פרשת וארא יום ב'

מקרא

שמות פרק ו

(כג) וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה הזכיר אם הכהונה שהיא מיוחסת מזרע המלוכה, אחות הנשיא הגדול[1] וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר:

(כד) וּבְנֵי קֹרַח הזכיר בני קרח כי היו צדיקים דכתיב ובני קרח לא מתו. ושמואל הנביא היה מבני קרח[2] אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַקָּרְחִי:

(כה) וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל מזרע יתרו שפטם עגלים לע"א. ומזרע יוסף שפטפט ביצרו[3] שבזה את יצרו ולא שמע אל יצרו ולא הלך אחריו, כי לשון מפטפט מלשון פטפוטי דברים, שהם דברים שאין בהם ממש[4] לוֹ לְאִשָּׁה הזכיר אמו של פנחס שהוא ג"כ כהן שזכה בה מעצמו[5] וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם:

(כו) הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אלה הנכבדים מכל בית אבותם הם האנשים שבדין ובראוי - אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם כי היו ראוים להיות דבריהם נשמעים אצל כל ישראל[6]:

(כז) הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הם היו ראוים לדבר לפרעה ולהיות נשמעים ממנו[7] לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מעתה, שדברו אל פרעה, הקדים משה ["הוא משה ואהרן"] בעבור גודל מעלתו, על כן לא תמצא בכל התורה מתחלת זה הפסוק שלא יקדים משה לאהרן, ואין טענה מאלה תולדות אהרן ומשה (במדבר ג, א) ומותלד לעמרם את אהרן ואת משה (שם כו, נט), כי כאשר נולדו הזכירם[8]:

(כח) וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם מכיון שאמר (פסוק כו) הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים. היה נראה שהדבור לשניהם בשוה, ועתה פירש שהדיבור למשה ישמע ממשה ואהרן יהיה לו למתרגם ומליץ והמצוה לשניהם שיוציאום[9]: פ

(כט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי יְקֹוָק דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ זהו ציווי שה' מצוה למשה לבדו בלא אהרון[10]:

(ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְקֹוָק הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה למעלה כשבאה מצות הקב"ה לשניהם שתק משה, כי חשב שיבוא הדיבור לאהרן, וכאשר חזר עתה ואמר לו לבדו את כל אשר אני דובר אליך, חזר לטעון עוד הטענה של ערל שפתים שכבר הזכיר אותה ואמר הן אני ערל שפתים כלומר אינני ראוי לדבר אל העם אף כי אל המלך, והקב"ה השיבו -[11]: פ

שמות פרק ז

(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה ראה שעשיתי לך מעלה גדולה שתהיה נחשב בעיני פרעה כמעלת מלאך וזהו אלהים וא"כ אין לך ממה לחשוש. והוא מדבר אל הנביא והנביא מדבר אל אנשי דורו ולכן -[12] וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ:

(ב) אַתָּה תְדַבֵּר אל אהרון אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה ואע"פ שלא נזכר אהרן בכל פעם בבוא משה אל פרעה ידענו כי לעולם יחדו באו[13] וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:

(ג) וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה כדי ש -[14] וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אם היה פרעה חפץ להכנע לאל יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה, לא היה לו מזה שום מונע. והנה אמר האל יתברך ואני אקשה את לב פרעה, אם לא יחזור מיראת ה' אלא רק מכך שאינו יכול לסבול את המכות שיתאמץ לסבול המכות ולא ישלח מיראת המכות את ישראל, למען שיתי אותותי אלה בקרבו, שמהם יכירו גדלי וטובי וישובו המצרים באיזו תשובה אמתית. ולמען תספר אתה ישראל הרואה בצרתם, באזני בנך להודיע שכל אלה יפעל אל עם גבר להשיבו אליו, וזה כשיפשפשו במעשיהם בבוא עליהם איזה פורענות[15]:

(ד) וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם לא יקבל ממכם[16] פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי מכתי. כי ביד היא כדרך בני אדם בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כמו שהם המלאכים צבאות ה' בשמים. כך הם ישראל בארץ[17] בִּשְׁפָטִים דינים[18] גְּדֹלִים והם מכת בכורות וטביעת מצרים בים סוף, ששניהם בלבד היו על צד עונש להם מדה כנגד מדה. אבל שאר המכות היו אותות ומופתים להשיבם בתשובה[19]:

(ה) ומצרים יסתפקו עדיין ביכולת האל וירדפו אחריהם עד שיוכו על הים שאז -[20] וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְקֹוָק בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם לחירות עולם כמו שנאמר לא תשובו לראותם עוד עולם:

(ו) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בכל דבור ודבור שמרו זה הסדר המצווה, שהיה משה מדבר קודם כמו שליח מהאל יתברך ואחר כך היה אהרן מתרגם[21] כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתָם כֵּן עָשׂוּ אעפ"י שהולכים על נפשם בדברם אל פרעה, לא נמנעו לעשות שליחותו של הקב"ה[22]:

(ז) וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה לא מצאנו בכל המקרא נביאים שהזכירם הכתוב שנתנבאו בזקנותם רק אלה, כי מעלתם גדולה מכל הנביאים, ולהם לבדם היה מדבר השם בעמוד ענן[23]: פ

(ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:

(ט) כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת[24] הודיע ה' יתברך למשה שעתיד פרעה שיבקש ממנו מופת, ואין מחזיקין האיש בנביא עד שיתן אות או מופת, או שיעיד עליו נביא שכבר נתחזק בנבואתו[25]וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ הוא מטה משה שנתנו לו[26] וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין התנין הוא נחש גדול מסוכן ביותר כמ"ש (דברים לב לג) חמת תנינים יינם. שחמתו גדול מחמת סתם נחש[27] והוא נחש המימי[28]:

(י) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק שלא עשו מופת עד שדבר פרעה תנו לכם מופת[29] וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין והוא מופת גדול מהאות שהיה לבני ישראל שלא נהפך אלא לנחש[30]:

(יא) וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים היינו חכמי הטבע שיכולים לעשות באחיזת עינים וְלַמְכַשְּׁפִים מעשה כשפים כמשמעו וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם המכשפים וגם - חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם חרטמי מצרים היו בבחינה עליונה ממכשפים. שהמכשפים לא היו יכולים להשתמש בשדים בְּלַהֲטֵיהֶם[31] כֵּן במעשה התנין עשו החכמים באחיזת עינים. והמכשפים בכשוף. והודיע הכתוב אשר לא די שהמכשפים עשו בכשוף אלא גם החרטמים שהיו יכולין לעשות כן בלטיהם. לא רצו לטרוח ולהטריח את השדים בדבר קל בעיניהם. עד שגם המה עשו בלהטיהם היינו כישוף הקילו בזה בכבוד משה ואהרן. לומר שא"צ לזה חכמה יתירה ויגיעה של מעשה השדים[32]:

(יב) וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אחרי שחזר להיות מטה[33] אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם:

(יג) וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם שטען שגם אהרון עשה בכישוף[34] כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק: פ   

נביא

מזבח החיצון (פסוקים יג' - יז')

(יג) וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ - החיצון, בָּאַמּוֹת - שנמדד בשני סוגי "אמות": 1) אַמָּה - רגילה 5 טפחים, 2) אַמָּה וָטֹפַח - אמה רגילה ועוד טפח - 6 טפחים. וְחֵיק - והחֵיק, כלומר יסוד המזבח - הָאַמָּה - יִמָדֵד באמה קטנה, (ציור 16 אות א') וְאַמָּה רֹחַב -ורוחב יציאת "הסובב" (מקום הִילוּך הכהנים סביב המזבח) מראש המזבח, (מהחלק העליון של המזבח) - גם ימדד באמה קטנה (ציור 16 אות ב'). וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב - ובהמשך לִקְצה הסובב ("אֶל שְׂפָתָהּ ") - היה כעין מדף מסביב ("וּגְבוּלָהּ"), תלוי באוויר, זֶרֶת הָאֶחָד - רוחב המדף היה זרת - חצי אמה (ציור 16 אות ג'). וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ - ובאמה זו (באמה קטנה)- יִמָדד גם גג המזבח למעלה.

 (יד) וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד - סוף - הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה - העזרה הקטנה (היא החיק - היסוד) - שְׁתַּיִם אַמּוֹת -גובה מהארץ, (אמות קטנות כפי שלמדנו בפסוק הקודם ; ציור 16 אות ד'), וְרֹחַב - היסוד - אַמָּה אֶחָת (אמה קטנה ; ציור 16 אות ה'), וּמֵהָעֲזָרָה הַקְּטַנָּה - החיק, עַד - סוף - הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה - שהיא "הסובב" - אַרְבַּע אַמּוֹת - גובה (אמות של 6 טפחים ; ציור 16 אות ו'), וְרֹחַב - הָאַמָּה - ורוחב הסובב - היה אמה אחת. (אמה קטנה).

ציור 16

(טו) וְהַהַרְאֵל - החלק העליון של המזבח היה - אַרְבַּע אַמּוֹת - גובה (אמות של 6 טפחים), וּמֵהָאֲרִיאֵל וּלְמַעְלָה הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע - וְ- 4 אמות הללו, כוללות את האריאל, עם הקרנות שלמעלה. (הקרנות לבדן - אמה אחת ; ציור 16 אות ז')

(טז) וְהָאֲרִיאֵל - החלק העליון של המזבח היה - שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה - אמות - אֹרֶךְ, בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה - אמות - רֹחַב, רָבוּעַ - בצורת ריבוע, אֶל אַרְבַּעַת - וּבְּ - 4 הצלעות של -רְבָעָיו - של הריבוע - היו 12 אמות.

(יז) וְהָעֲזָרָה - הגדולה (הסובב - שבלט מִסְבִיב ראש המזבח - אמה לכל צד) היתה - אַרְבַּע עֶשְׂרֵה - אמות - אֹרֶךְ, בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה - אמות - רֹחַב, אֶל אַרְבַּעַת רְבָעֶיהָ - וכן היה בְּ - 4 צלעות הריבוע של הסובב 
(14 אמות כל צד), וְהַגְּבוּל - המדף שבהמשך הסובב להילוך הכהנים, היה - סָבִיב אוֹתָהּ - מסביב לעזרה - חֲצִי הָאַמָּה - "זֶרֶת" (ולכן אורכו ורוחבו היה 15 אמות לכל צלע), וְהַחֵיק לָּהּ -היסוד שלה {של העזרה הגדולה (של הסובב)} היה בולט מהסובב - אַמָּה סָבִיב, (ולכן אורכו ורוחבו של החיק - היסוד, היה - 16 אמה) וּמַעֲלֹתֵהוּ - הכֶּבֶֹש (שהיה מדרום למזבח) שבו עוליםלמזבח, לא היה באמצע הצד הדרומי של המזבח,  אלא - פְּנוֹת קָדִים - היה פונה וקרוב יותר - לצד מזרח

(יח) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים אֵלֶּה חֻקּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ - ביום חנוכת המזבח. לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וְלִזְרֹק עָלָיו דָּם:

(יט) וְנָתַתָּה אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר הֵם מִזֶּרַע צָדוֹק הַקְּרֹבִים אֵלַי נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים לְשָׁרְתֵנִי פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת:

(כ) וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע קַרְנֹתָיו וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה - העזרה הגדולה. וְאֶל הַגְּבוּל סָבִיב - הגבול שסביב הסובב. וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ וְכִפַּרְתָּהוּ - תטהר אותו:

(כא) וְלָקַחְתָּ אֵת הַפָּר הַחַטָּאת וּשְׂרָפוֹ בְּמִפְקַד הַבַּיִת - שם מקום (מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ).

מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ:

(כב) וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי תַּקְרִיב שְׂעִיר עִזִּים תָּמִים לְחַטָּאת וְחִטְּאוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ כַּאֲשֶׁר חִטְּאוּ בַּפָּר - יטהרו המזבח בעבודת דם השעיר - כמו שעשו, בפר לחטאת ביום הראשון:

(כג) בְּכַלּוֹתְךָ מֵחַטֵּא - כשתסיים לטהר המזבח בשעיר לחטאת. תַּקְרִיב פַר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְאַיִל מִן הַצֹּאן תָּמִים:

(כד) וְהִקְרַבְתָּם לִפְנֵי ה' וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לה’:

(כה) שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר חַטָּאת לַיּוֹם וּפַר בֶּן בָּקָר וְאַיִל מִן הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ:

 (כו) שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ יָדָיו - יחנכו את המזבח (הרגל העבודה):

(כז) וִיכַלּוּ אֶת הַיָּמִים - את עבודת 7 הימים. וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם - תהיו לפני לרצון. נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים:

כתובים

נחמיה פרק ט

(א) וכשעברו החגים וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה תשרי נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לשוב לה' על המעל שבידם בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם על ראשם: (ב) וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר ומנשיהם של העכו"ם וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם: (ג) וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם ועמדו על מקומם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם רבע היום וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַיקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם: פ (ד) וַיָּקָם עַל מַעֲלֵה מדרגות ששם היו עומדים בשעה שהיו אומרים שירה הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וּבָנִי קַדְמִיאֵל שְׁבַנְיָה בֻּנִּי שֵׁרֵבְיָה בָּנִי כְנָנִי וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל כדי לעורר את הכוונה אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם: (ה) וַיֹּאמְרוּ הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וְקַדְמִיאֵל בָּנִי חֲשַׁבְנְיָה שֵׁרֵבְיָה הוֹדִיָּה שְׁבַנְיָה פְתַחְיָה קוּמוּ בָּרֲכוּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה:

ואלה דברי העם אל ה'

(ו) אַתָּה הוּא יְקֹוָק לְבַדֶּךָ את אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם השמים העליונים שנמצאים מעל השמים הנראים וְכָל צְבָאָם הכוכבים והמזלות הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה נותן חיות ומזון אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים: (ז) אַתָּה הוּא יְקֹוָק הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים ששם השליכו נמרוד וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם שמורה על גדולתו שיהיה לאב המון גויים: (ח) וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי וְהַגִּרְגָּשִׁי לָתֵת לְזַרְעוֹ וַתָּקֶם אֶת דְּבָרֶיךָ כִּי צַדִּיק אָתָּה: (ט) וַתֵּרֶא אֶת עֳנִי אֲבֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם וְאֶת זַעֲקָתָם שָׁמַעְתָּ עַל יַם סוּף: (י) וַתִּתֵּן אֹתֹת וּמֹפְתִים בְּפַרְעֹה וּבְכָל עֲבָדָיו וּבְכָל עַם אַרְצוֹ כִּי יָדַעְתָּ כִּי הֵזִידוּ הרשיעו עֲלֵיהֶם להעבידם בפרך וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם כְּהַיּוֹם הַזֶּה שנתפרסם מאוד שמו של הקב"ה: (יא) וְהַיָּם בָּקַעְתָּ לִפְנֵיהֶם וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְאֶת רֹדְפֵיהֶם הִשְׁלַכְתָּ בִמְצוֹלֹת למטה בעומק הים כְּמוֹ אֶבֶן בְּמַיִם עַזִּים: (יב) וּבְעַמּוּד עָנָן הִנְחִיתָםהנהגתם ב- יוֹמָם בכל יום ויום וּבְעַמּוּד אֵשׁ לַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ: (יג) וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר ודברת עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים: (יד) וְאֶת שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעְתָ לָהֶם וּמִצְווֹת וְחֻקִּים וְתוֹרָה צִוִּיתָ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ: (טו) וְלֶחֶם מִשָּׁמַיִם הלא זה המן נָתַתָּה לָהֶם לִרְעָבָם להשביעם וּמַיִם מִסֶּלַע הוֹצֵאתָ לָהֶם לִצְמָאָם וַתֹּאמֶר והבטחת לָהֶם לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתָ אֶת יָדְךָ עניין שבועה בהרמת יד לָתֵת לָהֶם:

משנת ההלכה

       א.       שני בני אדם שאינם מכירים זא"ז כגון בבית מלון מותרים לאכול באותו שולחן זה חלב וזה בשר אפילו בלא היכר ואין לחוש שאחד יאכל מהשני מכיון שאינם מכירים זה את ה ואין ביניהם קירוב הדעת. וכל זה באופן שאין חשש שינתז אוכל מאחד לשני.

        ב.        שני בני אדם המכירים זה את זה, אפילו אם הם מקפידים זה על זה, אסורים לאכול בשולחן אחד זה בשר וזה גבינה. ואם עושים דבר מה המשמש להיכר מותר.

         ג.         היכר הוא שכל אחד אוכל על מפה או מפית נפרדת או שמפסיק ביניהם כלי או פת, או כל דבר שאינו רגיל להיות על השולחן. ודוקא כשאין אוכלים מן הפת המונח ביניהם להיכר, אבל אם אוכלים ממנו אינו נחשב להיכר.

        ד.        לפיכך: אגרטל, אם אינו רגיל להיות על השולחן, מפסיק. ואם רגיל, צריך לשנות את מקומו הקבוע, ולהניחו במקום אחר בשולחן.

       ה.       כלי ששותים ממנו הרי הוא היכר אם אין דרכו להיות על השולחן.

         ו.         ההיכר צריך להיות גבוה קצת מצלחותיהם של האוכלים אבל דבר שאינו גבוה, כגון צלחת לא הוי היכר.

         ז.         ואם מסובים שם אנשים אחרים, יכול להשתמש להיכר גם בדבר נמוך, כגון טבעת, או שעון.

       ח.       אם האחד מניח צלחת תחת צלחתו ואינם רגילים לעשות כך בדרך כלל, או שמגלה המפה תחת צלחתו. נחשב הדבר להיכר

        ט.       אם יושב אדם אחר ביניהם, אינם צריכים היכר.

         י.         אם השנים היו מרוחקים באופן שאם יפשוט ידו לא יגיע למין השני כגון שיושבים ליד שולחן ארוך, ויושבים כל אחד בקצה אחר באופן שאין יכול האחד לפשוט ידו ולאכול מצלחתו של השני, אלא צריך לקום כדי להגיע לצלחתו, אין צריכים שינוי והיכר.

      יא.     שני בני אדם האוכלים בשולחן אחד, -ע"י היכר- אחד בשר והשני גבינה צריכים ליזהר שלא יאכלו מפת אחד וגם לא ישתו מכוס אחד, משום שהאוכל נדבק בהם ויבואו לידי איסור.

      יב.      ונוהגים ליחד כלי של מלח (מלחיה) לבשר לחוד ולחלב לחוד, שמא יטבול במלח וישארו שיירי מאכל במלח. ויש שכתבו שבזמנינו שהמלחיות סגורות מלמעלה אין לחוש לדין זה. ויש מקפידים אפילו באופן זה

       יג.       באדם יחיד, שיש על שולחנו גם בשר וגם חלב, הרחקה והיכר של מפה, או קנקן בשולחן בין הבשר לחלב שבשולחן, אינו מועיל אלא אם כן יש גם אדם ששומר ויזכיר לו שלא לערבם.

---

[1] רמב"ן

[2] אבע"ז

[3] רש"י

[4] גור אריה

[5] רמב"ן

[6] ספורנו

[7] ספורנו

[8] אבע"ז

[9] ת"י רמב"ן ספורנו

[10] רבינו בחיי

[11] רבינו בחיי

[12] ת"י אבע"ז

[13] אבע"ז

[14] פי' ר' יוסף בכור שור

[15] ספורנו

[16] ת"א ת"י

[17] אבע"ז

[18] ת"א ת"י

[19] ספורנו

[20] מלב"ים

[21] ספורנו

[22] חזקוני

[23] אבע"ז

[24] המופת הוא להורות על גודל המשלח ושראוי לשמוע בקולו, אמנם האות הוא עדות לשליח. לפיכך עשה אותות לעיני עם ישראל, שלא היה ספק אצלם על גודל המשלח ויכלתו, אבל היה על השליח אם הוא שליח אמת. אבל פרעה שהיה מסופק על המשלח או מכחישו, באמרו לא ידעתי את ה' שאל מופת לאמת גודל המשלח, באופן שיורה שראוי לשמוע בקולו. ואינו נמנע שיהיה דבר אחד בעצמו אות ומופת ביחס לאנשים מתחלפים. ספורנו.

[25] רבינו בחיי

[26] אבע"ז

[27] כלי יקר ועיי"ש מה שהאריך.

[28] הכתב והקבלה

[29] העמק דבר

[30] אבע"ז

[31] והרמב"ן מפרש בלהטיהם אמרו רבותינו (סנהדרין סז:) שהם מעשה כשפים ועל ידי מלאכי חבלה הם נעשים, והמלה מגזרת אש לוהט (תהלים קד ד), להבה תלהט רשעים (שם קו יח) והענין, כי הם נעשים על ידי לוהטים, מלאכי אש, מלהטת באדם ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב, כענין ויגל ה' את עיני נער אלישע והנה רכב אש וסוסי אש (מ"ב ו יז) ואולי יקראו כן המלאכים השוכנים באויר בגלגלי היסודות שקורין אותם שרים אבל "בלטיהם" (להלן ח ג) אמרו (סנהדרין סז:) שהם שדים, והמלה נגזרת ממלת "לט", דברו אל דוד בלט (ש"א יח כב), כי השדים באים בלט, כי הם בעלי גופות מאויר שאינו נרגש, וזהו שאמר "לחכמים ולמכשפים", כי חכמי ההשבעות ואסיפת השדים היו ראשיהם וזקניהם, ו"חרטומי מצרים" יכלול את שניהם ולא ידענו גזרת המלה ואמר רבי אברהם כי היא לשון מצרי או לשון כשדי, כי לא מצאנו רק בדברי שניהם והקרוב כדברי רש"י (בבראשית מא ח) שהיא מלה ארמית מורכבת, חר טמי, הנחרים בעצמות, כי נודע הוא כי רוב האומנות בעצמות מתים או בעצמות חיות, כענין שהזכירו בידעוני (סנהדרין סה:)

[32] העמק דבר

[33] פי' ר' יוסף בכור שור

[34] פי' ר' יוסף בכור שור