יום חמישי, 12 בדצמבר 2013

פרשת ויחי יום ו' צום עשרה בטבת

מקרא

בראשית פרק נ

(יא) וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן היא ארץ כנען כלומר יושבי ארץ סיחון ועוג ראו את האבל בגורן האטד בארץ כנען היו קוראים לארץ כנען עבר הירדן שכשם שאותם היושבים בארץ כנען שהוריש יהושע קורין לעבר סיחון ועוג עבר הירדן כך אותם היושבים בארץ סיחון ועוג קורין לארץ כנען עבר הירדן:
(יב) וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו ולא בני בניו[1] לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם לעסוק בקבורתו:
(יג) וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא:
(יד) וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו:
(טו) וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ שמא[2] יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:
(טז) וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה צוה שיאמרו ליוסף אביך צוה לנו שנאמר אליך מאלינו לא מצדו שאינו חושד אותך כלל אבל שאם ייראו אחיך נאמר אליך אלה הדברים[3] לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר:
(יז) כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אם אין אביך חי, אלהי אביך חי וקיים והם עבדיו[4] וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו:
(יח) וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו אחר שלוחיהם כשראו אותו בוכה, ידעו כי מרחם עליהם, ומהרו ונפלו לפניו שימחול להם בעוד שהוא במדת רחמנות[5] וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים:
(יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי כאילו אני במקום אלהים שנפלתם לפני ותאמרו אנחנו עבדיך[6]:
(כ) וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב:
(כא) וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם:
(כב) וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים ששלום יוסף התמיד כל ימי חייו, אם שלום מלכותו כי ישב במצרים, אם שלום משפחתו כי ישב הוא ובית אביו, והיה אהבה ואחוה ביניהם, אם שלום גופו שחיה מאה ועשר שנים, וזה יקרה מעט לרוזני ארץ שיתמיד בממשלתו שמונים שנה, אם שלום בניו כמו שמבאר והולך -[7]:
(כג) וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים דור שלישי לאפרים שהם נינים של יוסף[8] גַּם כלומר על אף שלא פרה ורבה מנשה כאפרים דור שני למנשה -[9] בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף י"א שפירושו נולדו ויוסף גידלם[10] וי"א נולדו ויוסף מל אותם[11]:
(כד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו הנה[12] אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד זכור יזכור[13] אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:
(כה) וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לבניהם[14] פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה מן המקום הזה[15]:
(כו) וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם כדי שיהיה מצוי לנשאו כשיפקוד אותם הקב"ה לטובה[16]:      

סליק פרשת ויחי   

ונשלם ספר בראשית בספור דברי האבות, להגיד ראשונות וחדשות, בטרם תצמחנה בלבבות - וליוצר כל ראשית רוכב ערבות, תהלות רבות, והודאות לרבבות, ולו נתכנו עלילות וסבות, מגלה עמוקות ודעות נשגבות, ומוציא לאור המחשבות, המוליך אותי בדרך צדקה בתוך נתיבות, הגומל לחייבים טובות:
תם ונשלם שבח לבורא עולם חסלת פרשת ויחי פרשת שמות השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחדוש העולם ויצירת כל נוצר, ובמקרי האבות כולם שהם כעין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז להודיע כל העתיד לבא להם ואחרי שהשלים היצירה התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם, ונתיחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש (בראשית טו יג) ובגאולה ממנו, ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אף על פי שכבר נכתב זה (שם מו ח -כז), בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות, כי מאז הוחל:
והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו - וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה (ב"ר מז ח), ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד:
חזק חזק ונתחזק!

נביא

יחזקאל פרק לט

(ח) הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה - הנה נבואת הישועה לישראל באה. נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים, הוּא הַיּוֹם אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי – להביא עליהם את הרעה.
(ט) וְיָצְאוּ יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ בְּנֶשֶׁק וּמָגֵן וְצִנָּה בְּקֶשֶׁת וּבְחִצִּים וּבְמַקֵּל יָד וּבְרֹמַח וּבִעֲרוּ בָהֶם אֵשׁ שֶׁבַע שָׁנִים - ידליקו באש את הנשק (שעשוי מעץ) שהשאיר גוג, במשך 7 שנים.
(י) וְלֹא יִשְׂאוּ עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה וְלֹא יַחְטְבוּ מִן הַיְּעָרִים כִּי בַנֶּשֶׁק יְבַעֲרוּ אֵשׁ וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם יקחו שלל וביזה מאלו שְשָלְלוּ וּבָּזְזוּ אותם. וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים:
(יא) וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל - מקום בישראל שיהיה להם לקבר. גֵּי הָעֹבְרִים קִדְמַת הַיָּם - בַּגַיְא שעוברים דַרְכּוֹ לצד מזרח של הים (ים כנרת). וְחֹסֶמֶת הִיא אֶת הָעֹבְרִים - ריבוי ההרוגים יַחְסוֹם את הדרך לעוברים שם. וְקָבְרוּ שָׁם אֶת גּוֹג וְאֶת כָּל הֲמוֹנוֹ וְקָרְאוּ גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג - המקום יִקָרֵא:"גיא המון גוג":
(יב) וּקְבָרוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְמַעַן טַהֵר אֶת הָאָרֶץ שִׁבְעָה חֳדָשִׁים:
(יג) וְקָבְרוּ כָּל עַם הָאָרֶץ - את הרוגי גוג. וְהָיָה לָהֶם לְשֵׁם יוֹם הִכָּבְדִי - שהקוברים יתפרסמו בעולם ודבר זה יהיה כבוד לה' שנקַם בְּגוג . נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים:
(יד) וְאַנְשֵׁי תָמִיד יַבְדִּילוּ עֹבְרִים בָּאָרֶץ - שאחר 7 חודשים של הקבורה, עוד יעמידו אנשים מיוחדים, לעבור תמיד בארץ לקבור את שאר ההרוגים. מְקַבְּרִים אֶת הָעֹבְרִים אֶת הַנּוֹתָרִים -ואלו האנשים המיוחדים, יקברו את הפגרים שנשארו, ושנמצאו ע"י סתם אנשים שעברו, ומצאו אדם או עצם. עַל פְּנֵי הָאָרֶץ לְטַהֲרָהּ מִקְצֵה שִׁבְעָה חֳדָשִׁים יַחְקֹרוּ - החקירה הזו, אחר שאר מתים, תתחיל בסוף 7 חודשי הקבורה הגדולה:
(טו) וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים בָּאָרֶץ, וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן - סימן שיש כאן עצם, להעבירה לקבורה בְּגֵיְא המון גוג. עַד קָבְרוּ אֹתוֹ הַמְקַבְּרִים אֶל גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג:
(טז) וְגַם שֶׁם עִיר הֲמוֹנָה - העיר שליד גֵיְא המון גוג, תִּקָרֵא "הַמוֹנָה" - על שם המון הנקברים. וְטִהֲרוּ הָאָרֶץ:
(יז) וְאַתָּה בֶן אָדָם כֹּה אָמַר ה’ אלוקים אֱמֹר לְצִפּוֹר כָּל כָּנָף וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה הִקָּבְצוּ וָבֹאוּ הֵאָסְפוּ מִסָּבִיב עַל זִבְחִי אֲשֶׁר אֲנִי זֹבֵחַ לָכֶם - - אלו הרוגי גוג. זֶבַח גָּדוֹל עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר וּשְׁתִיתֶם דָּם:
(יח) בְּשַׂר גִּבּוֹרִים תֹּאכֵלוּ וְדַם נְשִׂיאֵי הָאָרֶץ תִּשְׁתּוּ אֵילִים כָּרִים - כבשים (משל לשרים החשובים של גוג). וְעַתּוּדִים - עיזים זכרים (משל לשרים החשובים של גוג). פָּרִים מְרִיאֵי בָשָׁן כֻּלָּם - כולם היו כבהמות מפוטמות ושמנות:
(יט) וַאֲכַלְתֶּם חֵלֶב לְשָׂבְעָה וּשְׁתִיתֶם דָּם לְשִׁכָּרוֹן - עד שתהיו כְּשִיכּוֹרִים. מִזִּבְחִי אֲשֶׁר זָבַחְתִּי לָכֶם:
(כ) וּשְׂבַעְתֶּם עַל שֻׁלְחָנִי - שכאילו ה' הכין לסעודה והסוסים והרוכבים עומדים לאכילה לפניהם. סוּס וָרֶכֶב גִּבּוֹר וְכָל אִישׁ מִלְחָמָה נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים:
(כא) וְנָתַתִּי אֶת כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם - ע"י פורענות גוג. וְרָאוּ כָל הַגּוֹיִם אֶת מִשְׁפָּטִי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְאֶת יָדִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָהֶם:
(כב) וְיָדְעוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם מִן הַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה - שיותר לא יעזוב את ישראל:
(כג) וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי בַעֲוֹנָם גָּלוּ בֵית יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וָאַסְתִּר פָּנַי מֵהֶם וָאֶתְּנֵם בְּיַד צָרֵיהֶם - ביד אוֹיְבֵיהֶם. וַיִּפְּלוּ בַחֶרֶב כֻּלָּם:


כתובים

נחמיה פרק ג

(כ) אַחֲרָיו הֶחֱרָה הֶחֱזִיק בָּרוּךְ בֶּן זבי זַכַּי מִדָּה שֵׁנִית מִן הַמִּקְצוֹעַ פינת החומה עַד פֶּתַח בֵּית אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל: ס (כא) אַחֲרָיו הֶחֱזִיק מְרֵמוֹת בֶּן אוּרִיָּה בֶּן הַקּוֹץ מִדָּה שֵׁנִית מִפֶּתַח בֵּית אֶלְיָשִׁיב וְעַד תַּכְלִית בֵּית אֶלְיָשִׁיב: ס (כב) וְאַחֲרָיו הֶחֱזִיקוּ הַכֹּהֲנִים אַנְשֵׁי הַכִּכָּר: (כג) אַחֲרָיו הֶחֱזִיק בִּנְיָמִן וְחַשּׁוּב נֶגֶד בֵּיתָם ס אַחֲרָיו הֶחֱזִיק עֲזַרְיָה בֶן מַעֲשֵׂיָה בֶּן עֲנָנְיָה אֵצֶל בֵּיתוֹ: ס (כד) אַחֲרָיו הֶחֱזִיק בִּנּוּי בֶּן חֵנָדָד מִדָּה שֵׁנִית מִבֵּית עֲזַרְיָה עַד הַמִּקְצוֹעַ וְעַד הַפִּנָּה: (כה) פָּלָל בֶּן אוּזַי מִנֶּגֶד הַמִּקְצוֹעַ וְהַמִּגְדָּל הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר לַחֲצַר הַמַּטָּרָה אַחֲרָיו פְּדָיָה בֶן פַּרְעֹשׁ: ס (כו) וְהַנְּתִינִים הָיוּ יֹשְׁבִים בָּעֹפֶל עַד נֶגֶד שַׁעַר הַמַּיִם לַמִּזְרָח וְהַמִּגְדָּל הַיּוֹצֵא: ס (כז) אַחֲרָיו הֶחֱזִיקוּ הַתְּקֹעִים מִדָּה שֵׁנִית מִנֶּגֶד הַמִּגְדָּל הַגָּדוֹל הַיּוֹצֵא וְעַד חוֹמַת הָעֹפֶל: (כח) מֵעַל שַׁעַר הַסּוּסִים הֶחֱזִיקוּ הַכֹּהֲנִים אִישׁ לְנֶגֶד בֵּיתוֹ: ס (כט) אַחֲרָיו הֶחֱזִיק צָדוֹק בֶּן אִמֵּר נֶגֶד בֵּיתוֹ ס וְאַחֲרָיו הֶחֱזִיק שְׁמַעְיָה בֶן שְׁכַנְיָה שֹׁמֵר שַׁעַר הַמִּזְרָח: ס (ל) אחרי אַחֲרָיו הֶחֱזִיק חֲנַנְיָה בֶן שֶׁלֶמְיָה וְחָנוּן בֶּן צָלָף הַשִּׁשִּׁישהיו לו הרבה בנים וחנון היה השישי מִדָּה שֵׁנִי ס אַחֲרָיו הֶחֱזִיק מְשֻׁלָּם בֶּן בֶּרֶכְיָה נֶגֶד נִשְׁכָּתוֹ לשכתו: ס (לא) אחרי אַחֲרָיו הֶחֱזִיק מַלְכִּיָּה בֶּן הַצֹּרְפִי נקרא על שם אמנותו - צורפות עַד בֵּית הַנְּתִינִים וְהָרֹכְלִים נֶגֶד שַׁעַר הַמִּפְקָד וְעַד עֲלִיַּת הַפִּנָּה: (לב) וּבֵין עֲלִיַּת הַפִּנָּה לְשַׁעַר הַצֹּאן הֶחֱזִיקוּ הַצֹּרְפִים וְהָרֹכְלִים: פ (לג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט כִּי אֲנַחְנוּ בוֹנִים אֶת הַחוֹמָה וַיִּחַר לוֹ וַיִּכְעַס הַרְבֵּה וַיַּלְעֵג עַל הַיְּהוּדִים: (לד) וַיֹּאמֶר לִפְנֵי אֶחָיו חבריו וְחֵיל שֹׁמְרוֹן שהיו גם מצרי יהודה וַיֹּאמֶר מָה הַיְּהוּדִים הָאֲמֵלָלִים עֹשִׂים האם הֲיַעַזְבוּ לָהֶם הֲיִזְבָּחוּ הַיְכַלּוּ האם יוכלו לסיים את הבנייה בַיּוֹם האם הםהַיְחַיּוּ אֶת הָאֲבָנִים מֵעֲרֵמוֹת הֶעָפָר וְהֵמָּה שְׂרוּפוֹת: (לה) וְטוֹבִיָּה הָעַמֹּנִי אֶצְלוֹ לעג גם הוא וַיֹּאמֶר גַּם אֲשֶׁר הֵם בּוֹנִים זה כל כך חלש ש- אִם יַעֲלֶה שׁוּעָל וּפָרַץ חוֹמַת אַבְנֵיהֶם: פ (לו) נחמיה התפלל לה'ואמר שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ כִּי הָיִינוּ בוּזָה לבזיון וְהָשֵׁב חֶרְפָּתָם אֶל רֹאשָׁם וּתְנֵם לְבִזָּה בְּאֶרֶץ שִׁבְיָה: (לז) וְאַל תְּכַס עַל עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תִּמָּחֶה כִּי הִכְעִיסוּ לְנֶגֶד הַבּוֹנִים: (לח) ולמרות דברי הלעגוַנִּבְנֶה אֶת הַחוֹמָה וַתִּקָּשֵׁר כָּל הַחוֹמָה עַד חֶצְיָהּ וחצי החומה הייתה קשורה ומחוברת סביב ירושלים וַיְהִי לֵב לָעָם לַעֲשׂוֹת ומזה קיבלו העם עידוד רב להמשיך בבנין: פ



משנת ההלכה

צום עשרה בטבת

       א.       חולה, אף על פי שאין בו סכנה, וכן העוברות והמניקות שהתענית קשה עליהן, וכן הקטנים, פטורים מלהתענות ואינם חיָּבים לצום ביום אחר לכשיבריאו.

        ב.        כל הפטורים מלהתענות, אף על פי שאינם מתענים, אל יתראו בפני הציבור כשהם אוכלים, ולא ינהגו עידונים בעצמם, ולא יאכלו לתענוגם, אלא יאכל מה שהוא צריך לבריאות גופו. וכן ראוי לחנך את הקטנים שלא להאכילם בימי התענית אלא הצריך להם וימעטו בתענוגות ויהו מתאבלים עם הציבור

         ג.         המתענה, אומר 'עננו' בתפילת המנחה שביום התענית. ואם שכח וכבר הזכיר את השם בסיום 'שמע קולנו' ולא אמר 'עננו', מסיֵּם את תפילתו ואומר 'עננו' ב'אלקי נצור' קודם שאומר פסוק 'יהיו לרצון אמרי פי' ולפני שעוקר רגליו מתפילתו.

        ד.        אין אומרים 'עננו' בתפילת שחרית, שמא יארע לו אונס או בולמוס ולא ישלים תעניתו ונמצא שקרן בתפילתו. ומנהג הספרדים שאין חוששין לספק זה ואומרים עננו גם בשחרית.

       ה.       בתענית ציבור, אומר שליח הציבור בשחרית ובמנחה 'עננו' לאחר שסיֵּם ברכת 'ראה נא בענינו' וקודם שהתחיל 'רפאנו' (סימן לדבר: "ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי" (תהלים יט) וסמוך לו – "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה"). וקובע את עננו ברכה לעצמה ומסיֵּם בה ברוך אתה ה' העונה (לעמו ישראל) בעת צרה. ושאר כל אדם אומרים אותה ב'שמע קולנו' ואינו מסיֵּם אותה בברכה לעצמה אלא מסיֵּם 'בכל עת צרה וצוקה'.

         ו.         הכהנים נושאים כפיהם במנחה של תענית ציבור. היה שם כהן אחד בלבד ואין בדעתו להשלים תעניתו - עולה לדוכן ואינו חושש. אבל אם כבר אכל, אינו נושא כפיו במנחה.

         ז.         ואם מתפלל מנחה גדולה כלומר בעוד היום גדול אין נושאים כפיים אלא אומרים אלוקי ואלוקי אבותי ברכנו וכו'.

       ח.       אומרים סליחות בתענית ציבור, וקורין בתורה ב'ויחל' בשחרית ובמנחה. ואין קורין לעלות לתורה אלא מי שמתענה ומשלים תעניתו. היה שם כהן שאינו מתענה, צריך הוא לצאת מבית הכנסת כדי שלא יקראוהו לעלות. ואם קראו לעלות למי שאינו מתענה, יש אומרים שכיון שקראוהו הרי הוא עולה ומברך משום כבוד התורה, שלא יֵראה כאילו מסרב לעלות.

        ט.       מי שבתענית ציבור שכח וברך כדי לאכול ונזכר בתענית - אומר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' על הברכה שהוציא מפיו לבטלה, ואינו טועם. נזכר לאחר שאכל כזית או שתה כמלא לוגמיו, לא אבד את תעניתו ומשלים התענית.

         י.         אמרו הקדמונים: תענית - אותיות 'תת עני', כלומר, יש לתת לעני מה שלא אכל היום. ואם אין עני, נותנים פדיון האוכל לכל דבר של מצוה.

      יא.     השנה שחל עשרה בטבת ערב שבת אין אומרים אבינו מלכנו ותחנון במנחה וראוי להתפלל מנחה מוקדם כדי לסיים קודם השקיעה

      יב.      מצוה להתקלח לכבוד שבת גם בצום זה

       יג.       יש שנהגו להקדים את תפילת ערבית של ליל שבת כדי לא להכביד על הקהל שיוכלו לחזור לקדש ולאכול במהרה



[1] רש"י ולא רצה שייגעו בו בני בניו כיון שהיה בהם מן הכנעניות גון שאול בן הכנענית
[2] אבע"ז
[3] ספורנו
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] אבע"ז
[7] מלבי"ם
[8] פי' ר' יוסף בכור שור
[9] רשב"ם
[10] ת"א
[11] ת"י
[12] ת"י
[13] ת"א
[14] ת"י
[15] רבינו בחיי
[16] פי' ר' יוסף בכור שור

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה