מקרא
בראשית פרק כו
(א) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם להגיד כי היו זוכרים אותו הרעב הראשון ומספרים עליו שבעבורו ירד אברהם למצרים, ושם עשה לו השם כבוד גדול ולכן היה יצחק חפץ ללכת בדרך אבותיו לירד שם עד שנאמר לו אל תרד מצרימה[1] וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ אפשר כי הוא אבימלך שהיה בימי אברהם, או שכל מלך פלשתים בעת ההיא יקרא אבימלך מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה דעתו של יצחק היה לירד במצרים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא[2]:
(ב) וַיֵּרָא אֵלָיו יְקֹוָק וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ בארץ ישראל כולה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ ותסע בה ממקום למקום אל פי מה שה' יצוה אותך[3]:
(ג) גּוּר עתה בָּאָרֶץ הַזֹּאת ארץ פלשתים[4] וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה כלומר ה' נשבע שבועה נוספת ליצחק ורצה הקב"ה להשבע לכל אחד מן האבות, להודיע שראוי כל אחד לכרות עמו ברית, ושתהיה זכות כל אחד עומדת לפניו עם זרעם, כי אף על פי שהראשונה תספיק, תוספת זכות וכבוד הוא להם[5] אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ:
(ד) וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ בגלל זרעך[6] כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:
(ה) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי על העקידה דכתיב אשר שמעת בקולי מִצְוֹתַי כגון מצות שמנה ימים דכתיב כאשר צוה אותו אלהים חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי מצות השכליות כגון גזל ועריות וחימוד ודינין והכנסת אורחים כולם היו נוהגין קודם מתן תורה אלא שנתחדש ונתפרש לישראל וכרתו ברית לקיימו[7]:
(ז) וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ על הבנים לא שאלו לו, שאמרו אולי הם בני אשה אחרת[9] וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא:
(ח) וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים ימי תשמיש ולכך הותר לו לשמש מטתו וכן מצינו בחלקיהו הכהן אביו של ירמיהו שבא על אשתו ביום לפי שלא בא עליה מימים רבים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק צחוק שלפני הבעילה[10] אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:
(ט) וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ:
(י) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם הוא המלך היחיד בעמו שהיה חושב שלא יצטרך לשאול את פיך ולדעת רצונך בזה שלרב מעלת המלך ייטב בעיניך בלי ספק להשיא לו את אחותך[11] אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם שהרי נשבעתי אני ואברהם אם תשקור לי ולניני ולנכדי[12]:
(יא) וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה לרעה[13] וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת:
(יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא אע"פ שהארץ קשה היא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא אע"פ שהיא שנת בצורת ורעבון מֵאָה שְׁעָרִים שדה ששיערוהו שיוציא אחד, הוציאה מאה[14] וַיְבָרֲכֵהוּ יְקֹוָק בממון שמכר תבואתו בדמים יקרים[15]:
(יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ בעשירות וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד כל אשר לו מוצלח[16]:
(יד) וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה בשדות ובכרמים[17] רַבָּה עד שנצטרך להרבה עבדים ושפחות[18] וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים שבשדותיהם קרה אז הפך זה שזרעו הרבה והביאו מעט[19]:
(טו) וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר כדי שלא יוכל יצחק להועיל עצמו בהן ולהשקות זריעותיו ומקנהו[20]:
(טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ בעשרך להתקומם עלינו[21] מְאֹד ונתכוונו שילך לו יצחק וארצו תשאר בידם[22]:
(יז) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם:
נביא
יהושע פרק יג
(א) וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָיו אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ ממה שאמרתי לאברהם, נשארה לרשתה שלא נכבשה:
(ב) זֹאת הָאָרֶץ הַנִּשְׁאָרֶת בפסוק זה חושב מה שנשאר במצר הדרומי מן המזרח למערב שלא כבשו את כולו, והעוים נשארו ג"כ כָּל גְּלִילוֹת מחוזות הַפְּלִשְׁתִּים וְכָל הַגְּשׁוּרִי:
(ג) מִן הַשִּׁיחוֹר הוא נילוס, הוא נחל מצרים, הוא סמוך לתחום מקצוע דרומית מערבית של ארץ ישראל אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם וְעַד גְּבוּל עֶקְרוֹן צָפוֹנָה לַכְּנַעֲנִי תֵּחָשֵׁב חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי וְהָעַוִּים:
(ד) מִתֵּימָן כָּל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי עתה חושב מדרום לצפון מצד המערבי וּמְעָרָה אֲשֶׁר לַצִּידֹנִים עַד אֲפֵקָה עַד גְּבוּל הָאֱמֹרִי:
(ה) וְהָאָרֶץ הַגִּבְלִי וְכָל הַלְּבָנוֹן מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ עתה חושב במצר הצפוני מן המזרח למערב מִבַּעַל גָּד תַּחַת הַר חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת שהיא במערבית צפונית:
(ו) כָּל יֹשְׁבֵי הָהָר מִן הַלְּבָנוֹן עַד מִשְׂרְפֹת מַיִם כָּל צִידֹנִים אָנֹכִי אוֹרִישֵׁם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אחרי מותך אני אגרשם לפניהם רַק הַפִּלֶהָ לְיִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה הטל הגורל ביניהם על מה שכבר כבשו ועל מה שלא כבשו עדיין, וכל שבט יכבוש את חלקו כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ כמו שכתוב (דברים ג כח): וצו את יהושע וכו' הוא ינחיל:
(ז) וְעַתָּה חַלֵּק אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת בְּנַחֲלָה בתחלה חלק הארץ לתשעה חלקים ומחצה כמנין השבטים הנוחלים, ואחר זה הטל הגורל לדעת איזה חלק למי לְתִשְׁעַת הַשְּׁבָטִים וַחֲצִי הַשֵּׁבֶט הַמְנַשֶּׁה:
(ח) עִמּוֹ רצה לומר לפי שעם חצי השני משבט מנשה לקחו הראובני והגדי חלק נחלתם ועם שלא הוזכר למעלה החצי השני משבט מנשה, עם כל זה אמר 'עמו' הואיל והזכיר חצי האחד הָראוּבֵנִי וְהַגָּדִי לָקְחוּ נַחֲלָתָם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם מֹשֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה כַּאֲשֶׁר נָתַן לָהֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק מוסב על לקחו נחלתם, ורצה לומר, מאז, כאשר נתן להם משה. הנחלה ההיא - לקחו אותה ונתרצו בה, ואם כן, הדבר קיים ואין לתת להם עוד בהעבר הזה:
(ט) מֵעֲרוֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנוֹן מונה והולך כל ארץ עבר הירדן, ואחר כך מפרש גבול כל שבט ושבט ויתן משה למטה פלוני ופלוני וְהָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל וְכָל הַמִּישֹׁר מֵידְבָא עַד דִּיבוֹן:
(י) וְכֹל עָרֵי סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן עַד גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן:
(יא) וְהַגִּלְעָד וּגְבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וְכֹל הַר חֶרְמוֹן וְכָל הַבָּשָׁן עַד סַלְכָה:
(יב) כָּל מַמְלְכוּת עוֹג בַּבָּשָׁן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּעַשְׁתָּרוֹת וּבְאֶדְרֶעִי הוּא נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים וַיַּכֵּם מֹשֶׁה וַיֹּרִשֵׁם ויגרשם:
(יג) וְלֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַגְּשׁוּרִי וְאֶת הַמַּעֲכָתִי וַיֵּשֶׁב גְּשׁוּר וּמַעֲכָת בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
(יד) רַק לְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא נָתַן נַחֲלָה אִשֵּׁי יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ: ס
כתובים
תהלים פרק כג
(א) מִזְמוֹר לְדָוִד יְקֹוָק רֹעִי זן אותי כרועה ולכן - לֹא אֶחְסָר: (ב) בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי כרועה הרחמני המרביץ עדרו במקום דשא ולפי שהמשילו לרועה אמר לשון הנופל ברועה עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי כי מים הנחים המה צלולים משא"כ הרודפים כי יגרשו מימיו רפש וטיט: (ג) נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב לא ידפקנו להוליכו ממרעה אל מרעה בניחוץ רק נפשו ישובב בשובה ונחת יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק שלא יוליכנו על גבעות ועל עמקים לְמַעַן שְׁמוֹ להודיע רב השגחתו על יראיו: (ד) גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת בעמק אופל ר"ל במקום סכנה לֹא אִירָא רָע ממקרה רעה כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ שבטך יראה לי הדרך עד שאצא וזה השבט והמשענת בה יתנחם לבו והטעם כאשר תבואנה שנת רעה לעולם השם יסבב סבות לחוסים בו לחיותם ברעב ולהציל ממות נפשם ע"י התורה והמצוות ש- הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי: (ה) תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי ראש כהני כּוֹסִי כוס הישועות אשר אשא לה' רְוָיָה: (ו) אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יְקֹוָק ישיבתי בבית ה' תהיה לְאֹרֶךְ יָמִים ולא אהיה עוד מגורש ומטולטל:
תהלים פרק כד
(א) לְדָוִד מִזְמוֹר לַיקֹוָק הָאָרֶץ ארץ ישראל וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל שאר ארצות וְיֹשְׁבֵי בָהּ: (ב) כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ שתהיה ראויה לישוב בני אדם היה ע"י הנהרות שעי"כ ימצאו מים ויכוננו עיר מושב: (ג) מִי יַעֲלֶה בְהַר יְקֹוָק מִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ אף על פי שכל יושבי תבל שלו אין הכל כדאי ליקרב אליו אלא מי שהוא - : (ד) נְקִי כַפַּיִם מממון שאינו של יושר וּבַר לֵבָב ולבו ברור ביראת ה' ולא מפחד אדם אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה עד שלא נשבע בה' לשוא ולרמות שהוא דבר המסור ללב ואין מי יכיר בו וא"כ מנע מזה מפחד המקום: (ה) יִשָּׂא יקח בְרָכָה מֵאֵת יְקֹוָק וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ: (ו) זֶה שכך מעשיו הוא דּוֹר דרשו דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה והמה קרואים זרע יעקב הראוים לבקש פניך לעולם ולבא לבית המקדש: (ז) שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם אתם שערי בית המקדש הנה לכם יהיה נשיאה והרמת ראש וגדולה יתירה וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם כן יקרא פתחי בית המקדש כי המשכן לא היה קבוע במקום אחד אבל בית המקדש קבוע במקומו עד עולם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד לשמוע אל הרנה ואל התפלה מן הבאים בו: (ח) ואם תשאלו מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד אשיב לכם יְקֹוָק עִזּוּז חזק וְגִבּוֹר יְקֹוָק גִּבּוֹר מִלְחָמָה מתגבר הוא על הלוחמים עם אוהביו: (ט) שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם פעם שניה רמז לשוב הכבוד בבוא הגואל כי לא היה הכבוד בבית שני וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד: (י) מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְקֹוָק צְבָאוֹת שיהיו אנשי הדור כמו מלאכי השם וטעם ה' צבאות כי נקרא השם ככה בעבור צבא השמים לא בעבור צבא ישראל הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה עד עולם והוא בעבור שיעמוד בית שלישי ולא הזכיר גבור מלחמה בעבור וכתתו חרבותם לאתים והארץ תשקט מכל מלחמה:
משנת ההלכה
סיכום הלכות קימה
מיד כשמתעורר יאמר מודה אני, ואח"כ אם יכול יטול ידיו ג' פעמים לסירוגין כשעדיין הוא במיטתו, ובכל אופן ישתדל לעשות כן מהר ככל האפשר. לא יגע בבגדיו או בנקבים שבגופו קודם שנטל ידיו. ואח"כ יילך לבית הכסא, וישטוף ידיו לכתחילה בכלי, ויש שנהגו ליטול ג' פעמים לסירוגין. ויברך אשר יצר וברכת אלוקי נשמה, ולאחר מכן יסיר את בגדי השינה בדרך הצניעות הראויה, וילבש גופיה ולאחר מכן ציצית, ויברך עליה אם אינו הולך להתעטף בטלית גדול בשעה הקרובה. ואחר שגמר להתלבש כדיני הלבישה, יטול ידיו מכלי, ויברך על נטילת ידים, וברכות התורה. ויאמר מיד אח"כ פסוקי יברכך ומשנה וברייתא של אלו דברים.
פרק יא
דיני כונת הברכות
א. דוד המלך תקן שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות, רמז לדבר, "נאום הגבר הוקם על" –על- בגימטריא מאה, וסמך מן התורה, "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' " וגו', אל תקרי "מה" אלא מאה, הן מאה ברכות, שהן ליראה את ה' ולאהבה אותו, ולזכרו תמיד על ידי הברכות שמברכין, הקללות שבמשנה תורה הן צ"ח, וכתיב גם כל חלי וכל מכה. הרי ק'. וק' ברכות שאנו מברכין בכל יום, מגינות עלינו להנצל מהן.
ב. וברכות קימת הבוקר, ברכות השחר, ברכות ק"ש, והשמו"ע, הם חלק מאותם מאה ברכות, וצריך לכוין את פירושה של כל ברכה, ואת פירוש המילים שמוציא מפיו. וכשיזכיר השם יכוין פירוש קריאתו באלף דל"ת לשון אדנו"ת, שהוא אדון הכל. ויכוין עוד פירוש כתיבתו ביו"ד ה' לשון הוי"ה, שהוא היה הוה ויהיה. אבל במקום שגם כתיבתו הוא באלף דלי"ת, אין צריך לכוין אלא שהוא אדון הכל. וכשיזכיר שם אלקים, יכוין שהוא תקיף ואמיץ, אשר לו היכולת בעליונים, ובתחתונים.
[1] רמב"ן ועיי"ש שכתב אולי לא היה רעב בעולם עד ימי אברהם (פרקי דר"א כו), ועל כן ימנה הכתוב ממנו, כי מה צורך להזכיר זה וברבינו בחיי השיג עליו שמפורש בחז"ל שהיה עשרה רעבון באו לעולם וחלק עוד בימי אדם הראשון ולמך
[2] חזקוני
[3] רמב"ן
[4] רמב"ן
[5] רמב"ן
[6] ת"א ת"י
[7] רשב"ם
[8] אור החיים
[9] רמב"ן
[10] חזקוני
[11] ספורנו
[12] חזקוני
[13] ת"א ת"י
[14] רשב"ם
[15] ספורנו
[16] גור אריה
[17] ספורנו
[18] רמב"ן
[19] ספורנו
[20] רבינו בחיי
[21] ספורנו
[22] חזקוני
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה