מקרא
בראשית פרק מט
(כט) וַיְצַו אוֹתָם צוה לכולם עתה שיקברו אותו אל המערה כאשר השביע ליוסף, כי פחד אולי לא יתן פרעה רשות ליוסף לצאת מן הארץ שלא יתעכב בארצו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִיושאוני[1] אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי:
(ל) בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי מפני שישבו בארץ אחרת ימים ושנים הודיעם שאברהם ציוה שיהיה המקום ההוא בית הקברות לאחוזת עולם, ושיהיה להם טענה כנגד בני חת אם יערערו לַאֲחֻזַּת קָבֶר נתכוון הכתוב לרמוז כי ביעקב נשלמה כונת הצדיק, כי לשלשתם קנאה ולא יקברו בה עוד איש ועל כן לא צוה יוסף שיקברו אותו במערה עם אבותיו [2]:
(לא) שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ מכיון שלא היה בקבורת אמו לכן כדי לא להאריך לא אמר קברתי את יצחק אל הזכירו ביחד עם קבורת רבקה[3]וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה:
(לב) מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת לפי שלא היה עפרון חי באותו הזמן ובשביל שלא היה יוסף בעת המכירה פירש לו כל הענין מה יאמר אל היורשים אם ימאנו[4]:
(לג) וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה הכניסן במטתו כי עד עתה היה יושב כדכתיב וישב על המטה[5] וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:
בראשית פרק נ
(א) וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ באה בכיה זו מרוב אהבה מפעולת טבע הלב שנפעם הרבה בשעת פרידתו ממנו ונפל עליו ונשק לו נשיקה של פרישות בבכי[6]:
(ב) וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו ענין החנטה היה שהיו מרקחים אותו בבשמים וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים שציוו לעשות כן כי היו בקיאים בחכמת הטבע לא שיגעו הרופאים בגופו[7] אֶת יִשְׂרָאֵל:
(ג) וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם ארבעים יום של חנטה ושלושים יום לאבלות[8]:
(ד) וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ נָא והוא לא דבר לפרעה כי אין לבא אל שער המלך בבגדי אבל שהיה לבוש[9] בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר:
(ה) אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר וכך אמר לי - הִנֵּה אָנֹכִי מֵת ואחרי מותי - בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי כך אמר לי אבא וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה לכאן למצרים ואל ידאג שאני מניח את ארצו לגמרי:
(ו) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ:
(ז) וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ח) וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן:
(ט) וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים כדי להשמר בדרך ושלא יעכבום על הקבורה עשו ובניו, כי יוסף היה יודע זדון לבם[10] וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד:
(י) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים נראה שלשם באו לקראתו אלופי עשו, ונשיאי ישמעאל, ובני קטורה, ובני ארם, שהם גם הם היו קרוביהם, שהיו השבטים מבנות לבן, וכל ריעיו ושכיניו ומיודעיו ובני בריתו שבארץ כנען, והתחילו לבכותו גם הם עמהם. כי כן דרך כשבא אחד מקרובי המת ובוכה, בוכים כולם עמו, ולכך עשה שם אבילות שבעה ימים[11]:
נביא
(טז) וְעָלִיתָ עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּהְיֶה וַהֲבִאוֹתִיךָ עַל אַרְצִי לְמַעַן דַּעַת הַגּוֹיִם אֹתִי - שהגויים ידעו גבורתי. בְּהִקָּדְשִׁי בְךָ לְעֵינֵיהֶם גּוֹג - שאקדש לעינהם ע"י הפורענות שאביא עליך:
(יז) כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים הַאַתָּה הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי בְּיָמִים קַדְמוֹנִים - באותו זמן תדע שאתה הוא זה שהנביאים דברו עליו שיבוא על ישראל. בְּיַד עֲבָדַי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים בַּיָּמִים הָהֵם שָׁנִים לְהָבִיא אֹתְךָ עֲלֵיהֶם:
(יח) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים תַּעֲלֶה חֲמָתִי בְּאַפִּי - אכעס מאוד:
(יט) וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי - הנבואה הזאת נאמרה - בקנאה ובכעס חזק כָּאֵש. אִם לֹא - לשון שבועה (שיהיה רעש גדול בא"י). בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל:
(כ) וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם - יֶחְרֶדוּ וִיפַחַדוּ מִלִפְנֵי כעס ה' - אפילו דגי הים ושאר בע"ח והאנשים. וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה וְכֹל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים- יבקעו ההרים. וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת - יפלו המגדלים (שעולים עליהם במדרגות). וְכָל חוֹמָה לָאָרֶץ תִּפּוֹל:
(כא) וְקָרָאתִי עָלָיו - על גוג. לְכָל הָרַי חֶרֶב - שמכל ההרים תבוא עליו חרב. נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים חֶרֶב אִישׁ בְּאָחִיו תִּהְיֶה - שאחד יהרוג בחרב את חבירו (מרוב הבהלה):
(כב) וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ - אשפוט ואוכיח אשמתו. בְּדֶבֶר וּבְדָם וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ - ברד חזק אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל אֲגַפָּיו וְעַל עַמִּים רַבִּים אֲשֶׁר אִתּוֹ:
(כג) וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':
יחזקאל פרק לט
(א) וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא עַל גּוֹג וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג - אני פונה אליך נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל - נשיא וראש לְמֶשֶך ותּוּבַל. נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל:
(ב) וְשֹׁבַבְתִּיךָ וְשִׁשֵּׁאתִיךָ - אעשה אותך מורד בי וְאַפַתֶּה אותך להלחם בישראל. וְהַעֲלִיתִיךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן - מסוף הצפון (ששם נמצא גוג). וַהֲבִאוֹתִךָ עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל:
(ג) וְהִכֵּיתִי קַשְׁתְּךָ מִיַּד שְׂמֹאולֶךָ וְחִצֶּיךָ מִיַּד יְמִינְךָ אַפִּיל - אפיל לארץ את הקשת שנמצאת ביד שמאל, ואת החיצים הנמצאים ביד ימין:
(ד) עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל תִּפּוֹל אַתָּה וְכָל אֲגַפֶּיךָ - וכל חייליך. וְעַמִּים אֲשֶׁר אִתָּךְ לְעֵיט - שֵם עוֹף. צִפּוֹר כָּל כָּנָף וְחַיַּת הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה - תהיה למאכל לעופות ולחיות:
(ה) עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים:
(ו) וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּמָגוֹג וּבְיֹשְׁבֵי הָאִיִּים לָבֶטַח - וּבאִיִים שיושבים בבטחה. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':
(ז) וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי אוֹדִיעַ בְּתוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אַחֵל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי עוֹד - לא יהיה עוד בעולם חילול ה' (כשישראל, (שהם אלו שנושאים את שם ה' בעולם) נופלים ביד האומות - זה חילול ה'). וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל:
כתובים
נחמיה פרק ג
(א) וַיָּקָם אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וַיִּבְנוּ אֶת שַׁעַר הַצֹּאן שמו של השער הֵמָּה קִדְּשׁוּהוּ בפה שיהיה קדוש בקדושת העיר וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתֹתָיו וְעַד מִגְדַּל הַמֵּאָה שמו של המגדל קִדְּשׁוּהוּ עַד מִגְדַּל חֲנַנְאֵל: ס (ב) וְעַל יָדוֹ בָנוּ אַנְשֵׁי יְרֵחוֹ שכך היה מנהגם הללו היו בונים כאן בחומת העיר עד השלמת הבניין ואז האחרים היו בונים סמוך לבניין הראשון וכך כל אחד היה בונה עד שהשלימו את כל החומה ס וְעַל יָדוֹ בָנָה זַכּוּר בֶּן אִמְרִי: ס (ג) וְאֵת שַׁעַר הַדָּגִים בָּנוּ בְּנֵי הַסְּנָאָה הֵמָּה קֵרוּהוּ שמו קורות לתקרה וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתֹתָיו מַנְעוּלָיו וּבְרִיחָיו: ס (ד) וְעַל יָדָם הֶחֱזִיק מְרֵמוֹת בֶּן אוּרִיָּה בֶּן הַקּוֹץ ס וְעַל יָדָם הֶחֱזִיק מְשֻׁלָּם בֶּן בֶּרֶכְיָה בֶּן מְשֵׁיזַבְאֵל ס וְעַל יָדָם הֶחֱזִיק צָדוֹק בֶּן בַּעֲנָא: ס (ה) וְעַל יָדָם הֶחֱזִיקוּ הַתְּקוֹעִים תושבי תקוע וְאַדִּירֵיהֶם ועשירי העיר לֹא הֵבִיאוּ צַוָּרָם בַּעֲבֹדַת אֲדֹנֵיהֶם לא נשאו בעול משא הבניין שהייתה מצוות ה': ס (ו) וְאֵת שַׁעַר הַיְשָׁנָה הֶחֱזִיקוּ יוֹיָדָע בֶּן פָּסֵחַ וּמְשֻׁלָּם בֶּן בְּסוֹדְיָה הֵמָּה קֵרוּהוּ וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתֹתָיו וּמַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו: ס (ז) וְעַל יָדָם הֶחֱזִיק מְלַטְיָה הַגִּבְעֹנִי וְיָדוֹן הַמֵּרֹנֹתִי אַנְשֵׁי גִבְעוֹן וְהַמִּצְפָּה לְכִסֵּא פַּחַת עֵבֶר הַנָּהָר: ס (ח) עַל יָדוֹ הֶחֱזִיק עֻזִּיאֵל בֶּן חַרְהֲיָה צוֹרְפִים ס וְעַל יָדוֹ הֶחֱזִיק חֲנַנְיָה בֶּן הָרַקָּחִים וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלִַם עַד הַחוֹמָה הָרְחָבָה: ס (ט) וְעַל יָדָם הֶחֱזִיק רְפָיָה בֶן חוּר שַׂר חֲצִי פֶּלֶךְ יְרוּשָׁלִָם שהיה שר על חצי מתושבי ירושלים: ס (י) וְעַל יָדָם הֶחֱזִיק יְדָיָה בֶן חֲרוּמַף וְנֶגֶד בֵּיתוֹ ס וְעַל יָדוֹ הֶחֱזִיק חַטּוּשׁ בֶּן חֲשַׁבְנְיָה: (יא) מִדָּה שֵׁנִית שגם הם בנו כמו המדה שבנה חטוש בפסוק הקודם הֶחֱזִיק מַלְכִּיָּה בֶן חָרִם וְחַשּׁוּב בֶּן פַּחַת מוֹאָב וְאֵת מִגְדַּל הַתַּנּוּרִים: ס (יב) וְעַל יָדוֹ הֶחֱזִיק שַׁלּוּם בֶּן הַלּוֹחֵשׁ שַׂר חֲצִי פֶּלֶךְ יְרוּשָׁלִָם הוּא וּבְנוֹתָיו: ס (יג) אֵת שַׁעַר הַגַּיְא הֶחֱזִיק חָנוּן וְיֹשְׁבֵי זָנוֹחַ הֵמָּה בָנוּהוּ וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתֹתָיו מַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו והוסיפו עוד וְאֶלֶף אַמָּה בַּחוֹמָה חוץ מהשער עַד שַׁעַר הָשֲׁפוֹת: (יד) וְאֵת שַׁעַר הָאַשְׁפּוֹת הֶחֱזִיק מַלְכִּיָּה בֶן רֵכָב שַׂר פֶּלֶךְ בֵּית הַכָּרֶם הוּא יִבְנֶנּוּ וְיַעֲמִיד דַּלְתֹתָיו מַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו: ס (טו) וְאֵת שַׁעַר הָעַיִן הֶחֱזִיק שַׁלּוּן בֶּן כָּל חֹזֶה שַׂר פֶּלֶךְ הַמִּצְפָּה הוּא יִבְנֶנּוּ וִיטַלְלֶנּוּ והוא סיכך את השער ויעמידו וְיַעֲמִיד דַּלְתֹתָיו מַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו וְאֵת חוֹמַת בְּרֵכַת הַשֶּׁלַח לְגַן הַמֶּלֶךְ וְעַד הַמַּעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעִיר דָּוִיד: ס (טז) אַחֲרָיו הֶחֱזִיק נְחֶמְיָה בֶן עַזְבּוּק שַׂר חֲצִי פֶּלֶךְ בֵּית צוּר עַד נֶגֶד קִבְרֵי דָוִיד וְעַד הַבְּרֵכָה הָעֲשׂוּיָה וְעַד בֵּית הַגִּבֹּרִים: ס (יז) אַחֲרָיו הֶחֱזִיקוּ הַלְוִיִּם רְחוּם בֶּן בָּנִי עַל יָדוֹ הֶחֱזִיק חֲשַׁבְיָה שַׂר חֲצִי פֶלֶךְ קְעִילָה לְפִלְכּוֹ: ס (יח) אַחֲרָיו הֶחֱזִיקוּ אֲחֵיהֶם בַּוַּי בֶּן חֵנָדָד שַׂר חֲצִי פֶּלֶךְ קְעִילָה: ס (יט) וַיְחַזֵּק עַל יָדוֹ עֵזֶר בֶּן יֵשׁוּעַ שַׂר הַמִּצְפָּה מִדָּה שֵׁנִית מִנֶּגֶד עֲלֹת הַנֶּשֶׁק הַמִּקְצֹעַ המקום שהיו עולים הגיבורים אל הנשק : ס
משנת ההלכה
צום עשרה בטבת
השנה יחול צום עשרה בטבת ביום ו' עש"ק פרשת ויחי
נאמר בזכריה (פרק ח פסוק יט) "כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וגו'" צום העשירי - זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר (יחזקאל כד) ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר. בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים. ואמאי קרי ליה (כלומר ולמה קורא לו) עשירי - עשירי לחדשים (ראש השנה דף יח:) וכמו שכתוב במלכים (ב כה) וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, הוּא וְכָל חֵילוֹ, עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב; וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ. בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ - וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ; וַתִּבָּקַע הָעִיר וגו'
ראשית הפורענות, בעשרה בטבת היתה, שבו התחיל המצור, ובאו אנשי ירושלים במצוק עד שנפלו חומות העיר ונשרף בית המקדש ויהודה הלכה בגולה.
התענית של עשרה בטבת, כשאר התעניות שנתקנו לאבל ולצער על חרבן בית המקדש וגלות ישראל, לא הצער והאבל הם העיקר בתענית, כי דיה הצרה שהיתה בשעתה. אלא עיקרה של התענית ותכליתה לעורר את הלבבות, לפתוח דרכי התשובה, ויהי זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלה נשוב להטיב, שנאמר (ויקרא כו): וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וגו'.
אמרו חכמים: 'כל דור שאינו נבנה (בית המקדש) בימיו - מעלין עליו כאילו הוא החריבו'. לפי שיש בכחו של כל דור ודור לעורר עליו רחמי שמים לגאול את ישראל מיד צר ולקבץ כל נדחיו לארצם ולבנות להם בית הבחירה. בתשובה שלמה ובתיקון עוונות הראשונים. וכל זמן שהישועה לא באה, סימן הוא זה שעדיִן לא שבנו מחטאינו ואנו נמקים בעוונותינו ובעוונות אבותינו אתנו, ומשהים את הקץ לבוא, וכאילו ח"ו אנחנו גרמנו את החרבן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה