פרשת שמות יום א'

מקרא

שמות פרק א

 (א) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת מפני שרוצה לפרש ולומר ובני ישראל פרו וישרצו וגו' הוצרך לכפול ולומר בבואם למצרים לא היו אלא שבעים ואחר מות דור ההוא פרו וישרצו[1] בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת עםיַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ כלומר יוצא חלציו[2]  בָּאוּ:

(ב) רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה:

(ג) יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן:

(ד) דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר:

(ה) וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף ובניו ש -[3] הָיָה בְמִצְרָיִם:

(ו) וַיָּמָת יוֹסֵף בגדלותו כמושל מצרים ואחר כך[4] וְכָל אֶחָיו ולא ראו את ימי הרעה וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא י"א[5] שהכונה לדור ההוא של מצרים כהקדמה למה שמזכיר אח"כ אשר לא ידע את יוסף וי"א[6] שהכונה לשבעים נפש שירדו למצרים וי"א[7] שהכונה לשניהם:

(ז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ נתנו פירות כלומר הולידו[8] וַיִּשְׁרְצוּ הולידו ילדים הרבה כמו השרצים ובז"ל אמרו שהולידו ששה בכרס אחד[9] וַיִּרְבּוּ התרבו ולא יהיו מתים כדרך עם רב[10] וַיַּעַצְמוּ שהיו בעלי עצמות ובעלי כח, אע"פ שנולדו רבים בהריון אחד[11] בִּמְאֹד מְאֹד ברוב שבהם היה הרבוי והעוצם מאד, יותר מהרגיל ולא היה בם כי אם מעטים שלא ימצא מהם זה הרבוי הנפלא בהולדה ועוצם[12] וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ ארץ גושן[13] אֹתָם: פ

(ח) וַיָּקָם שלא היה מזרע המלוכה[14] מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף לא הכירו, ולא ידעו, ולא נשא להם פנים בשבילו[15]:

(ט) וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ המצרים הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ מאיתנו[16]:

(י) הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך[17] פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ ושלל מאיתנו ביזה וְעָלָה מִן הָאָרֶץ לשוב אל ארץ אבותיהם[18] ולא נוכל לחזור להלחם בהם לנקום נקמתינו ולהשיב ביזתינו ולא רצו פרעה ועבדיו להכותם בחרב, כי זו תהיה בגידה גדולה להרוג חנם העם אשר באו בארצו במצות המלך הראשון, ולא ישמעו לו עם הארץ, וגם כי היו בני מנשה ואפרים גדולים וקרובים למלכות, וגם בני ישראל רבים היו וילחמו כנגדם[19]:

(יא) וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים שם על העם מס לקחת מהם אנשים לעבודת המלך, ומינה על המס שרים מן המצריים שיקחו מהם כרצונם אנשים לפי העבודה, חליפות, חדש או יותר יהיו בבנין המלך[20] לְמַעַן עַנֹּתוֹלשון מעוט תשמיש. כלומר שימעטו לשמש מטתם בשביל בְּסִבְלֹתָם וכל זה לקיים וענו אותם[21]. והשרים האלה צוו אותם שיבנו ערים לפרעה וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת אוצרות[22] לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס:

(יב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כאשר ראו שלא יזיק זה לעם קצו בחייהם מפניהם, וגזרו -[23] :

(יג) וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שיעבידו כל מצרים את העם, וכל איש מצרי שיצטרך בעבודה ימשול לקחת מהם אנשים שיעשו עבודתו[24] בְּפָרֶךְ לשון שבר עבודה קשה המשברת את הגוף[25]:

(יד) מתחלה היו השרים נותנים להם הלבנים והיו אנשי המס בונים הבנין ואח"כ וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים נהגו העם בעבודה וצוום שיהיו מביאים עפר ועושים החמר בידיהם וברגליהם ולא ינתן להם מבית המלך רק התבן בלבד, ונותנין הלבנים לאנשי המס הבונים לעשות הבנין וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה וגם כל עבודה קשה אשר לפרעה ולמצרים בשדה, כגון החפירות והוצאת הזבלים, הכל נתנו עליהם[26]לחרוש ולקצור לזמור ולבצור[27] אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ שגם היו רודים בהם לדחוק אותם שלא ינוחו ומכים ומקללים אותם[28]:

(טו) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת שממונות על כל המילדות של[29] הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה יוכבד שמשפרת את הולד וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה מרים שפועה לתינוקות כדי להרגיעם[30]:

(טז) וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם מושב האשה היולדת ובמקום אחר קוראו משבר[31] אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ בסתר כיון שלא רצה לעורר מלחמה אל מול עם ישראל[32] הראשונה כשמוציאה את הולד מן הרחם. תעשה פעולה קלה שאינו ניכר בגיחו מרחם ויגוע. והשנית לא תשתדל להחיותו ובין כה וכה ימות הילד[33] וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה:

(יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים:

(יח) וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה שבגדתן בי, כי הנה כשצויתי לא מאנתם לעשות מצותי, ובטחתי בכן שתמיתו הילדים, ותוחלתי נכזבה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים ולא די שלא עשיתן מצותי להמיתן כי גם נתתם עצות להחיותם[34]:

(יט) וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בקיאות במלאכת המילדת, ואם נחפוץ לעשות דבר או לדבר שלא כהוגן, תהיינה מרגישות בדבר ולא תקראנה עוד אותנו לילד, ולמלך אין שוה להמית אחד או שנים בלבד[35] בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ:

(כ) וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת הודיע שפרעה הבין האמת שלא המיתו הילדים מפני יראת אלהים והיה בלבו לעשות להם רעה רק שאלהים היטיב למילדות ולא עשה להם רע מאומה[36] וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד:

(כא) וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים יותר מיראת המלך והיו מחיות את הזכרים ולא הועיל לפרעה מה שציוה להן להורגם וַיַּעַשׂ לָהֶם פרעה בָּתִּים שעשה בתים ידועים שלא ילדו אלא בהם כדי שלא יכולו להסתתר:

(כב) וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר עד עתה היה בסתר ומעתה פירסם הדבר לכל יושבי מצרים כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן וככה ודאי לא יוכלו להסתתר ולעבור על מצוותו[37]: ס  

נביא

ירמיה פרק יט

יא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְקֹוָק  צְבָאוֹת כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת הָעָם הַזֶּה וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר אֶת כְּלִי הַיּוֹצֵר אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְהֵרָפֵה  שהכלי השבור לא יוכלו לתקנו עוד (כך לא תתרפא מכת בנ"י) עוֹד וּבְתֹפֶת יִקְבְּרוּ מֵאֵין מָקוֹם לִקְבּוֹר  שלא יהיה מקום נוסף, לקבור את רוב ההרוגים:

יב  כֵּן אֶעֱשֶׂה לַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם יְקֹוָק  וּלְיוֹשְׁבָיו וְלָתֵת אֶת הָעִיר הַזֹּאת  כְּתֹפֶת  שגם בירושלים יקברו, כמו בתופת:

יג  וְהָיוּ בָּתֵּי יְרוּשָׁלַם וּבָתֵּי מַלְכֵי יְהוּדָה כִּמְקוֹם הַתֹּפֶת הַטְּמֵאִים לְכֹל הַבָּתִּים אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל גַּגֹּתֵיהֶם  בגלל כל הבתים, שקטרו על הגגות לע"ז. לְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים:

יד  וַיָּבֹא יִרְמְיָהוּ מֵהַתֹּפֶת אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְקֹוָק  שָׁם לְהִנָּבֵא וַיַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית יְקֹוָק  וַיֹּאמֶר אֶל כָּל הָעָם:

טו  כֹּה אָמַר יְקֹוָק  צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְעַל כָּל עָרֶיהָ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלֶיהָ כִּי הִקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרָי:

ירמיה פרק כ

א  וַיִּשְׁמַע פַּשְׁחוּר בֶּן אִמֵּר הַכֹּהֵן וְהוּא פָקִיד נָגִיד  הפקיד הגדול בבית יְקֹוָק . בְּבֵית יְקֹוָק  אֶת יִרְמְיָהוּ נִבָּא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה  נבואת הפורענות בפרק יט':

ב   וַיַּכֶּה פַשְׁחוּר אֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל הַמַּהְפֶּכֶת  בבית הסוהר. אֲשֶׁר בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר בְּבֵית יְקֹוָק :

ג   וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּצֵא פַשְׁחוּר אֶת יִרְמְיָהוּ מִן הַמַּהְפָּכֶת וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִרְמְיָהוּ לֹא פַשְׁחוּר קָרָא יְקֹוָק  שְׁמֶךָ כִּי אִם מָגוֹר מִסָּבִיב  פחד יהיה לך בכל סביבותיך:

ד   כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק  הִנְנִי נֹתֶנְךָ לְמָגוֹר לְךָ וּלְכָל אֹהֲבֶיךָ וְנָפְלוּ בְּחֶרֶב  פחד יהיה לך ולכל אוהביך, וְיִפְּלוּ בחרב האוייב. אֹיְבֵיהֶם וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְאֶת כָּל יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל וְהִגְלָם בָּבֶלָה וְהִכָּם בֶּחָרֶב:

ה   וְנָתַתִּי אֶת כָּל חֹסֶן הָעִיר הַזֹּאת  חוזק העיר. וְאֶת כָּל יְגִיעָהּ  הרכוש שְיָגְעוּ עליו להשיגו. (כמו: "והבושת אכלה את יגיע אבותינו מנעורינו.."; ג', כד'). וְאֶת כָּל יְקָרָהּ  הדברים היקרים שבהּ. וְאֵת כָּל אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְזָזוּם וּלְקָחוּם וֶהֱבִיאוּם בָּבֶלָה:

ו    וְאַתָּה פַשְׁחוּר וְכֹל יֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ תֵּלְכוּ בַּשֶּׁבִי וּבָבֶל תָּבוֹא וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר אַתָּה וְכָל אֹהֲבֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לָהֶם בַּשָּׁקֶר:

ז    פִּתִּיתַנִי יְקֹוָק   וָאֶפָּת  "פיתִּתָ" אותי, והתפתתי לנבא. חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל  חזקת אותי, והצלחת  שאתחזק לנבא. הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִי  כל היום שוחקים ולועגים לי:

ח   כִּי מִדֵּי אֲדַבֵּר  אֶזְעָק חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא  כשאני מנבא, אני זועק להם, נבואות על חמס ושוד שיבוא עליהם. כִּי הָיָה דְבַר יְקֹוָק  לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם  בגלל נבואותי, מחרפים ומבזים אותי. (קֶלֶס  ענין דיבור):

ט   וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ  וכשאמרתי שלא אנבא בשם יְקֹוָק , וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי  הנבואה היתה, כאש השמורה בתוך עצמותי, ומוכרח אני לנבא. וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל התעייפתי מלהכיל אותה בתוכי, וְלֹא אוּכָל  שלא לאומרה:

י    כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים  שמעתי רבים מוציאים עלי דיבה, דברים רעים. מָגוֹר מִסָּבִיב  מפחידים אותי מכל סבִיבַי. הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ  נגיד עליו עדות שקר למלך. כֹּל אֱנוֹשׁ שְׁלוֹמִי שֹׁמְרֵי צַלְעִי  אלו שחשבתי אותם, שמבקשים את שלומי, הם שומרים ומצפים מתי אהיה צולע ונכשל במשהו. אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ  אולי יתפתה לאכול אתנו, ונוכל להרוג אותו  בסם המות. וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ  וננקום בו:

כתובים

דניאל פרק ב'

(יז) אֱדַיִן דָּנִיֵּאל לְבַיְתֵהּ אֲזַל וְלַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה חַבְרוֹהִי מִלְּתָא הוֹדַע: (יח) וְרַחֲמִין לְמִבְעֵא מִן קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָּא עַל רָזָה דְּנָה דִּי לָא יְהֹבְדוּן דָּנִיֵּאל וְחַבְרוֹהִי עִם שְׁאָר חַכִּימֵי בָבֶל: (יט) אֱדַיִן לְדָנִיֵּאל בְּחֶזְוָא דִי לֵילְיָא רָזָה גֲלִי אֱדַיִן דָּנִיֵּאל בָּרִךְ לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא: (כ) עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר לֶהֱוֵא שְׁמֵהּ דִּי אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא דִּי לֵהּ הִיא: (כא) וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא מְהַעְדֵּה מַלְכִין וּמְהָקֵים מַלְכִין יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה: (כב) הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא ונהירא וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא: (כג) לָךְ אֱלָהּ אֲבָהָתִי מְהוֹדֵא וּמְשַׁבַּח אֲנָה דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא יְהַבְתְּ לִי וּכְעַן הוֹדַעְתַּנִי דִּי בְעֵינָא מִנָּךְ דִּי מִלַּת מַלְכָּא הוֹדַעְתֶּנָא: (כד) כָּל קֳבֵל דְּנָה דָּנִיֵּאל עַל עַל אַרְיוֹךְ דִּי מַנִּי מַלְכָּא לְהוֹבָדָה לְחַכִּימֵי בָבֶל אֲזַל וְכֵן אֲמַר לֵהּ לְחַכִּימֵי בָבֶל אַל תְּהוֹבֵד הַעֵלְנִי קֳדָם מַלְכָּא וּפִשְׁרָא לְמַלְכָּא אֲחַוֵּא: ס (כה) אֱדַיִן אַרְיוֹךְ בְּהִתְבְּהָלָה הַנְעֵל לְדָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא וְכֵן אֲמַר לֵהּ דִּי הַשְׁכַּחַת גְּבַר מִן בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד דִּי פִשְׁרָא לְמַלְכָּא יְהוֹדַע: (כו) עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר האיתיך הַאִיתָךְ כָּהֵל לְהוֹדָעֻתַנִי חֶלְמָא דִי חֲזֵית וּפִשְׁרֵהּ: (כז) עָנֵה דָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא וְאָמַר רָזָה דִּי מַלְכָּא שָׁאֵל לָא חַכִּימִין אָשְׁפִין חַרְטֻמִּין גָּזְרִין יָכְלִין לְהַחֲוָיָה לְמַלְכָּא: (כח) בְּרַם אִיתַי אֱלָהּ בִּשְׁמַיָּא גָּלֵא רָזִין וְהוֹדַע לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר מָה דִּי לֶהֱוֵא בְּאַחֲרִית יוֹמַיָּא חֶלְמָךְ וְחֶזְוֵי רֵאשָׁךְ עַל מִשְׁכְּבָךְ דְּנָה הוּא: פ

(יז) שב דניאל לביתו להתבודד עם חביריו שיכול עליו השפע האלוקי והודיע את הדבר לחבריו חנניה מישאל ועזריה, (יח) כדי שיתפללו ויבקשו רחמים מלפני אלוקי השמים על גילוי סוד זה, כדי שלא יהרגו דניאל וחבריו יחד עם שאר חכמי בבל ואינו דומה תפל יחיד לתפילת ארבעה. (יט) בלילה ההוא נתגלה לדניאל בחלום הלילה חלומו של נבוכדנצר ופתרונו. ובירך דניאל לאלוקי השמים. (כ) ענה דניאל ואמר יהא שמו של של האלוקים מבורך מהעולם הזה עד העולם הבא שהחכמה והגבורה שלו הם (כא) הוא המשנה עתים וזמנים מפיל ומקים מלכים נותן חכמה לחכמים ומודיע ליודעים בינה (כב) הוא מגלה את כל שעמוק ומוסתר יודע מה יש בחשיכה ואתו שורה האור (כג) לך אלוקי אבותי מודה ומשבח אני על החכמה והגבורה שנתת לי והודעתי לי את אשר ביקשתי ממך שתודיעני את בקשת המלך (כד) אז נכנס דניאל אל אריוך שמינה המלך על מנת לאבד את חכמי בבל ואמר את חכמי בבל אל תאבד וביקש ממנו ליכנס אל המלך ולומר לו שלמחר הוא יבוא אליו ויפתור את חלומו. (כה) למחרת בא אריוך אל המלך בבהלה ובחפזון להראות שרוצה הוא לקיים את דבר המלך רק נעצר בינתים מביצוע הגזירה  מכיון שמצא איש יהודי מן בני הגולים שיכול להודיע למלך את חלומו. (כו) ענה המלך בקול לדניאל הנקרא גם בלטשצאר כמבואר לעיל שכך "כינהו אשפנז",וישאלהו: האם יש לך את היכולת להודיעני את החלום שחלמתי וכן את פתרונו? (כז) אמר דניאל לפני המלך: סוד זה שהמלך שואל, אין איש עלי אדמות לא חכמים ולא קוסמים חוזים מכשפים וחרטומים  שיוכל להודיע למלך, (כח) רק אלוקים בשמים המגלה סודות, הוא היודע, והוא זה המודיע לעבדיו והוא הודיעני את חלומו של המלך, ומה יהיה באחרים הימים ומה שראית בראשך כלומר בדמיונך על משכבך ולא משום שחכם אני יותר מאחרים, אלא כדי שיודע למלך החלום ופתרונו.

משנת ההלכה

מלאכת הזורה

       א.       מותר לנפח בפיו פסולת הצפה על גבי משקה אם אפשר לשתותו בלא"ה[38] אבל יתושים הצפים על פני המשקה יש ליזהר שלא לנפח אותם ועיין מלאכת בורר באופן המותר להוציאם (שם סעי' ז)

        ב.        י"א[39] שאסור לרוק לרוח, כדי שהרוח יפזר אותו והעושה כן חייב (רמ"א או"ח סי' שיט סעי' יז) וי"א שאסור מדרבנן[40] משום שדומה לזורה (חיי אדם שם) וי"א[41] שאם אינו מתכוין לפזר את הרוק אין לחוש כלל ומותר (מ"ב ס"ק סז ערוה"ש שם סעי' מב)

         ג.         לדעות האוסרות לזרות רוק לרוח יש ליזהר שלא להטיל מי רגלים במקום שמתפזר ע"י הרוח וכן יש ליזהר שלא לפזר פירורי לחם וכיו"ב לרוח או לנער מפה שיש עליה פירורים או פסולת ברוח אבל בדבר שאינו גידולי קרקע כגון לזרות מים לרוח לכו"ע אין לחוש (שביתת השבת שם סעי' ח מהרש"ם בדרשותיו לשבת הגדול אות עו)

        ד.        מותר להשתמש בספריי בושם או מנטרל ריחות בשבת ואין בו משום זורה[42] (שו"ת מנחת יצחק חלק ו סימן כו)

       ה.       אין בהוספת מים למכשיר אדים קרים בשבת משום זורה[43] אמנם יש לדון לאוסרו משום מוליד ומשום שמושך יותר כח חשמל בשבת[44] (שו"ת מנחת יצחק חלק ז סימן כא) וי"א שכיון שאין ניכר לעין האדם אין לחשוש מטעמים אלו ומותר להוסיף[45] (ארחות שבת פ"א סעי' קח ובהערות שם ופ"ג סעי' קלד)

 

---

[1] רשב"םא מתה

[2] אבע"ז

[3] ת"י

[4] ת"י

[5] אבע"ז

[6] רשב"ם וקצת צ"ע שהרי יוכבד היתה משבעים הנפש והיא עדיין לא מתה.

[7] חזקוני

[8] אבע"ז

[9] רש"י

[10] אבע"ז פי' הטור

[11] אבע"ז

[12] רלב"ג

[13] אבע"ז

[14] אבע"ז

[15] פי' ר' יוסף בכור שור

[16] ת"א ת"י

[17] רמב"ן

[18] רשב"ם

[19] רמב"ן

[20] רמב"ן

[21] חזקוני

[22] רשב"ם

[23] רמב"ן

[24] רמב"ן

[25] רשב"ם

[26] רמב"ן

[27] חזקוני

[28] רמב"ן

[29] חזקוני

[30] רש"י

[31] רש"י

[32] אבע"ז רמב"ן

[33] העמק דבר

[34] ספורנו

[35] ספורנו

[36] מלבי"ם

[37] אור החיים

[38] עיי"ש בבאר רחובות ס"ק יד שהכריע דכל אופני ההיתר המותרים במלאכת בורר מותרים אף במלאכת זורה ולהכי כיון שבורר אם אפשר לשתות בלא"ה מותר ה"ה הכא ולפ"ז אם ע"י זרייתו בורר אוכל מתוך הפסולת לאלתר יהיה מותר אמנם אפשר שאם עושה ע"י הרוח והוי כדרך זרייה א"כ הרי זה כבורר בכלי שאין חילוק בין אוכל מפסולת או פסולת לאוכל ובין לאלתר ולאחר זמן דבכל גווני הוי בורר וא"כ אפשר שה"ה גבי זורה ברוח אמנם אם זורה ע"י ניפוח פיו א"כ לכאורה הוי כבורר בידו וכל אופני ההיתר הנ"ל אית בהו

[39] וכן הוא בירושלמי שבת פ"ז ה"ב אבל דעת רוב הפוסקים דהבבלי מדלא הזכירו ועוד מהא דאיתא בשבת עד ע"א דהזורה הבורר והמרקד כולם מלאכה אחת הן מוכח שעיקר ענינו כמלאכת הבורר להפריד פסולת מאוכל וממילא הזורה רוק אין בו הפרדה של פסולת מאוכל וע"כ לבבלי אינו חייב ועיי שביתת השבת זורה סעי' ח ובבאר רחובות ס"ק טו שהאריך בזה

[40] ועיין בשו"ע הרב סי' שיט סעי' כט וז"ל "הרוקק ברוח והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה ולהאומרים שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אף כאן פטור אבל אסור מדברי סופרים אפילו אינו מתכוין לכך אלא שהוא פסיק רישיה ולא ימות": ולפ"ז אינו איסור משום דומה לזורה אלא משום אינו מתכוין ומלשאצל"ג וא"כ אם אינו פסיק רישא שעי"כ תעשה זריה כגון שעתה אין רוח אפשר שמותר לכתחילה כיון שאינו מתכוין  ועיין שו"ת מנחת יצחק חלק ו סימן כו שהביא דברי הרמ"א והבה"ל והביא שביד אפרים שם (או"ח סי' ש"נ על דברי המג"א סק"ב בסופו) סיים ע"ז, וצ"ע לדחות דברי הירושלמי עיי"ש, והביא מהמג"א (בסי' תמ"ו סק"ב) דס"ל כהירושלמי והרמ"א הנ"ל, דכתב שם לענין מפרר וזורה לרוח ביו"ט לענין חמץ, דאפשר דהוי מלאכה דאו' כמ"ש (סוס"י שי"ט) עיי"ש, והיינו כדברי הרמ"א הנ"ל, ועי' בש"ע הרב שם (סעי' ו') דביאר כן דברי המג"א, ובמ"ב שם סק"ו ובשער הציון (אות ז'), וז"ל מאור (בפ"ק דפסחים) דאינו מלאכה דאו', ומה שגמגם בזה המג"א עי' בהגר"ז (כלומר בש"ע הרב) (סעי' ו') ובמש"כ לעיל (סי' שי"ט) בביאור הלכה, וי"ל שכוון למש"כ בש"ע הרב שם (סעי' ה') בפנים, וז"ל וכן יכול מן התורה לפרר ולזרות לרוח ולא אמרינן שהזורה הוא מאבות מלאכות אלא בזורה תבואה כדי להפריש ממנו את המוץ שהוא בורר (פסולת מתוך אוכל) אבל כשזורה כל האוכל לרוח אין כאן איסור מה"ת  ועי' שם בש"ע הרב בקו"א שכתב ג"כ כנ"ל, וז"ל ועי' במה שכתב (בסי' שי"ט) דמפרר וזורה לרוח אינו חייב מן התורה לפום גמרא דילן (בשבת ע"ג) היינו זורה היינו בורר וכו', וכך כתב הרמב"ם (בפכ"ה מה' שבת) עכ"ל, וכן הפמ"ג שם (סי' תמ"ו) כתב על המג"א הנ"ל, דצ"ע קצת מש"כ דהוי מה"ת עיי"ש. ועיי"ש שהביא שאף שפקפקו על מש"כ דהוי מה"ת, אבל מודו דהוי עכ"פ איסור מדרבנן, וכמש"כ בחיי"א (ה' שבת בנשמת כלל ט"ז סי' א'), ובתפארת ישראל (כלכלת שבת ל"ט מלאכות אות ו' דאסור עכ"פ מדרבנן עיי"ש

[41] "בתשו' ר' עקיבא איגר סי' כ' נסתפק בשופך מים מועטים מצלוחית דרך חלון והרוח מפזר הטיפות א' פונה לכאן וא' פונה לכאן אי חייב משום זורה. והעלה לצדד הרבה להקל מדהשמיטוהו הפוסקים הירושלמי הנ"ל ש"מ דלא ס"ל כן אלא דמלאכת זורה הוא כעין בורר דמברר פסולת מתוך אוכל אבל בכולו פסולת אינו חייב משום זורה. ואף לדעת הרמ"א (שאסר ברוק) יש לצדד דהוא דוקא ברוק דכמו דאין דישה ומעמר אלא בגידולי קרקע כן אין זורה אלא בגידולי קרקע ואדם נקרא ג"ק אבל לא במים דלא הוי ג"ק ועוד דלא ניחא ליה ופסיק רישא דלא ניחא ליה יש מתירים ע"ש ובספר אלפי מנשה פירש דכונת הירושלמי דהוא במעביר ארבע אמות ברשות הרבים ע"י הרוח והוא ע"ד דוגמא פי' דכמו בזורה אף דהרוח הוא מסייעתו אפילו הכי חייב כן ברוקק דהעברתו ע"י הרוח ג"כ חייב והוא נכון":

[42] עיי"ש שדן בענין פיזור סממנים (פערפום) בשבת, ע"י לחיצה בפקק שבראש הבקבוק (ספרעי) בנוגע לתכשיטי נשים שקורין פערפום שבא מתוך בקבוק שיש בפיו דבר שדוחקין בין שתי אצבעות, ונתפזר ע"י זה בהאויר, ובדרך זה מושחין הפערפום על צואריהן ועל זרועותיהן. גם באופן זה יש דברים הבאים לנקות האויר מריח רע ע"י שמפזרים סממנים באויר (כעין ספרעי) אם מותר לעשות כן בשבת ויו"ט. וכתב שם שאף אם נאמר שרוקק לרוח הנ"ל יש בו איסור דרבנן מ"מ בנידון דידן "דאין הרוח עושה כלום אלא הכל מעשה ידיו, נראה דלכ"ע אין כאן אפילו איסור דרבנן משום זורה, וכמבואר בתשו' רעק"א סי' כ, בהוכחתו דלפי דברי הש"ס דידן אין בדינא דירושלמי משום זורה, וז"ל וה"נ משמע כן ממה דאמרינן (ספ"ו דב"ק ס') ולהוי כזורה ורוח מסייעתו, משמע דאם הי' עושה כן בידיו חייב מש"ה חייב ג"כ עם סיוע הרוח, והיינו בזורה ממש פסולת מהאוכל, דאם עושה כן בידיו חייב משום בורר, אבל בדין דירושלמי הנ"ל, אם בידיו מחלק הרוק לטיפות דקות מה שעתה הרוח עושה ל"ה חייב לא נתחייבו ג"כ ע"י סיועת הרוח יותר מאלו הי' עושה בעצמו עכ"ל, הרי ש"מ דבכה"ג אם עושה בעצמו הפיזור בלא סיועת הרוח ליכא הו"א דיהי' משום זורה, ובאמת מבואר כן להדיא בירושלמי שם, וז"ל רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה וכל דבר שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה עכ"ל, ופי' הפני משה וז"ל וכל שהוא מחוסר לרוח כלומר שע"י הרוח הוא נעשה ובלתי הרוח לא נעשה חייב משום זורה עכ"ל, הרי ש"מ דוקא אם ל"ה נעשה בלתי הרוח יש משום זורה, אבל היכא שנעשה ע"י מעשה ידיו לגמרי אין בזה משום זורה, ועוד יותר משמע דאף אם הרוח מסייע, מ"מ אם הי' נעשה אף בלתי סיועת הרוח, ל"ה משום זורה, כלומר בדבר דאין איסור בנעשה ע"י מעשה ידיו, והרוח הוי רק מסייע שאין בו ממש". ועיין בשו"ת הר צבי ט"ל הרים - שוחט סימן ב שדן גבי השתמשות בריסוס משום זורה וכתב "ויעו"ש ברעק"א שיש עוד היתר ברוק דהוי פסיק רישא דלא ניחא ליה שאינו רוצה כלל בזריה זו, אולם בנ"ד אפשר שהוא כן רוצה בזרייה שיתפזר הרסוס על כל הארבה. אמנם ברעק"א שם כתב עוד שאף לדעת הרמ"א יש לצדד ולהתיר לשפוך מים משום דאין זורה אלא בגידולי קרקע ורק ברוק אסור כיון שבא מהאדם הוי גדולי קרקע, ובנ"ד עד כמה שידוע הריסוס אינו גדולי קרקע"

[43] כיון שמים אינם גידולי קרקע ועוד שאינו נעשה ע"י הרוח אלא המכשיר עצמו מפזרם וגם אין בו משום הפרדת פסולת מאוכל (שם)

[44] שיל"ע אם בהא גופי' מה שמחלק המים לאלפים טיפות קטנטנות אין כאן איסור וחילול שבת משום נולד, וגם הוי אומנות גדולה וע"י כלי המיוחד לכך, ודמי לטוחן, שהחמירו אף דל"ש טוחן בדבר לח, מ"מ מצינו בכמה דברים אף היכא דל"ש טחינה דאו' עי' ש"ע או"ח (סי' שכ"א ושכ"ב) והדבר צריך תלמוד. ועוד יש לחוש בשניהם אם המכשיר מושך כח עלעקטרי בלא מים כמו עם מים, דאם ע"י שנותנין בו מים מושך יותר כח עלעקטרי, אז אפילו בלא הבערת אור, יש משום איסור מוליד בהוספת זרם העלעקטרי, כמבואר בתשו' בי"צ (יו"ד ח"ב סי' ל"א במפתחות) עיי"ש (שם)

[45] ובלבד שלא יצטרך לנתק את זרם החשמל וכן אם נדלקת נורה כשחסר מים וע" הוספת מים תכבה הנורה אסור