מקרא
בראשית פרק מח
(יא) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי לא חשבתי[1] וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ:
(יב) וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו של אביו שחבק אותם[2] כדי לישבם זה לימין וזה לשמאל לסמוך ידיו עליהם ולברכם[3] וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה:
(יג) וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ להושיבו[4] מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ להושיבו מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו:
(יד) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו השכיל והבין במשוש ידיו בלא ראות[5] כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר אע"פ שמנשה הבכור לא שת ימינו עליו כי ראה ברוה"ק שאחיו הקטן יגדל ממנו. ויש הרבה כי שפירושם אע"פ[6]:
(טו) וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף ברכת הבנים היא ברכת האב[7] וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם יקרא הנביא אל אלהי אבותיו אשר לו הגדולה והגבורה ועשה עמהם את הגדולות ואת הנוראותהָאֱלֹהִים הוא המלאך המוזכר בפסוק הבא[8] הָרֹעֶה אֹתִי משורש רעך ורע אביך אל תעזוב (משלי כז י) כי במדה ההיא שלום ורעות[9] מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
(טז) הַמַּלְאָךְ הוא "האלהים" דלעיל (פסוק טו), והיה לו מלאך מיוחד לשמרו[10] הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים מנשה ואפרים[11] וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק יהא ניכר בהם שהם מזרעי ומזרע אבותי, כי הקב"ה בירך זרעינו, וכשיהיו פרים ורבים ומבורכים, יהיו העולם אומרים - אלו ודאי בני אברהם יצחק ויעקב אשר ברכם הצור, כמו שנאמר "כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'"[12] וְיִדְגּוּויפרו וירבו כדגי הים לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ שרצה לברכם שגם אם לא יעשו רצונו של מקום ח"ו לא ישפוך עליהם זעמו ויכלם ח"ו כאשר אירע לעשרת השבטים באמת והקב"ה האריך להם[13]:
(יז) וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית ישים אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו שחשב שטעה אביו בברכתו, והוא בבלי דעת, ולא תחול[14] וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה:
(יח) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי אמר בלבו אבי מחזיק אותי כשוטה שלא סדרתי אותם כהוגן ואני סדרתי אותם כסדר ולא כמו שאתה סבור שלא דקדקתי להביאם בסדר לפי ימינך ושמאלך לתת הבכור לימינך והצעיר לשמאלך אלא בימיני לקחתי הבכור והצעיר בשמאלי לכך אתה מעקם ידיך להבאתי להסיר אותה מעל ראש אפרים כדי לשימה על ראש מנשה[15] כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ:
(יט) וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי כי חכם אתה והביאתם כסדר לפי ימיני ושמאלי מפני שאתה סבור שאשים ימיני על הבכור אבל אני מתכוין לתת ימיני על הצעיר שהוא לימינך[16] גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם זה יהושע, אבל גדולת מנשה תהיה ע"י רב עם בכמות, ומבואר שגדולת אפרים הוא ענין שלמעלה מן הטבע שתלוי ע"י הנסים והנפלאות שיעשו ע"י יהושע, ולכן ברך ברכתו בימין, אבל גדולת מנשה שתלוי ברב עם היא ברכה טבעיית המתיחסת אל השמאל[17]:
(כ) וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לפי אותו יום ולפי אותו הזמן באשר הם שם הן צדיקים[18] לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ עם יִשְׂרָאֵל את התינוקות ביום מילתם[19] לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה הקדים את אפרים למנשה בכל ברכותיו[20] ומאפרים היה יהושע ורוב מלכי ישראל[21]:
(כא) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת ויודע אני שאחרי מותי - וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם לאחר ארבע משות שנה שנאמר לאברהם[22]:
(כב) וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם חלק אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי אין מקרא יוצא מידי פשוטו כי בודאי במלחמה לקחו, אבל לא נודע היכן. ושמא כשהרגו שכם נלחמו עמו הגוים אשר סביבותיהם, ונגפו לפניו, וזהו "[ויסעו] ויהי חתת אלהים", שנגפו ויראו לרדוף. וזהו חלק בכורה שנתן ליוסף, כדכתיב "ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל", ולא להתייחש לבכורה. שיהא בכורה שלימה שלו, שהרי הממשלה שהיא ראויה לבכור נתנה ליהודה, כמו שכתוב בסוף הפסוק, ואף על פי שיוסף בכור לאמו היה, אין זה יחס בכורה, דאינו בזה בכור לנחלה[23]: פ
נביא
יחזקאל פרק לו
(לא) וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים, וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם - תהיו מתקוטטים בינכם לבין עצמכם, בגלל עֲוֹנֹתֵיכֶם ותּוֹעֲבוֹתֵיכֶם. וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם:
(לב) לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים, יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל:
(לג) כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת:
(לד) וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד - הארץ השוממה תֵּעָבֵד. תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה - במקום שהיתה שממה. לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר - לפני כל מי שעבר וראה השממה:
(לה) וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן - הארץ הזו שהיתה שוממה, עכשיו היא כמו גן עדן. וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ - הערים החרבות נהיו ערים בצורות:
(לו) וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי:
(לז) כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם:
(לח) כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם - כמו ריבוי הקרבנות שמביאים במועדים - כן אַרְבֶּה את בנ"י וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':
יחזקאל פרק לז
(א) הָיְתָה עָלַי יַד ה' - חוזק הנבואה. וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת:
(ב) וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב - סביב הבקעה (משום שהיה כהן). וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד:
(ג) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר ה’ אֱלוֹהִים אַתָּה יָדָעְתָּ - תלוי ברצונך:
(ד) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה':
(ה) כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם:
(ו) וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר - קרום, קליפה של עור. וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':
(ז) וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ - כל עצם קרבה אל העצם שהיתה עימה בחיותה:
(ח) וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם:
(ט) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה - תנשבי בהם רוח שיחיו. וְיִחְיוּ:
כתובים
הקדמה ופתיחה לספר נחמיה
בגמ' מס' ב"ב (יד:) במנין ספרי הנביאים והכתובים ושמותיהם אינו מוזכר ספר נחמיה כספר בפני עצמו אלא הרי הוא בכלל ספר עזרא ובגמ' (סנהדרין צג:) שאלו מדוע לא נקרא ספר נחמיה על שמו הרי רוב דברי עזרא נאמרו על ידי נחמיה שנחמיה הוא זרובבל והוא עלה קודם שעלה עזרא והוא כתב כל הספר כנראה מענינו ולא נקרא על שמו אלא שנקרא ספר עזרא ומתרצת הגמ' שני תירוצים אמר רבי ירמיה בר אבא מפני שהחזיק טובה לעצמו שנאמר: (נחמיה ה') "זכרה לי אלהי לטובה" ואע"ג שדוד גם אמר (תהלים ק"ו) "זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך" היה זה בדרך תפילה ובקשת רחמים רב יוסף אמר מפני שסיפר בגנותן של ראשונים שנאמר (נחמיה ה) והפחות הראשונים אשר לפני הכבידו על העם ויקחו מהם בלחם ויין אחר כסף שקלים ארבעים וגו'
מזמן שנתגלה הדפוס, כתב בחיד"א שחזרו וקראו את שמו על ספרו ואחרי שנתקן הדבר הסכימו מן שמיא שכך ייקרא הספר.
נחלקו רבותינו לגבי זהותו של נחמיה בן חכליה. י"א[24] שהיה זרובבל בן שאלתיאל ונקרא שמו זרובבל על שם שנזרע בבבל, והוא היה בנו של יכניה מלך יהודה. מובא במדרש (ויקרא רבה יט, ו) שאמו נתעברה מיכניה בדרך נס כשהיה בבית האסורים. וברמב"ם[25] משמע שהיה אדם בפני עצמו ומונה את נחמיה וזרובבל כשני אנשים שונים. שמו היה נחמיה התרשתא, ונקרא כך כי התירו לו לשתות מהיין שהיה מגיש למלך שהיה שר המשקים למלך דריוש (ירושלמי קידושין פ"ד ה"א). לפי הכתוב בספר נחמיה, הוא הגיע ממשפחת כהנים.
ספר נחמיה מדבר על בקשתו של נחמיה מהמלך דריוש לעלות ולבנות את החומות של העיר לאחר שקיבלו היהודים רשיון לבנות את ביהמ"ק. שעד אז היו באים הגויים ובוזזים אותם. המשך הספר מתאר את עלייתו של נחמיה ובניית החומה והשלמת בנין ביהמ"ק.
נחמיה פעל רבות לחיזוק חומות הדת. שנים ממאבקיו מתוארים בספר האחד כנגד גבירי העם והשני כנגד התופעה של נישואי תערובת. בנוסף, פעל רבות בכדי להלחם את מלחמתה של השבת שחוללה בריש גלי. הוא הראשון שגזר את דיני מוקצה כמבואר במסכת שבת (קכג:)
בסדר עולם מובא שהנהיג את העם יחד עם עזרא 12 שנה.
לאחר שגמר נחמיה את תפקידו בירושלים הוצרך לשוב לשושן הבירה אל תפקידו כשר המשקים כי הרשות לעלות לירושלים מאת דריוש היה על תנאי זה.
נחמיה נפטר בבבל ביום התשיעי לחודש טבת וכדעת הבה"ג ובמגילת תענית הגירסא בעשירי בו.
משנת ההלכה
א. האמור לעיל שאין צריך המתנה לאחר אכילת גבינה מלבד לזהר הינו בגבינה רכה אבל אם אכל גבינה קשה אם הגבינה מתולעת שטעמה נמשך בפה זמן רב, צריך להמתין דינא כשיעור ההמתנה לאחר בשר כל אחד כפי מנהגו.
ב. וכן אם היא ישנה בת ששה חדשים, דינה כגבינה קשה מתולעת וצריך המתנה[26]
ג. אם יש ספק אם הגבינה קשה, או ספק אם היא מתולעת ואין אפשרות לברר, יש להקל[27].
ד. ומצד המנהג חובה לאשכנזים להחמיר שכל שהגבינה קשה אין אוכלין אחריה אפילו בשר עוף.
ה. והרבה פוסקים כתבו דגבינה צהובה שבזמנינו הרי היא בכלל גבינה קשה אף שמקשים אותה בזמן קצר באופן מלאכותי[28]. אמנם להלכה למעשה מנהג רוב העולם להקל בגבינות צהובות שאינם מיושנות מכיון שאין טעמם חזק אבל אלו בעלי הטעם החזק או שעוברות תהליך יישון אין להקל
ו. הלועס לתינוק גבינה קשה ואינו אוכלה, אין אין צריך להמתין[29].
ז. אם שתה רק חלב לבד אין צריך ליטול ידיו וגם אין צריך קינוח, אלא ידיח פיו היטב לצורך אכילת הבשר.
[1] ת"י רש"י
[2] ספורנו
[3] רש"י
[4] רשב"ם
[5] ספורנו
[6] חזקוני
[7] רשב"ם
[8] פי' הטור
[9] רמב"ן
[10] פי' הטור
[11] רש"י
[12] פי' ר' יוסף בכור שור
[13] חי' חתם סופר
[14] רמב"ן
[15] דעת זקנים רשב"ם
[16] רשב"ם
[17] מלבי"ם
[18] שפתי כהן
[19] ת"י
[20] רמב"ן
[21] פי' ר' יוסף בכור שור
[22] רשב"ם
[23] פי' ר' יוסף בכור שור
[24] סנהדרין לח. ועיין ויקרא רבה יט ו
[25] בהקדמת הרמב"ם ליד וכן ירושלמי קידושין פ"ד ה"א ועיין רמב"ם תשובה פ"ז ה"ו
[26] הש"ך (ס"ק טו) ובבן איש חי (סט"ו) כתב דגבינה צהובה חייבים להמתין שעה על כל חודש ששמו הגבינה במרתף.
[27] כף החיים
[28] וכן פסק בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' לה) שצריך להמתין ו' שעות אחרי גבינה קשה. וכ"כ הגר"מ שטרנבוך (תשוה"נ ח"ב סי' שפ"ח) מהגרי"י וייס. ובקיצור הלכות של הרב פויפר (ח"א עמ' קל"ח קל"ט) כ' שהגרש"ז זצ"ל החמיר לעצמו והתיר לאחרים, והגר"א קוטלרהורה לכולם להקל, אבל דעת הגרי"ש אלישיב שליט"א שכבר נהגו להחמיר עכ"ד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה