פרשת מקץ יום ו'

מקרא

בראשית פרק מד

(א) וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת יותר מן המגיע להם בכסף שהביאו וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ ודע, כי בעבור היות השוברים רבים מאד מכל ארץ מצרים ומהומות רבות בתוכה, היו הבאים נותנין שקיהם וכספיהם למשביר, והוא מודד להם לפי הכסף הנמצא בהם והם לוקחים הניתן להם באשר דבר מלך שלטון, ועוד כי באמונה הוא עושה ועל כן לקחו בפעם הראשונה שקיהם סגורים ולא ידעו מה בתוכם גם בשנית[1]:

(ב) וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר:

(ג) הַבֹּקֶר אוֹר האיר[2] וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם כלומר שאנשי יוסף העמיסו את החמורים כדי שלא ירגישו האחים שהשקים כבדים יותר מהמגיע להם[3]:

(ד) הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ  לא אמר מן העיר אלא את העיר, שעדיין היו בתוך התחום של העיר אלפים אמה כי היו מרחיקים היו הורגים הרודף אחריהם[4] וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר ממונה[5] עַל בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה:

(ה) הֲלוֹא זֶה לא הזכיר להם הגביע, אבל דבר עמהם כאלו בידוע שהם לקחו הגביע, ולכך אמר הלא זה שלקחתם הוא אשר ישתה אדני בו אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ כי הגונב כוס המלך אשר ישתה בו בוזה המלכות, ולא יועיל כי ירבה שחד ותשלומין וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ בשבילו כלומר ישאל למנחשים ולחכמים לנחש בשביל הכוס כדי למוצאו[6] הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם:

(ו) וַיַּשִּׂגֵם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

(ז) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה:

(ח) הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב:

(ט) אֲשֶׁר יִמָּצֵא הגביע[7] אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים:

(י) וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה מאחר שאתם חרצתם המשפט כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא שהגנב בן מות הוא אבל איני רוצה להחמיר עליכם יותר מקו המשפט אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ  הגביע יִהְיֶה לִּי עָבֶד שכן היה דינם קודם מתן תורה כדכתיב לעיל ולקנות אותנו לעבדים ואת חמורנו. אבל משנתנה תורה ישלם כפל ואם אין לו ונמכר בגנבתו[8] וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם:

(יא) וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ:

(יב) וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן:

(יג) וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה:

(יד) וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם ממתין להם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה כל העשרה ובנימין עמהם גם כן, כדי לקיים ואחד עשר כוכבים משתחוים לי[9]:

(טו) וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ  אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי כי דרך השרים לקסום קסם כמו שמצינו כי עמד מלך בבל על אם הדרך לקסום קסם והנני יודע מי גונב ממוני:

(טז) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי על הכסף הראשון שמצאנו מַה נְּדַבֵּר עתה בגביע וּמַה נִּצְטַדָּק במה נצדיק עצמינו הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הצדיקו עליהם את הדין ואמרו ידענו כי נקיים אנחנו מכל זה אבל אנחנו חייבין ממקום אחר, ממכירת יוסף[10] הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ לא יהיה אלא עבד כי יראים היו פן ימיתוהו[11]:

(יז) וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת שאהיה אני השליח להפרע מכם מעונותיכם הקודמים כענין מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך לא אקח לעבד ולא אעניש זולתי החוטא אלי עתה בזה החטא בלבד הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם: פ

סליק פרשת מקץ

נביא

יחקזאל פרק לב

(יג) וְהַאֲבַדְתִּי אֶת כָּל בְּהֶמְתָּהּ - שהאוייב יקח הבהמות. מֵעַל מַיִם רַבִּים  וְלֹא תִדְלָחֵם - כי לא יהיו אדם ובהמה במצרים - שיוכלו לדרוס ולהעכיר, את מי הנהרות של הגויים. רֶגֶל אָדָם עוֹד וּפַרְסוֹת בְּהֵמָה לֹא תִדְלָחֵם:

(יד) אָז אַשְׁקִיעַ מֵימֵיהֶם - אשקיע הטיט במים ויהיו צלולים.  וְנַהֲרוֹתָם כַּשֶּׁמֶן אוֹלִיךְ - נהרות הגויים יהיו צלולים כמו שמן  נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים:

(טו) בְּתִתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה וּנְשַׁמָּה כפל לשון. אֶרֶץ מִמְּלֹאָהּ - הארץ תהיה שממה מִמַה שמִלֵא אותה. בְּהַכּוֹתִי אֶת כָּל יוֹשְׁבֵי בָהּ וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':

(טז) קִינָה הִיא - זו קינה על מצרים. וְקוֹנְנוּהָ בְּנוֹת הַגּוֹיִם תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ עַל מִצְרַיִם וְעַל כָּל הֲמוֹנָהּ תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים:

(יז) וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ - בטו' לחודש שהיתה הנבואה הקודמת (חודש ה - 12 - חודש אדר; פס' א'). הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:

(יח) בֶּן אָדָם נְהֵה - תִּבְכֶּה ותאמר קינה.  עַל הֲמוֹן מִצְרַיִם – על המון העם שבמצרים, וְהוֹרִדֵהוּ – שיֵרְדוּ מגדולתם לארץ תחתית, אוֹתָהּ – מצרים עצמה ירדו בראשונה, וּבְנוֹת גּוֹיִם אַדִּרִם - ועוד גויים חזקים יחד עימם, אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת אֶת יוֹרְדֵי בוֹר - לקבר.

(יט) מִמִּי נָעָמְתָּ - ממי, פרעה, אתה יותר נעים, שאתה מתגאה עליהם ?? רְדָה וְהָשְׁכְּבָה אֶת עֲרֵלִים - רֵד לקבר, לשכב עם שאר גויים ערלים !!

(כ) בְּתוֹךְ חַלְלֵי חֶרֶב יִפֹּלוּ - יחד עם שאר חללי חרב מצרים תפול.  חֶרֶב נִתָּנָה - מצרים נִתְּנָה לחרב.  מָשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ - הבבלים ימשכו את מצרים והמון העם שבה, לחרב ולמָוֶת.

(כא) יְדַבְּרוּ לוֹ - ידברו עליו, על פרעה. אֵלֵי גִבּוֹרִים - שָֹרִים חזקים וגבורים.  מִתּוֹךְ שְׁאוֹל אֶת עֹזְרָיו - מתוך הקבר יֹאמְרוּ הגבורים על פרעה ועוזריו: יָרְדוּ, שָׁכְבוּ הָעֲרֵלִים חַלְלֵי חָרֶב - "הנה, כבר יָרְדוּ אל הקבר גבורים", (וגם מצרים יֵרְדוּ !)

(כב) שָׁם אַשּׁוּר - שם (עם מצרים), אשור יפול לקבר.  וְכָל קְהָלָהּ סְבִיבוֹתָיו קִבְרֹתָיו - קהל אשור, מסביב למצרים, יפלו כולם לקברים המוכנים להם. כֻּלָּם חֲלָלִים הַנֹּפְלִים בֶּחָרֶב - ולא מיתה רגילה.

(כג) אֲשֶׁר נִתְּנוּ קִבְרֹתֶיהָ בְּיַרְכְּתֵי בוֹר - הקברים שלהם מוכנים בסוף (בְּעוֹמק) הבור.  וַיְהִי קְהָלָהּ סְבִיבוֹת קְבֻרָתָהּ - קהל אשור יפול סביבות הקברים של מצרים. כֻּלָּם חֲלָלִים נֹפְלִים בַּחֶרֶב אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּית בְּאֶרֶץ חַיִּים - עַווֹן אשור הוא - שנתנו שבר בא"י (שהגלו את עשרת השבטים):

(כד) שָׁם עֵילָם וְכָל הֲמוֹנָהּ סְבִיבוֹת קְבֻרָתָהּ - גם עילם יפול סביבות מצרים במלחמה. כֻּלָּם חֲלָלִים הַנֹּפְלִים בַּחֶרֶב אֲשֶׁר יָרְדוּ עֲרֵלִים אֶל  אֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת - אל הקבר.  אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים - שגם עילם, עזרו לבבל לתת שבר וחורבן בא"י.  וַיִּשְׂאוּ כְלִמָּתָם אֶת יוֹרְדֵי בוֹר - יִשְאוּ הבּוּשָה לקבר, עם כל יורדי בור:

(כה) בְּתוֹךְ חֲלָלִים נָתְנוּ מִשְׁכָּב לָהּ - בתוך שאר החללים במלחמה, יִתְּנוּ לעילם מקום לשכב בקבר.  בְּכָל הֲמוֹנָהּ סְבִיבוֹתָיו קִבְרֹתֶהָ - עם כל המון העם, ישכבו סביבות קִבְרוֹת מצרים. כֻּלָּם עֲרֵלִים חַלְלֵי חֶרֶב כִּי נִתַּן חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים וַיִּשְׂאוּ כְלִמָּתָם אֶת יוֹרְדֵי בוֹר  בְּתוֹךְ חֲלָלִים נִתָּן - בתוך שאר החללים יִנָתְנוּ לקבר:

(כו) שָׁם מֶשֶׁךְ.- יחד עם מצרים, אשור ועילם יפלו גם משך ותובל. תֻּבַל וְכָל הֲמוֹנָהּ סְבִיבוֹתָיו קִבְרוֹתֶיהָ כֻּלָּם עֲרֵלִים  מְחֻלְלֵי חֶרֶב - חללי חרב.  כִּי נָתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים - שעזרו בשבר של א"י:

(כז) וְלֹא יִשְׁכְּבוּ אֶת גִּבּוֹרִים  נֹפְלִים מֵעֲרֵלִים - לא ישכבו למות, כמו הגבורים הנופלים במלחמה. אֲשֶׁר יָרְדוּ שְׁאוֹל בִּכְלֵי מִלְחַמְתָּם - ושאת הגיבורים ההם היו מכבדים, וְשָֹמִים את כלי מלחמתם תחת רָאשֵיהֶם בקבר. אבל מצרים ירדו לקבר ללא כלי מלחמתם ובבזיון.

וַיִּתְּנוּ אֶת חַרְבוֹתָם תַּחַת רָאשֵׁיהֶם וַתְּהִי עֲוֹנֹתָם עַל עַצְמוֹתָם - ועוד, שנשאר עוונם (שנתנו שבר בארץ חיים - א"י) על עַצְמוֹתָם שבקבר, ולא יתכפר עוונם, בכך שמתו בחרב.  כִּי חִתִּית גִּבּוֹרִים בְּאֶרֶץ חַיִּים - כי שבר נָתְנוּ הגבורים האלו בא"י:

(כח) וְאַתָּה בְּתוֹךְ עֲרֵלִים תִּשָּׁבַר וְתִשְׁכַּב אֶת חַלְלֵי חָרֶב - ואתה, פרעה, תשכב למות בתוך שאר ערלים, שהם חללי חרב (ולא תמות מיתה רגילה):

כתובים

עזרא פרק ו

(יג) ואז תתני פחת עבר הנהר ושתר בוזני וחבריהם משקבלו את מכתבו של דריוש, כאמור קיימו מיד את פקודתו התקיפה: (יד) וזקני היהודים בונים ומצליחים כפי שניבאו להם חגי הנביא וזכריה בן עדו. הם התחילו בבניה וסיימו, לפי מצוות אלהי ישראל וברשות כורש ודריוש וארתחששתא (זהו דריוש וכל מלכי פרס נקראו כך כפי שכל מלכי מצרים נקראים פרעה) מלכי פרס: (טו) השלמת הבית נמשכה עד יום שלישי לחודש אדר שהיא שנת שש למלכות דריוש המלך ובנייתו ארכה 4 שנים: (טז) ובני ישראל, הכהנים והלויים ושאר בני הגלות שעלו לארץ ישראל, ערכו את חנכת בית האלהים בשמחה: (יז) והקריבו לחנוכת הבית: מאה שוורים, מאתיים אילים, ארבע מאות כבשים, ושנים עשר שעירי עיזים למניין שבטי ישראל לכפר על כל ישראל: (יח) והכהנים והלויים התחלקו למחלקות ולמשמרות לעבודת ה' אשר בירושלים ככתוב בספר תורת משה. הכהנים לעבודת המזבח ולתפקידיהם, והלווים לשירם ולזמרם ולמשמרותיהם: קרבן הפסח הראשון בבית המקדש הבנוי (יט) כשהגיע יום ארבעה עשר לחודש ניסן, הקריבו בני הגולה שחזרו לארץ ישראל את קרבן הפסח: (כ) כי נטהרו הכהנים והלווים כאחד וכולם טהורים ויכולים לקיים את קרבן הפסח בזמנו (כי הטמא לכל נפש נדחה לפסח שני) הלווים שחטו את הפסח בעד כל בני הגולה ולאחיהם הכהנים ולעצמם: (כא) ואת הקרבן אכלו בני ישראל השבים מהגולה וכל הגרים שנבדלו מטומאת גויי הארץ להתחבר לעמ"י לדרוש לה' אלהי ישראל: (כב) ואת חג המצות עשו בשמחה שבעת ימים, כי שמחם ה' והקב"ה הסב את לב מלך אשור (שדריוש מלך גם על אשור) עליהם לחזק ידיהם במלאכת בית האלהים אלהי ישראל:

(יג) אֱדַיִן תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר נַהֲרָה שְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתְהוֹן לָקֳבֵל דִּי שְׁלַח דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא כְּנֵמָא אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ: (יד) וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין בִּנְבוּאַת חַגַּי נביאה נְבִיָּה וּזְכַרְיָה בַּר עִדּוֹא וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ מִן טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס: (טו) וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר דִּי הִיא שְׁנַת שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא: פ (טז) וַעֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא וּשְׁאָר בְּנֵי גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה בְּחֶדְוָה: (יז) וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה דִּכְרִין מָאתַיִן אִמְּרִין אַרְבַּע מְאָה וּצְפִירֵי עִזִּין לחטיא לְחַטָּאָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (יח) וַהֲקִימוּ כָהֲנַיָּא בִּפְלֻגָּתְהוֹן וְלֵוָיֵא בְּמַחְלְקָתְהוֹן עַל עֲבִידַת אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם כִּכְתָב סְפַר מֹשֶׁה: פ (יט) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי הַגּוֹלָה אֶת הַפָּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן: (כ) כִּי הִטַּהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם כְּאֶחָד כֻּלָּם טְהוֹרִים וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח לְכָל בְּנֵי הַגּוֹלָה וְלַאֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְלָהֶם: (כא) וַיֹּאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַשָּׁבִים מֵהַגּוֹלָה וְכֹל הַנִּבְדָּל מִטֻּמְאַת גּוֹיֵ הָאָרֶץ אֲלֵהֶם לִדְרֹשׁ לַיקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (כב) וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה כִּי שִׂמְּחָם יְקֹוָק וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲלֵיהֶם לְחַזֵּק יְדֵיהֶם בִּמְלֶאכֶת בֵּית הָאֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: פ

משנת ההלכה

שבת חנוכה

       א.       נהגו להתפלל מנחה בערב שבת מוקדם, ושני טעמים נאמרו בדבר א. כמו שבמקדש הקריבו קרבן התמיד ואח"כ הדליקו הנרות כך גם בימינו כיון שהדלקת הנרות זכר למנורה שבמקדש, ומנחה כנגד קרבן התמיד, קודם מנחה ואח"כ נר חנוכה. ב. כדי שיוכל להדליק הנרות סמוך לשבת. ואפילו אם צריך להתפלל משום כך ביחידות יתפלל מנחה קודם הדלקת הנר.

        ב.        ונהגו להדליק נר חנוכה ואח"כ נרות שבת, אמנם יש שנהגו להיפך ויעשה כל אחד כמנהגו.

         ג.           צריך להקפיד על הלכות תוספת שבת גם בערב שבת חנוכה, ולפיכך ראוי להדליק לכתחילה לא יאוחר מעשרים דקות לפני השקיעה, ובדיעבד עד שש דקות לפני השקיעה.

        ד.        בדיעבד יכול אדם להדליק נרות חנוכה גם לאחר שאשתו הדליקה נרות שבת והיא יוצאת בהדלקתו.

       ה.       המתארח בשבת מדליק בערב שבת במקום בו מתארח ואם אינו מתארח לכל השבת אלא מתארח לסעודת ליל שבת ידליק בביתו.

         ו.         המתארח אצל אחרים ואוכל במקום אחד וישן במקום אחר דבר זה הינו נידון בפוסקים ויעשה שאלת חכם האיך לנהוג ומנהג העולם להדליק במקום בו אוכל.

         ז.         מי שיכול מן הראוי שיכין את הנרות להדלקה במוצאי שבת, כבר בערב שבת, ואם אינו יכול יכין מה שיכול כגון גלגול הפתילות וכיו"ב כדי שיוכל להדליק מייד במוצאי שבת.

       ח.       שכח על הניסים בסעודה או בתפילה אינו חוזר.

        ט.       נהגו להוסיף תוספת זמירות ותשבחות בסעודות שבת חנוכה

         י.         מנהג רוב הקהילות להקדים להתפלל מעריב במוצאי שבת כדי שיוכלו להדליק מייד בזמן, ומכל מקום יזהר שלא להדליק לפני צאת השבת.

      יא.     המתארח בשבת וחוזר לביתו מוצאי שבת נחלקו הפוסקים איך ינהג בהדלקת הנרות, וטוב יעשה אם ידליק במקום בו התארח בשבת, וישהה חצי שעה ויאכל שם מלוה מלכה.

      יב.      זמן ההדלקה במוצאי שבת מיד אחר צאת השבת והוא מיד אחר תפילת ערבית. מנהג הספרדים להקדים הבדלה להדלקת נר חנוכה ואילו אצל האשכנזים יש נוהגים שמבדילים תחילה על היין ואחר כך מדליקים נר חנוכה. ויש נוהגים להפך, וכל אחד נוהג כמנהג אבותיו. ומי שאין לו מנהג ידליק נר חנוכה ואח"כ יבדיל.

       יג.       בבית הכנסת המנהג שמדליקים נרות חנוכה קודם ואח"כ מבדילים

      יד.      ורבינו הגר' שלמה זלמן אוירבך זצ"ל על אף בכל מוצאי שבת היה מחמיר שלא להבדיל ולא לעשות מלאכה עד זמן צאת השבת לרבינו תם. במוצאי שבת חנוכה דקדק להדליק הנרות קודם זמן זה והיה מדליק בין 35 -50 דקות אחר השקיעה וכן הורה לשואלים.

---

[1] רמב"ן

[2] רשב"ם

[3] העמק דבר

[4] פי' הטור, צרור המור

[5] ת"י

[6] רמב"ן

[7] פי' הרא"ש

[8] חזקוני

[9] רבינו בחיי

[10] רבינו בחיי

[11] חזקוני