מקרא
בראשית פרק מח
(יא) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי לא חשבתי[1] וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ:
(יב) וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו של אביו שחבק אותם[2] כדי לישבם זה לימין וזה לשמאל לסמוך ידיו עליהם ולברכם[3] וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה:
(יג) וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ להושיבו[4] מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ להושיבו מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו:
(יד) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו השכיל והבין במשוש ידיו בלא ראות[5] כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר אע"פ שמנשה הבכור לא שת ימינו עליו כי ראה ברוה"ק שאחיו הקטן יגדל ממנו. ויש הרבה כי שפירושם אע"פ[6]:
(טו) וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף ברכת הבנים היא ברכת האב[7] וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם יקרא הנביא אל אלהי אבותיו אשר לו הגדולה והגבורה ועשה עמהם את הגדולות ואת הנוראותהָאֱלֹהִים הוא המלאך המוזכר בפסוק הבא[8] הָרֹעֶה אֹתִי משורש רעך ורע אביך אל תעזוב (משלי כז י) כי במדה ההיא שלום ורעות[9] מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
(טז) הַמַּלְאָךְ הוא "האלהים" דלעיל (פסוק טו), והיה לו מלאך מיוחד לשמרו[10] הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים מנשה ואפרים[11] וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק יהא ניכר בהם שהם מזרעי ומזרע אבותי, כי הקב"ה בירך זרעינו, וכשיהיו פרים ורבים ומבורכים, יהיו העולם אומרים - אלו ודאי בני אברהם יצחק ויעקב אשר ברכם הצור, כמו שנאמר "כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'"[12] וְיִדְגּוּויפרו וירבו כדגי הים לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ שרצה לברכם שגם אם לא יעשו רצונו של מקום ח"ו לא ישפוך עליהם זעמו ויכלם ח"ו כאשר אירע לעשרת השבטים באמת והקב"ה האריך להם[13]:
(יז) וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית ישים אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו שחשב שטעה אביו בברכתו, והוא בבלי דעת, ולא תחול[14] וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה:
(יח) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי אמר בלבו אבי מחזיק אותי כשוטה שלא סדרתי אותם כהוגן ואני סדרתי אותם כסדר ולא כמו שאתה סבור שלא דקדקתי להביאם בסדר לפי ימינך ושמאלך לתת הבכור לימינך והצעיר לשמאלך אלא בימיני לקחתי הבכור והצעיר בשמאלי לכך אתה מעקם ידיך להבאתי להסיר אותה מעל ראש אפרים כדי לשימה על ראש מנשה[15] כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ:
(יט) וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי כי חכם אתה והביאתם כסדר לפי ימיני ושמאלי מפני שאתה סבור שאשים ימיני על הבכור אבל אני מתכוין לתת ימיני על הצעיר שהוא לימינך[16] גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם זה יהושע, אבל גדולת מנשה תהיה ע"י רב עם בכמות, ומבואר שגדולת אפרים הוא ענין שלמעלה מן הטבע שתלוי ע"י הנסים והנפלאות שיעשו ע"י יהושע, ולכן ברך ברכתו בימין, אבל גדולת מנשה שתלוי ברב עם היא ברכה טבעיית המתיחסת אל השמאל[17]:
(כ) וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לפי אותו יום ולפי אותו הזמן באשר הם שם הן צדיקים[18] לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ עם יִשְׂרָאֵל את התינוקות ביום מילתם[19] לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה הקדים את אפרים למנשה בכל ברכותיו[20] ומאפרים היה יהושע ורוב מלכי ישראל[21]:
(כא) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת ויודע אני שאחרי מותי - וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם לאחר ארבע משות שנה שנאמר לאברהם[22]:
(כב) וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם חלק אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי אין מקרא יוצא מידי פשוטו כי בודאי במלחמה לקחו, אבל לא נודע היכן. ושמא כשהרגו שכם נלחמו עמו הגוים אשר סביבותיהם, ונגפו לפניו, וזהו "[ויסעו] ויהי חתת אלהים", שנגפו ויראו לרדוף. וזהו חלק בכורה שנתן ליוסף, כדכתיב "ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל", ולא להתייחש לבכורה. שיהא בכורה שלימה שלו, שהרי הממשלה שהיא ראויה לבכור נתנה ליהודה, כמו שכתוב בסוף הפסוק, ואף על פי שיוסף בכור לאמו היה, אין זה יחס בכורה, דאינו בזה בכור לנחלה[23]: פ
נביא
ירמיה פרק טז
ז וְלֹא יִפְרְסוּ לָהֶם עַל אֵבֶל לְנַחֲמוֹ לא יפרסו לחם, לתת לאבל סעודת הבראה סעודה ראשונה אחר הקבורה. עַל מֵת וְלֹא יַשְׁקוּ אוֹתָם כּוֹס תַּנְחוּמִים לא ישקו האבלים, מתוך טרדת רוב הצרות עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ:
ח וּבֵית מִשְׁתֶּה לֹא תָבוֹא לָשֶׁבֶת אוֹתָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת לשבת איתם בסעודת שמחת נישואין:
ט כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַשְׁבִּית מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה לְעֵינֵיכֶם וּבִימֵיכֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה:
י וְהָיָה כִּי תַגִּיד לָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ עַל מֶה דִבֶּר יְקֹוָק עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וּמֶה עֲוֹנֵנוּ וּמֶה חַטָּאתֵנוּ אֲשֶׁר חָטָאנוּ לַיְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ:
יא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֲבוֹתֵיכֶם אוֹתִי נְאֻם יְקֹוָק וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּעַבְדוּם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ:
יב וְאַתֶּם הֲרֵעֹתֶם לַעֲשֹוֹת מֵאֲבוֹתֵיכֶם עשיתם רע יותר מאבותיכם. וְהִנְּכֶם הֹלְכִים אִישׁ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבּוֹ הָרָע הולכים אחר מראות לבכם הרעים. (כמו "כי בשרירות ליבי אלך";ניצבים) לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֵלָי:
יג וְהֵטַלְתִּי אֶתְכֶם אשליך אתכם. מֵעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם לארץ שלא הכרתם, אתם ואבותיכם. וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֶת אֱלֹהִים אֲחֵרִים תעבדו גויים שעובדים לע"ז.יוֹמָם וָלַיְלָה אֲשֶׁר לֹא אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה תעבדו הגויים יומם ולילה, ולא אתן לכם חן בעיניהם:
יד לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי יְקֹוָק אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כשישבעו בשם יְקֹוָק , לא יציינו את גדולת יְקֹוָק , ביציאת מצרים:
טו כִּי אִם חַי יְקֹוָק אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן.... אלא גדולת יְקֹוָק בשבועה, תצוין בכך, שהשיב את הגולה מארץ צפון... שהגאולה העתידה, תהיה גדולה אף מיציאת מצרים. וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם:
טז הִנְנִי שֹׁלֵחַ לְדַיָּגִים רַבִּים נְאֻם יְקֹוָק וְדִיגוּם בתחילה, יִשְבּוּ הגויים את בנ"י שבתוך הערים, כולם יחד ברשת הדייגים, וְאַחֲרֵי כֵן אֶשְׁלַח לְרַבִּים צַיָּדִים וְצָדוּם ואחרי כן יצודו את אלו שברחו (כצייד הצד אחד אחד)מֵעַל כָּל הַר וּמֵעַל כָּל גִּבְעָה וּמִנְּקִיקֵי הַסְּלָעִים בחורים שבסלעים:
יז כִּי עֵינַי עַל כָּל דַּרְכֵיהֶם יְקֹוָק רואה את כל מעשיהם לֹא נִסְתְּרוּ מִלְּפָנָי לא יכולים להסתתר מפני. וְלֹא נִצְפַּן עֲוֹנָם לא יסתירו עוונם ממני. מִנֶּגֶד עֵינָי:
יח וְשִׁלַּמְתִּי רִאשׁוֹנָה מִשְׁנֵה עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם תחילה, יענשו על ששנו, ששבו לעשות את חטאי אבותם. עַל חַלְּלָם אֶת אַרְצִי שחללו את ארצי בעוונם. בְּנִבְלַת שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם מָלְאוּ אֶת נַחֲלָתִי מלאו את א"י בע"ז, שמשוקצת ומתועבת כנבילה:
יט יְקֹוָק עֻזִּי וּמָעֻזִּי יְקֹוָק הוא חוזקי. וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אל יְקֹוָק אני נס ביום של צרה. אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ אל יְקֹוָק יבואו לעתד לבוא הגויים מקצה הארץ, וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל ויאמרו שהע"ז שהנחילו לנו אבותיהם, היא שקר והבל שאינה מועילה:
כ הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים היתכן שאדם שהוא עצמו לא אלוהים, יעשה לו אלוקי אמת?!:
כא לָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי שְׁמִי יְקֹוָק:
כתובים
דניאל נביא
הרמב"ם במורה נבוכים נוקט בצורה חד משמעית שדניאל לא היה נביא. הוא טוען שאין דבר כזו נבואה שבאה בלשון של חלום, אלא יש כאן מדרגה נמוכה יותר שנקראת רוח הקודש:
"...והמדרגה ב הוא שימצא האדם כאלו ענין אחד חל עליו וכח אחד התחדש וישימהו לדבר, וידבר בחכמות או בתושבחות, או בדברי הזהרה מועילים, או בענינים הנהגיים או אלהיים, וזה כלו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם, וזהו אשר יאמר עליו שהוא מדבר ברוח הקודש, ובזה המין מרוח הקודש חבר דוד תהלים, וחבר שלמה משלי וקהלת ושיר השירים, וכן דניאל ואיוב ודברי הימים, ושאר הכתובים בזה המין ברוח הקודש חוברו, ולזה יקראום כתובים, רוצים לומר שהם כתובים ברוח הקודש... וממה שצריך שנעורר עליו שדוד ושלמה ודניאל הם מזה הכת, ואינם מכת ישעיהו וירמיהו ונתן הנביא ואחיה השילוני וחבריהם, שאלו ר"ל דוד ושלמה ודניאל, אמנם דברו וזכרו מה שזכרו ברוח הקודש... ולא כמו ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה, ולא כנבואת ישעיהו וירמיהו, כי כל אחד מהם אף על פי שבאתהו הנבואה בחלום, הנבואה ההיא תודיעהו שהיא נבואה ושבאת לו הנבואה, ובזה הענין של שלמה אמר בסופו, וייקץ שלמה והנה חלום, וכן בענין השני אמר בו וירא ה' אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון, אשר התבאר שהוא חלום, וזאת מעלה למטה ממעלת הנאמר עליה בחלום אדבר בו, כי כאשר יתנבאו בחלום לא יקראוהו חלום בשום פנים אחר הגיע הנבואה אליהם בחלום, אלא שיפסקו לגמרי שהיא נבואה, כמו שאמר יעקב אבינו כאשר התעורר מחלום הנבואה ההוא לא אמר שזה חלום, אבל פסק ואמר, אכן יש ה' במקום הזה וגו', ואמר אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען, ופסק שהוא נבואה, אמנם בשלמה אמר וייקץ שלמה והנה חלום, וכן דניאל תמצאהו מתיר המאמר שהם חלומות, ואע"פ שהיה רואה בהם המלאך וישמע דברו יקראם חלומות, ואפילו אחר דעתו מהם מה שידע, אמר אדין לדניאל בחיזווא די ליליא רזא גליא, ואמר עוד באדין חלמא כתב חזי הוית בחזוי עם לילא וגו' וחזוי רישי יבהלונני, ואמר ואשתומם על המראה ואין מבין, ואין ספק שזאת המדרגה למטה ממדרגת אשר נאמר בהם בחלום אדבר בו, ולזה הסכימה האומה לסדר ספר דניאל מכלל הכתובים לא מן הנביאים, ולזה העירותיך שזה המין מן הנבואה אשר בא לדניאל ושלמה, אע"פ שראו בו מלאך בחלום, לא מצאו בעצמם שהיא נבואה גמורה, אבל חלום יודיע באמתת ענינים, והוא מכת מי שידבר ברוח הקודש, וזאת היא המדרגה השנית, וכן בסדר כתבי הקודש לא שמו הפרש בין משלי וקהלת ודניאל ותהלים ומגלת רות ומגלת אסתר, הכל ברוח הקודש נכתבו, ואלו ג"כ כלם יקראו נביאים בכלל" (מו"נ ב' מ"ה).
הסיוע הגדול ביותר לדבריו הוא מעצם העובדה שספר דניאל סודר בכתובים ולא בנביאים.
ואעפ"כ אין נופלת דרגתו של דניאל ממדרגת הנביאים ואדרבה הגמ' במגילה אומרת שאע"פ שהוא לא היה נביא יש ענינים שלגביהם היה דניאל עדיף מנביא:
"וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא מאן נינהו אנשים (מי הן האנשים המוזכרים כאן) אמר ר' ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא זה חגי זכריה ומלאכי אינהו עדיפי מיניה ואיהו עדיף מינייהו (הם עדיפים ממנו והוא עדיף מהם) אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא (הם עיפים ממנו מכיון שהם נקראו נביאים והוא לא) איהו עדיף מינייהו דאיהו חזא ואינהו לא חזו (הוא עדיף מהם מכיון שהוא ראה את המרא והם לא ראו)" (מגילה ג.).
אמנם מפירושו של רש"י בגמרא משמשע שהיה נביא רק "לא היה נביא לייסר ולהוכיח ישראל כאשר היו הנביאים אחרים, אכן נביא היה כי רוח הקדש שורה עליו ויודע הכל"[24].
הפיוט "יה ריבון" של זמירות השבת בנוי ומבוסס בחלקו הגדול על ציטוטים מספר דניאל.
משנת ההלכה
צום עשרה בטבת
נאמר בזכריה (פרק ח פסוק יט) "כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וגו'" צום העשירי - זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר (יחזקאל כד) ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר. בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים. ואמאי קרי ליה (כלומר ולמה קורא לו) עשירי - עשירי לחדשים (ראש השנה דף יח:) וכמו שכתוב במלכים (ב כה) וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, הוּא וְכָל חֵילוֹ, עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב; וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ. בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ - וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ; וַתִּבָּקַע הָעִיר וגו'
ראשית הפורענות, בעשרה בטבת היתה, שבו התחיל המצור, ובאו אנשי ירושלים במצוק עד שנפלו חומות העיר ונשרף בית המקדש ויהודה הלכה בגולה.
התענית של עשרה בטבת, כשאר התעניות שנתקנו לאבל ולצער על חרבן בית המקדש וגלות ישראל, לא הצער והאבל הם העיקר בתענית, כי דיה הצרה שהיתה בשעתה. אלא עיקרה של התענית ותכליתה לעורר את הלבבות, לפתוח דרכי התשובה, ויהי זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלה נשוב להטיב, שנאמר (ויקרא כו): וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וגו'.
אמרו חכמים: 'כל דור שאינו נבנה (בית המקדש) בימיו - מעלין עליו כאילו הוא החריבו'. לפי שיש בכחו של כל דור ודור לעורר עליו רחמי שמים לגאול את ישראל מיד צר ולקבץ כל נדחיו לארצם ולבנות להם בית הבחירה. בתשובה שלמה ובתיקון עוונות הראשונים. וכל זמן שהישועה לא באה, סימן הוא זה שעדיִן לא שבנו מחטאינו ואנו נמקים בעוונותינו ובעוונות אבותינו אתנו, ומשהים את הקץ לבוא, וכאילו ח"ו אנחנו גרמנו את החרבן.
דיני התענית
א. חיָּב כל איש ואיש לשים אל לבו באותם הימים לפשפש במעשיו ולשוב בהם. כי העיקר בתענית, כמו שכתוב באנשי נינוה (יונה ג) "וַיַּרְא הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם", ואמרו רבותינו: 'וירא את שקם ואת תעניתם' לא נאמר, אלא 'את מעשיהם' ואין התענית אלא הכנה לתשובה.
ב. לכן, אותם האנשים שמתענים - והולכים בטיול ובדברים בטלים, תפסו הטפל והניחו העיקר. ומכל מקום, אין לפטור רק בתשובה (בלי תענית), כי ימים אלה מצוַת עשה מדברי הנביאים להתענות בהם.
ג. אמרו חכמים: כל תענית שאינה כתיקונה, עליה הכתוב אומר (ירמיה יב): "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ, עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ".
ד. אוכלים בלילה שלפני יום התענית עד עלות השחר. ודוקא כשלא ישן שנת קבע, אבל אם ישן שנת קבע והשכים קודם שעלה עמוד השחר, אסור לו לאכול כאילו התחיל כבר יום התענית. ואם התנה קודם שישן, שיאכל בקומו - מותר לו מן הדין לאכול עד עלות השחר, והנוהגים על פי הקבלה מחמירים בדבר. ואם הוא רגיל בשתיה בקומו ממטתו, מותר לו לשתות קודם עלות השחר אפילו אם לא התנה.
ה. תענית עשרה בטבת מותר בו ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל וכו'. ואינם אסורים בדברים אלה אלא יום כיפור ותשעה באב בלבד. אבל אין כשר הדבר לרחוץ את הפה במים בשחרית, בכל תענית ציבור. ובמקום צער יש להתיר, ויזהר שלא יבלע. וכן אין לקחת בפה שום מאכל, אפילו לטעימה בלבד ועל מנת לפלוט אחרי כן:
[1] ת"י רש"י
[2] ספורנו
[3] רש"י
[4] רשב"ם
[5] ספורנו
[6] חזקוני
[7] רשב"ם
[8] פי' הטור
[9] רמב"ן
[10] פי' הטור
[11] רש"י
[12] פי' ר' יוסף בכור שור
[13] חי' חתם סופר
[14] רמב"ן
[15] דעת זקנים רשב"ם
[16] רשב"ם
[17] מלבי"ם
[18] שפתי כהן
[19] ת"י
[20] רמב"ן
[21] פי' ר' יוסף בכור שור
[22] רשב"ם
[23] פי' ר' יוסף בכור שור
[24] כך לשון תוספות הרא"ש אמנם עיין בטורי אבן שם "פירש"י דאינהו נביאי שנתנבאו בשליחותו של מקום והוא לא נשתלח לישראל בשום נבואה. מפירושו משמע שהיה נביא אבל לא ניבא לאחרים ואין הלשון משמע כן אלא לא הי' נביא כלל ולא נתייחד אליו הדיבור מפי הגבורה לעולם וכל דברי העתידות בס' דניאל הי' ע"י מלאך או חלום כדמפרש בקרא. ורש"י בעצמו נראה שחזר בו דלקמן בפיר' (דף י"ד ע"א) דאמר ארבעי' ושמונה נביאים נתנבאו לישראל וחשב רש"י דניאל א' מהן ומסיים ועל דניאל אמרו לעיל ואיהו לאו נביא אלא אפיק דניאל ועייל שמעי' ואי דניאל הי' נביא אלא שלא נשתלח אמאי אפיק דניאל הא חשיב התם במ"ח נביאים הרבה שלא נשתלחו כמו האבות דקחשיב להו ולא מצינו שנשתלחו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה