מקרא
בראשית פרק מו
(כח) וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה שיורה הדרך לגושן בלא ירידה למצרים שהרי שלח לו כבר וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי[1] וכן גם למען יורה יהודה איך יתוקן בית דירה לפני בוא יעקב לגושן[2] וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן:
(כט) וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ בעצמו בגלל המצוה של ראיית אביו[3] וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו לפי שאמר ["ועיני ישראל] כבדו מזוקן לא יוכל לראות", אמר כאן "וירא אליו", לומר - כי עדיין היה רואה יפה, ונהנה מראייתו ומקלסתרו[4] וַיִּפֹּל יעקב עַל צַוָּארָיו של יוסף וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד כאשר בכה תמיד עד עתה כשלא ראהו, וידוע הוא מי דמעתו מצויה אם האב הזקן המוצא את בנו חי אחר היאוש ואחר האבלות או הבן הבחור אשר המליכוהו על כל ארץ מצרים[5]:
(ל) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ מצרות אחרות נושעתי ואחר התשועה מהם עברו עלי רעות עתה בזאת הפעם שנושעתי מצרתך אחרי ראותי את פניך יהי רצון שאמות בזאת התשועה ולא יוסיף עצב עמה[6] כִּי עוֹדְךָ חָי:
(לא) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי:
(לב) ועוד אומר לו[7] וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן אין הכונה שהם רועים בהמות של אחרים, כי גם בשל עצמם יש להם עבדים ובני בית ירעו אותם, אלא שעשרם במקנה כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ והיה להם עושר ועבודה רבה מאד במקנה רב אשר להם, כי לא רצה להזכיר רק לכבוד[8] וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ:
(לג) וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם:
(לד) וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ לפי שיאהבו אתכם יושיבו אתכם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן שהיא טובה, כי אין נראה שימאיס אחיו בעיניהם כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן חשובים בעיני מצרים כל רועי צאן, מכיון שמגדלים את העבודה זרה שלהם, ולפי שכוונתם לע"ז קורא אותם "תועבה":
בראשית פרק מז
(א) וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן:
(ב) וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה:
(ג) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ:
(ד) וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן ומפני כובד הרעב יאכלו האנשים עשב השדה ולא ישאירו מחיה לבהמה, אבל בארץ מצרים יש בה שבר יחיו בה האנשים ותשאר בה מרעה מעט[9] וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן:
(ה) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ ועליך השליכו יהבם ראה שתעשה עמהם טובה כי עליך הדבר, ויש לאל ידך[10]:
(ו) אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל ראוים לגבורה ולשררה[11] וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי:
(ז) וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה ברכו בעושר והתנשאות מלכותו, כי כן דרך הזקנים והחסידים בבואם לפני המלכים לברך אותם[12]:
(ח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב נדמה לו זקן הרבה משאר בני דורו ועל כן שאל לו - כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ:
(ט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם שחיו יותר, אבל מפני היותם רעים בעמל ואנחה זרקה בו שיבה ונראה זקן מאד[13]:
(י) וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה:
(יא) וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס העי"ן בשו"א נח. כי רעמסס בניקוד פת"ח תחת עי"ן מערי מסכנות פרעה היתה ואיננה זאת בה בני ישראל[14] כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה[15] שלא רצה שיהיו כגרים, ונתן להם בתים שדות וכרמים ברשות פרעה, כי הם אמרו "לגור בארץ באנו" (פסוק ד) ונחזור לארצנו אחר עבור הרעב, ופרעה אמר ליוסף "הושב את אחיך" כאנשי הארץ התושבים:
נביא
ירמיה פרק יד
ו וּפְרָאִים עָמְדוּ עַל שְׁפָיִם חמור הבר עמד בהרים. שָׁאֲפוּ רוּחַ כַּתַּנִּים שאפו רוח כמו התנים במרוצתם לחפש מרעה. כָּלוּ עֵינֵיהֶם כאילו כָּלוּ עֵינֵיהם, מרוב חיפוש. כִּי אֵין עֵשֶׂב:
ז אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ יְקֹוָק עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ אם העוונות מעידים עלינו הרעה, תושיע אותנו למען שמך שלא יתחלל. כִּי רַבּוּ מְשׁוּבֹתֵינוּ לְךָ חָטָאנוּ רבו מרידותינו וחטאנו לך:
ח מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה ישראל מקווים ומייחלים ליְקֹוָק , שמושיעם בזמן הצרות. לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן א"כ מדוע יְקֹוָק , אתה כמו גר בארץ, וכאורח שבא רק ללון שלא אכפת להם מהצרות שבאותו מקום?:
ט לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כאיש שנבהל. כְּגִבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ וְאַתָּה בְקִרְבֵּנוּ יְקֹוָק וְשִׁמְךָ עָלֵינוּ נִקְרָא אַל תַּנִּחֵנוּ ואתה הרי בתוכנו, ואנו נושאים את שמך בעולם, לכן, אל תניחנו!:
י כֹּה אָמַר יְקֹוָק לָעָם הַזֶּה כֵּן אָהֲבוּ לָנוּעַ רַגְלֵיהֶם לֹא חָשָׂכוּ כמו שאהבו לזוז וללכת, ממקום למקום אחר הגויים (אשור, מצרים) ולא מנעו רגליהם ללכת אליהם. וַיְקֹוָק לֹא רָצָם כך יְקֹוָק לא רוצה את בנ"י. עַתָּה יִזְכֹּר עֲוֹנָם וְיִפְקֹד חַטֹּאתָם כך, עכשיו, יְקֹוָק יזור להענישם על עוונם:
יא וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָי אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה לְטוֹבָה:
יב כִּי יָצֻמוּ אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֶל רִנָּתָם אל תפילתם. וְכִי יַעֲלוּ עֹלָה וּמִנְחָה אֵינֶנִּי רֹצָם לא יהיו לרצון לפני. כִּי בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אָנֹכִי מְכַלֶּה אוֹתָם:
יג וָאֹמַר אֲהָהּ יְקֹוָק אֱלוֹהִים הִנֵּה הַנְּבִאִים אֹמְרִים לָהֶם לֹא תִרְאוּ חֶרֶב הלא הנביאים (נביאי השקר) אומרים לבנ"י שלא תבוא הרעה, ולא מגיע לבנ"י עונש. וְרָעָב לֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי שְׁלוֹם אֱמֶת אֶתֵּן לָכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה:
יד וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְלֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם חֲזוֹן שֶׁקֶר וְקֶסֶם וֶאֱלִיל וְתַרְמִית לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם כל דבריהם הם חזון של שקר ורמאות מליבם ולא מאת יְקֹוָק :
טו לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק עַל הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי וַאֲנִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְהֵמָּה אֹמְרִים חֶרֶב וְרָעָב לֹא יִהְיֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב יִתַּמּוּ הַנְּבִאִים הָהֵמָּה נביאי השקר:
טז וְהָעָם אֲשֶׁר הֵמָּה נִבְּאִים לָהֶם בנ"י. יִהְיוּ מֻשְׁלָכִים בְּחֻצוֹת יְרוּשָׁלַם מִפְּנֵי הָרָעָב וְהַחֶרֶב וְאֵין מְקַבֵּר לָהֵמָּה הֵמָּה נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם וְשָׁפַכְתִּי עֲלֵיהֶם אֶת רָעָתָם עונש על רעתם:
יז וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תֵּרַדְנָה עֵינַי דִּמְעָה לַיְלָה וְיוֹמָם וְאַל תִּדְמֶינָה אבכה על הצרות העתידות לבוא עליכם, ולא אפסיק לבכות. כִּי שֶׁבֶר גָּדוֹל נִשְׁבְּרָה בְּתוּלַת בַּת עַמִּי מַכָּה נַחְלָה מְאֹד מכה של חולי גדול:
יח אִם יָצָאתִי הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה חַלְלֵי חֶרֶב בשדה נופלים חללים מחרב. וְאִם בָּאתִי הָעִיר וְהִנֵּה תַּחֲלוּאֵי רָעָב ובעיר מתים ברעב. כִּי גַם נָבִיא גַם כֹּהֵן סָחֲרוּ אֶל אֶרֶץ וְלֹא יָדָעוּ סבבו מעיר לעיר, כסוחרים, לנבאות להם נבואות שקר, ולא ידעו מה דבר יְקֹוָק :
יט הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה האם מאסת ביהודה?! אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ האם נפשך מתעבת את ציון?! מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב גם כשנקווה לשלום לא יבוא הטוב השלום. וּלְעֵת מַרְפֵּא וְהִנֵּה בְעָתָה גם כשנקווה לרפואה מהשבר ישאר הפחד:
כ יָדַעְנוּ יְקֹוָק רִשְׁעֵנוּ עֲוֹן אֲבוֹתֵינוּ כִּי חָטָאנוּ לָךְ אנו יודעים שאנו ואבותינו חטאנו לך:
כתובים
משלי לא
(א) דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ דברי המלך שלמה שנקרא למואל מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ הנבואה שאמו הוכיחה אותו: (ב) מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי מה אתה עושה בני ובן בטני וּמֶה בַּר נְדָרָי ומה אתה עושה בני, שנדרתי בשבילך נדרים כדי שה' יתן לי אותך: (ג) אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ אל תתן לנשים כוחך, שלא ירבה לו נשים וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין ואל תתן דרכיך להשחית דרכי המלכים שצריכים להיות זהירים במעשיהם: (ד) אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל זה לא דבר הגון למלכים של ה' להתנהג כך אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן לא טוב למלכים (של ה') לשתות יין וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר ולשרים אין טוב לשתות שכר: (ה) פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק אולי ישתה יין וישכח את החוקים וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי וישנה את משפט העניים: (ו) תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד תנו שכר לאדם אובד בצרות, רק לו ראוי היין וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ ותנו יין לאנשים שמצטערים: (ז) יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ ישתה יין וישכח עניותו וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד ולא יזכור צערו ע"י שישתה יין: (ח) פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם הדיין צריך לעזור לאדם שלא יודע איך לטעון במשפט אֶל דִּין כָּל בְּנֵי חֲלוֹף תעזור למשפט של בני המת (שחלף מהעולם) והם לא יודעים איך לטעון: (ט) פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק פתח פיך ותחקור טוב עם מי הצדק וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן ותראה שיקיימו את דין העני, ותוציא את הגזלה מיד הגזלן: (י) אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא מי יכול (קשה) למצוא אשה זריזה וישרה וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ ושוויה הרבה יותר ממרגליות: (יא) בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ בעלה יוכל לבטוח בה וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר ולא יחסר אוכל בבית: (יב) גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע תמיד עושה לו טוב ולא רע כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ כל זמן שהיא חיה עושה לו טוב: (יג) דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים חפשה צמר ופשתן וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ ועשתה ברצון מעשה ידים ולא ע"י כְּפִיָּה: (יד) הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר היא כמו הסוחרים שמביאים סחורתם באוניות ממקום רחוק מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ ממקום רחוק היא מביאה אוכל: (טו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה היא קמה כשעוד לילה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ נותנת אוכל לבניה וכמה אוכל שנערותיה צריכות:
משנת ההלכה
מלאכת דש
א. מותר לפצח אגוזים ושקדים או בוטנים[16] וכיו"ב בו בשבת[17] סמוך לאכילה ובתנאים המבוארים במלאכת בורר אבל אין לפרק אגוזים או שקדים מתוך הקליפה הירוקה החיצונית שהם גדילים בה וכן השומשמין מן הקליפה, ודוקא דברים שדרך דישה בכך (רמ"א שיט סעי' ו ומ"ב ס"ק כד חיי אדם שם) ויש נוהגים שלא לפצח בוטנים או אגוזים מתוך קליפתם הקשה (שו"ת שבט הלוי ח"א סי' פא)
ב. ולכן אסור לפרק פולין או שאר מיני קטניות מן התרמילים, אפי' מה שרוצה לאכול לאלתר. ודוקא שכבר נתקשו השרביטים עד שאינם ראויים לאכילה, ואפי' למללן בראשי אצבעותיו, או בשינוי אחר יש להחמיר[18]. אבל אם עדיין השרביטין לחים וראויים לאכילה, מותר לפתחן כדרכן, שמכיון שגם השרביט אוכל, הרי הוא כמפריד אוכל מאוכל. (מ"ב סי' שיט ס"ק כא)
ג. מותר[19] לקלוף כל שום לבדו אפילו אם חותך הראש וקולף הקליפה ומפרק מתוכם השיניים אין בזה לא דישה ולא ברירה אם עושה כן סמוך לסעודה ובתנאי היתר ברירה כמו שאנו עושים מעשים בכל שבת שקולפים בצלים ושומים אחד אחד וזהו דרך אכילתן (ערוה"ש סי' שיט סעי' כ כא)
ד. אין דישה אלא בגדולי קרקע. (רמב"ם שם)
ה. החולב את הבהמה חייב משום מפרק (רמב"ם שם ה"ז)
[1] חזקוני
[2] ספורנו
[3] רש"י
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] רמב"ן
[6] ספורנו
[7] רשב"ם
[8] רמב"ן
[9] רמב"ן רשב"ם
[10] רמב"ן
[11] רשב"ם
[12] רבינו בחיי
[13] רמב"ן
[14] אבע"ז
[15] רמב"ן
[16] עיין ארות שבת פ"ד הערה ז בשם הגר"נ קרליץ שליט"א שכך הורה החזו"א
[17] בחיי אדם שם כתב וכן לפרק המוח מן העצמות, בכל זה לא שייך דישה, שהרי אין דשין אותן משמשע שבדברים שדרכם לדוש אותם יהיה אסור ולפ"ז בבוטנים בימינו שהרבה מהם נמכרים בלא הקליפה א"כ הדרך לדושם ויהיה אסור וכ"כ בשו"ת שבט הלוי חלק א סימן פא וז"ל "אמנם באמת גם סברא זו צ"ע, חדא דגם הקליפה הקשה של עץ שבאגוז הדרך להסיר לפני האוכל בהמונים כאשר ראיתי בזה מסחר שלם בכמה מדינות, וכן לענין בטנים, והיו לי מכירים שהיו עוסקים בזה בכמויות גדולות מאד, וכן יש בכל העולם, והו"ל דישה גמורה כמו בתבואה וכיו"ב, ומאן מפיס לחלק ביניהם". ועיין בשש"כ פ"ג הערה צב שהתיר משום שהדרך להביאם הביתה עם קליפתם הקשה ולקולפם סמוך לאכילה וא"כ אינו דש אמנם לפמש"כ במ"ב שם ס"ק כד שקילוף הרי הוא תיקון אוכל ואינו ענין למלאכה כלל א"כ גם בבטנים אם שובר הקליפות כדי לאכול הבטנים אינו אלא כתיקון אוכלים
[18] כדיעה ב' ברמ"א שם סעי' ו
[19] עיי"ש בערוה"ש שכתב "איתא בירושלמי [פ"ז הל' ב'] דכלל גדול ההן דשחק תומא כלומר מי ששוחק את השום כד מיפרך ברישא משום דש כד מברר בקליפייתא משום בורר וכו' ונלע"ד דה"פ שלוקח הרבה שומים ושוחקן ביחד ועי"ז נופלים הראשים מהם ורק הקליפות של כל השומים מתערבים עם השומים ובורר מהם הקליפות מהאוכל ולכן חייב על הראשים משום דש והיינו מפרק שהיא תולדה דדש וכשבורר מהשומים כל הקליפות חייב משום בורר אבל מי שקולף כל שום לבדו וחותך הראש וקולף הקליפה כמו שעושים בבצלים אין בזה לא דישה ולא ברירה כמו שאנו עושים מעשים בכל שבת שקולפים בצלים ושומים אחד אחד כמו שאוכלים אגוזים ושקדים שבכל אגוז זורקים הקליפה וזהו דרך אכילתן" ועיין ארחות שבת שם הערה י
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה