מקרא
בראשית פרק מט
(א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יש מפרשים באחרית הימים העתידות עליכם לבוא בסוף ארבע מאות שנה של שיעבוד מצרים[1] ויש מפרשים שאחרית הימים כלומר ימות המשיח[2] אבל כולם מודים שאינן ברכות שהרי לא מצינו שברך את ראובן ושמעון ולוי[3]:
(ב) הִקָּבְצוּ כי שבעים נפש הגדילו באלו שבע עשרה שנה ונעשה עם רב וכדברי רבותינו לשש מאות אלף[4] וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל קבלו את הדרך שהורה לכם כל ימיו אשר בה תהיו בני ישראל והוא – אֲבִיכֶם כי תשתררו עם אלהים ואנשים ולא יאבד מכם הטוב העתיד לבא[5]:
(ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה ראשית כֹּחִי בך נראה בתחלה כחי[6] וְרֵאשִׁית אוֹנִי היא טפה ראשונה שלו שלא ראה קרי מימיו[7] יֶתֶר על אחיך היה לך ליטול ב – שְׂאֵת שהיא הכהונה[8] וְיֶתֶר עָז היא המלכות שהיה לך למלוך על אחיך אבל -[9]:
(ד) פַּחַז קלותך[10] כַּמַּיִם פחיזה ובהלה היה לך כמים הנשפכין לכן - אַל תּוֹתַר לא יהיה לך יתרון לא הבכורה ולא המלכות כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ את מי שדרכו - יְצוּעִי עָלָה לעלות על יצועי כלומר השכינה בזה שבלבל יצועי אביו[11]: פ
(ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי עד עתה פירש למה לא הייתה הממשלה לראובן, ועתה מפרש למה לא נתנה ללוי או לשמעון שהיו גדולים אחריו שאע"ג שהיו -[12] אַחִים שנולדו מיד אחרי ראובן[13] אמנם אחים היו לרעה בעצה אחת ו - כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם לשון קורבה ואחוה והוא כפל לשון של שמעון ולוי אחים. כלומר שהיו אחים לרעה, ואחותם וקורבתם היתה כלי חמס[14]:
(ו) יהי רצון ש - בְּסֹדָם בעצתם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם כשיתקהלו יחד להתייעץ אַל תֵּחַד תתייחד[15] כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם בכעסם הָרְגוּ כל אִישׁ בשכם וּבִרְצֹנָם גם אחרי שנתרצו ושככה חמתם עִקְּרוּ כל שׁוֹררמז למקניהם וקנינם כל אשר בבית וכל אשר בשדה והזכיר זה לומר כי בסודם לא באה נפשו בכל אלה אפילו לעקור להם מקנה וקנין ולבוז שללם כלל[16]:
(ז) אָרוּר אַפָּם יחסר כעסם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם לא תצליח כִּי קָשָׁתָה כי יהיה להם קושי לקבל מזונות מכיון ש-[17] אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב ששבט לוי לא היה לו נחלה וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל ונתפזר בכל ארץ ישראל, כי כל אחד נתן מעריו ללויים והיה מחזר לקבל תרומות ומעשרות ושמעון לקח נחלה אצל יהודה, כדי שתהא אימת מלכות עליו[18]: ס
(ח) יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ יודו ויהודו שראוי לך הוד מלכות[19] אַחֶיךָ ויקבלו אותך למלך יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ שיפנו לך עורף וינוסו מפניך יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ שתהיה להם דורש טובתם ועושה משפט וצדקה, כדכתיב "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו" בְּנֵי אָבִיךָ לפי שהם בני אב אחד, ובני אמהות הרבה[20]:
(ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה לפי שהוא קל וגבור יותר מאריה זקן ממשיל את יהודה לגור אריה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ לאחר שתעלה מלטרוף טרף באומות[21] כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וכן דרך הארי, לאחר שיטרוף הטרף, יכרע וירבץ על ברכיו ולא ישוב מפני כל[22] וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ תכרע ותשכב בעירך לא יבא אויב להחרידך ולהקימך ממקומך[23] וכך התקיים אצל דוד המלך (שמואל ב ח טו) שאחרי שגמר מלחמותיו ישב לשפוט העם ולעשות חסדים עמם ועם בית שאול:
(י) לֹא יָסוּר שֵׁבֶט המלכות מִיהוּדָה משימלוך יהודה תחלה כמו ממלכות דוד ואילך לא יסור ממשלתו להנתן לשבט אחר כמו שהוסרה מלכות שאול להנתן לדוד וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו הוא הסופר החותם במצות המלך, ופי' "מבין רגליו" כי כן דרך הסופר לישב ברגלי הקצין[24] עַד כִּי יָבֹא שילה שִׁילוֹ כלומר עד כי יבא מלך יהודה הוא רחבעם בן שלמה שבא לחדש המלוכה בשילה שזהו קרוב לשכם אבל אז יסורו עשרת השבטים ממנו וימליכו את ירבעם ולא נשאר לרחבעם בן שלמה רק יהודה ובנימין וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים קבוצת האומות שהיו כפופים תחת שלמה אביו כדכתיב הוא רודה בכל עבר הנהר נתקבצו שם להמליך רחבעם[25]:
(יא) אֹסְרִי אוסרים כלומר קושרים לַגֶּפֶן אחת עירה עִירוֹ עיר בן אתון וממנה לבד יטעינו אותו וְלַשֹּׂרֵקָה זמורת גפן ארוכה בְּנִי יאסור את אֲתֹנוֹ והיא לבד תספיק להטעין אתון[26], נתנבא על ארץ יהודה שתהיה מושכת יין כמעין כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ משל לריבוי היין בארצו[27] וּבְדַם עֲנָבִים סותה סוּתוֹ כסותו כלומר בגד[28], כלומר לאחר שבצרו הענבים ודורכים אותן בגיתות מתלכלכין בגדיהם בדריכות היינות. כדכתיב מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת. וכתוב שם וכל מלבושי אגאלתי[29]:
(יב) חַכְלִילִי עֵינַיִם עיניו אדומות מרוב[30] - מִיָּיִן גם זה משל לריבוי היין, אמר שכל אחד ואחד מארץ יהודה יהיה חכלילי עינים מן היין[31] וּלְבֶן שִׁנַּיִם מרוב –[32] מֵחָלָב משל לרבוי חלב[33]: פ
(יג) זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא יהיה גם מתאים לְחוֹף אֳנִיּוֹת וללא צוקים וְיַרְכָתוֹ גבולו עַל סמוך ל- צִידֹן שהוא מקום סחורה[34]: ס
(יד) יִשָּׂשכָר כ- חֲמֹר גָּרֶם בעל אברים חזק לא כזבולון שהולך עם עוברי ימים לסחורה אלא עובד אדמתו רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם תחומי העיר לחרוש ולעבוד את האדמה[35]:
(טו) וַיַּרְא מְנֻחָה מנוחת האדמה כִּי טוֹב מלצאת למרחקים וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה נעימה ומוצלחת וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל עול של מלכי ישראל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד לתת למלכי' עישור תבואותיו כדכתיב ואת שדותיכם יעשר זהו עיקר הפשט. ובשורת עושר הוא לשבט יששכר[36]: ס
נביא
יחזקאל פרק לח
(י) וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד:
(יא) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ - נכרתנו ונמות בגלות ולא נשוב לארץ:
(יב) לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל:
(יג) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי:
(יד) וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה':
(טו) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
(טז) וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו:
(יז) וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ - שיהפכו העצים בנס לעץ אחד:
(יח) וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ:
(יט) דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי:
(כ) וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם:
(כא) וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם:
(כב) וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד:
(כג) וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים:
(כד) וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם:
(כה) וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם:
(כו) וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם:
(כז) וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם - השכינה תשכון ישראל. וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם:
(כח) וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל - בְּזֶה שמִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם – לְעוֹלָם בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם:
כתובים
נחמיה פרק א
(א) דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כסלו כִּסְלֵיו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי ושימשתי כשר המשקים במלכותו של דריוש בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה: (ב) וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי מחברי הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה וָאֶשְׁאָלֵם עַל הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה מפליטי הגלות שהרי מיעוטם עלה לא"י ורובם נשארו בבבל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשֶּׁבִי וְעַל המצב של חומות יְרוּשָׁלִָם: (ג) וַיֹּאמְרוּ לִי הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה בירושלים בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה שהגויים היו בוזזים אותם וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ כי עדיין לא ניתנה רשות לבנות את החומה אלא את בית המקדש לבד: (ד) וַיְהִי כְּשָׁמְעִי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה יָשַׁבְתִּי וָאֶבְכֶּה וָאֶתְאַבְּלָה יָמִים וָאֱהִי צָם וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם: (ה) וָאֹמַר אָנָּא יְקֹוָק אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וָחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו: (ו) תְּהִי נָא אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם יוֹמָם וָלַיְלָה עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ וּמִתְוַדֶּה עַל חַטֹּאות בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ וַאֲנִי וּבֵית אָבִי חָטָאנוּ: (ז) חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ השחתנו את דרכינו לפניך וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ: (ח) זְכָר נָא אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדְּךָ לֵאמֹר אם אַתֶּם תִּמְעָלוּ אז אֲנִי אָפִיץ אֶתְכֶם בָּעַמִּים: (ט) וְשַׁבְתֶּם אֵלַי וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אִם יִהְיֶה נִדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם והבואתים וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת שְׁמִי שָׁם: (י) וְהֵם עֲבָדֶיךָ וְעַמֶּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבְיָדְךָ הַחֲזָקָה: (יא) אָנָּא אֲדֹנָי תְּהִי נָא אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ הַחֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ וְהַצְלִיחָה נָּא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה דריוש המלך וַאֲנִי הָיִיתִי מַשְׁקֶה לַמֶּלֶךְ: פ
נחמיה פרק ב
(א) וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא דריוש הַמֶּלֶךְ יַיִן הובא לְפָנָיו וָאֶשָּׂא אֶת הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ וְלֹא הָיִיתִי רַע לְפָנָיו שנחמיה לא היה רגיל להיות במראה רע ועצוב לפני המלך כי אם שמח וטוב לב: (ב) וכשראה המלך את פניו שנשתנו מחמת הצום והצער וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים וְאַתָּה הרי אֵינְךָ חוֹלֶה והסיבה היא כנראה אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב ובכוונתך להמיתני בכוס היין הזו וָאִירָא הַרְבֵּה מְאֹד: (ג) עונה נחמיה למלך וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה ו- מַדּוּעַ לֹא יֵרְעוּ פָנַי אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ מלשון נאכלו בָאֵשׁ: ס
משנת ההלכה
בשר אחר גבינה
א. אע"פ שהתירו חז"ל אכילת בשר אחר גבינה בלא המתנה תקנו חז"ל שהאוכל בשר חייב להמתין "לסעודה אחרת[37]" לפני שיאכל גבינה או מוצר חלב.
ב. שני טעמים נאמרו בראשונים בסיבת ההמתנה: -
א. שיטת רש"י לפי שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך. ואין חשש לבשר שבין השינים אלא אם כן ידוע לו שישנו בשר בין שיניו שאז חייב להסירו ולהדיח פיו אפילו אם המתין את זמןן הממתנה שנקבעה בהלכה,ולפי טעם זה הלועס לתינוק ואינו בולע, אינו צריך להמתין שמכיון שלא אכלו אינו מוציא טעם ואם מנקה היטב שיניו א"צ להמתין.
ב. שיטת הרמב"ם לשהייה, משום בשר שנשאר תקוע בין השינים, ולפי דבריו לאחר ששהה כשיעור מותר אפילו נשאר בשר בין השינים, שמכיון שעבר זמן ההמתנה אין שם בשר על מה שבין שיניו. ומצד שני הלועס לתינוק ואינו בולע, צריך להמתין ואסור לאכול חלב עד לאחר זמן ההמתנה שעל ידי הלעיסה נשאר בשר בין השיניים גם אם אין ידוע שישנו.
ג. להלכה חוששים אנו לשני טעמים ולכן הלועס לתינוק חייב בהמתנה משום בשר שבין שיניו וכן האוכל מרק בשרי שאינו נתקע בין השיניים או שאוכל בשיניים תותבות ומחליפם בין אכילת בשר לחלב שאין לחשוש לבשר בין השיניים חייב בהמתנה בגלל שהבשר מושך טעם בפיו
ד. מצא בשר בין שיניו לאחר זמן ההמתנה חייב להסירו משם ולהדיח פיו אם רוצה לאכול גבינה
ה. אם לועס לתינוק תבשיל שיש בו שומן לכאורה לכל הפירושים אין צריך להמתין, שמושך טעם אין מכיון שלא אכל, ובין שינים אין חשש בתבשיל, ומ"מ יש להחמיר להמתין שש שעות משום לא פלוג ולא לפרוץ גדר[38]
ו. בטעימה בלא לעיסה אין צריך המתנה כלל[39]
[1] חזקוני
[2] רמב"ן
[3] שם ושם
[4] רשב"ם
[5] ספורנו
[6] אבע"ז
[7] רש"י
[8] פי' הטור
[9] רשב"ם
[10] רמב"ן
[11] רמב"ן
[12] פי' ר' יוסף בכור שור
[13] ספורנו
[14] רשב"ם
[15] רשב"ם
[16] רמב"ן
[17] ספורנו
[18] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] רשב"ם חזקוני
[20] פי' ר' יוסף בכור שור
[21] רשב"ם
[22] אבע"ז
[23] רשב"ם
[24] חזקוני
[25] רשב"ם
[26] רשב"ם
[27] רבינו בחיי
[28] אבע"ז
[29] רשב"ם
[30] רשב"ם
[31] רבינו בחיי
[32] רשב"ם
[33] רבינו בחיי
[34] רמב"ן
[35] רשב"ם
[36] רשב"ם
[37] ושיעור זמן זה יבואר להלן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה