מקרא
בראשית פרק מט
(טז) דָּן יָדִין עַמּוֹ לפי שהיה הולך תמיד אחר הדגלים בימי משה גם בימי יהושע כדכתיב והמאסף הולך אחר הארון והיה צריך להלחם עם כל הרודפים אחריהם שהרי גבורים היו, לכך אמר דן ידין עמו פי' ינקום נקמת עמו כאחד שבטי ישראל, כמו כי ידין ה' עמו[1] כְּאַחַד בשביל כל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
(יז) יְהִי דָן נָחָשׁ וגבורתו תהיה משונה כגבורת נחש שממית בדבר קל כמו שמצינו בשמשון בלחי חמור הכיתי אלף איש[2] עֲלֵי דֶרֶךְ שהיה דן אחרון לדגלים, וגם בארץ ישראל היה עומד על הגבול, כדכתיב "כל ישראל מדן ועד באר שבע". וכשהיו שונאים באים על ישראל, בו פוגעים תחילה, והוא נלחם בהם, ומונע בהם אותם מלעבור. כנחש העומד על הדרך כבריח ומונע את העוברים שְׁפִיפֹן המין הקטן שבנחשים נקרא שפיפון[3] עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס כאשר ישוך הנחש בעקב הסוס, יגביה הסוס ראש ורגליו[4] וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר כך דן - כשהיו השונאין פוגעין בו היה נלחם בהם ומשיבם אחור, שלא יכנסו בארץ ישראל[5]:
(יח) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְקֹוָק דן קויתי ה' שיושיעך וישגבך על אויבך. ד"א לישועתך שתעשה שתושיע את ישראל כדכתיב והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים[6]:
(יט) גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ גדודי ישראל יגודו אחריו כשיהיו הולכים למלחמות יהושע שנאמר חלוצים תעברו לפני אחיכם וְהוּא יָגֻד עָקֵב בשובו מן המלחמה יגד גדודו אחר עקב שונאי ישראל, כדרך הגבורים כשהן יוצאין למלחמה יוצאין תחלה ובחזרה הם אחרונים לשמור את החוזרים מן המלחמה פן ירדפו האויבים אחריהם[7]: ס
(כ) מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ מאשר היו מביאין שמן זית ומטגנים מאכלם בשמן. וכן אמר משה ברוך מבנים אשר. יברכוהו ישראל ויהי רצוי להם לפי שטובל בשמן רגלו וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ מס של שמן היו גובין ממנו מלכי ישראל למשוח בו לעדן את בשרם כדאמרינ' במנחות אנפיקונון שמן זית שלא הביא שליש ולמה סכין אותו שמשיר את השער ומעדן את הבשר. כמו היתה לי עדנה בשר חלק[8]: ס
(כא) נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה גבורים קלים במלחמה כאילות כדכתיב וכצבאים על ההרים למהר[9] וכן יש לפרש ארצו של נפתלי מבכרת ומבשלת פירותיה כאילה זו שממהרת לרוץ[10] הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר בשובם מן המלחמה ממהרים מתוך קלותם לבשר בשורות משופרות של נצחון המלחמה[11] וכן יש לפרש משם באות בשורות טובות לעולם, שמי שבא מארץ נפתלי אמר כבר ראיתי ענבים מבושלים, ותאנים ורמונים גמורים, וכן ראיתי כבר פרחים וסמדר, והבריות שמחות, ויפה בעיניהם כשהעולם מתחדש ומתבכר ופירות חדשות באות לעולם[12]: ס
(כב) בֵּן פֹּרָת הפורה וגדל יוֹסֵף ועל מה הוא גדל בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן גדל ורבה על עין להסתכל למעלה מן העין בקומתו וביופיו בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר מלשון ראיה שהיו בנות מצרים צועדות והולכות לראותו כמו אשת פוטיפר וחברותיה ומתוך כך -:
(כג) וַיְמָרֲרֻהוּ מיררו את חייו וָרֹבּוּ הטילו רבב מתוך שנתנה אשת פוטיפר עיניה בו השליכוהו בבית האסורים וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים מדמה הפסוק לשון הרע של פוטיפר לחצים כדכתיב חץ שחוט לשונם מרמה דבר[13]:
(כד) וַתֵּשֶׁב ושבה נבואתו של יוסף להתקיים שאחיו ישתחוו לו בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ בשביל שאיתנו של הקב"ה היתה לו לקשת ולמבטח מכיון שקיים את התורה בסתר וַיָּפֹזּוּ נתעטרו בפז כלומר זהב זְרֹעֵי יָדָיו לירש מלוכה וזהו רמז לנתינת הטבעת על ידו וזאת היתה לו מִידֵי הקב"ה שהוא אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם עלה להיות רֹעֶה ולזון ולפרנס אֶבֶן אב ובן כלומר יעקב ובניו זרעם של -[14] יִשְׂרָאֵל:
(כה) מֵאֵל אָבִיךָ בא לך על זאת והוא מכאן ולהבא - וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי עם הקב"ה היה לבך כשלא שמעת לדברי אדונתך והוא וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל של גשם ומטר, ומגד תבואת שמש בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת שיהא הטל עולה מן התהום, להשקות את ארצך. וגם בשעה שיהיו הגשמים יורדין מן השמים, יעלה תהום נגדו, כמו שאמרו רבותינו אין לך טפח שיורד מלמעלה שאין טפחיים עולין מלמטה, כדכתיב "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך" בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם שלא יהא רחם של נשיו ובהמה משכל, אלא ילדו בעתם ובזמנם, לא יהו מפילות, והשדים יספיקו חלב הרבה לגדל הוולדות, ולא יהו צומקות[15]:
(כו) בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ יתווספו עַל בִּרְכֹת שבירכו הוֹרַי עַד תַּאֲוַת וברכות אלו התאוו להם גִּבְעֹת עוֹלָם גדולי אומות העולם עשיו וישמעאל ובניו ובני קטורה[16] תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף שיהיו כל בניו לכלל הברכה ולכלל ירושת הארץ וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו יוסף, שהיה מופרש ומובדל מאחיו, כמו "וינזרו מקדשי בני ישראל". ואעפ"י שכל אחיו היו כמו כן הם וזרעם בברכת הארץ, מכל מקום הוא זכה יותר מכולם, שנטל שני חלקים[17]: פ
(כז) בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף כזאב שטורף ובורח ואינו מתעכב על טרפו, כי לא נמשכה מלכותו של שאול רק שתי שנים ומחצה, והוא היה שולל וטורף אויביו, כדכתיב "ושאול לכד המלוכה על ישראל, וילחם סביב בכל אויביו במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובא ובפלשתים ובכל אשר יפנה ירשיע". אבל מלכות בית דוד דומה לאריה שעומד על טורפו ואינו בורח, לפי שנמשכה מלכותו בַּבֹּקֶר יֹאכַל מלכות שאול דומה לבוקר, לפי שהיה [תחלת] מלכות ישראל, כמו שהבקר תחילת היום עַד שלל וביזה וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל שחילק שלל לאחרים, ולא לקחו לעצמן, בימי מרדכי ואסתר, שהיו מבנימין, וכתיב "ובבזה לא שלחו את ידם"[18]:
(כח) כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר אלה שהזכיר יעקב כאן הם הי"ב שבטים באמת אשר נכתבו על החשן והאפוד לזכרון לפני ה' והיו בברית הר גריזים והר עיבל וכנגדם הקים משה שתים עשרה מצבה ויהושע הקים אבנים בירדן ובגלגל ואליהו הקים אבנים במזבח אבל מנשה ואפרים לא היו במנין השבטים ונמנו רק לענין ירושת הארץ והנמשך ממנה מכיון ששבט לוי לא נטלו חלק בארץ וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם ברכה נוספת מלבד מה שאמר לעיל אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ לכל אחד מהם נתן ברכה צריכה לו ביחוד כגון ליהודה בענין המלכות וליששכר בענין התורה וללוי בענין העבודה[19] בֵּרַךְ אֹתָם:
נביא
יחזקאל פרק לח
(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
(ב) בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל - נשיא וראש ל"משך" ו"תובל". וְהִנָּבֵא עָלָיו:
(ג) וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל:
(ד) וְשׁוֹבַבְתִּיךָ - אעשה אותך מורד בה'. וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ - כטבעות ֹשְשַֹמִים בִּלְחַיֵי הבהמה. וְהוֹצֵאתִי אוֹתְךָ וְאֶת כָּל חֵילֶךָ סוּסִים וּפָרָשִׁים לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל כֻּלָּם - יהיו לבושים בכֹל לְבוש יפה.קָהָל רָב צִנָּה וּמָגֵן - סוגי מגינים. תֹּפְשֵׂי חֲרָבוֹת כֻּלָּם:
(ה) פָּרַס כּוּשׁ וּפוּט אִתָּם כֻּלָּם מָגֵן וְכוֹבָע - כל העמים יבואו עמך עם כלי המלחמה:
(ו) גֹּמֶר וְכָל אֲגַפֶּיהָ - וכל סביבותיה. בֵּית תּוֹגַרְמָה יַרְכְּתֵי צָפוֹן - תוגרמה היושבים בצד צפון. וְאֶת כָּל אֲגַפָּיו עַמִּים רַבִּים אִתָּךְ:
(ז) הִכֹּן וְהָכֵן לְךָ - הִכֹּן - את עצמך, והָכֵן - את כולם. אַתָּה וְכָל קְהָלֶךָ הַנִּקְהָלִים עָלֶיךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְמִשְׁמָר - שמור הצבא שלא יִנָזֵק:
(ח) מִיָּמִים רַבִּים תִּפָּקֵד - עוד מזמן, שחטאת כנגד ישראל, תִּזָכֵר, וה' יתן בלבך לבוא נגד ישראל ואז ה' יִפָּרַע ממך. בְּאַחֲרִית הַשָּׁנִים תָּבוֹא אֶל אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב - ארץ שיושביהָ שבו אֵליהָ, לאחר שגלו מפני החרב שבאה עליהָ. מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים - שבנ"י התקבצו ממקומות רבים. עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְחָרְבָּה תָּמִיד - שמה בא"י תִּפָקֵד. וְהִיא מֵעַמִּים הוּצָאָה - ויושבי ארץ זו (א"י)הוצאו מהעמים שגלו לשם. וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם - וכעת יושבים בה בבטחה:
(ט) וְעָלִיתָ כַּשֹּׁאָה תָבוֹא כֶּעָנָן - שְגוֹג יבוא על א"י כחושך שבא פתאום. לְכַסּוֹת הָאָרֶץ תִּהְיֶה אַתָּה וְכָל אֲגַפֶּיךָ - וכל חַיָילֶךָ. וְעַמִּים רַבִּים אוֹתָךְ:
(י) כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַעֲלוּ דְבָרִים עַל לְבָבֶךָ וְחָשַׁבְתָּ מַחֲשֶׁבֶת רָעָה:
(יא) וְאָמַרְתָּ אֶעֱלֶה עַל אֶרֶץ פְּרָזוֹת - ארץ בלי חומה. אָבוֹא הַשֹּׁקְטִים יֹשְׁבֵי לָבֶטַח - אבוא להלחם עם אלו שיושבים בהשקט ובבטחה. כֻּלָּם יֹשְׁבִים בְּאֵין חוֹמָה וּבְרִיחַ וּדְלָתַיִם אֵין לָהֶם:
(יב) לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז - לקחת שלל וביזה. לְהָשִׁיב יָדְךָ עַל חֳרָבוֹת נוֹשָׁבֹת - להשיב את ידך עליהם פעם נוספת, לכבוש ערים שהיו חָרֵיבוֹת, ועכשיו הן מיושבות. וְאֶל עַם מְאֻסָּף מִגּוֹיִם - שהתאסף מהגלות בין הגויים. עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן - שאספו מקנה בהמות, ושאר קִנְיָינִים. יֹשְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ - יושבים במרכזה של הארץ:
(יג) שְׁבָא וּדְדָן וְסֹחֲרֵי תַרְשִׁישׁ וְכָל כְּפִרֶיהָ - כל השרים החשובים שלה. יֹאמְרוּ לְךָ הֲלִשְׁלֹל שָׁלָל אַתָּה בָא הֲלָבֹז בַּז - שהעמים יְשַבְּחוּ את גוג ויאמרו:"לשלול שלל וביזה אתה הולך" ??. הִקְהַלְתָּ קְהָלֶךָ לָשֵׂאת כֶּסֶף וְזָהָב לָקַחַת מִקְנֶה וְקִנְיָן לִשְׁלֹל שָׁלָל גָּדוֹל:
(יד) לָכֵן הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ לְגוֹג כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא בְּשֶׁבֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל לָבֶטַח תֵּדָע - אז כשישבו לבטח, ותבוא עליהם תדע את גבורת ה':
(טו) וּבָאתָ מִמְּקוֹמְךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן - מסוֹף הצפון. אַתָּה וְעַמִּים רַבִּים אִתָּךְ רֹכְבֵי סוּסִים כֻּלָּם קָהָל גָּדוֹל וְחַיִל רָב:
כתובים
נחמיה פרק ב
(ד) וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ עַל מַה זֶּה איזו בקשה אַתָּה מְבַקֵּשׁ שאעשה לך ולפני שנחמיה ענה לו וָאֶתְפַּלֵּל אֶל אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם שתמלא את שאלתי ובקשתי: (ה) וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל יְהוּדָה אֶל עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶבְנֶנָּה ואבנה אותה: (ו) וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל שמה של אשתו המלכה יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ כמה זמן ו- עַד מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכֲךָ לירושלים וּמָתַי תָּשׁוּב וַיִּיטַב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלָחֵנִי וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן נחמיה קבע לו זמן ובקשתו התקבלה לפני המלך: (ז) וָאוֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב אִגְּרוֹת יִתְּנוּ לִי עַל פַּחֲווֹת מושלי עֵבֶר הַנָּהָר אֲשֶׁר יַעֲבִירוּנִיבלווית משמר עַד אֲשֶׁר אָבוֹא אֶל יְהוּדָה: (ח) וְאִגֶּרֶת נוספת אֶל אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס היערות אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִתֶּן לִי עֵצִים לְקָרוֹת לעשות תקרות וקורות ל- אֶת שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר וְלַבַּיִת אֲשֶׁר אָבוֹא אֵלָיו וַיִּתֶּן לִי הַמֶּלֶךְ כְּיַד אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי: (ט) וָאָבוֹא אֶל פַּחֲווֹת מושלי עֵבֶר הַנָּהָר וָאֶתְּנָה לָהֶם אֵת אִגְּרוֹת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח עִמִּי הַמֶּלֶךְ שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשִׁים ללוותו לירושלים: פ (י) וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטוֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמֹּנִי שהיו צרי יהודה ובנימין וַיֵּרַע לָהֶם רָעָה גְדֹלָה אֲשֶׁר בָּא אָדָם לְבַקֵּשׁ טוֹבָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (יא) וָאָבוֹא אֶל יְרוּשָׁלִָם וָאֱהִי שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה: (יב) וָאָקוּם לַיְלָה אֲנִי וַאֲנָשִׁים מְעַט עִמִּי וְלֹא הִגַּדְתִּי לְאָדָם מָה הרעיון ש- אֱלֹהַי נֹתֵן אֶל לִבִּי לַעֲשׂוֹת לִירוּשָׁלִָם וּבְהֵמָה אֵין עִמִּי כִּי אִם הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֲנִי רֹכֵב בָּהּ ולא הביאו עוד בהמות כי רצו שיציאתם מהעיר תהיה בחשאי וללא רעש: (יג) וָאֵצְאָה בְשַׁעַר הַגַּיא שהיה שער בחומה שממנו באים מגיא בן הנם לַיְלָה וְאֶל פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין וְאֶל שַׁעַר הָאַשְׁפֹּת וָאֱהִי שֹׂבֵר[20] שוברים בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁרהמפרוצים הֵם פְּרוּצִים וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ והיו מרחיבים את הפרצות: (יד) וָאֶעֱבֹר אֶל שַׁעַר הָעַיִן וְאֶל בְּרֵכַת הַמֶּלֶךְ וְאֵין מָקוֹם לַבְּהֵמָה לַעֲבֹר תַּחְתָּי ברכיבה כי המקום היה מלא גלי אבנים מאבני החומה: (טו) וָאֱהִי עֹלֶה בַנַּחַל לַיְלָה וָאֱהִי שֹׂבֵר בַּחוֹמָה וָאָשׁוּב וָאָבוֹא בְּשַׁעַר הַגַּיְא וָאָשׁוּב: (טז) וְהַסְּגָנִים לֹא יָדְעוּ אָנָה לאיפה הָלַכְתִּי וּמָה אֲנִי עֹשֶׂה וְלַיְּהוּדִים ולאנשי יהודה וְלַכֹּהֲנִים וְלַחֹרִים וְלַסְּגָנִים וּלְיֶתֶר עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה עַד כֵּן לֹא הִגַּדְתִּי כי המטרה הייתה להרחיב את הפרצות כדי שיחשבו אנשי העיר שהאויב הוא זה שפורץ בחומות וכך יחליטו לבנותם ולתקנם: (יז) וָאוֹמַר אֲלֵהֶם אַתֶּם רֹאִים הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ בָהּ אֲשֶׁר יְרוּשָׁלִַם חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ לְכוּ וְנִבְנֶה אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא נִהְיֶה עוֹד חֶרְפָּה: (יח) וָאַגִּיד לָהֶם אֶת יַד אֱלֹהַי אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה עָלַי וְאַף דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר אָמַר לִי וַיֹּאמְרוּ נָקוּם וּבָנִינוּ וַיְחַזְּקוּ יְדֵיהֶם לַטּוֹבָה: פ (יט) וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמּוֹנִי וְגֶשֶׁם הָעַרְבִי שהיהודים עומדים לבנות את חומות ירושלים וַיַּלְעִגוּ לָנוּ וַיִּבְזוּ עָלֵינוּ וַיֹּאמְרוּ מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים הַעַל הַמֶּלֶךְ אַתֶּם מֹרְדִים האם אתם עושים את זה כדי שתוכלו למרוד במלך?: (כ) וָאָשִׁיב אוֹתָם דָּבָר וָאוֹמַר לָהֶם אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְלִיחַ לָנוּ וַאֲנַחְנוּ עֲבָדָיו נָקוּם וּבָנִינוּ וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלִָם:
משנת ההלכה
זמן ההמתנה בין בשר לחלב
א. דעת מרן השו"ע כדעת הרמב"ם שיש להמתין שש שעות מסיום אכילת הבשר וכן מנהג מקהלות הספרדים ורוב האשכנזים, ולכן מי שאין לו בזה מנהג אבותיו צריך לנהוג כך ולהמתין שש שעות בין בשר לחלב בין בשר עוף ובין בשר בהמה.
ב. דעת הרמ"א מעיקר הדין כדעת תוס' שאין צריך המתנה אלא עד סוף הסעודה ומיד שבירך רשאי לאכול גבינה, וכתב שהמנהג הוא להמתין שעה מסיום אכילת בשר אמנם על מנהג זה כתבו הש"ך והט"ז והפוסקים שמי שהוא בן תורה ויש בו ריח תורה שלא יקל וינהג כך.
ג. דעה נוספת הוא להמתין שלוש שעות מסוף אכילת הבשר וכן נהגו יוצאי גרמניה ומזרח צרפת. ואנגליה וכן מנהג אלג'יר, וקהילות דרום אפריקה[21].
ד. מנהג נוסף ידוע בשם הגר"ח מבריסק שאחרי ה' שעות ורוב שעה שישית מותר לאכול גבינה. אמנם מי שאין בידו מנהג זה אינו רשאי לנהוג כן ללא הוראת רב
ה. את השעות מחשבים לפי השעון כלומר ששים דקות בין בקיץ ובין בחורף.
ו. גם אם אכל בשר בתוך סעודה עם לחם זמן ההמתנה מתחיל מסוף אכילת הבשר ולא מברהמ"ז.
ז. גם הלועס לתינוק אף שלא אכל שום בשר, צריך להמתין שש שעות. ובשעת הדחק לאשכנזים יש לסמוך על הרמ"א לאכול גבינה אחרי שעה אמנם צריך לקנח ולהדיח פיו.
ח. באותה סעודה אפילו אם שהה שש שעות, אסור לאכול גבינה עד שיברך ברהמ"ז או ברכה אחרונה. אבל אם כבר עברו כ"ד שעות, מותר לאכול גבינה אפילו אם לא בירך ברכה אחרונה.
ט. המסופק אם עברו שש שעות, צרך להמתין עד שייצא הספק מלבו וכתבו הפוסקים שיש להקל בליל ש"ק או אם אכל ביום שישי גבינה קשה וספק אם כבר עברו שש שעות.
י. מצא בשר בין השינים אחרי שש שעות, יסירנו וגם צריך להדיח פיו.
יא. חולה על אף שאין בו סכנה, ויולדת, אם קשה להם להמתין שש שעות, אם יכולים ימתינו ד' שעות. או ג' שעות. ואם לאו ימתינו שעה
יב. קטן אפילו שהגיע לחינוך, אם צריך לכך וכגון שאין מצוי מאכלים אחרים להאכילו זולת מאכלי חלב, או שאינו מוכן כעת לאכול דברים אחרים זולת מאכלי חלב מותר להאכילו אחרי שעה אחת וכל זה עד גיל תשע בבריא ועשר בכחוש. אבל מגיל זה ואילך יש להחמיר ולהמתין שש שעות.
יג. ובמקום בו קשה לקטן להמתין כגון שהוא סמוך לשינה מותר לו חלב מיד
[1] רשב"ם חזקוני
[2] חזקוני
[3] רבינו בחיי
[4] רמב"ן
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] חזקוני
[7] חזקוני
[8] רשב"ם
[9] רשב"ם
[10] פי' ר' יוסף בכור שור
[11] רשב"ם
[12] פי' ר' יוסף בכור שור
[13] רשב"ם
[14] ת"א
[15] פי' ר' יוסף בכור שור
[16] ת"י
[17] פי' ר' יוסף בכור שור
[18] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] ספורנו
[20] לדעת רש"י דורשים שׁבֵר עם האות שִׁין אך האבן עזרא והרד"ק גורסים שׂבֵר עם האות שִׂין שפירושו שהיו חושבים ומעיינים בחומות כיצד לתקנם ולבנותם.
[21] וזה מסברא שבחורף אחר ג' שעות כבר הגיע זמן סעודה אחרת. וא"כ מוכח שאין מושך טעם אחר ג' שעות, וממילא אפילו בקיץ מותר אחרי ג' שעות. וכן בספר או"ה לרבינו ירוחם (אות לט) כתב ג' שעות וכן הוא בהמזמור לדוד (הובא בד"ת ס"ק ו') והפר"ח כתב דשיעור המתנה הוא כמו ד' שעות בקירוב. וכן פסק החתם סופר (יו"ד סימן ע"ג).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה