מקרא
בראשית פרק לד
(כה) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים כי כל שלישי חלוש בכל הנבראים כולם, בין שהוא יום שלישי ללידה בין שהוא יום שלישי לימות העולם וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי שמעון בן שלש עשרה שנה וארבעה חדשים, ולוי בן שתים עשרה שנה ותשעה חדשים[1] אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח שהיו יושבים בטח ולא נזהרו מהם[2] וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר לפי שבני נח מצווים להושיב ב"ד בכל פלך ופלך והם ראו שגזל את דינה ולא עשו בו דין[3]:
(כו) וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ:
(כז) בְּנֵי יַעֲקֹב שאר האחים[4] בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים לשלול, מאחר שמתו לקחו הכל[5] וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם:
(כח) אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ לעצמם משום צער בעלי חייים שלא יישארו הפקר בלא בעלים וימותו[6]:
(כט) וְאֶת כָּל חֵילָם ממונם ועבדים ושפחות[7] וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ משמעו שיהיה הפקר גם בשעת הבזה ולא לקחת לנפשם[8] וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת ובא הכתוב להודיע, שלא היה בזתם אותם לחמדת ממונם כ"א להנקם מאנשי רשע אשר מעשה הנבלה ישר בעיניהם, עד שהתרצו להמול, וזה שאה"כ אשר טמאו אחותם[9]:
(ל) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי שישנאו אותי כאשר ישנא איש דבר שיבאש[10] שיאמרו ששקרנו באמונתנו אחר שנמולו[11] בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי כמו אנשיםמִסְפָּר מועטים[12] וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי:
(לא) וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ שאינה זונה וראוי לתבוע עלבונה ושהיא אחות לנו וראוי לנו לתבוע עלבונה[13]: פ
בראשית פרק לה
(א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ להטהר מעבודה זרה, או מן החללים שהרגו[14] לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ:
(ב) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם שיש בידכם משלל של שכם[15] וְהִטַּהֲרוּ שירחצו הגוף[16] וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם שמא יש בידכם כסות של עבודה זרה[17]:
(ג) וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי:
(ד) וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם של אלהי הנכר[18] וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם שלא לקחו לא עבודה זרה ולא משמשיה, שאותם טעונים לפזר לרוח ולהטיל לים (ע"ז מג, ב) שכל מה שלקחו כבר בטלום אנשי שכם על ידי כפיה שכפו אותם, וגוי מבטל עבודה זרה בעל כרחו (שם נב, ב), והיתה מותרת להם, אלא שיעקב צוה להסיר אותם לטהרת הקדש, שיהיו ראוים לעבוד השם ולהקריב לפניו קרבן, והיה די להם בקבורה, ולכך טמן אותם תחת האלה, מקום שלא יעבד בו ולא יזרע[19]:
(ה) וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת פחד אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב:
(ו) וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ:
(ז) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם שמחוץ ללוז שהקים שם מציבה בבואו מבית אביו שבו נגלה אליו ה-[20] אֵל שהשרה שכינתו ב -[21] בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים המלאכים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו:
(ח) וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה היתה דבורה עם יעקב, כי אחרי שבאה עם רבקה שבה לארצה, ועתה תבא עם יעקב לראות גברתה - או נתעסקה בגדול בני יעקב לכבוד רבקה ולאהבתה והיתה בביתו[22] וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת: פ
(ט) וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ:
(י) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב בלבד כִּי אִם גם[23] יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל:
(יא) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי שמעתה אתנהג עמך בשם זה המורה על נסים נסתרים והנהגה השגחיית[24] פְּרֵה וּרְבֵה לא היה ציווי אלא ברכה שזרעו יפרה ויהיה לשבטים והוא רמז למנשה ואפרים[25]גּוֹי עם קדוש וּקְהַל גּוֹיִם קהילת נביאים וכהנים יִהְיֶה מִמֶּךָּ מהילדים שהולדת[26] וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ:
(יב) וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ:
(יג) וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ להודיע כי לא היה זה מראה וחלום נבואה בלבד, אבל ששרתה עליו שכינה במקום אשר הוא עומד[27]:
(יד) וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ כמה פעמים נאמר לשון זה בפרשה זו לפי שהיה המקום באמצע הדרכים ואין שם עיר[28] מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן:
(טו) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵל יקראנו כן פעם אחר פעם להודיע כי הדבר אמת ונכון כי הוא בית אלהים, ושם השכינה תמיד, וכן ענין שם באר שבע[29]:
(טז) וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ שם מידה שמודדים בה מרחק והוא פחות ממיל[30] לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ:
(יז) וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כאשר התפללת יוסף ה' לי בן אחר ולא חפץ להמיתך אלא קבל תפלתך ולדבר על לבה נתכוונה[31] כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן:
(יח) וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה אבל עדיין לא מתה[32] וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי בן צערי ואבלי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין אביו עשה מן אוני כחי, מלשון ראשית אוני (להלן מט ג), ולאין אונים (ישעיה מ כט) ולכן קרא אותו בנימין, בן הכח או בן החוזק, כי הימין בו הגבורה וההצלחה[33]:
(יט) וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם:
(כ) וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם:
נביא
יחזקאל פרק כג
מא. וְיָשַׁבְתְּ עַל מִטָּה כְבוּדָּה - וישבת לפניהם על מטה מכובדת. וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ לְפָנֶיהָ - וערכת לפני המיטה שלחן מלא מאכלים. וּקְטָרְתִּי וְשַׁמְנִי שַׂמְתְּ עָלֶיהָ - וגם קטורת ושמן שמת על המיטה והכל עשתה כדי לכבד את הגויים.
מב. וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵו בָהּ - היו בהמון העם שבירושלים קולות של שלוה (שלא היה לה מלחמה.) וְאֶל אֲנָשִׁים מֵרֹב אָדָם מוּבָאִים סָבָאִים מִמִּדְבָּר - היתה לה שלוה למרות שהגיעו אליה הרבה אנשים שבאו מהמדבר ממקום שנקרא סבא. (והם ידועים בתור אנשים רעים ואכזריים). וַיִּתְּנוּ צְמִידִים אֶל יְדֵיהֶן וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת עַל רָאשֵׁיהֶן - היו מתקשטות לפני הגויים כדי למצוא חן בעיניהם (שילמדו אותה את הע"ז שלהם)
מג. וָאֹמַר לַבָּלָה נִאוּפִים - אמר ה' חשבתי שעכשיו שהיא כבר בלתה והזדקנה בזנותה וניאופה. עַתָּה יִזְנוּ תַזְנוּתֶהָ וָהִיא - תצא ותפסיק את זנותיה אבל היא נשארת ברעתה.
מד. וַיָּבוֹא אֵלֶיהָ כְּבוֹא אֶל אִשָּׁה זוֹנָה - באו אליה הגויים כמו שבאים לאשה זונה (כך היא עבדה כל עבודה זרה שקיימת) כֵּן בָּאוּ אֶל אָהֳלָה וְאֶל אָהֳלִיבָה אִשֹּׁת הַזִּמָּה - כך באו הגויים אל שומרון וירושלים שהם נשות זימה וזנות ללמדה ע"ז.
מה. וַאֲנָשִׁים צַדִּיקִם הֵמָּה יִשְׁפְּטוּ אוֹתְהֶם מִשְׁפַּט נֹאֲפוֹת וּמִשְׁפַּט שֹׁפְכוֹת דָּם - בבל נקראים לעומתם אנשים צדיקים והם ישפטו אותה על זנותה ורציחותיה. כִּי נֹאֲפֹת הֵנָּה וְדָם בִּידֵיהֶן - זונות ורוצחות.
מו. כִּי כֹּה אָמַר ה' אלקים הַעֲלֵה עֲלֵיהֶם קָהָל - אויב. וְנָתֹן אֶתְהֶן לְזַעֲוָה וְלָבַז - יעשה בהם פורענות שיהיו בחרדה ורעדה וילקח מהם כל שללם.
מז. וְרָגְמוּ עֲלֵיהֶן אֶבֶן קָהָל - ירגמו אותם באבן האויבים. וּבָרֵא אוֹתְהֶן בְּחַרְבוֹתָם - ויכרתו אותם בחרבותם. בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם יַהֲרֹגוּ וּבָתֵּיהֶן בָּאֵשׁ יִשְׂרֹפוּ
מח. וְהִשְׁבַּתִּי זִמָּה מִן הָאָרֶץ - תפסק הזנות מא"י. וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה - יקבלו מוסר כל הנשים בעולם שלא להתנהג כמותכן בכזאת זימה.
מט. וְנָתְנוּ זִמַּתְכֶנָה עֲלֵיכֶן וַחֲטָאֵי גִלּוּלֵיכֶן תִּשֶּׂאינָה - האויב שיבוא עליכם יעניש אתכם על זימתכם, ועל החטאים שעבדתם ע"ז תסבלו מידיהם. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אלקים - בעונש שיבוא עליכם תדעו שה' מקיים את דבריו ותאמינו בו.
יחזקאל פרק כד
א. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית - לצדקיהו בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר - י' בטבת.
ב. בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה - תכתוב ותפרסם את התאריך הזה. סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה - היום שבא לצור על ירושלים.
ג. וּמְשֹׁל אֶל בֵּית הַמֶּרִי מָשָׁל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלקים - תמשל משל לעם המרדן שבירושלים. שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם - תשים את הסיר על האש ושים בסיר מים.
ד. אֱסֹף נְתָחֶיהָ אֵלֶיהָ כָּל נֵתַח טוֹב יָרֵךְ וְכָתֵף - תכניס לסיר חתיכות משובחות. מִבְחַר עֲצָמִים מַלֵּא - ותמלא את הסיר גם בשאר חלקי הבשר.
ה. מִבְחַר הַצֹּאן לָקוֹחַ - הבשר שתשים בסיר שיהיה מהמובחר שבצאן. וְגַם דּוּר הָעֲצָמִים תַּחְתֶּיהָ - ותדליק מדורה מתחת לסיר ותקח להבערת האש את איברי הבשר (במקום עצים). רַתַּח רְתָחֶיהָ גַּם בָּשְׁלוּ עֲצָמֶיהָ בְּתוֹכָהּ - תרתיח את הבשר בסיר עד שגם החתיכות הקשות לבישול יתבשלו.
כתובים
דניאל פרק יא
(יז) וְיָשֵׂם פָּנָיו אחר שכבש אנטיוכוס כל הארצות חוץ ממצרים אשר היו בידי סילייקוס נקאטור, שם פניו ללכת לָבוֹא בְּתֹקֶף כָּל מַלְכוּתוֹ לכבוש את ארץ מצרים עצמה ששם תוקף מלכות מלך הנגב ובגלל שהתירא שלא יבואו הרומיים לעזרת מצרים, לכן בחר לקחת את המלכות בערמה וִישָׁרִים עִמּוֹ וְעָשָׂה עשה את עצמו כאלו רוצה להתפשר עם מלך מצרים וליישר עמו ההדורים וּבַת הַנָּשִׁים בת אחת שהיה לו מנשיו יִתֶּן לוֹיעד את בתו קעלאפטרא למלך מצרים וחשב שהיא תחזדיק בידו לקחת מיד בעלה את מצרים לְהַשְׁחִיתָהּ וחשב שעי"כ ישחית את מלכותו, בעזרת בתו וְלֹא תַעֲמֹד וְלֹא לוֹ תִהְיֶה אבל בתו נשארה נאמנה לבעלה ולא הלכה בעצת אביה בזה, כי היתה נאמנת לבעלה:
(יח) וישב וְיָשֵׂם אח"כ שם אנטיכיוס פָּנָיו לְאִיִּים וְלָכַד רַבִּים הרבה איים שהיו בעלי ברית הרומיים, וגם נכנס באיי ארץ יון והתגרה בזה מלחמה עם הרומיים בעצת אניבאל שהסיתתו לזה וְהִשְׁבִּית קָצִין (לוציאוס ספיציא) שר הרומיים שמינו הרומיים על הארץ שם, נצח אותו במלחמותיו חֶרְפָּתוֹ לוֹ לאנטיוכוס וכאשר שלח לבקש שלום מאת הרומיים, השיב שר הרומיים שהרומיים לא ירך לבבם עת יתנצחו ולא ירום לבבם עת ינצחו, ושגם עתה לא יבקשו ממנו - בִּלְתִּי חֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ רק מה שבקשו קודם שנצחו, והוא שיסתלק ממשלתו בחלק גדול מסוריען ושישיב הוצאות המלחמה י"ב אלף טאלענטע בי"ב שנים, ולא בקשו לקחת כל מלכותו רק להשיב לו חרפתו ולא יותר:
(יט) וְיָשֵׁב פָּנָיו אנטיכיוס הלך בחזרה לְמָעוּזֵּי אַרְצוֹ לגייס את המס אשר התחייב לתת לרומיים, ושמע כי נמצא אוצר גדול בבית עכו"ם אחת, ושלל אותה, וע"ז חרה מאד אף העם וְנִכְשַׁל וְנָפַל והרגוהו בסתר וְלֹא יִמָּצֵא ולא נודע מקומו איה:
(כ) וְעָמַד עַל כַּנּוֹ אחר אנטיכיוס הגדול בנו סעליקוס פהלאפאטער מַעֲבִיר נוֹגֵשׂ הֶדֶר מַלְכוּת שכל הדר מלכותו היה מה שהיה עובר לנגוש המס, (ובדרך הלצה אמר שזה היה כבוד הדר מלכותו) שכל ימי מלכותו משך י"ב שנים לא עשה שום מלחמה וכל דבר רשום, רק מה שעבר בערים לנגוש המס שהיה צריך לתת להרומיים בכל שנה וּבְיָמִים אֲחָדִים שנים מועטות של מלוכה יִשָּׁבֵר שמת ע"י קשר של עבדיו וְלֹא בְאַפַּיִם וְלֹא בְמִלְחָמָה לא היה לו אף ע"י מרד בפנים ולא מלחמה עם אויב מחוץ רק שמת בסם המות:
(כא) וְעָמַד עַל כַּנּוֹ נִבְזֶה הוא אנטיכיוס הרשע שהיה בזוי במדותיו ובמעשיו וְלֹא נָתְנוּ עָלָיו הוֹד מַלְכוּת כי אחיו הגדול השאיר אחריו בן יורש עצר וּבָא בְשַׁלְוָה בדברי שלוה כי במות אחיו היה ברומי ובא משם וְהֶחֱזִיק מַלְכוּת בַּחֲלַקְלַקּוֹת שע"י חנופה ודברי חלק פעל מאת שרים ואילי הארץ לעזור לו על המלוכה:
(כב) וּזְרֹעוֹת הַשֶּׁטֶף הם חיילי העמים יִשָּׁטְפוּ מִלְּפָנָיו וְיִשָּׁבֵרוּ וְגַם נְגִיד מלך מצרים שהיה עמו ב - בְּרִית נשבר בפני:
(כג) ומספר איך ארע שהתגבר על מצרים שהלך למצרים לבקר את אחותו קלעאפטרא המלכה אמו של מלך מצרים וּמִן וע"י הִתְחַבְּרוּת שהיה לו אֵלָיו עם מלך מצרים שהיה דודו יַעֲשֶׂה מִרְמָה שבא בפמליא קטנה כדרך אנשי ברית וְעָלָה וְעָצַם בִּמְעַט גּוֹי שם התגבר כי לא נשמרו ממנו אנשי הארץ:
(כד) בְּשַׁלְוָה בא לבקר כדרך ידיד ובן ברית ולכן - וּבְמִשְׁמַנֵּי מְדִינָה יָבוֹא וְעָשָׂה אֲשֶׁר לֹא עָשׂוּ אֲבֹתָיו וַאֲבוֹת אֲבֹתָיו בִּזָּה וְשָׁלָל וּרְכוּשׁ לָהֶם יִבְזוֹר ושלל מהם שלל רב ורכוש וְעַל מִבְצָרִים יְחַשֵּׁב מַחְשְׁבֹתָיו איך לכובשם וְעַד עֵת כי שב לנוח בימות החורף ולחזור לשנה הבאה, כי ג' פעמים בא לארץ מצרים:
(כה) וְיָעֵר כֹּחוֹ וּלְבָבוֹ בפעם השנית התעורר בכוחו בא תיכף בכח גדול עַל מֶלֶךְ הַנֶּגֶב תלמי פאלימעטר בְּחַיִל גָּדוֹל וּמֶלֶךְ הַנֶּגֶב יִתְגָּרֶה לַמִּלְחָמָה נגדו בְּחַיִל גָּדוֹל וְעָצוּם עַד מְאֹד אבל וְלֹא יַעֲמֹד כִּי יַחְשְׁבוּ עָלָיו מַחֲשָׁבוֹת כי הוא שחד את שרי צבאותיו:
(כו) וְאֹכְלֵי פַת בָּגוֹ מאכלו של מלך הנגב יִשְׁבְּרוּהוּ את מלך הנגב ועל ידי כן וְחֵילוֹ של אנטיוכוס יִשְׁטוֹף וְנָפְלוּ חֲלָלִים רַבִּים ובא בידו המלך פאלימעטר אבל לא החזיקו כשבוי אלא כקרוב משפחה:
(כז) וכאשר המליכו בני המדינה את אחיו הקטן עווערגעטעס תחתיו, אמר כי לא בא רק לטובת אחותו וילך לו ממצרים אם ישיבו את מלכם הקודם על כסאו וּשְׁנֵיהֶם הַמְּלָכִים אנטיוכוס והמלך פאלימעטר אכלו על שלחן אחד באהבה לְבָבָם לְמֵרָע ובלבם היה להרע זה לזה וְעַל שֻׁלְחָן אֶחָד כָּזָב יְדַבֵּרוּ שאנטיכיוס הבטיח לו לחזק בידו את המלוכה וזה היה בשקר כי מחשבתו היה לקחת את ארץ מצרים תחת ממשלתו,ומלך הנגב הבטיח לו להיות סר למשמעתו וגם זה היה בשקר וְלֹא תִצְלָח כי במחשבתו היה שעי"כ תבער אש המריבה בין שני האחים על המלוכה, ובזה תבא מצרים תחת ידו אבל עצה זאת לא תצלח, כי בלכתו עשו שני האחים שלום ביניהם והתקשרו ביחד כִּי עוֹד קֵץ לַמּוֹעֵד כי זה היה הכנה למפלתו:
(כח) וְיָשֹׁב אַרְצוֹ שנית בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל ובעת ההיא יצא קול בירושלים שמת אנטיכיוס, ובא לשם הכ"ג הקודם אשר העביר אותו אנטיכיוס מפקודתו והושיב אחר במקומו, ורצה לגרש את הכהן השני ועי"כ חשבם כמורדים וּלְבָבוֹ עַל בְּרִית קֹדֶשׁ להרע לישראל וְעָשָׂה וכן עשה שהרג מהם רבים וְשָׁב לְאַרְצוֹ:
(כט) לַמּוֹעֵד אחרי ששמע ששני האחים עשו שלום ביניהם, אז הסיר המסוה מעל פניו יָשׁוּב וּבָא בַנֶּגֶב ובא שלישית למצרים וְלֹא תִהְיֶה כָרִאשֹׁנָה וְכָאַחֲרֹנָה כי עתה לא בא בלב ולב רק בא לקחת חלק ממדינת מצרים לעצמו ביד רמה, ומבואר בדה"י שאז שלחו אנשי מצרים לבקש עזר מן הסענאט ברומא והם שלחו אליו שליח שישוב תיכף לארצו, ואם יקשה עורף יש לו עמהם מלחמה:
(ל) וּבָאוּ בוֹ צִיִּים אניות צי אדיר כִּתִּים הרומיים וְנִכְאָה ונשבר וְשָׁב הוכרח לשוב ממצרים וְזָעַם עַל בְּרִית קוֹדֶשׁ שרצה להעבירם מברית תורתם שהוא ברית קדש וְעָשָׂה וְשָׁב שנית, כי בא עליהם כמה פעמים להעבירם מדתם, והכחיד כל אשר ישמור דת ישראל וְיָבֵן עַל עֹזְבֵי בְּרִית קֹדֶשׁ שהתחברו עמו רבים מישראל אשר עזבו ברית קדש ונכנסו בדתו והיטיב עמהם, עד כאן ספר מעשה אנטיכיוס הרשע, ולא גמר סוף הענין איך אח"כ גברה יד החשמונאים שזה כבר נאמר במראה השניה ומראה זו לא בא רק להגיד לו הצרות שיבואו על ישראל, ולא בא להגיד לו תשועתם ע"י מתתיהו, שהיה ג"כ רק לזמן קצר שאח"כ באו הרומיים, ומעתה יתחיל לספר תוקף הצרות והחורבן שיהיה ע"י הרומיים:
(לא) וּזְרֹעִים כלומר בעלי זרוע גדולים מִמֶּנּוּ מאנטיוכוס יַעֲמֹדוּ שהם טיטוס וחיילותיו שהיו גבורים יותר וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז מפני שהמקדש שהיה בימי הרומיים היה עז ומבצר לעומת המקדש שעמד בימי אנטיכיוס שהיה מימי כורש והיה קטן ודל, אבל בנין הורדוס שאותו החריב טיטוס היה מבצר משגב ונלחמו משם ושגבו שם. ומטעם זה החריבוהו גדודי רומי וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד וְנָתְנוּ הַשִּׁקּוּץ מְשׁוֹמֵם זה היה אח"כ בימי אדריאנוס, שהעמידו פסל על מקום המקדש:
(לב) וּמַרְשִׁיעֵי בְרִית יַחֲנִיף בַּחֲלַקּוֹת שיחניף את הפריצים פריצי ישראל שיתחברו עמו וירשיעו בריתם עם חבריהם ויהיו ממרים מרשיעי ברית וידבר אתם בשפתי חלקות למען יכרתו ברית עם הרומיים וְעַם יֹדְעֵי אֱלֹהָיו כשירי ישראל שיחזיקו ביראת אלהיהם יַחֲזִקוּ כלומר יאחזו בה ולא יעזבוה וְעָשׂוּ למלט את העם כמו ריב"ז וחבריו:
(לג) וּמַשְׂכִּילֵי עָם חכמי הדור שבהם כגון של בית רבי וחכמי הדורות יָבִינוּ לָרַבִּים ידרשו לעם הארץ את התורה ויאמצו ידיהם להחזיק בה והבינו לרבים לעמוד באמונתם וְנִכְשְׁלוּ בגלותם בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה יָמִים שנהרגו רבים אחר החורבן:
(לד) וּבְהִכָּשְׁלָם ובעת הכשלם יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט יהיו נעזרים מה' עזר מעט ע"י שחדים וממון שיעבדו את אויביהם ולא יהיו כלים ביד האויב וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם הרומיים רַבִּים מישראל יצאו מן הדת להתחבר לרומיים בגלל – בַּחֲלַקְלַקּוֹת לשונם ואמריהם שכנעות לעזוב דתם ולהצטרף לרומי:
משנת ההלכה
דיני כשרות
גיד הנשה
א. הקנוקנות[34] שבשניהם אסורים מדבריהם וצריך לחטט אחריהם ושומן הגיד, ישראל קדושים הם ונהגו[35] בו איסור. (שם)
ב. אע"פ שהגיד הרי הוא כעץ בעלמא ואין לו טעם[36] אעפ"כ אסרתו תורה[37] אבל אם נתערב בתבשיל והוסר ממנו אינו אוסר בטעמו (שם סעי' ט') ואם לא הסיר הגיד מן התערובת ואינו יודע היכן הוא אוסר תערובתו אפי' באלף כיון דהווה בריה[38] ובנימוח שאין ניכרת צורתו אוסר[39] עד ס' (סי' ק' סעי' ב')
ג. הקנוקנות[40] והשומן יש בהם טעם, לפיכך אוסרין תערובתן בפליטתן. (שם סעי' ט')
ד. גיד הנשה מותר בהנאה. (שם סעי' י') וי"א דטוב ליזהר לאוסרו בהנאה[41] ואסור להאכילו לכלב או לחתול[42] ככל איסורי[43] הנאה אבל לשלוח לנכרי בשר עם גיד מותר[44] אבל ירך שלימה יש ליזהר מלשלוח לו[45] לדיעה זו[46] (דרכ"ת שם ס"ק פ"ג בשם הפוסקים)
ה. אע"ג דבכל איסורי אכילה שבתורה אסור לעשות בהם סחורה לדעות המתירות גיד הנשה בהנאה מותר אף לעשות בו סחורה[47] (מנ"ח מצווה ג' אות י"ד)
[1] רבינו בחיי
[2] רשב"ם
[3] חזקוני
[4] מלבי"ם
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] העמק דבר
[7] רש"י
[8] העמק דבר
[9] הכתב והקבלה
[10] אבע"ז
[11] ספורנו
[12] אבע"ז
[13] ספורנו
[14] רמב"ן
[15] רש"י
[16] אבע"ז
[17] רש"י
[18] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] רמב"ן
[20] רבינו בחיי
[22] רמב"ן
[23] אבע"ז
[24] מלבי"ם
[25] מלבי"ם העמק דבר
[26] ת"י
[27] רמב"ן
[28] רשב"ם
[29] רמב"ן
[30] רמב"ן
[31] רשב"ם
[32] חזקוני
[33] רמב"ן
[34] הם גידין דקים היוצאים מהגיד לאחר שעובר את האגן ונבלע בירך ואז מתפצלים ממנו אותם הגידין הדקים דהם הקנוקנות
[35] וז"ל הב"י שם "והמרדכי (סי' תרנ"ט) כתב שומנו ישראל קדושים נהגו בו איסור וראוי להחמיר בו וכדגרסינן (עירובין כא:) בני הזהר בשל סופרים יותר משל תורה ומה ששנינו בו ישראל קדושים נהגו בו איסור זו היא דברי סופרים עכ"ל" אבל ברדב"ז ח"ב סי' תר"ע משמע להדיא דאינו איסור דרבנן אלא מנהג איסור וז"ל "עיקרו מדאורייתא חטיטתו מתקנתא דרבנן שומנו ממנהגות קדושים" והוא מחי' הרשב"א חולין צ"ב ב' ובר"ן שם. ועיין שפ"ד סי' ק' ס"ק ח' דלהדיא כתב דמנהג קדושים קליש מאיסור דרבנן ונ"מ לאיסור דבוק עיי"ש ואכמ"ל
[36] דקיי"ל כמ"ד אין בגידין בנ"ט ועיין במטה יהונתן על השו"ע ק"ט סעי' ב' דס"ל דלגיד איכא טעם קלוש ואין לו כח לאסור הקדירה משום טעם קלוש זה אבל בממשו של גיד קיים א"כ בצירוף טעם קלוש זה אוסר התערובת עד ס' ובזה מבואר המח' אי יש בגידין בנ"ט או לאו דנחלקו אי מחשבינן טעם קלוש דידיה כטעם או לאו וכ"כ במשב"ז שם ס"ק ה' לישב קושית הט"ז מובא בסמוך הערה י"ז וכן עיין בפלתי סי' ס"ה סוס"ק ב' דבגיד יש טעם קלוש וודאי כשנוצר במעי אמו הרי הוא רך ויש בו טעם גמור ורק אח"כ מתקשה כעץ[סתם גיד (שאינו גיד הנשה) אי יש בו נ"ט עיין שושנת העמקים לבעל הפמ"ג בפתיחה ד"ה שאלה ושם כתב אי הוה בכלל בשר ועיין בספרו גינת וורדים כלל מ"ה ד"ה עוד אחת (עמ' 72 בדפו"י) ועיין שעה"מ פ"ח ה"ו ממאכ"א ד"ה כי על דמשמע דס"ל דאין בשאר גידין בנ"ט ועיין רש"י פסחים כב א' דמשמע דטעם בשר אין בו הא טעם גיד יש בו וכ"מ בשעה"מ הנ"ל וצל"ב].
[37] ועיין בשעה"מ פ"ח ממאכ"א ה"ו דהקשה א"כ אמאי פסק הרמב"ם שם דהאוכל ג"ה של נבילה חייב שתים הא איו בו טעם והווה כאוכל עץ ותי' כיון דרחמנא אחשביה אכילה גבי גיד א"כ לכל איסורי אכילה חשיב אוכל ולהכי לוקה ובמנ"ח רפ"א או"ק ז' תי' דכיון דלא מחזיקין ישראל ברשיעא א"כ באוכל גיד של טמאה תלינן דלא אחשביה דהא משום גיד אינו עובר דאינו נוהג בטמאה כדלעיל הע' ג' וא"כ מה שאכל אינו אלא סתם על כרחו דאין בו טעם ולא משום דאחשביה דלא נחזיקהו לרשע שמתכוין לאכילה אבל באוכל של נבילה כיון שחייב משום גיד א"כ ודאי עביד איסורא ורשע הוא וא"כ נוכל לתלות דמה שאוכל הוא משום דאחשביה לאכילה [ומשמע מדבריו דהא דאין בגידין בנו"ט לאו דאין בו טעם כלל אלא דאין לו טעם בשר ולהכי אין אוסר בבישולו אבל טעם גיד יש בו ונראה דהיה צריך לזה דאל"ה אפי' דאחשביה לא היה לוקה בנבילה אעץ בעלמא אמנם במנ"ח שם משמע דאפי' אם אינו אלא עץ אחשביה מהני ועיי"ל הע' י"ד מש"כ בשם רש"י] ובטמאה דאינו לוקה הוא משום דרחמנא מעטיה כדלעיל הע' ב'
[38] ובריה אוסרת מדרבנן אפי' בכל שהוא
[39] דאע"ג שאין לו טעם וא"כ א"צ לבטל טעמו עכ"פ התורה אסרה גופו של גיד ובעי' לבטולי ועיין בט"ז שם ס"ק ה' דבתוה"א רצה להקל דבטל ברוב אבל לדינא אין להקל בזה אא"כ נשפך ואין ידוע אם היה בו ס' דאז נקל מספק
[41] בב"י שם פסק כן כיון דהכי איפסיקא בזהר אבל בד"מ השיג עליו דהא בעל הזהר הוא רשב"י והוא ר"ש סתם בתלמוד ובפסחים כב א' נחלקו ר"י ור"ש דלר"ש אסור בהנאה ולר"י מותר וקיי"ל ר"ש ור"י הל' כר"י וא"כ אין ראיה לפסוק מהזהר לחומרא דרשב"י לשיטתו והמחבר גופיה מדלא הזכיר כלל דיעה האוסרת בשו"ע מוכח דס"ל דאין להחמיר כהזהר וכ"כ בדרכ"ת שם ס"ק פ"ג אבל הביא מהפוסקים הב"ח, המהרש"ל, ומחזיק ברכה לחיד"א דכתבו דיש ליזהר לאוסרו בהנאה
[42] (דרכ"ת ס"ק פ"ג בשם הכו"פ) ואפי' אינם שלו וצע"ק דבהגה' סמ"ק סי' ר"ג אסר דוקא בבע"ח דמזונותם עליך וכן עיין בשערי תשובה שער ג' אות פ"ד דאסר בהנאה ואסר רק לעבדו ושפחתו הכנענים ולבע"ח דמזונותם עליו ועיי"ש דאסר נמי שמנו בהנאה וצ"ע
[43] ועכ"פ מותר לתפור ס"ת ותפילין בגיד הנשה דמצות לאו להינות נתנו אבל למכור לסופרים אין כדאי אלא יש ליתנם להם במתנה (דרכ"ת שם) [וצ"ע אמאי אינו אסור משום דמחזיק לו טובה ויהיה מותר רק לסופר שיש לו גידים משלו וצל"ב]
[44] כיון שאין הגוי מחזיק לו טובה משום הגיד שבתוכו כיון שאין בגיד טעם (פר"ח שם)
[45] דבירך שלמה מתכבד הגוי טפי ואם יחסר הגיד אינו מתכבד כ"כ
[46] ובחכמ"א כלל כ"ח אות י"ד לא חילק משמע דמותר אף בכה"ג וז"ל "ואעפ"כ מותר לשלוח ירך לנכרי" וכו' וצ"ע
[47] דטעם איסור סחורה שמא יבוא לאוכלו ובגיד ליכא למיחש דאין עומד לאכילה דכעץ בעלמא הוא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה