פרשת ויחי יום ג'

מקרא

בראשית פרק מט

(א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יש מפרשים באחרית הימים העתידות עליכם לבוא בסוף ארבע מאות שנה של שיעבוד מצרים[1] ויש מפרשים שאחרית הימים כלומר ימות המשיח[2] אבל כולם מודים שאינן ברכות שהרי לא מצינו שברך את ראובן ושמעון ולוי[3]:

(ב) הִקָּבְצוּ כי שבעים נפש הגדילו באלו שבע עשרה שנה ונעשה עם רב וכדברי רבותינו לשש מאות אלף[4] וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל קבלו את הדרך שהורה לכם כל ימיו אשר בה תהיו בני ישראל והוא – אֲבִיכֶם כי תשתררו עם אלהים ואנשים ולא יאבד מכם הטוב העתיד לבא[5]:

(ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה ראשית כֹּחִי בך נראה בתחלה כחי[6] וְרֵאשִׁית אוֹנִי היא טפה ראשונה שלו שלא ראה קרי מימיו[7] יֶתֶר על אחיך היה לך ליטול ב – שְׂאֵת שהיא הכהונה[8] וְיֶתֶר עָז היא המלכות שהיה לך למלוך על אחיך אבל -[9]:

(ד) פַּחַז קלותך[10] כַּמַּיִם פחיזה ובהלה היה לך כמים הנשפכין לכן - אַל תּוֹתַר לא יהיה לך יתרון לא הבכורה ולא המלכות כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ את מי שדרכו - יְצוּעִי עָלָה לעלות על יצועי כלומר השכינה בזה שבלבל יצועי אביו[11]: פ

(ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי עד עתה פירש למה לא הייתה הממשלה לראובן, ועתה מפרש למה לא נתנה ללוי או לשמעון שהיו גדולים אחריו שאע"ג שהיו -[12] אַחִים שנולדו מיד אחרי ראובן[13] אמנם אחים היו לרעה בעצה אחת ו - כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם לשון קורבה ואחוה והוא כפל לשון של שמעון ולוי אחים. כלומר שהיו אחים לרעה, ואחותם וקורבתם היתה כלי חמס[14]:

(ו) יהי רצון ש - בְּסֹדָם בעצתם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם כשיתקהלו יחד להתייעץ אַל תֵּחַד תתייחד[15] כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם בכעסם הָרְגוּ כל אִישׁ בשכם וּבִרְצֹנָם גם אחרי שנתרצו ושככה חמתם  עִקְּרוּ כל שׁוֹר רמז למקניהם וקנינם כל אשר בבית וכל אשר בשדה והזכיר זה לומר כי בסודם לא באה נפשו בכל אלה אפילו לעקור להם מקנה וקנין ולבוז שללם כלל[16]:

(ז) אָרוּר אַפָּם יחסר כעסם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם לא תצליח כִּי קָשָׁתָה כי יהיה להם קושי לקבל מזונות מכיון ש-[17]  אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב ששבט לוי לא היה לו נחלה וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל ונתפזר בכל ארץ ישראל, כי כל אחד נתן מעריו ללויים והיה מחזר לקבל תרומות ומעשרות ושמעון לקח נחלה אצל יהודה, כדי שתהא אימת מלכות עליו[18]: ס

(ח) יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ יודו ויהודו שראוי לך הוד מלכות[19] אַחֶיךָ ויקבלו אותך למלך יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ שיפנו לך עורף וינוסו מפניך יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ  שתהיה להם דורש טובתם ועושה משפט וצדקה, כדכתיב "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו"  בְּנֵי אָבִיךָ לפי שהם בני אב אחד, ובני אמהות הרבה[20]:

(ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה לפי שהוא קל וגבור יותר מאריה זקן ממשיל את יהודה לגור אריה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ לאחר שתעלה מלטרוף טרף באומות[21] כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וכן דרך הארי, לאחר שיטרוף הטרף, יכרע וירבץ על ברכיו ולא ישוב מפני כל[22] וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ  תכרע ותשכב בעירך לא יבא אויב להחרידך ולהקימך ממקומך[23] וכך התקיים אצל דוד המלך (שמואל ב ח טו) שאחרי שגמר מלחמותיו ישב לשפוט העם ולעשות חסדים עמם ועם בית שאול:

(י) לֹא יָסוּר שֵׁבֶט המלכות מִיהוּדָה משימלוך יהודה תחלה כמו ממלכות דוד ואילך לא יסור ממשלתו להנתן לשבט אחר כמו שהוסרה מלכות שאול להנתן לדוד וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו הוא הסופר החותם במצות המלך, ופי' "מבין רגליו" כי כן דרך הסופר לישב ברגלי הקצין[24] עַד כִּי יָבֹא שילה שִׁילוֹ כלומר עד כי יבא מלך יהודה הוא רחבעם בן שלמה שבא לחדש המלוכה בשילה שזהו קרוב לשכם אבל אז יסורו עשרת השבטים ממנו וימליכו את ירבעם ולא נשאר לרחבעם בן שלמה רק יהודה ובנימין וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים קבוצת האומות שהיו כפופים תחת שלמה אביו כדכתיב הוא רודה בכל עבר הנהר נתקבצו שם להמליך רחבעם[25]:

(יא) אֹסְרִי אוסרים כלומר קושרים לַגֶּפֶן אחת עירה עִירוֹ עיר בן אתון וממנה לבד יטעינו אותו וְלַשֹּׂרֵקָה זמורת גפן ארוכה בְּנִי יאסור את אֲתֹנוֹ והיא לבד תספיק להטעין אתון[26], נתנבא על ארץ יהודה שתהיה מושכת יין כמעין כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ משל לריבוי היין בארצו[27] וּבְדַם עֲנָבִים סותה סוּתוֹ כסותו כלומר בגד[28], כלומר לאחר שבצרו הענבים ודורכים אותן בגיתות מתלכלכין בגדיהם בדריכות היינות. כדכתיב מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת. וכתוב שם וכל מלבושי אגאלתי[29]:

(יב) חַכְלִילִי עֵינַיִם עיניו אדומות מרוב[30] -  מִיָּיִן גם זה משל לריבוי היין, אמר שכל אחד ואחד מארץ יהודה יהיה חכלילי עינים מן היין[31] וּלְבֶן שִׁנַּיִם מרוב –[32] מֵחָלָב משל לרבוי חלב[33]: פ

(יג) זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא יהיה גם מתאים לְחוֹף אֳנִיּוֹת וללא צוקים וְיַרְכָתוֹ גבולו עַל סמוך ל- צִידֹן שהוא מקום סחורה[34]: ס

(יד) יִשָּׂשכָר  כ- חֲמֹר גָּרֶם בעל אברים חזק לא כזבולון שהולך עם עוברי ימים לסחורה אלא עובד אדמתו רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם תחומי העיר לחרוש ולעבוד את האדמה[35]:

(טו) וַיַּרְא מְנֻחָה מנוחת האדמה כִּי טוֹב מלצאת למרחקים וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה נעימה ומוצלחת וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל עול של מלכי ישראל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד לתת למלכי' עישור תבואותיו כדכתיב ואת שדותיכם יעשר זהו עיקר הפשט. ובשורת עושר הוא לשבט יששכר[36]: ס  

נביא

ירמיה פרק יז

א  חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר  חטאי יהודה שמורים בלבם כאלו נכתבו על לוח ליבם בקולמוס מברזל, ובצפורן משמיר (אבן חזקה) חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם  החטאים, חקוקים, בחוזק ובעומק ליבם, ועל קרנות המזבחות שעבדו לע"ז:

ב  כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם  מִזְבְּחוֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם  כמו שזוכרים את בניהם באהבה, כך זוכרים את המזבחות והאשירות (עצי ע"ז) לעבוד אותם. עַל עֵץ רַעֲנָן עַל גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת  המזבחות היו תחת כל עץ רענן ועל הגבעות:

ג   הֲרָרִי בַּשָּׂדֶה  ישראל, העובדים בהרים ע"ז, חֵילְךָ כָל אוֹצְרוֹתֶיךָ  לָבַז אֶתֵּן  העושר והאוצרות, אתן לגויים לביזה. בָּמֹתֶיךָ בְּחַטָּאת בְּכָל גְּבוּלֶיךָ  חטאי הבמות לע"ז, שבכל גבולי הערים:

ד  וְשָׁמַטְתָּה  תִּשָמֵט מנחלתך (תגלה מהארץ) וּבְךָ מִנַּחֲלָתְךָ  בך אנקום, בזה שתשמט מארצך. (עונש על השמיטות שלא שמרת) אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת אֹיְבֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ  תעבוד את אדמת הגויים בגלות. כִּי אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי  אש הכעס הבערתם באפי. עַד עוֹלָם תּוּקָד  תבער לזמן רב:

ה  כֹּה אָמַר יְקֹוָק  אָרוּר הַגֶּבֶר  מקולל האיש. אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן יְקֹוָק  יָסוּר לִבּוֹ  שם זרועו, חוזקו, באדם שעשוי מבשר, וסר לבו מבטוח ביְקֹוָק :

ו   וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה  אדם זה הבוטח באדם, נמשל לעץ יחידי במדבר.    וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב  לא יראה הגשם, הטוב לעץ. וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב  ישכון בארץ יבשה ומלוחה (שלא מצמיחה) ושאינה מיושבת (במדבר):

ז   בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיְקֹוָק  וְהָיָה יְקֹוָק  מִבְטַחוֹ  מבורך מי שבוטח ביְקֹוָק  ית':

ח  וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו  הבוטח ביְקֹוָק , נמשל לעץ השתול ליד המים, ושורשי העץ מתפשטים ומתחזקים מִמֵי הנחל. וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן  לא יראה לחשוש  מפני החום, שתמיד עָלָיו רעננים  משום שנמצא תמיד במקום המים. וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג  ואף בשנת בצורת  לא ידאג שמקור מימיו  לידו תמיד (שהרי בוטח ביְקֹוָק ) וְלֹא יָמִישׁ  מֵעֲשֹוֹת פֶּרִי  ולא יפסיק לעשות פירות.(משל להצלחת מעשיו):

ט  עָקֹב הַלֵּב  מִכֹּל, וְאָנֻשׁ הוּא  באמת, הלב, ששם מקום הבטחון ביְקֹוָק  (או באדם ח"ו) הוא האיבר שעלול לרמות בעקמימיותו, יותר מכל האיברים, ושם עלול להיות החולי הגדול ביותר בבטחון ביְקֹוָק . מִי יֵדָעֶנּוּ  ומי יוכל לדעת מה שבלב האדם פנימה, מלבד יְקֹוָק ?:

י   אֲנִי יְקֹוָק  חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת  אני יְקֹוָק  לבדי, יודע מחשבות ליבות האדם. וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו  לתת לכל אדם שכר ועונש  כפי מעשיו:

יא קֹרֵא  שם עוף. דָגַר וְלֹא יָלָד  הקורא, דוגר על ביצים שלא הוא ילד. (שאחר שבוקעים מהביצים, לא הולכים אחריו  שהרי אינו אביהם) עֹשֶׂה עשֶׁר  וְלֹא בְמִשְׁפָּט  כך מי שעושה עושר רב, אך לא לפי המשפט (שגוזל ממון אחרים) בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל  העושר יעזוב אותו בחצי ימיו, ועוד, באחרית ימיו נחשב הוא  לנבל, לרשע:

יב כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ  כסא כבוד יְקֹוָק , מרומם מראשית בריאת העולם, כנגד מקום המקדש:

יג  מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְקֹוָק   ישראל מקווים ומתאספים  ליְקֹוָק . כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבשׁוּ  כל מי שעוזב את יְקֹוָק , יביא לעצמו בושה. וְסוּרַי  בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ  והסרים מיְקֹוָק , יכתבו לרדת להקבר בארץ, באדמה. כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת יְקֹוָק :

יד  רְפָאֵנִי יְקֹוָק  וְאֵרָפֵא  הנביא מבקש מיְקֹוָק , שיְרַפְּאוֹ מהקמים עליו. הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה  שהרי בך אני מתהלל שתושיעני:

טו הִנֵּה הֵמָּה אֹמְרִים אֵלָי אַיֵּה דְבַר יְקֹוָק  יָבוֹא נָא  שהקמים עליו אומרים לו בליגלוג: היכן הפורענות שנבאת עליהָ? שתבוא כעת!:

כתובים

הספר דניאל מחולק לשני חלקים. החלק הראשון מספר על חיי דניאל וחבריו בממלכות בבל ופרס (פרקים א-ו); החלק השני הוא חזיונות דניאל (פרקים ז-יב(.

תקופת הספר בראי ההסטוריה של עם ישראל מתחלק לשלשה:

1. ישראל בשלהי בית ראשון – ערב החורבן 
2. ישראל בגלות בבל – 70 שנה. 
3. תקופת שיבת ציון, ראשית ימי בית שני.

דבר מוסכם על כל פרשני הספר כי מופיעה בו קץ הגאולה כמו שמפורש גם בגמ' המפורסמת במס' מגילה: "תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה יצתה בת קול ואמרה מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא אלא לכבודך עשיתי שלא ירבו מחלוקת בישראל ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים יצתה בת קול ואמרה לו דייך מ"ט משום דאית ביה קץ משיח" (מגילה ג.)

חלק מהספר (פרקים ב'-ז') כתוב בלשון ארמית. ישנם כאלו שהלכו ותרגמו את הספר, אך בעניין זה כתב  הציץ אליעזר (חלק י"ד א,ב): וע"ד מה שהבטתי בעין לא יפה על הדבר שנעשה לתרגם ספר דניאל מתרגום לעברית - מה שאחרים שמחו על כך -. הנה גם הוא זה בגלל שלדעתי ישנו בדבר הזה משום הורדה מקדושה, ועוד יותר מזה, וכדאבאר.

איתא במס' מגילה ד' ג' ע"א, דיונתן בן עוזיאל ביקש לגלות תרגום של כתובים, יצתה בת קול ואמרה לו דייך, מ"ט משום דאית ביה קץ משיח. ומפרש"י: קץ משיח בספר דניאל. זאת אומרת דעכבו מן השמיים בידי יונתן בן עוזיאל לגלות גם תרגום של כתובים כשם שגילה תרגום של נביאים בגלל ספר דניאל שלא ניתן לגלות תרגומו בגלל קץ משיח שכתוב בו. ויעוין בספר תפארת ישראל למהר"ל מפארג ז"ל פרק ס"ה שמקשה דיהי' מתרגום הכל חוץ מן הקץ. ומתרץ, דדבר זה אין קשיא שאם לא היה מצוה לתרגם כדכתיב בקרא ויבינו במקרא מפורש, לא היה רשאי לתרגם כי אל יעלה על דעתך כי התורה הוא כמו ספר חכמה שאתה יכול להוסיף עליו ולשנות עליו דבר, זה אינו, כי תורת ה' היא, אין ראוי שיהיה שנוי בתורה, ולכך כיון דאין ראוי לתרגם כל כתובים מפני דניאל שיש בו קץ משיחנו אין ראוי לתרגם כלל דאין לומר שיש לתרגם חצי כתובים. עיי"ש.

למרות הפירושים הרבים שנכתבו, ישנם דברים רבים שעדיין לא נתגלו ונתפרשו עד עמקם כמו שכתוב בסוף ספר דניאל "וַיֹּאמֶר לֵךְ דָּנִיֵּאל כִּי סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד עֵת קֵץ יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ" (י"ב ט-י).

מות דניאל

בספר יוסיפון מובא כי בסוף ימיו דניאל ביקש מהמלך רשות לעזוב את כל תפקידיו הציבוריים, ובמקומו יתמנה זרובבל בן שאלתיאל בן יכניה מלך יהודה, וכך היה. דניאל עצמו חזר לעירו שושן הבירה שם עבד את הק עד יום מותו.

מנגד בשיר השירים רבה מובא שדניאל וחבורתו עלו לארץ ישראל.

בספר סדר הדורות מתואר מקום קברו של דניאל בשושן הבירה. ארונו תלוי באמצע נהר חידקל מזהיר כזהב גבוה מאוד על עמודי ברזל ושלשלאות ברזל, כי מקודם ארונו היה לצד אחר של הנהר ובאותתו צד היה ברכה, ובצד השני של הנהר היה לעיתים רעב, ועשו מלחמה שני צידי הנהר עד שנאלצו לתלות את ארונו באמצע הנהר כדי שיוכלו לראות אותו משני הצדדים. וכשהיו עוברים ספינות מתחת הארון, אם היו חסידים, הם היו ניצולים, ואם היו רשעים היו נטבעין שם תחת הארון וכו. הרוצה להרחיב יעיין שם. (ג' אלפים ש"צ) ישנו גם תיאור על מקום קבורתו בספרו של רבי בנימין מטודלה. עיי"ש.

בחזיונותיו של דניאל מרומזים העתידות לבוא על עם ישראל ועל זמן ביאת המשיח, וכשם שנתקיימו חזיונותיו עד כאן, כן במהרה בימינו נזכה לראות בחוש את החזיונות שחזה על עם ישראל בביאת המשיח.

משנת ההלכה

צום עשרה בטבת

       א.       חולה, אף על פי שאין בו סכנה, וכן העוברות והמניקות שהתענית קשה עליהן, וכן הקטנים, פטורים מלהתענות ואינם חיָּבים לצום ביום אחר לכשיבריאו.

        ב.        כל הפטורים מלהתענות, אף על פי שאינם מתענים, אל יתראו בפני הציבור כשהם אוכלים, ולא ינהגו עידונים בעצמם, ולא יאכלו לתענוגם, אלא יאכל מה שהוא צריך לבריאות גופו. וכן ראוי לחנך את הקטנים שלא להאכילם בימי התענית אלא הצריך להם וימעטו בתענוגות ויהו מתאבלים עם הציבור

         ג.         המתענה, אומר 'עננו' בתפילת המנחה שביום התענית. ואם שכח וכבר הזכיר את השם בסיום 'שמע קולנו' ולא אמר 'עננו', מסיֵּם את תפילתו ואומר 'עננו' ב'אלקי נצור' קודם שאומר פסוק 'יהיו לרצון אמרי פי' ולפני שעוקר רגליו מתפילתו.

        ד.        אין אומרים 'עננו' בתפילת שחרית, שמא יארע לו אונס או בולמוס ולא ישלים תעניתו ונמצא שקרן בתפילתו. ומנהג הספרדים שאין חוששין לספק זה ואומרים עננו גם בשחרית.

       ה.       בתענית ציבור, אומר שליח הציבור בשחרית ובמנחה 'עננו' לאחר שסיֵּם ברכת 'ראה נא בענינו' וקודם שהתחיל 'רפאנו' (סימן לדבר: "ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי" (תהלים יט) וסמוך לו – "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה"). וקובע את עננו ברכה לעצמה ומסיֵּם בה ברוך אתה ה' העונה (לעמו ישראל) בעת צרה. ושאר כל אדם אומרים אותה ב'שמע קולנו' ואינו מסיֵּם אותה בברכה לעצמה אלא מסיֵּם 'בכל עת צרה וצוקה'.

         ו.         הכהנים נושאים כפיהם במנחה של תענית ציבור. היה שם כהן אחד בלבד ואין בדעתו להשלים תעניתו - עולה לדוכן ואינו חושש. אבל אם כבר אכל, אינו נושא כפיו במנחה.

         ז.         ואם מתפלל מנחה גדולה כלומר בעוד היום גדול אין נושאים כפיים אלא אומרים אלוקי ואלוקי אבותי ברכנו וכו'.

       ח.       אומרים סליחות בתענית ציבור, וקורין בתורה ב'ויחל' בשחרית ובמנחה. ואין קורין לעלות לתורה אלא מי שמתענה ומשלים תעניתו. היה שם כהן שאינו מתענה, צריך הוא לצאת מבית הכנסת כדי שלא יקראוהו לעלות. ואם קראו לעלות למי שאינו מתענה, יש אומרים שכיון שקראוהו הרי הוא עולה ומברך משום כבוד התורה, שלא יֵראה כאילו מסרב לעלות.

        ט.       מי שבתענית ציבור שכח וברך כדי לאכול ונזכר בתענית - אומר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' על הברכה שהוציא מפיו לבטלה, ואינו טועם. נזכר לאחר שאכל כזית או שתה כמלא לוגמיו, לא אבד את תעניתו ומשלים התענית.

         י.         אמרו הקדמונים: תענית - אותיות 'תת עני', כלומר, יש לתת לעני מה שלא אכל היום. ואם אין עני, נותנים פדיון האוכל לכל דבר של מצוה.

 

---

[1] חזקוני

[2] רמב"ן

[3] שם ושם

[4] רשב"ם

[5] ספורנו

[6] אבע"ז

[7] רש"י

[8] פי' הטור

[9] רשב"ם

[10] רמב"ן

[11] רמב"ן

[12] פי' ר' יוסף בכור שור

[13] ספורנו

[14] רשב"ם

[15] רשב"ם

[16] רמב"ן

[17] ספורנו

[18] פי' ר' יוסף בכור שור

[19] רשב"ם חזקוני

[20] פי' ר' יוסף בכור שור

[21] רשב"ם

[22] אבע"ז

[23] רשב"ם

[24] חזקוני

[25] רשב"ם

[26] רשב"ם

[27] רבינו בחיי

[28] אבע"ז

[29] רשב"ם

[30] רשב"ם

[31] רבינו בחיי

[32] רשב"ם

[33] רבינו בחיי

[34] רמב"ן

[35] רשב"ם

[36] רשב"ם