מקרא
בראשית פרק מה
(יט) וְאַתָּה יוסף צֻוֵּיתָה מצוה אני אותך לומר להם[1] ואמר בלשון צואה, לפי שפרעה היה מכיר ביוסף שלא היה שולח יד בממונו כלל, וחשב אולי לא ירצה לשלוח דבר לאביו, על כן אמר לו, אני מצווה אותך שתעשה זאת על כל פנים[2] זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת רתומות לשוורים[3] לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶם:
(כ) וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם הזהירם על זה, בעבור שהיה יודע באביו שהיה חס על כליו, שהרי חזר ועבר את הירדן על פכים קטנים[4] כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא:
(כא) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה כי לא היה רשות לקחת עגלות בלא פקודת המלך[5] וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ:
(כב) לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת מלבושי בגדים לפי שגרם להם שקרעו בגדיהם שלא כדין כשצוה לתת הגביע באמתחת בנימין ונתביישו על שהיו קרועי בגדים וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף אבל לשאר אחיו שמכרוהו לא נתן כדי לקנוס כל אחד עשר ידות יותר מדמי עבד. כדכתיב בפרשת משפטים כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו[6] וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת:
(כג) וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת כעין המתנה שנתן להם, משא עֲשָׂרָה חֲמֹרִים של חליפות בגדים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ:
(כד) וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ אל תכעסו זה לזה לאמר - אתה עשית שגרמת למוכרו[7]:
(כה) וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם:
(כו) וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ נתעלף וחסרה קצת דפיקת לבו ורוחו ממה שהיה קודם כמנהג בעלוף מדאגת לבו בהזכירם את יוסף כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם לפיכך ותחי רוח יעקב ולא אבדה רוחו אחר כך כשהאמין כמו שיקרה בעת השמחה הפתאומית הממית בצאת הרוח החיוני אל החוץ כי אמנם נכנסה לפנים בעת הדאגה הקודמת כשלא האמין[8]:
(כז) וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם שאר דברים שדיבר אליהם הכתובים למעלה שבכה על צוואריהם והכירו בודאי שהוא אחיהם. וגם -[9] וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ על דרך הפשט שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף, אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים, כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם, אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם, ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו, ולכך נאמר ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר וגו', ואלו ידע יעקב בענין הזה היה ראוי להם שיחלו פני אביהם במותו לצוות את יוסף מפיו, כי ישא פניו ולא ימרה את דברו, ולא היו בסכנה ולא יצטרכו לבדות מלבם דברים[10] וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם חזר לבו לבריאות[11]:
(כח) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב מספיק לי עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי במה שהוא עדיין חי אפילו אינו מושל[12] אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת:
בראשית פרק מו
(א) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק שעשה שם יצחק מזבח בבאר שבע כשנגלה לו הקב"ה כמה שנאמר בפרשת אלה תולדות יצחק ועשה גם הוא שם זבחים כמו שעשה אביו[13] ומכיון שהיה צריך לצאת לחוץ לארץ ולא היה יודע אם הקב"ה רוצה שיצא לחוץ לארץ אם לאו, וזבח זבחים כדי שיראה לו, ונראה אליו והרשהו לצאת, והבטיחו לעשותו שם לגוי גדול, ושיקבר בארץ[14]:
(ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
(ג) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ שמנעתיו לירד למצרים ואמרתי לו אל תרד מצרימה ועכשיו אתה יורד למצרים[15] אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם כי אמנם אם היו בניך יושבים פה היו מתחתנים בכנענים ומתערבים עמהם אבל במצרים לא יקרה זה כי לא יוכלון המצריםלאכול את העברים לחם כאמרם רז"ל ויהי שם לגוי מלמד שהיו מצויינים שם[16]:
(ד) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה אחר מותך שתיקבר בארץ ישראל[17] וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ על ענייניך וצרכיך ישתדל לעשותם[18]:
(ה) וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ:
(ו) וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ:
(ז) בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו דינה וּבְנוֹת בָּנָיו סרח בת אשר[19] וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה: ס
נביא
יחזקאל פרק לג
(לא) וְיָבוֹאוּ אֵלֶיךָ כִּמְבוֹא עָם - באסיפה של עם. וְיֵשְׁבוּ לְפָנֶיךָ עַמִּי וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ וְאוֹתָם לֹא יַעֲשׂוּ כִּי עֲגָבִים בְּפִיהֶם הֵמָּה עֹשִׂים - עושים הנבואה. בפיהם "כשיר עגבים"- כשיר של שחוק. אַחֲרֵי בִצְעָם לִבָּם הֹלֵךְ - רדיפת וחמדת הממון:
(לב) וְהִנְּךָ לָהֶם כְּשִׁיר עֲגָבִים יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ וְעֹשִׂים אֵינָם אוֹתָם - לא מקיימים דברי התוכחה שבנבואה.
(לג) וּבְבֹאָהּ הִנֵּה בָאָה - כשתבוא הפורענות יאמרו:
"הנה באה" - הנבואה שאמר !!. וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם:
"הנה באה" - הנבואה שאמר !!. וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם:
יחזקאל פרק לד
(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
(ב) בֶּן אָדָם הִנָּבֵא עַל רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים הוֹי רֹעֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם - שהרועים היו רועים את עצמם ורק לתועלתם. הֲלוֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים - הרי את הצאן צריכים היו לרעות.
(ג) אֶת הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ - הצאן המשובח והבריא היו שוחטים ואוכלים, והַצֹּאן לֹא רעוּ. הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ:
(ד) אֶת הַנַּחְלוֹת - הצאן שיש להן כְּאֵבים שונים לֹא חִזַּקְתֶּם. לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם - העזובה לא החזרתם לעדר. וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם - למצוא אותה. וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ - משלתם בהם בחוזקה ובפרך:
(ה) וַתְּפוּצֶינָה מִבְּלִי רֹעֶה - התפזרו כאילו אין להן רועה. וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתְּפוּצֶינָה:
(ו) יִשְׁגּוּ צֹאנִי - יתעו ממקום למקום כהפקר. בְּכָל הֶהָרִים וְעַל כָּל גִּבְעָה רָמָה וְעַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ:
(ז) לָכֵן רֹעִים שִׁמְעוּ אֶת דְּבַר ה':
(ח) חַי אָנִי נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים אִם לֹא יַעַן הֱיוֹת צֹאנִי לָבַז - שהצאן היה לביזה. וַתִּהְיֶינָה צֹאנִי לְאָכְלָה לְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה מֵאֵין רֹעֶה וְלֹא דָרְשׁוּ רֹעַי אֶת צֹאנִי וַיִּרְעוּ הָרֹעִים אוֹתָם וְאֶת צֹאנִי לֹא רָעוּ:
(ט) לָכֵן הָרֹעִים שִׁמְעוּ דְּבַר ה':
(י) כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים הִנְנִי אֶל הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן - אמנע מהם להיות רועים. וְלֹא יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים אוֹתָם וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם וְלֹא תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה:
(יא) כִּי כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים הִנְנִי אָנִי וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים - אחקור אודותם ואדאג להם:
(יב) כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת - כמו שחוקר ודואג הרועה לצאנו, שלא יתפזרו ויאבדו. כֵּן אֲבַקֵּר אֶת צֹאנִי - בנ"י, וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכָּל הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל- בימי הגלות, המלאים בצרות ויסורים. (ענן וערפל, משל לחושך, צרות ויסורים)
כתובים
עזרא פרק ח
(א) וְאֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבֹתֵיהֶם וְהִתְיַחְשָׂם הייחוס שלהם הָעֹלִים עִמִּי עם עזרא בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ מִבָּבֶל: ס (ב) מִבְּנֵי פִינְחָס גֵּרְשֹׁם ס מִבְּנֵי אִיתָמָר דָּנִיֵּאל ס מִבְּנֵי דָוִיד חַטּוּשׁ: ס (ג) מִבְּנֵי שְׁכַנְיָה ס מִבְּנֵי פַרְעֹשׁ זְכַרְיָה וְעִמּוֹ הִתְיַחֵשׂ לִזְכָרִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים: ס (ד) מִבְּנֵי פַּחַת מוֹאָב אֶלְיְהוֹעֵינַי בֶּן זְרַחְיָה וְעִמּוֹ מָאתַיִם הַזְּכָרִים: ס (ה) מִבְּנֵי שְׁכַנְיָה בֶּן יַחֲזִיאֵל וְעִמּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הַזְּכָרִים: ס (ו) וּמִבְּנֵי עָדִין עֶבֶד בֶּן יוֹנָתָן וְעִמּוֹ חֲמִשִּׁים הַזְּכָרִים: ס (ז) וּמִבְּנֵי עֵילָם יְשַׁעְיָה בֶּן עֲתַלְיָה וְעִמּוֹ שִׁבְעִים הַזְּכָרִים: ס (ח) וּמִבְּנֵי שְׁפַטְיָה זְבַדְיָה בֶּן מִיכָאֵל וְעִמּוֹ שְׁמֹנִים הַזְּכָרִים: (ט) מִבְּנֵי יוֹאָב עֹבַדְיָה בֶּן יְחִיאֵל וְעִמּוֹ מָאתַיִם וּשְׁמֹנָה עָשָׂר הַזְּכָרִים: ס (י) וּמִבְּנֵי שְׁלוֹמִית בֶּן יוֹסִפְיָה וְעִמּוֹ מֵאָה וְשִׁשִּׁים הַזְּכָרִים: ס (יא) וּמִבְּנֵי בֵבַי זְכַרְיָה בֶּן בֵּבָי וְעִמּוֹ עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה הַזְּכָרִים: ס (יב) וּמִבְּנֵי עַזְגָּד יוֹחָנָן בֶּן הַקָּטָן וְעִמּוֹ מֵאָה וַעֲשָׂרָה הַזְּכָרִים: ס (יג) וּמִבְּנֵי אֲדֹנִיקָם אַחֲרֹנִים שהיו אחרונים ללכת אחרי עזרא וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם אֱלִיפֶלֶט יְעִיאֵל וּשְׁמַעְיָה וְעִמָּהֶם שִׁשִּׁים הַזְּכָרִים: ס (יד) וּמִבְּנֵי בִגְוַי עוּתַי וזבוד וְזַכּוּר וְעִמּוֹ שִׁבְעִים הַזְּכָרִים: פ (טו) וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא הנובע שהולך אֶל אַהֲוָא וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים ועזרא התבונן לדעת מי עלה עימו אבל וּמִבְּנֵי לֵוִי הראויים להיות שוערים ומשוררים לֹא מָצָאתִי שָׁם כי כשגלו לבבל הם קיצצו את בהונות ידיהם בשיניהם באמרם "איך נשיר את שיר ה'". נבוכדנצר ביקש מהם "שירו לנו משיר ציון" והם אמרו "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר". אין לנו במה למשמש בכינורותינו. הם עלו עם עזרא ומהשאר לא נמצאו כי הם נשארו בבל לישב שם בשלווה: (טז) וָאֶשְׁלְחָה לֶאֱלִיעֶזֶר לַאֲרִיאֵל לִשְׁמַעְיָה וּלְאֶלְנָתָן וּלְיָרִיב וּלְאֶלְנָתָן וּלְנָתָן וְלִזְכַרְיָה וְלִמְשֻׁלָּם רָאשִׁים וּלְיוֹיָרִיב וּלְאֶלְנָתָן מְבִינִים: (יז) ואוצאה וַאֲצַוֶּה אוֹתָם עַל אִדּוֹ הָרֹאשׁ העיר בְּכָסִפְיָא הַמָּקוֹם שנמצא בבבל וָאָשִׂימָה בְּפִיהֶם דְּבָרִים איך לְדַבֵּר אֶל אִדּוֹ אָחִיו הנתונים הַנְּתִינִים בְּכָסִפְיָא הַמָּקוֹם כדי שהוא לְהָבִיא לָנוּ מְשָׁרְתִים לְבֵית אֱלֹהֵינוּ: (יח) וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ הַטּוֹבָה עָלֵינוּ כמו שהיה עלינו יד ה' כך הצליחו והביאו לנו איש משכיל אִישׁ שֶׂכֶל מִבְּנֵי מַחְלִי בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל וְשֵׁרֵבְיָה וּבָנָיו וְאֶחָיו שְׁמֹנָה עָשָׂר: (יט) וְאֶת חֲשַׁבְיָה וְאִתּוֹ יְשַׁעְיָה מִבְּנֵי מְרָרִי אֶחָיו וּבְנֵיהֶם עֶשְׂרִים: ס
משנת ההלכה
חנוכה
תפילת ראש חודש וחנוכה
א. ראש חודש שחל בחנוכה אחר אמירת ההלל אומר קדיש שלם ומוציאם שני ספרי תורה בראשון קורא שלושה עולים בפרשת החודש כמידי חודש.
ב. הכהן קורא עד המילים "רביעית ההין", הלוי קורא עד "ונסכה" וישראל קורא מ – "ובראשי חדשיכם" עד "ונסכו" ואינו אומר קדיש.
ג. מניחין הספר השני על הבימה ומגביהים את הראשון ואז קורא הרביעי בפרשת בנשיאים של אותו היום ואומר קדיש.
ד. טעו וקראו בספר ראשון ארבעה קרואים אם לא הוציאו ספר שני (וכגון שיש רק ספר אחד וכדומה) אומר חצי קדיש ומחזיר הספר למקומו ואינו קורא את של חנוכה.
ה. אבל אם הוציאו ספר שני מעלה חמישי וקורא בשל חנוכה בספר שני ואומר חצי קדיש.
ו. ואם אמר חצי קדיש על הראשון אינו חוזר לומר על השני.
ז. אחר קריאת התורה אומר אשרי ובא לציון ומתפלל מוסף כבשאר ימי ראש חודש
ח. בתפילת מוסף של ראש חודש מזכיר על הניסים אחרי "קיוינו לך" ואם שכח דינו כשוכח בשאר תפילות
ט. שכח יעלה ויבוא או על הניסים בברכת המזון אינו חוזר ומברך ודינו כשוכח בשאר הימים.
[1] ת"י
[2] רמב"ן
[3] ת"י
[4] פי' הטור
[5] רשב"ם
[6] חזקוני
[7] ת"י
[8] ספורנו
[9] רשב"ם
[10] רמב"ן
[11] חזקוני
[12] רשב"ם
[13] רשב"ם
[14] פי' ר' יוסף בכור שור
[15] רבינו בחיי
[16] ספורנו
[17] אבע"ז
[18] רשב"ם
[19] רמב"ן. ואעפ"י שאין לו אלא אחת כן דרך הכתוב לדבר כמו ובני דן חושים ובני פלוא אליאב. וכ"כ בחזקוני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה