פרשת שמות יום ב'

מקרא

שמות פרק ב

(א) וַיֵּלֶךְ שלא חשש לגזרת פרעה ולקח לו אשה להוליד ממנה בנים, אמר הכתוב כן בעבור כי בכל מזדרז לעשות ענין חדש יאמר כן[1] אִישׁ עמרם מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי יוכבד[2]:

(ב) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לא הזכיר הכתוב לידת מרים ואהרן כי לא התחדש דבר בלדתם[3] וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא לפי שנולד משה לששה חדשים. הציצה בו אם גמרו בו סימני שעריו וצפרניו וידעה בו שהוא בר קימא ולפיכך -וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים עד סוף תשעה חדשים שהוא זמן לידות רוב הנשים וכשבאו לבדקה לסוף תשעה אמר להם נפל היה והשלכתיו היאורה[4]:

(ג) וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ להצלתו[5] תֵּבַת גֹּמֶא סוף וגומא אחד הוא, והתיבה אין נראית וניכרת שם. משום שהסוף והגומא דומים, כי היתה יריאה פן יראוהו מצרים ויטביעוהו[6] וַתַּחְמְרָה בַחֵמָרמבפנים וּבַזָּפֶת מבחוץ שלא ייכנסו המים וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף אשר עַל שְׂפַת הַיְאֹר והטמינתו יפה שההולכים על שפת היאור לא יוכלו לראות התיבה אבל הרוחץ בתוך הנהר יכול לראותה כי יוכבד לא נכנסה בנהר להצפינו מכל צדדיו היטב[7]:

(ד) וַתֵּתַצַּב מדלא כתיב "ותצב" נראה שהיציבוה אחרים, אמה העמדתה שם וצותה לה לראות מה יעלה בנער[8] אֲחֹתוֹ מרים[9] מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ שחשבה שיקחהו איזה מצרי כשאר אסופי, כי רבים אסופים היו במצרים בלי ספק, כי מלאה הארץ זמה[10]:

(ה) וַתֵּרֶד מארמונה[11] בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר במים הרדודים בקצה היאור[12] וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר לכך ראתהו בת פרעה שהיתה רוחצת בתוך היאור אבל נערותיה שהיו הולכות על שפתו לא יכלו לראותה וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ שפחתה[13] וַתִּקָּחֶהָ:

(ו) וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד פתחה את התיבה והביטה בילד אם זכר אם נקבה וראתה כי - וְהִנֵּה נַעַר הילד מיום הולדו יקרא נער[14] בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים נתנה אל לבה המעשה כאשר היה, כי למה ישימו שמה מצרי, אלא עברי נתנו שמה להצילו[15] זֶה ואומרת מי יתן מינקת לשכור שיגדלנו לי, כי יפה הוא מאוד, וחסה על שראהו בוכה, והוא זכר[16]:

(ז) וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד:

(ח) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה עלמה מציין הזריזות וחזוק כח הגוף יותר מנערה, כי היתה בזה כמי שנשלם שכלה וכחותיה והלכה בזריזות ותקרא את אם הילד ובזה היה ההשגחה שימצא משה בבית אביו ויכיר עמו ומולדתו[17] וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד:

(ט) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי כמו שראוי לבן שלי ולא תיניקהו בצמצום ובכילות אלא ברחבה[18] וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ:

(י) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד ולא היה צריך לינוק עוד[19] וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן היתה בת פרעה מחבקתו ומנשקתו ולא היתה מוציאתו מהארמון של המלך, ואף פרעה היה מחבקו ומנשקו[20] וַתִּקְרָא י"א שיוכבד קראה שְׁמוֹ מֹשֶׁה ותאמר לה בת פרעה מהו לשון משה והגידה היא לה שהוא לשון המשכה ואז וַתֹּאמֶר בת פרעה יפה קראתו כן -[21] כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ וי"א שבת פרעה קראה שמו משה ושם משה מתורגם מלשון מצרים בלשון הקדש. ושמו בלשון מצרים היה מוניום. וכך כתוב בספר עבודת האדמה הנעתק מלשון מצרים אל לשון קדרים. גם ככה בספרי חכמי יון. אולי למדה בת פרעה לשונינו או שאלה[22]:

(יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה ועמד על דעתו[23] שנהיה בן שלוש עשרה[24] וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם ועמלם ולא יכול לסבול[25]וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו ממשפחתו מצד האחוה התעורר להנקם[26]:

(יב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה  וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:

(יג) וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים דתן ואבירם נִצִּים רבים ומתקוטטים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע כשראה את דתן מניף ידו להכות את אבירם[27] לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:

(יד) וַיֹּאמֶר דתן מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ ואתה עודך נער בן שלוש עשרה ותרצה להיות איש[28] שַׂר להכריע בין המריבות שלנו[29] וְשֹׁפֵט לפי דעתך[30] עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר בלבך[31] כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן לא כמו שהייתי סבור כשטמנתיו בחול שלא נודע אלא כן הוא ש -[32] נוֹדַע הַדָּבָר:

(טו) וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה שהרג את המצרי[33] וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה ולאחר שנים רבות שברח ממנו[34] וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר בעברו בארץ קרה לו שישב סמוך לאיזה באר[35]:

(טז) וּלְכֹהֵן מִדְיָן יתרו ואחרי שנתגייר נקרא חובב, דכתיב מבני חובב חותן משה (שופטים ד יא), כי דרך כל המתיהדים לקרא להם שם אחר בישראל והוא בן רעואל[36] שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה בכל יום היו הרועים דולים ומשקים תחלה, ואירע אותו היום שהנשים אלו קדמו מפני פחד הרועים, והיו סבורות שיכולות להשקות קודם שיבואו הרועים[37] וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים את בריכות מרוצות המים העשויות בארץ[38] לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן:

(יז) ובתוך כך וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם להשקות תחלה כמנהגם, ומשה חרה לו על החמס וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן שכיון שמלאו הרהטים היו המים שלהן[39] וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם שלא הספיק מה שדלו הם, ודלו מים אחרים עד שהשקה צאנם[40]:

(יח) וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן הוא אבי אביהן[41] וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם:

(יט) וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי היה לבוש כמצרי ודיבר בלשון מצרי[42] הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן:

(כ) וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם וכך עשו וקראו לו[43]:

(כא) וַיּוֹאֶל ונתרצה[44] מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ לרעות את צאנו, כמו שבה עמדי[45] וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה:

(כב) וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם גֵּר שם כִּי אָמַר משה[46] גֵּר הָיִיתִי שם[47] בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: פ

נביא

ירמיה פרק כ

יא וַיְקֹוָק  אוֹתִי  כְּגִבּוֹר עָרִיץ  יְקֹוָק  הבטיח לי שאהיה  כגיבור חזק. עַל כֵּן רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ  לכן רודפי יכשלו. מוְלֹא יֻכָלוּ בּשׁוּ מְאֹד  כִּי לֹא הִשְׂכִּילוּ  יתביישו מאוד, כי לא יצליחו. כְּלִמַּת עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ בושה לעולם שלא תִּשָכַח:

יב  וַיְקֹוָק  צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב  יְקֹוָק , שבוחן כליות ולב, לראות אם האדם  צדיק. אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי  אראה את נקמתך בהם, כי רק לך, גיליתי את הריב שלי איתם:

יג  שִׁירוּ לַיְקֹוָק  הַלְלוּ אֶת יְקֹוָק  כִּי הִצִּיל אֶת נֶפֶשׁ אֶבְיוֹן  את ירמיהו. מִיַּד מְרֵעִים  מיד אנשים רעים:

יד  אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ:

טו  אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד לְךָ בֵּן זָכָר  אפילו המבשר לאבי על לידתי, יהיה מקולל. שַׂמֵּחַ שִׂמֳּחָהוּ:

טז וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא  המבשר לאבי על לידתי. כֶּעָרִים אֲשֶׁר הָפַךְ יְקֹוָק  וְלֹא נִחָם  כסדום ועמורה שיְקֹוָק  הפך, ולא התחרט מהפיכתם. וְשָׁמַע זְעָקָה בַּבֹּקֶר וּתְרוּעָה בְּעֵת צָהֳרָיִם  אותו האיש, ישמע זעקה של צער בבוקר, ותרועת מלחמה בצהרים:

יז   אֲשֶׁר לֹא מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם  שלא הרגוני כשיצאתי מרחם אימי. וַתְּהִי לִי אִמִּי  קִבְרִי  שרֶחֶם אימי היה לקברי. וְרַחְמָה  הֲרַת עוֹלָם  והייתי ברחמהּ, בהריון לעולם. (שלא הייתי נולד כלל):

יח  לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן  למה יצאתי מהרחם, לראות צער וצרות. וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי  ונגמרו ימי בבושה:

ירמיה פרק כא

א  הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְקֹוָק  בִּשְׁלֹחַ אֵלָיו הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶת פַּשְׁחוּר בֶּן מַלְכִּיָּה וְאֶת צְפַנְיָה בֶן מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן לֵאמֹר:

ב   דְּרָשׁ נָא בַעֲדֵנוּ אֶת יְקֹוָק   התפלל אל יְקֹוָק , מפני נבוכדנצר הבא עלינו למלחמה. כִּי נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל נִלְחָם עָלֵינוּ אוּלַי יַעֲשֶׂה יְקֹוָק  אוֹתָנוּ כְּכָל נִפְלְאֹתָיו וְיַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ  יעלה מעלינו נבוכדנצר:

ג   וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֲלֵיהֶם כֹּה תֹאמְרֻן אֶל צִדְקִיָּהוּ:

ד   כֹּה אָמַר יְקֹוָק  אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵסֵב אֶת כְּלֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיֶדְכֶם  יְקֹוָק  יסובב את כלי המלחמה שלכם, להיות כאילו בידי בבל (שלא תצליחו להלחם נגדם) אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים בָּם אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֶת הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם מִחוּץ לַחוֹמָה וְאָסַפְתִּי אוֹתָם אֶל תּוֹךְ הָעִיר הַזֹּאת  בבל יתאספו לתוך העיר:

ה   וְנִלְחַמְתִּי אֲנִי אִתְּכֶם בְּיָד נְטוּיָה וּבִזְרוֹעַ חֲזָקָה וּבְאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל:

ו    וְהִכֵּיתִי אֶת יוֹשְׁבֵי הָעִיר הַזֹּאת וְאֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה בְּדֶבֶר גָּדוֹל יָמֻתוּ:

ז    וְאַחֲרֵי כֵן נְאֻם יְקֹוָק  אֶתֵּן אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת עֲבָדָיו וְאֶת הָעָם וְאֶת הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת מִן הַדֶּבֶר מִן הַחֶרֶב וּמִן הָרָעָב בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּבְיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהִכָּם לְפִי חֶרֶב לֹא יָחוּס עֲלֵיהֶם וְלֹא יַחְמֹל וְלֹא יְרַחֵם:

כתובים

דניאל פרק ב'

(כט) אנתה אַנְתְּ מַלְכָּא רַעְיוֹנָךְ עַל מִשְׁכְּבָךְ סְלִקוּ מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה וְגָלֵא רָזַיָּא הוֹדְעָךְ מָה דִי לֶהֱוֵא: (ל) וַאֲנָה לָא בְחָכְמָה דִּי אִיתַי בִּי מִן כָּל חַיַּיָּא רָזָא דְנָה גֱּלִי לִי לָהֵן עַל דִּבְרַת דִּי פִשְׁרָא לְמַלְכָּא יְהוֹדְעוּן וְרַעְיוֹנֵי לִבְבָךְ תִּנְדַּע: (לא) אנתה אַנְתְּ מַלְכָּא חָזֵה הֲוַיְתָ וַאֲלוּ צְלֵם חַד שַׂגִּיא צַלְמָא דִּכֵּן רַב וְזִיוֵהּ יַתִּיר קָאֵם לְקָבְלָךְ וְרֵוֵהּ דְּחִיל: (לב) הוּא צַלְמָא רֵאשֵׁהּ דִּי דְהַב טָב חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַף מְעוֹהִי וְיַרְכָתֵהּ דִּי נְחָשׁ: (לג) שָׁקוֹהִי דִּי פַרְזֶל רַגְלוֹהִי מנהון מִנְּהֵין דִּי פַרְזֶל ומנהון וּמִנְּהֵין דִּי חֲסַף: (לד) חָזֵה הֲוַיְתָ עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן וּמְחָת לְצַלְמָא עַל רַגְלוֹהִי דִּי פַרְזְלָא וְחַסְפָּא וְהַדֵּקֶת הִמּוֹן: (לה) בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָה פַּרְזְלָא חַסְפָּא נְחָשָׁא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא וַהֲווֹ כְּעוּר מִן אִדְּרֵי קַיִט וּנְשָׂא הִמּוֹן רוּחָא וְכָל אֲתַר לָא הִשְׁתֲּכַח לְהוֹן וְאַבְנָא דִּי מְחָת לְצַלְמָא הֲוָת לְטוּר רַב וּמְלָת כָּל אַרְעָא: (לו) דְּנָה חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ נֵאמַר קֳדָם מַלְכָּא: (לז) אנתה אַנְתְּ מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּתָא חִסְנָא וְתָקְפָּא וִיקָרָא יְהַב לָךְ: (לח) וּבְכָל דִּי דארין דָיְרִין בְּנֵי אֲנָשָׁא חֵיוַת בָּרָא וְעוֹף שְׁמַיָּא יְהַב בִּידָךְ וְהַשְׁלְטָךְ בְּכָלְּהוֹן אנתה אַנְתְּ הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא: (לט) וּבָתְרָךְ תְּקוּם מַלְכוּ אָחֳרִי ארעאאֲרַע מִנָּךְ וּמַלְכוּ תליתיא תְלִיתָאָה אָחֳרִי דִּי נְחָשָׁא דִּי תִשְׁלַט בְּכָל אַרְעָא: (מ) וּמַלְכוּ רביעיה רְבִיעָאָה תֶּהֱוֵא תַקִּיפָה כְּפַרְזְלָא כָּל קֳבֵל דִּי פַרְזְלָא מְהַדֵּק וְחָשֵׁל כֹּלָּא וּכְפַרְזְלָא דִּי מְרָעַע כָּל אִלֵּין תַּדִּק וְתֵרֹעַ: (מא) וְדִי חֲזַיְתָה רַגְלַיָּא וְאֶצְבְּעָתָא מנהוןמִנְּהֵן חֲסַף דִּי פֶחָר ומנהון וּמִנְּהֵין פַּרְזֶל מַלְכוּ פְלִיגָה תֶּהֱוֵה וּמִן נִצְבְּתָא דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַהּ כָּל קֳבֵל דִּי חֲזַיְתָה פַּרְזְלָא מְעָרַב בַּחֲסַף טִינָא: (מב) וְאֶצְבְּעָת רַגְלַיָּא מנהון מִנְּהֵין פַּרְזֶל ומנהון וּמִנְּהֵין חֲסַף מִן קְצָת מַלְכוּתָא תֶּהֱוֵה תַקִּיפָה וּמִנַּהּ תֶּהֱוֵה תְבִירָה: (מג) די וְדִי חֲזַיְתָ פַּרְזְלָא מְעָרַב בַּחֲסַף טִינָא מִתְעָרְבִין לֶהֱוֹן בִּזְרַע אֲנָשָׁא וְלָא לֶהֱוֹן דָּבְקִין דְּנָה עִם דְּנָה הֵא כְדִי פַרְזְלָא לָא מִתְעָרַב עִם חַסְפָּא: (מד) וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּ דִּי לְעָלְמִין לָא תִתְחַבַּל וּמַלְכוּתָה לְעַם אָחֳרָן לָא תִשְׁתְּבִק תַּדִּק וְתָסֵיף כָּל אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא:

(כט) עתה מבאר לו הסבה שגלה לו השי"ת העתידות האלה, שהוא מפני שהכין א"ע לזה ואמר - כי אתה המלך רעיונך על משכבך ורצית לדעת מה יהיה אחריך, ומגלה רזים הודיע לך מה שיהיה - וע"י ההכנה הזאת הודיע לך ה', לא לבד מה שיהיה אחריך, רק מה שיהיה עד אחרית הימים. (ל) אני לא בחכמה שיש בי יותר מכל החיים גלו לי רז זה - שלפ"ז תקצוף על חכמי בבל שאינן חכמים כמוני אך למען יודיעו למלך את הפתרון ותדע רעיוני לבך ואחר שלא היה צריך רק להודיע לאיש אחד לבד. מצא אותי מוכן לשליחות הזה מצד התפלה. (לא) אתה המלך בחלומך ראית פסל גדול העומד על בסיס גדול וזוהר מאוד, ומראהו נורא. (לב) ראש הפסל היה של זהב טוב, חזהו וידיו – כסף, המעיים והירכיים – נחושת, (לג) שוקיו – ברזל, רגליו חלקם ברזל וחלקם חרס. (לד) הנה מראה הצלם נצטייר לפניו עתה, לא כן מראה האבן לא ראה עתה ונשכח ממנו, והוא הפיל עליו החרדה הגדולה לכן אמר שאז ראית עוד מראה אחרת אשר שכחת, רואה היית עד שנגזר אבן שלא בידים - (רק מעצמו), והאבן שבאה הכתה את הפסל ברגליו שהיו עשויות ברזל וחרס ומעכה אותם. (לה) ואחר שנמעכו הרגלים התמוטט כל הפסל,אז הודקו יחד ברזל חרש נחשת כסף וזהב, והיו כמוץ מגרנות הקיץ, ותשא אותם הרוח, עד שלא נמצא להם שום מקום ואותה אבן קטנה שהכתה את הפסל הייתה להר גדול ומלאה את כל העולם כולו. (לו) זהו פתרון החלום ופשרו שבשר ביטול מלכות נבוכדנצר לא יאמר לו במעמד כולם, רק "קדם מלכא" - שהוא לפני המלך לבדו בסוד (לז) אתה הוא שמלך מלכי המלכים שנוא אלוקי השמים הקב"ה נתן לך נבוכדנצר את המלכות החזקה ביותר בכל העולם. (לח) וכמו שהראש משפיע השכל והדעת לכל הגוף, שזה מיוחס אל האדם שהוא משכיל, וכן משפיע ההרגשה והתנועה שזה כולל גם בחיות ועופות, כן בכל מקום שגרים בני אדם, חיות השדה ועוף השמים, נתן בידך והשלטך בכולם - ולכן מכל הטעמים האלה נמשלת לראש שכולו זהב. (לט) אחריך תקום מלכות אחרת והיא פחותה ממך – מלכות מדי ופרס והיא נמשלה לכסף, שהיא מתכת פחותה מהזהב. ואחריה המלכות השלישית היא מלכות יוון והיא נמשלה לנחושת. (מ) המלכות הרביעית תהיה תקיפה כברזל וכמו שבברזל מרדדים ומהדקים מתכות אחרות בגון סקורנס של ברזל  כך היא תרוצץ את כל העמים – וזוהי מלכות אדום. (מא) והסיבה שחלק הרגלים והאצבעות חרס וחלקה ברזל היא כיוון שמקצת המלכות תהיה חזקה ומקצתה (מלכות ישמעאל) תהיה שבורה, והם ירצו להתאחד עם עמים אחרים, אך לא יצליחו כשם שהברזל אינו מתאחד עם חרס. והוא הרומז על זמן האחרון של המלכיות, (מב) וראה האצבעות שהם עשר, כי באחרית הימים תתחלק מלכות רומי הכללית, שנחלקה בין אדום וישמעאל שהם שני הרגלים, לעשר אצבעות שהם עשר מלכיות, שאז ימצאו עשרה מלכיות גדולות בעולם, ולא יהיה עוד מלכות אחת מושלת בכפה, רק עשרה ימלכו בכפה, מהם מבני אדום ומהם מישמעאל (מג) ומה שראית ברזל מעורב בחרס מתחתנים יהיו עם שאר האומות ולא יהיו שלימים ונדבקים עמם באמת ולב שלם ודתיהם שונות מדתי שאר האומות. והוא כמו שאין הברזל נדבק יפה עם החרס (מד) ואז יקים הקב"ה מלכות אשר לא תשחת לעולם, ומלכותה לא תמסר לעם אחר, והיא תמעך ותשמיד את כל המלכויות הללו,

משנת ההלכה

מלאכת הבורר

       א.       הבורר הוא מאבות מלאכות שכן במשכן היו בוררים הפסולת מתוך הסממנים לפיכך כל הבורר פסולת מתוך האוכל אפילו בידו אחת[48] ואפילו כדי לאכול לאלתר חייב. (רמב"ם שבת פ"ח הי"ג ושו"ע סי' שיט סעי' ד)

        ב.        וכן הבורר אוכל מתוך הפסולת[49] שלא לאכול לאלתר אלא להניחו לאכלו לאחר זמן אפילו בו ביום[50] נעשה כבורר לאוצר וחייב[51]

         ג.         אבל הבורר אוכל מתוך הפסולת כדי לאכול לאלתר אינו חייב אלא אם כן בורר בנפה או כברה שזהו דרך ברירתו[52] אבל אם בירר בקנון[53] או תמחוי פטור מן התורה אבל אסור מדברי סופרים גזרה משום נפה וכברה[54] ואם בורר האוכל בידו כדי לאכול לאלתר מותר[55] מפני שנטילת האוכל מתוך הפסולת כדי לאכלו מיד אין זה מעין מלאכה כלל שדרך אכילה כך הוא שהרי אי אפשר לאכול הכל האוכל עם הפסולת ולא אסרתו תורה אלא לעשותו בכלי המיוחד לכך דהיינו נפה וכברה אבל נטילת הפסולת אין זו דרך אכילה אלא דרך תיקון האוכל שיהא ראוי לאכילה הרי זו מלאכה גמורה ולפיכך אפילו אם האוכל מרובה על הפסולת ויש טורח יותר בברירת האוכל אעפ"כ לא יברור הפסולת אפילו כדי לאכול לאלתר:

---

[1] רמב"ן ואע"פ שנשאה קודם גזירת פרעה ונולדו לו ממנה אהרון ומרים בא לפרסם שלא חשש להוליד עוד בן אחר גזירת פרעה וחז"ל דרשו שכשנגזרה הגזירה פירש ממנה כדי שלא תלד ובתו אמרה לו שמה שעשה קשה הוא מגזירת פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים והוא גזר אף על הנקיבות ואז חזר ולקחה.

[2] ת"י

[3] אבע"ז

[4] חזקוני

[5] רבינו בחיי

[6] פי' ר' יוסף בכור שור

[7] רשב"ם

[8] פי' ר' יוסף בכור שור

[9] ת"י

[10] ספורנו

[11] אבע"ז

[12] רמב"ן

[13] רשב"ם

[14] רמב"ן

[15] רמב"ן

[16] פי' ר' יוסף בכור שור

[17] מלבי"ם

[18] הכתב והקבלה

[19] רמב"ן

[20] רבינו בחיי

[21] חזקוני

[22] אבע"ז

[23] רמב"ן

[24] רבינו בחיי פס' יד

[25] רמב"ן

[26] ספורנו

[27] ת"י

[28] רבינו בחיי

[29] מלבי"ם

[30] פי' ר' יוסף בכור שור

[31] אבע"ז רמב"ן

[32] רשב"ם

[33] פי' ר' יוסף בכור שור

[34] בדברי הימים של משה יאמר כי קודם שהגיע משה לארץ מדין מלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח שם אשה כושית ואחר כך הלך למדין ונשא את צפורה, ושפיר אמר רי"א קצרה התורה בספור מה שקרה לו בארץ כוש, לפי שלא היתה אותה מלכות אשר בחר בם ה', ולא הארץ אשר ה' דורש אותה, ולכן לא הזכיר הכתוב מזה כלום רק מה שקרהו במדין ובהר האלהים כי שם צוה את השם את הברכה חיים עד העולם. הכתב והקבלה.

[35] ספורנו

[36] רמב"ן

[37] רמב"ן

[38] רש"י

[39] רמב"ן

[40] פי' ר' יוסף בכור שור

[41] ת"י אבע"ז רשב"ם רמב"ן

[42] פי' ר' יוסף בכור שור

[43] אבע"ז

[44] ת"א רש"י

[45] ספורנו

[46] אבע"ז

[47] רשב"ם

[48] ואף על גב דאיתא בשו"ע שם סעי' ז לגבי מלילות דלנפח בידו אחת מותר התם לאו דרך ברירה הוא בזה משא"כ בסתם ברירה לא מיקרי שום שינוי ע"י מה שבירר בידו אחת ויש דלא גרסי כלל תיבת אחת ועיקר רבותא הוא דאפילו בידו דבאוכל מתוך פסולת מקילינן בזה היכא שכונתו לאכול לאלתר, הכא חייב. (מ"ב שם ס"ק יז)

[49] הנה מדלא העתיק המחבר שיטת התוספות דס"ל דאוכל מן הפסולת הוא דוקא כשאוכל מרובה על הפסולת הא אם הפסולת מרובה דרך לברור האוכל ובכלל ברירה הוא משמע דלא סבירא ליה כן כ"כ בבה"ל ריש סי' שיט וכן משמע בשו"ע הרב דלא כחיי אדם כלל טז סעי' א

[50] וחייב אפילו אם בירר בידו או בקנון ותמחוי (מ"ב ס"ק ט)

[51] דרוב עניני ברירה הוא אלאחר זמן [דלאלתר דרך מאכל הוא לברור האוכל מן הפסולת בעת האכילה] ואז הדרך לברור בכל דבר אפילו בידו וכ"ש באיזה כלי אלא דאם הוא בורר בנפה וכברה או שהוא בורר הפסולת מן האוכל דמינכר מלתא דלשם ברירה הוא אפי' לאלתר חייב: (מ"ב ס"ק י) ואין שלא שייך כאן לומר דרך אכילה כך הוא כיון שאינו אוכל לאלתר: (שו"ע הרב שיט סעי' ב)

[52] שכן דרך הבורר בכלי פעמים הוא בורר האוכל מן הפסולת כגון שנקבי הכברה דקין והאוכל הוא גס ופעמים הוא להיפוך (מ"ב בהקדמה לסי' שיט)

[53] פירש"י קנון הוא כלי עץ שעושין כעין צנור רחב מצד אחד וקצר מצד אחד והבורר קטניות נותן אותם בצד הרחב ומנענע אותם והם מתגלגלים ויורדים דרך פיו הקצר והפסולת שאינם עגולים נשארים בכלי ותמחוי היא קערה גדולה ופטור אבל אסור דהוי בורר כלאחר יד דעיקר ברירה אינו אלא בנפה וכברה: (מ"ב שם ס"ק ב)

[54] ואפילו בירר בהן רק חצי שיעור גרוגרת ג"כ אסור גזירה אטו חצי שיעור דנפה וכברה דיש בזה איסור תורה דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה (בה"ל שם ד"ה בקנון ובתמחוי)

[55] ואינו מותר לברור כ"א באופן שיזהר בכל ג' אופנים דהיינו שיברור האוכל מן הפסולת וגם שהברירה יהיה בידו ולא בכלי וגם שיהיה דעתו לאכול מיד שאז לאו דרך ברירה היא אלא דרך אכילה היא (מ"ב שם בהקדמה)