מקרא
בראשית פרק מז
(כח) וַיְחִי אבל כל שאר שנותיו וחייו לא היו חיים שכל ימיו היה שרוי בצער ומשבא למצרים נחה רוחו וחיה בנחת[1] יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה:
(כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת אין זה החולי המוזכר להלן שמת בו אלא הרגיש בעצמו אפיסת הכחות ויתרון החולשה, ואיננו חולה, אבל ידע כי לא יאריך ימים, ולכן קרא לבנו ליוסף[2] וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי והשבע[3] זאת לפנים בישראל דוגמת תקיעת כף היא[4] וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם:
(ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי ענין שכיבת המת עם אבותיו הוא הנחת מטת המת במקום המספד וסבוב הסופדים[5] וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ:
(לא) וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי למען יהיה לך פתחון פה נגדם אם ירצו למחות[6] וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה נתן שבח להקב"ה על שנתן בלבו של יוסף לקברו עם אבותיו וכאן נתקיים החלום שהשמש משתחוה לו ומ"מ ההשתחויה כלפי שכינה היתה[7]: פ
בראשית פרק מח
(א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם:
(ב) וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה לחלוק כבוד למלכות כפי האפשר לו אז[8]:
(ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי:
(ד) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים לשון רבים ואחרי כן לא נולד לי אלא בנימן לכך צריך אני ליתן אותה ברכה לאחד מבני והריני נותנה לך[9] וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם:
(ה) וְעַתָּה מאחר שנתן לי הקב"ה את ארץ כנען הרי ברשותי לעשותך בכור ליטול פי שני שבטים ולכן -[10] שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי:
(ו) וּמוֹלַדְתְּךָ שהם בני בניך הנקראים מולדתך באמת אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ יקראו בית יוסף ויתברכו בברכותיך עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם כל אחד מבני מנשה יקרא כאחיו על שם מנשה לנחול עמם בנחלתו וכן כל אחד מבני אפרים יקרא כאחיו על שם אפרים לנחול עמם בנחלת אפרים[11]:
(ז) וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל מפני שעתה יצוה על יוסף לקבור אותו במערת המכפלה, על כן יתנצל אליו שלא קבר את רחל אמו כשם שקבר שם את לאה[12] בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם:
(ח) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף אין הכונה שראה אותם ולא הכירם, כי כבדו עיניו מזוקן, אלא שראה דמות אנשים, ולא הכירם מי היו, ולכך -[13] וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה:
(ט) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה הם אותן שנולדו לי במקום הזה קודם שבאת שעתיד אתה למנותם שבטים כמו שאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ולכך הביאותים[14]וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם:
(י) וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת היטב כדי שתחול עליו ברכתו בראותו אותם כענין אשר תראנו משם. וכענין ויראהו ה' את כל הארץ כדי שיברך אותם. וכן באלישע ויפן אחריו ויראם וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם כדי שתדבק נפשו בהם ותחול עליהם ברכתו:
נביא
יחזקאל פרק לו
(טז) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
(יז) בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם - במעשיהם, כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי - כמו שרחוקה הנידה מבעלה, כך הרחקתי אותם ממני, מפני דרכם הרעה והטמאה.
(יח) וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם - כעסי. עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ, וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ:
(יט) וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת - אפזר אותם בגלות. כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים:
(כ) וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי - גרמו בגלותם לחילול ה'. בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ:
(כא) וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה:
(כב) לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם:
(כג) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם - שחללתם - כשאתם בתוך הגויים. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם:
(כד) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם:
(כה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים - מֵי אפר פרה אדומה. וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם:
(כו) וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר:
(כז) וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם:
(כח) וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים:
(כט) וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ - ארבה את התבואה. וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב:
(ל) וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם:
כתובים
עזרא פרק י
(טו) אַךְ יוֹנָתָן בֶּן עֲשָׂהאֵל וְיַחְזְיָה בֶן תִּקְוָה עָמְדוּ עַל זֹאת וּמְשֻׁלָּם וְשַׁבְּתַי הַלֵּוִי עֲזָרֻם: (טז) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי הַגּוֹלָה וַיִּבָּדְלוּ עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֲנָשִׁים רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְבֵית אֲבֹתָם וְכֻלָּם בְּשֵׁמוֹת וַיֵּשְׁבוּ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי טבת לְדַרְיוֹשׁ לדרוש ולחקור הַדָּבָר: (יז) וַיְכַלּוּ בַכֹּל והם השלימו את פעולתם בנושא אֲנָשִׁים הַהֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת עַד יוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוא חודש ניסן: פ (יח) וַיִּמָּצֵא מִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מִבְּנֵי יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו מַעֲשֵׂיָה וֶאֱלִיעֶזֶר וְיָרִיב וּגְדַלְיָה: (יט) וַיִּתְּנוּ יָדָם לְהוֹצִיא נְשֵׁיהֶם וַאֲשֵׁמִים אֵיל צֹאן עַל אַשְׁמָתָם קרבן אשם זה הייתה הוראת שעה: ס (כ) וּמִבְּנֵי אִמֵּר חֲנָנִי וּזְבַדְיָה: ס (כא) וּמִבְּנֵי חָרִם מַעֲשֵׂיָה וְאֵלִיָּה וּשְׁמַעְיָה וִיחִיאֵל וְעֻזִיָּה: (כב) וּמִבְּנֵי פַּשְׁחוּר אֶלְיוֹעֵינַי מַעֲשֵׂיָה יִשְׁמָעֵאל נְתַנְאֵל יוֹזָבָד וְאֶלְעָשָׂה: ס (כג) וּמִן הַלְוִיִּם יוֹזָבָד וְשִׁמְעִי וְקֵלָיָה הוּא קְלִיטָא פְּתַחְיָה יְהוּדָה וֶאֱלִיעֶזֶר: ס (כד) וּמִן הַמְשֹׁרְרִים אֶלְיָשִׁיב וּמִן הַשֹּׁעֲרִים שַׁלֻּם וָטֶלֶם וְאוּרִי: ס (כה) וּמִיִּשְׂרָאֵל מִבְּנֵי פַרְעֹשׁ רַמְיָה וְיִזִּיָּה וּמַלְכִּיָּה וּמִיָּמִן וְאֶלְעָזָר וּמַלְכִּיָּה וּבְנָיָה: ס (כו) וּמִבְּנֵי עֵילָם מַתַּנְיָה זְכַרְיָה וִיחִיאֵל וְעַבְדִּי וִירֵמוֹת וְאֵלִיָּה: ס (כז) וּמִבְּנֵי זַתּוּא אֶלְיוֹעֵנַי אֶלְיָשִׁיב מַתַּנְיָה וִירֵמוֹת וְזָבָד וַעֲזִיזָא: ס (כח) וּמִבְּנֵי בֵּבָי יְהוֹחָנָן חֲנַנְיָה זַבַּי עַתְלָי: ס (כט) וּמִבְּנֵי בָּנִי מְשֻׁלָּם מַלּוּךְ וַעֲדָיָה יָשׁוּב וּשְׁאָל ירמות וְרָמוֹת: ס (ל) וּמִבְּנֵי פַּחַת מוֹאָב עַדְנָא וּכְלָל בְּנָיָה מַעֲשֵׂיָה מַתַּנְיָה בְצַלְאֵל וּבִנּוּי וּמְנַשֶּׁה: ס (לא) וּבְנֵי חָרִם אֱלִיעֶזֶר יִשִּׁיָּה מַלְכִּיָּה שְׁמַעְיָה שִׁמְעוֹן: (לב) בִּנְיָמִן מַלּוּךְ שְׁמַרְיָה: ס (לג) מִבְּנֵי חָשֻׁם מַתְּנַי מַתַּתָּה זָבָד אֱלִיפֶלֶט יְרֵמַי מְנַשֶּׁה שִׁמְעִי: ס (לד) מִבְּנֵי בָנִי מַעֲדַי עַמְרָם וְאוּאֵל: ס (לה) בְּנָיָה בֵדְיָה כלהי כְּלוּהוּ: (לו) וַנְיָה מְרֵמוֹת אֶלְיָשִׁיב: (לז) מַתַּנְיָה מַתְּנַי ויעשו וְיַעֲשָׂי: (לח) וּבָנִי וּבִנּוּי שִׁמְעִי: (לט) וְשֶׁלֶמְיָה וְנָתָן וַעֲדָיָה: (מ) מַכְנַדְבַי שָׁשַׁי שָׁרָי: (מא) עֲזַרְאֵל וְשֶׁלֶמְיָהוּ שְׁמַרְיָה: (מב) שַׁלּוּם אֲמַרְיָה יוֹסֵף: ס (מג) מִבְּנֵי נְבוֹ יְעִיאֵל מַתִּתְיָה זָבָד זְבִינָאידו יַדַּי וְיוֹאֵל בְּנָיָה: (מד) כָּל אֵלֶּה נשאי נָשְׂאוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת וְיֵשׁ מֵהֶם נָשִׁים וַיָּשִׂימוּ בָּנִים ואע"פ הרחיקו אותם: פ
חסלת ספר עזרא
משנת ההלכה
המתנה בין בשר לחלב
א. מלבד הפרדת הכלים קבעו חז"ל שיש להפריד בין אכילת חלב לאכילת בשר וכן להיפך
ב. לפיכך מי שרוצה לאכול בשר אחרי גבינה, צריך לקנח פיו דהיינו שילעוס איזה מאכל כגון פת, וגם צריך להדיח פיו היטב, וכן צריך ליטול ידיו או לשוטפם היטב קודם שאוכל הבשר. מכיון שיש לחשוש שנדבק שמנונית הגבינה בפיו ובידיו והריהו כאוכל בשר וחלב יחדיו.
ג. יש מקילים שאם בדק ידיו באור ואינו רואה שום שמנונית אין צריך נטילה אמנם המנהג להחמיר בזה ובשעת הדחק אפשר להקל על ידי עיון ידיו היטב.
ד. המחבר פסק דדוקא בבשר בהמה וחיה יש לחוש באכילתם אחרי גבינה. אבל בבשר עוף אין צריך קינוח או הדחה או נטילה. ודעת הרמ"א שגם בבשר עוף טוב להחמיר וכן כתבו הבן איש חי והכף החיים.
ה. נחלקו הפוסקים אם אכל גבינה עם מזלג האם צריך נטילת ידים. ונכון להחמיר במקום שאפשר.
ו. מי שיש לו נקבים בשיניו, חייב לבודקם כי חזקה שיש בהם גבינה ואדם כזה טוב שירגיל עצמו לחטט אחר כל אכילה, כדי שלא יבוא לידי מכשול
ז. מדינא דגמ' מי שאכל גבינה, אין צריך להמתין כלל כדי לאכול בשר. וכן פסק המחבר. אמנם בזוהר הקדוש אוסר לאכול גבינה ובשר באותה שעה.
ח. יש שכתבו[15] שעיקר הקפידה של הזוהר היא שלא לאכול חלב ובשר בסעודה אחת אבל אם אוכל ממין השני תיכף אחר ברכת המזון מותר ואין צריך להמתין כלום. אמנם הרבה מהאחרונים[16] כתבו שיש להמתין שעה לזוהר גם אחרי ברכת המזון והמשנה ברורה[17] לא הזכיר כלל את הזוהר ובבן איש חי כתב שמנהג ירושלים לא להמתין כלום.
[1] חזקוני
[2] רמב"ן
[3] רמב"ן
[4] חזקוני
[5] ספורנו
[6] ספורנו
[7] חזקוני
[8] ספורנו
[9] חזקוני
[10] רשב"ם
[11] ספורנו
[12] רבינו בחיי
[13] אבע"ז רשב"ם
[14] חזקוני
[15] הלבוש (לבוש התכלת או"ח סימן קע"ג סעיף א') וכ"כ הפמ"ג (שפ"ד סק"ו). וכ"כ המסגרת השולחן (כלל מ"ו ס"ק ז').
[16] הפר"ח (ס"ק ו') והפר"ת (ס"ק ו') כתבו דלזוהר צריך להמתין שעה, חוץ ממה שמברך ברהמ"ז באמצע. וכ"כ השל"ה הקדוש (מס' שבועות ד"ה ההפטרה).
[17] סי' תצד ס"ק טז
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה