ענבים ותאנים בעץ. (שלא ינצלו ישראל מהפרענות) וְהֶעָלֶה נָבֵל אפילו העלים יבלו. (יתייבשו) וְהֶעָלֶה נָבֵל וָאֶתֵּן לָהֶם יַעַבְרוּם נתתי להם המצוות ועברו עליהם:
יד עַל מָה אֲנַחְנוּ ישְׁבִים בבטחה במקומנו? הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל עָרֵי הַמִּבְצָר בואו נתאסף בערים הבצורות. וְנִדְּמָה שָּׁם ונשתוק שם כאבלים, על הרעה שתבוא. כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי רֹאשׁ כִּי חָטָאנוּ לַיְקֹוָק כי יְקֹוָק מביא עלינו כריתה על חטֹאתֵנוּ, וישקה אותנו מֵי ראש מֵי עשב מר. (משל לפורענות):
טו קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב גם כשנקווה לשלום לא יבוא הטוב השלום. לְעֵת מַרְפֵּה וְהִנֵּה בְעָתָה גם כשנקווה לרפואה מהשבר ישאר הפחד:
טז מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו מנחלת דן שבגבול הצפוני, שומעים את קול סוסי האוייב באים. מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו רָעֲשָׁה כָּל הָאָרֶץ מקול הצהלה של גבורי האוייבים רעשה הארץ. וַיָּבוֹאוּ וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ עִיר וְישְׁבֵי בָהּ:
יז כִּי הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם נְחָשִׁים צִפְעֹנִים נחשים רעים (משל לאוייב), אֲשֶׁר אֵין לָהֶם לָחַשׁ שלא יצליחו להרחיק אותם, אפילו אם ילחשו להם לחש, שמרחיק שאר נחשים. וְנִשְּׁכוּ אֶתְכֶם נְאֻם יְקֹוָק :
יח מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן רציתי להתחזק[36] מיגוני וצערי עָלַי לִבִּי דַוָּי אך לא אוכל, כי ליבי כואב מאוד:
יט הִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים הנה אני שומע זעקת בנ"י מהגלות. הַיְקֹוָק אֵין בְּצִיּוֹן אִם מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ וכי אין יְקֹוָק בארץ?! מדוע אינם שבים בתשובה?! מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם בְּהַבְלֵי נֵכָר מדוע מכעיסים את יְקֹוָק בע"ז שהיא הבל?:
כ עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ עבר כבר זמן הקציר, והקיץ כולו, ועדיין לא נושענו:
כא עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבַּרְתִּי על שבר בנ"י הזדעזתי. קָדַרְתִּי חושך ושחרות היה לי. שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי השתוממות אחזה בי:
כב הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם האם אין בגלעד רופא וצרי (צמח ריפוי)?! (רופא חכם, שיורה להם דרך התשובה) כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי מדוע לא היתה לישראל רפואה על חטֹאתיהם? (ע"י תשובה):
כג מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה הלוואי שראשי יִמָלֵא מים, ועיני תהיה מקור לדמעות לבכות על ישראל. יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי:
כתובים
משלי פרק כו
(כג) כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ כמו כסף נקי מפסולת וזה מצופה על חרס שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב רָע כך אדם שלומד ומתפלל ומראה כאילו זה בכונה, וליבו לא חושב כלום: (כד) בִּשְׂפָתָיו יִנָּכֵר שׂוֹנֵא השונא מפתה בשפתיו כאילו הוא לא שונא (והשנאה זרה לו) וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה ובתוכו ישים את השקר (שרוצה להזיק לך): (כה) כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ וכשיתחנן אליך ויאמר לך שרוצה בטובתך אל תאמין לו כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ כי הרבה תועבות הוא חושב בלבו לעשות לך: (כו) תִּכַּסֶּה שִׂנְאָה בְּמַשָּׁאוֹן מי שמראה את עצמו לאוהב ומחביא בחושך את שנאתותִּגָּלֶה רָעָתוֹ בְקָהָל תתגלה רעתו לעיני כולם, שידעו שהוא שונאהו: (כז) כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל החופר בור להפיל חבירו סופו שהוא יפול בבור וְגֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב והאדם שמגלגל אבן לעשות מכשול לחבירו סופו שיכשל בה: (כח) לְשׁוֹן שֶׁקֶר יִשְׂנָא דַכָּיו אדם שמדבר שקרים שונא את האנשים שהשפיל בשקריו וּפֶה חָלָק יַעֲשֶׂה מִדְחֶה ואדם שמפתה בשפתיו שונא את האנשים שדחה מהדרך הישרה:
משלי פרק כז
(א) אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר אל תשבח את עצמך שתעשה מחר דבר מסוים כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם כי אתה לא יודע מה יקרה מחר אולי לא תצליח לעשות: (ב) יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ ישבח אותך אחר ולא אתה תשבח את עצמך נָכְרִי וְאַל שְׂפָתֶיךָ אדם זר ישבח אותך ולא אתה (אל תתגאה ותשבח עצמך): (ג) כֹּבֶד אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל כמו אבן שהיא כבדה ומשא החול שזה כבד וְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם ולסבול את כעס האויל יותר כבד משניהם שכל הזמן כועס וכעסו רב מאד: (ד) אַכְזְרִיּוּת חֵמָה וְשֶׁטֶף אָף החמה (כעס) גורם לאדם אכזריות, והכעס גורם לאדם להזיק במהירות וּמִי יַעֲמֹד לִפְנֵי קִנְאָה ומי יכול לעמוד ולהלחם עם אדם שמקנא, שלא אכפת לו שיזיקו לו העיקר שיזיק לשני: (ה) טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה האדם שמוכיחו בגלוי יותר טוב (יותר אוהב אותו) מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת ממי שאוהב אותו בסתר. (כי מי שיותר אוהב מוכיחו יותר, שדואג לו.): (ו) נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב הפצעים שהאוהב עשה לו (לישר דרכו) יותר נאמנים לו ורוצה בהםוְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא וכמו משא כבד הנשיקות שהשונא נותן לו הוא מואס בהם: (ז) נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת אדם שבע רומס את האוכל אפילו דבר מתוק וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כָּל מַר מָתוֹק ואדם רעב אפילו דבר מר מתוק לו: (ח) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כמו ציפור שהולכת מהקן שלה מאד קשה לה כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ כך איש שהולך ממקומו מאד קשה לו: (ט) שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵבכמו שהשמן מאיר והקטורת מריחה טוב וגורמת לאדם שמחה וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת נָפֶשׁ כך יהיה לו מתוק מחברו כשיתן לו עצה טובה זה גורם לו מתיקות:
משנת ההלכה
מלאכת המעמר
א. מעמר הוא אב מלאכה ופירוש העימור הוא שאוסף שבלים או פירות או עצים במקום גדולן ועושה אותם צבור אחד כמו שדרך לעשות בתבואה (חיי אדם כלל יג סעי' א)
ב. וכן שייך מעמר גם אם האוסף את העומרים הקטנים שכבר נאספו וקשרן יחד[37] לעמיר גדול אחד חייב משום מעמר (שביתת השבת מעמר סעי' א)
ג. המעמר גידולי קרקע במקום בו הם גדלים חייב. אך אין עימור מדאורייתא אלא בגדולי קרקע. וכן אין עימור אפילו מדרבנן אלא במקום גידולן.
ד. ולפיכך האוסף[38] פירות[39] שנשרו מן האילן או ירקות בגינה לתוך כלי או סל[40] או מקום אחד חייב משום מעמר כיון שהם גידולי קרקע והרי הוא מקום גידולו
ה. אבל שלא במקום גדולן[41] אע"פ שהן גדולי קרקע, מותר לקבצן[42], ולפיכך מותר לקבץ פירות שהתפזרו בבית או בחצר במקום אחד ונותן אפילו לתוך הסל[43], אבל אם נפלו לתוך עפר או צרורות שבחצר או אם נתפזרו אחד הנה ואחד הנה, אסור לקבצם לתוך הסל, שהרי הוא הוי עובדא דחול, כיון שיש טרחא יתירה, אלא מלקט ואוכל[44] (חיי אדם שם מ"ב סי' שלה ס"ק יז ושמ ס"ק לז וערוך השולחן סי' שמ סעי' ב)
ו. ואם נתפזרו בבית אפשר שאפילו אם נתפזרו אחד הנה ואחד הנה מותר לקבצם ליתנם בתוך הסל[45]
[1] פי' ר' יוסף בכור שור
[2] הכתב והקבלה
[3] הכתב והקבלה
[4] מלבי"ם
[5] רמב"ן
[6] רשב"ם
[7] רבינו בחיי
[8] אבע"ז
[9] רשב"ם
[10] פי' הטור
[11] רבינו בחיי
[12] חזקוני
[13] פי' בטור
[14] רבינו בחיי
[15] פי' ר' יוסף בכור שור
[16] משכיל לדוד
[17] חזקוני
[18] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] חזקוני
[20] רמב"ן
[21] פי' ר' יוסף בכור שור
[22] רשב"ם
[23] רשב"ם
[24] רשב"ם
[25] אבע"ז
[26] רמב"ן
[27] אבע"ז
[28] רשב"ם
[29] ספורנו
[30] ספורנו
[31] פי' ר' יוסף בכור שור
[32] ספורנו
[33] רמב"ן
[34] פי' ר' יוסף בכור שור
[35] ספורנו
[37] שעל עצם איסוף הערימות הקטנות לערימה גדולה אין לחייב שאין מעמר אחר מעמר אבל כשקשרן שעושה פעולה חדשה חייב (שם בבאר רחובות ס"ק ג ועיין באגלי טל מעמר סעי' א שכתב שטעם החיוב משום שכן דרך המלאכנ לקשור העמרים הקטנים לערימה גדולה ולהכי חייב אע"ג שאין מעמר אחר מעמר)
[38] ואם אסף כמה מיני פירות עיין באגלי טל שם סעי' ד אי מקרי מעמר ובשביתת השבת שם ס"ק י כתב בפשיטות דהוי מעמר
[39] ועיין באגלי טל שם סעי' ג שאפילו האוסף שני פירות לתוך הסל חשיב מעמר וכ"כ בערוך השולחן סי' שמ סעי' ב
[40] אבל כשאוספם בידו ולא קשרם או נתנם לתוך כלי אינו מעמר (קצות השולחן סי' קמו ס"ק מט ד"ה אבל ועיין אגלי טל שם אות ט י)
[41] יש להסתפק אם מקום גידולן היינו המקום שבו גדלו והיינו כל השדה לאפוקי אם העבירם לשדה אחר או חצר או בית או שמקום גידולם היינו שלא העבירם מהמקום שבו גדלו ממש דהיינו שאם נפלו פירות מן העץ ונתגלגלו מתחת העץ למקום אחר כבר אינו מקום גידולם (שמירת שבת כהלכתה פכ"ו הערה פא ועיין קצוה"ש סי' קמו בבדה"ש ס"' מט
[42] דלא אתי למטעי להתיר אף במקום גדולן, דמקום במקום לא מחליף (חיי אדם שם) ועיין בכף החיים סי' שמ אות עד שיש ראשונים האוסרים אף שלא במקום גידולם
[43] ודוקא בענין דלא נתערב בהן עפר וצרורות, דאז אסור מטעם בורר כמו שנבאר במלאכת בורר
[44] ודוקא לאכול מיד אבל ליתנם לתוך כסיתו או חיקו אסור מ"ב שם ס"ק יח ועיין בה"ל סי' שלה ד"ה אחד
[45] כן משמע במ"ב סי' שמ ס"ק לז וז"ל "דשלא במקום גידולן כגון שנתפזרו פירות בבית אפילו איסורא נמי ליכא כשמקבצן יחד" אמנם בחיי אדם משמע שגם בבית אסור שהרי הביא דין זה בבית וע"ז כתב שאחד הנה ואחד הנה אסור ועיין בשביתת השבת שם סעי' ו שכתב שבשמחת תורה נהגו לפזר פירות כיון שעושים כן משום שמחה לא הקפידו ומשמע שרק מחמת שמחה התירו הא לא"ה אסור אע"ג שהוא בתוך ביהכנ"ס ולא בחצר וצ"ע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה