מקרא
בראשית פרק נ
(יא) וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן היא ארץ כנען כלומר יושבי ארץ סיחון ועוג ראו את האבל בגורן האטד בארץ כנען היו קוראים לארץ כנען עבר הירדן שכשם שאותם היושבים בארץ כנען שהוריש יהושע קורין לעבר סיחון ועוג עבר הירדן כך אותם היושבים בארץ סיחון ועוג קורין לארץ כנען עבר הירדן:
(יג) וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא:
(יד) וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו:
(טו) וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ שמא[2] יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:
(טז) וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה צוה שיאמרו ליוסף אביך צוה לנו שנאמר אליך מאלינו לא מצדו שאינו חושד אותך כלל אבל שאם ייראו אחיך נאמר אליך אלה הדברים[3] לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר:
(יז) כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אם אין אביך חי, אלהי אביך חי וקיים והם עבדיו[4] וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו:
(יח) וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו אחר שלוחיהם כשראו אותו בוכה, ידעו כי מרחם עליהם, ומהרו ונפלו לפניו שימחול להם בעוד שהוא במדת רחמנות[5] וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים:
(יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי כאילו אני במקום אלהים שנפלתם לפני ותאמרו אנחנו עבדיך[6]:
(כ) וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב:
(כא) וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם:
(כב) וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים ששלום יוסף התמיד כל ימי חייו, אם שלום מלכותו כי ישב במצרים, אם שלום משפחתו כי ישב הוא ובית אביו, והיה אהבה ואחוה ביניהם, אם שלום גופו שחיה מאה ועשר שנים, וזה יקרה מעט לרוזני ארץ שיתמיד בממשלתו שמונים שנה, אם שלום בניו כמו שמבאר והולך -[7]:
(כג) וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים דור שלישי לאפרים שהם נינים של יוסף[8] גַּם כלומר על אף שלא פרה ורבה מנשה כאפרים דור שני למנשה -[9] בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף י"א שפירושו נולדו ויוסף גידלם[10] וי"א נולדו ויוסף מל אותם[11]:
(כד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו הנה[12] אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד זכור יזכור[13] אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:
(כה) וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לבניהם[14] פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה מן המקום הזה[15]:
(כו) וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם כדי שיהיה מצוי לנשאו כשיפקוד אותם הקב"ה לטובה[16]:
סליק פרשת ויחי
ונשלם ספר בראשית בספור דברי האבות, להגיד ראשונות וחדשות, בטרם תצמחנה בלבבות - וליוצר כל ראשית רוכב ערבות, תהלות רבות, והודאות לרבבות, ולו נתכנו עלילות וסבות, מגלה עמוקות ודעות נשגבות, ומוציא לאור המחשבות, המוליך אותי בדרך צדקה בתוך נתיבות, הגומל לחייבים טובות:
תם ונשלם שבח לבורא עולם חסלת פרשת ויחי פרשת שמות השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחדוש העולם ויצירת כל נוצר, ובמקרי האבות כולם שהם כעין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז להודיע כל העתיד לבא להם ואחרי שהשלים היצירה התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם, ונתיחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש (בראשית טו יג) ובגאולה ממנו, ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אף על פי שכבר נכתב זה (שם מו ח -כז), בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות, כי מאז הוחל:
והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו - וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה (ב"ר מז ח), ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד:
חזק חזק ונתחזק!
נביא
ירמיה פרק יח
יט הַקְשִׁיבָה יְקֹוָק אֵלָי וּשְׁמַע לְקוֹל יְרִיבָי את קולם של הרבים עימי:
כ הַיְשֻׁלַּם תַּחַת טוֹבָה רָעָה האם ראוי לשלם לי, תחת הטובה שעשיתי רעה?! כִּי כָרוּ שׁוּחָה לְנַפְשִׁי שחפרו לי בור שאפול בו! זְכֹר עָמְדִי לְפָנֶיךָ לְדַבֵּר עֲלֵיהֶם טוֹבָה זכור, שהתפללתי עליהם לטובה לפניך. לְהָשִׁיב אֶת חֲמָתְךָ מֵהֶם להשיב כעסך מהם:
כא לָכֵן תֵּן אֶת בְּנֵיהֶם לָרָעָב וְהַגִּרֵם עַל יְדֵי חֶרֶב שפוֹך דמם בחרב (כמו: וַתַּגֵּר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חרב; יחזקאל ליְקֹוָק , ה). וְתִהְיֶנָה נְשֵׁיהֶם שַׁכֻּלוֹת וְאַלְמָנוֹת וְאַנְשֵׁיהֶם יִהְיוּ הֲרֻגֵי מָוֶת בַּחוּרֵיהֶם מֻכֵּי חֶרֶב בַּמִּלְחָמָה:
כב תִּשָּׁמַע זְעָקָה מִבָּתֵּיהֶם כִּי תָבִיא עֲלֵיהֶם גְּדוּד פִּתְאֹם כִּי כָרוּ שׁוּחָה לְלָכְדֵנִי חפרו בור ללכוד אותי. וּפַחִים טָמְנוּ לְרַגְלָי וטמנו מלכודת לְרַגְלָי:
כג וְאַתָּה יְקֹוָק יָדַעְתָּ אֶת כָּל עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת מחשבתם להוֹרְגִי. אַל תְּכַפֵּר עַל עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תֶּמְחִי שלא תמחק חטאתם מלפניך. וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ תן מכשול לפניהם. בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם תן להם את ענשם בזמן שאתה כועס:
ירמיה פרק יט
א כֹּה אָמַר יְקֹוָק הָלוֹךְ וְקָנִיתָ בַקְבֻּק יוֹצֵר חָרֶשׂ בקבוק, מיצר כלי חרס. וּמִזִּקְנֵי הָעָם וּמִזִּקְנֵי הַכֹּהֲנִים יבואו אתך:
ב וְיָצָאתָ אֶל גֵּיא בֶן הִנֹּם אֲשֶׁר פֶּתַח שַׁעַר הַחַרְסִית שער בירושלים, מול גיא בן הינום. וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ:
ג וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר יְקֹוָק מַלְכֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָם כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָה תִּצַּלְנָה אָזְנָיו מי שישמע על הרעה "יִרְעַדוּ" אזניו:
ד יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבֻנִי וַיְנַכְּרוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה במעשיהם הרעים, עשו את ירושלים, נָכְרִייָה זרה לפני. וַיְקַטְּרוּ בוֹ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם הֵמָּה וַאֲבוֹתֵיהֶם וּמַלְכֵי יְהוּדָה וּמָלְאוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה דַּם נְקִיִּם דְמֵי הילדים שהקריבו לפני הע"ז:
ה וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי:
ו לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וְלֹא יִקָּרֵא לַמָּקוֹם הַזֶּה עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן הִנֹּם כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה:
ז וּבַקֹּתִי אֶת עֲצַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה"אַרוֹקֵן" את עצתם, שחושבים להנצל מהאוייב. וְהִפַּלְתִּים בַּחֶרֶב לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְנָתַתִּי אֶת נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ:
ח וְשַׂמְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת לְשַׁמָּה לשממה. וְלִשְׁרֵקָה שישרקו מרוב תמהון. כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם ישתומם. וְיִשְׁרֹק ישרוק מרוב תמהון על המכות שקבלה. עַל כָּל מַכֹּתֶהָ:
ט וְהַאֲכַלְתִּים אֶת בְּשַׂר בְּנֵיהֶם וְאֵת בְּשַׂר בְּנֹתֵיהֶם וְאִישׁ בְּשַׂר רֵעֵהוּ יֹאכֵלוּ בְּמָצוֹר בגלל המצור שיעשו האוייבים. וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיקוּ לָהֶם אֹיְבֵיהֶם בגלל הצרות שיציקו להם האוייבים. וּמְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם:
י וְשָׁבַרְתָּ הַבַּקְבֻּק לְעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים אוֹתָךְ איתך:
כתובים
דניאל פרק ב'
| |
(א) וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת נְבֻכַדְנֶצַּר חָלַם נְבֻכַדְנֶצַּר חֲלֹמוֹת וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ וּשְׁנָתוֹ נִהְיְתָה עָלָיו:
(ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא לַחַרְטֻמִּים וְלָאַשָּׁפִים וְלַמְכַשְּׁפִים וְלַכַּשְׂדִּים לְהַגִּיד לַמֶּלֶךְ חֲלֹמֹתָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:
(ג) וַיֹּאמֶר לָהֶם הַמֶּלֶךְ חֲלוֹם חָלָמְתִּי וַתִּפָּעֶם רוּחִי לָדַעַת אֶת הַחֲלוֹם:
(ד) וַיְדַבְּרוּ הַכַּשְׂדִּים לַמֶּלֶךְ אֲרָמִית מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי אֱמַר חֶלְמָא לעבדיך לְעַבְדָךְ וּפִשְׁרָא נְחַוֵּא:
(ה) עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לכשדיא לְכַשְׂדָּאֵי מִלְּתָא מִנִּי אַזְדָּא הֵן לָא תְהוֹדְעוּנַּנִי חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ הַדָּמִין תִּתְעַבְדוּן וּבָתֵּיכוֹן נְוָלִי יִתְּשָׂמוּן:
(ו) וְהֵן חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ תְּהַחֲוֹן מַתְּנָן וּנְבִזְבָּה וִיקָר שַׂגִּיא תְּקַבְּלוּן מִן קֳדָמָי לָהֵן חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ הַחֲוֹנִי:
(ז) עֲנוֹ תִנְיָנוּת וְאָמְרִין מַלְכָּא חֶלְמָא יֵאמַר לְעַבְדוֹהִי וּפִשְׁרָה נְהַחֲוֵה:
(ח) עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר מִן יַצִּיב יָדַע אֲנָה דִּי עִדָּנָא אַנְתּוּן זָבְנִין כָּל קֳבֵל דִּי חֲזֵיתוֹן דִּי אַזְדָּא מִנִּי מִלְּתָא:
(ט) דִּי הֵן חֶלְמָא לָא תְהוֹדְעֻנַּנִי חֲדָה הִיא דָתְכוֹן וּמִלָּה כִדְבָה וּשְׁחִיתָה הזמנתוןהִזְדְּמִנְתּוּן לְמֵאמַר קָדָמַי עַד דִּי עִדָּנָא יִשְׁתַּנֵּא לָהֵן חֶלְמָא אֱמַרוּ לִי וְאִנְדַּע דִּי פִשְׁרֵהּ תְּהַחֲוֻנַּנִי:
(י) עֲנוֹ כשדיא כַשְׂדָּאֵי קֳדָם מַלְכָּא וְאָמְרִין לָא אִיתַי אֲנָשׁ עַל יַבֶּשְׁתָּא דִּי מִלַּת מַלְכָּא יוּכַל לְהַחֲוָיָה כָּל קֳבֵל דִּי כָּל מֶלֶךְ רַב וְשַׁלִּיט מִלָּה כִדְנָה לָא שְׁאֵל לְכָל חַרְטֹּם וְאָשַׁף וְכַשְׂדָּי:
(יא) וּמִלְּתָא דִי מַלְכָּה שָׁאֵל יַקִּירָה וְאָחֳרָן לָא אִיתַי דִּי יְחַוִּנַּהּ קֳדָם מַלְכָּא לָהֵן אֱלָהִין דִּי מְדָרְהוֹן עִם בִּשְׂרָא לָא אִיתוֹהִי:
(יב) כָּל קֳבֵל דְּנָה מַלְכָּא בְּנַס וּקְצַף שַׂגִּיא וַאֲמַר לְהוֹבָדָה לְכֹל חַכִּימֵי בָבֶל:
(יג) וְדָתָא נֶפְקַת וְחַכִּימַיָּא מִתְקַטְּלִין וּבְעוֹ דָּנִיֵּאל וְחַבְרוֹהִי לְהִתְקְטָלָה: פ
(יד) בֵּאדַיִן דָּנִיֵּאל הֲתִיב עֵטָא וּטְעֵם לְאַרְיוֹךְ רַב טַבָּחַיָּא דִּי מַלְכָּא דִּי נְפַק לְקַטָּלָה לְחַכִּימֵי בָּבֶל:
(טו) עָנֵה וְאָמַר לְאַרְיוֹךְ שַׁלִּיטָא דִי מַלְכָּא עַל מָה דָתָא מְהַחְצְפָה מִן קֳדָם מַלְכָּא אֱדַיִן מִלְּתָא הוֹדַע אַרְיוֹךְ לְדָנִיֵּאל:
(טז) וְדָנִיֵּאל עַל וּבְעָה מִן מַלְכָּא דִּי זְמָן יִנְתֵּן לֵהּ וּפִשְׁרָא לְהַחֲוָיָה לְמַלְכָּא: פ
|
(א) בשנה השנייה אחרי ניצחונותיו הגדולים של נבוכדנצר, חלם נבוכדנצר חלום מוזר ובו הרבה עניינים, וכל כך התרגש מחלומו עד שהקיץ משנתו, אך את החלום שכח גם כן, והדבר הטריד את מנוחתו עוד יותר. (ב) מיד צווה לקרוא לחרטומים ולמכשפים ופותרי החלומות וכשבאו לפני המלך (ג) אמר להם: חלום חלמתי וגם הוא נשכח ממני ואני רוצה שתגלו לי את החלום.
(ד) כששמעו חכמי המזלות את בקשתו המוזרה, הם נדהמו. הם אמרו לו בארמית (שפה שכולם דוברים אותה) כדי שיתבייש ממשאלתו המשונה, יחי המלך לעולם! אמור לעבדיך את החלום ואנו נפתור אותו. (ה) אמר להם נבוכדנצר, אם לא תודיעו לי את החלום ואת פתרונו, אצווה לחתוך את גופכם לחתיכות ולהרוס את בתיכם, (ו) ואם תאמרו לי את חלומי ותפתרו אותו, אתן לכם מתנות וכבוד רב.
(ז) ענו החכמים שנית: אדוננו המלך, יאמר נא את חלומו לעבדיו ואנו נפתור אותו. (ח) אמר להם המלך: יודע אני שכל רצונכם הוא להרוויח זמן מפני שאתם יודעים שנגזר דינכם למיתה, (ט) כי אילו הייתי אומר לכם את החלום הייתם פותרים לי אותו בדברי הבל, כדי לדחות אותי, ועכשיו איני מוכן לשמוע תירוצים שונים, רק תאמרו לי את החלום תיכף ומיד. (י) חזרו ואמרו לו: מה שהמלך מבקש אין איש על היבשה שיוכל לומר לו, ורק כשהיה בית המקדש היה אפשר לבוא אל הכהן הגדול שבאותו הדור והוא היה שואל באורים ובתומים. ועכשיו שהחרבת את הבית, אין מי שיוכל למלא את משאלתך. אמר להם המלך, כל כך גדול היה כוחו של אותו הבית, ואתם נתתם לי עצה להחריבו.
(יב, יג) כעס המלך וצווה להרוג את כל חכמיו ויועציו, ובכללם נתחייבו גם דניאל וחבריו מיתה. אריוך השר הממונה מאת המלך על ההוצאה להורג הלך לקיים את פסק הדין, בא אליו דניאל ויעץ לו כיצד לעכב את ההוצאה להורג, ושאל אותו על מה יצא הקצף מאת המלך להרוג את כל החכמים. אז סיפר אריוך לדניאל את כל הדברים. מיהר דניאל ונכנס אל המלך וביקש שהות של זמן כדי שיוכל לומר למלך את חלומו. שב דניאל לביתו והודיע את הדבר לחבריו חנניה מישאל ועזריה, כדי שיתפללו ויבקשו רחמים מלפני אלוקי השמים על גילוי סוד זה, כדי שלא יהרגו דניאל וחבריו יחד עם שאר חכמי בבל.
בלילה ההוא נתגלה לדניאל בחלום הלילה חלומו של נבוכדנצר ופתרונו. אז נכנס דניאל אל אריוך וביקש ממנו ליכנס אל המלך ולומר לו שלמחר הוא יבוא אליו ויפתור את חלומו. למחרת בא אריוך אל המלך ואמר לו שמצא איש יהודי שיכול להודיע למלך את חלומו. רקא המלך בקול לדניאל וישאלהו: האם יש לך את היכולת להודיעני את החלום שחלמתי וכן את פתרונו? אמר דניאל לפני המלך: סוד זה שהמלך שואל, אין איש עלי אדמות שיוכל להודיע למלך, רק אלוקים בשמים הוא היודע, והוא זה המודיע לעבדיו והוא הודיעני את חלומו של המלך, ולא משום שחכם אני יותר מאחרים, אלא כדי שיודע למלך החלום ופתרונו.
|
משנת ההלכה
מלאכת הזורה
א. הזורה לרוח[17], אב מלאכה וחייב[18]. וענינו הוא שמפריד פסולת מאוכל ע"י הרוח[19] שדרכם היה לזרות התבואה שנידושה לרוח כדי להפריד המוץ (הקליפות והשבלים שהופרדו ע"י הדישה) מהגרעינים והרוח נושאת את הפסולת הקלה ונשאר לו הגרעינים ומלאכה זו דומה למלאכת הבורר שענינו הפרדת הפסולת מהאוכל אלא שבורר הוא ביד והזורה הוא באמצעות הרוח[20] (חיי אדם כלל טו סעי' א שביתת השבת זורה סעי' ב)
ב. אחד הזורה תבואה או הזורה קטניות וכיו"ב כיון שזרה לרוח כדי שהרוח יפריד את המוץ הרי זה אב מלאכה וחייב (שביתת שבת שם סעי' ד)
ג. י"א שאינו חייב משום זורה אלא בגידולי קרקע[21] ובשאר דברים פטור אבל אסור מדבנן (שם וביאור הלכה סי' שיט סעי' יז ד"ה מפזר)
ד. בין זורה ע"י כלי דהיינו שהשתמש בכלי כדי לזרות את התבואה לרוח בין זורה בידו[22] חייב (שם)
ה. הזורה חייב אפילו אם נעשה ברוח פיו הכיצד אם לקח בידו תבואה ונפח בפיו כדי להפריד המוץ או העפר ממנה הרי זה תולדת זורה וחייב (שם סעי' ה) וי"א[23] שאינו חייב בזריה ברוח פיו (ערוך השולחן שם סעי' כו)
[1] רש"י ולא רצה שייגעו בו בני בניו כיון שהיה בהם מן הכנעניות גון שאול בן הכנענית
[2] אבע"ז
[3] ספורנו
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] אבע"ז
[7] מלבי"ם
[8] פי' ר' יוסף בכור שור
[9] רשב"ם
[10] ת"א
[11] ת"י
[12] ת"י
[13] ת"א
[14] ת"י
[15] רבינו בחיי
[16] פי' ר' יוסף בכור שור
[17] ועיין בבאר רחובות מלאכת זורה ס"ק י שמלאכת זורה אינו חייב אלא ע"י הרוח אבל לפזר סתם אין בו משום זורה אמנם אם ע"י שמפזר מפריד אוכל מפסולת כגון שע"י שזורק יחדיו אוכל ועפר מברר האוכל מהעפר אפילו בלא רוח אפשר שחייב דעכ"פ עשה מעשה זרייה ובירר אוכל מפסולת ואדרבא אם ע"י הרוח שהוא גרמא דכח אחר אחר מעורב בו כ"ש אם אינו אלא מכוחו שיהיה חייב וצ"ע
[18] ואינו חייב אלא אם בשעת הזרייה יכל להתפזר ע"י רוח מצויה אבל אם לא יכל ובתוך כדי כך נתגברה הרוח לרוח שאינה מצויה אינו חייב (אגלי טל זורה סעי' ד)
[19] ולא אמרינן הרי הרוח גמר המלאכה ולא האדם דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכשגורם לזרות הרוח המסייעתו הוי מלאכת מחשבת ולכן חייב בגרמת זרייה זו ואע"ג דלענין נזקין מקרי זה גרמא ופטור מ"מ לענין שבת מקרי זה מעשה ולא גרמא דזהו דרך מלאכת הזרייה ונתקיימה מחשבתו דניחא ליה בהרוח ונכללה בכלל לא תעשה כל מלאכה [ב"ק ס'. ורש"י ותוס' שם] ולכן אע"ג דגם בשבת דרשינן עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי [שבת ק"כ:] מיהו זה לא מקרי גרמא בשבת דדרך מלאכתה בכך ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה מה שנחשב מלאכה אצל בני אדם (ערוה"ש סי' שיט סעי' א)
[20] ועיין בגמ' שבת עג ע"ב שהקשו "היינו זורה היינו בורר היינו מרקד אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל מילתא דהויא במשכן אף על גב דאיכא דדמיא לה חשיב לה" ועיין במאירי עג ע"א שפי' "ובגמ' שאלו שהרי זורה ובורר ומרקד שלשתן מין אחד הן להפריש אוכל מתוך פסולת ולמה נחלקו לשלשה ותירץ כל מילתא דהויא במשכן אע"ג דאיכא אחריתי דדמיא לה חשיב להו ופירוש הדברים אחר שאין מעשיהם שוים ולא בזמן אחד ובענין אחד אלא זה בתבן וזה בצרורות וזה בסובין"
[21] ועפר לכנין זה נחשב כגידולי קרקע ולהכי הנופח עפר מבין החיטים חייב משום זורה (באר רחובות שם ס"ק ט)
[22] ועיין בבאר רחובות שם ס"ק ה שהאריך בדעת רש"י דמשמע דס"ל שאינו חיייב בזורה אלא ב"רחת" דהיינו בכלי ועיין בשו"ת הר צבי ט"ל הרים - זורה סימן א שהביא מס' ערוגת הבשם להוכיח מדברי רש"י במשנה עג ע"א שכתב הזורה ברחת דמשמע אבל זורה ביד אינו חייב, ועיי"ש שהביא שימקשים על זה מהא דאיתא בירושלמי רפ"ז (מובא לקמן) דהרוקק ברוח חייב משום זורה מוכח דלא בעינן דוקא זורה ברחת. "וכתב לענ"ד י"ל דמההיא דירושלמי דמחייב ברוקק לרוח אין סתירה לפירש"י שכתב דהזורה הוא דוקא ברחת, דעכ"פ צ"ל דמאן דמצריך דוקא כלי בזריה הוא משום דבלא"ה הוי כלאח"י, ולפי זה גבי רוקק דאדרבא אורחיה בפה ולא בכלי, שפיר מחיבינן ליה בירושלמי, וכענין דאמרינן בעירובין (דף צט ע"א), השתין ורק חייב חטאת, מחשבתו משויא ליה מקום וכמוש"כ התוס' דנהנה באותו מקום טפי מבמקום אחר, ולא דמיא לההיא דביצה מנפח על יד דבתבואה ודאי לאו אורחיה והוי כלאח"י. וממילא יש לדון דגם ממש"כ בפיר"ח (שבת דף עד) וכן הערוך נטל בידו אוכל שיש בו פסולת או עפר ונפחו בפיו זה הוא זורה, אין להוכיח דפליגי על רש"י, דבכה"ג דאורחיה בהכי ליטלו ביד מיירי, ורש"י דוקא בתבואה וכיוצא בו דאין דרך לזרותם ביד בלי כלי.
ועיי"ש הביא מערוך השלחן בסימן שיט סעיף כז, שכתב גבי חטים המעורבים במוץ: ולנפח בפיו נראה דודאי מותר. ולכאורה דבריו תמוהים ונסתרים מפיר"ח והערוך הנז' דמבואר דלא כדבריו. אמנם לפי הנ"ל יש לחלק בין תבואה לשאר דברים. וא"כ גבי חטים גם הם מודים דלא יתחייב משום זורה. אבל עדיין צ"ע, דנהי דחשיב כלאחר יד מנ"ל להתיר אף לכתחילה, ומגמרא ביצה (דף יד) משמע דדוקא ביו"ט התירו לנפח ביד ולא בשבת ועיי"ש שהאריך בגדר כלאחר יד
[23] ועיי"ל מש"כ משו"ת הר צבי בטל הרים שאפשר שיש לחלק בין חיטים לשאר דברים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה