מקרא
בראשית פרק כח
(יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם כל דבר שאין אדם מתכוין לו אלא על ידי מקרה אירע לו שבא שם קורא "פגיעה", כאדם שפוגע בחבירו על ידי מקרה. וכן יעקב לא נתכוין למקום ההוא אלא על ידי מקרה בא שם[2] וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא שקעה הַשֶּׁמֶשׁ ולא היה לו פנאי להכנס לעיר[3] או שאם לא היתה שקיעה היה ממשיך ללכת גדי להרחיק מעשיו כפי יכלתו[4] וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם לפי הפשט שלקח אחד מאבני המקום, אבל דרשו בו (חולין צא, ב) שלקח אבנים הרבה ונעשו אבן אחד[5] וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:
(יב) וַיַּחֲלֹם חלום של נבואה גמורה[6] וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ:
(יג) וְהִנֵּה יְקֹוָק נִצָּב עָלָיו על הסולם[7] להורות ההשגחה הפרטית על יעקב[8] וַיֹּאמַר אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵי אַבְרָהָם ואני -[9] אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ במקום אשר שכב עליו היה מקום בית המקדש, והוא אבן השתיה, משם משתיתו של עולם, שהוא טבור הארץ וממנו היה מתרחב והולך לארבע הקצוות[10] לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ:
(יד) וְהָיָה זַרְעֲךָ רב[11] כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ כענין שכתוב ואתם כהני ה' תקראו, משרתי אלהינו יאמר לכם[12]:
(טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ להשיבך אל האדמה הזאת כי בדרכים אתה צריך שמירת מלאכים יותר. כדכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך[13]:
(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְקֹוָק בַּמָּקוֹם הַזֶּה לא כמה שהייתי סבור כששכבתי כאן שהוא מקום חול[14] אלא אין ספק שזה המקום מוכן לנבואה מאחר שראיתי בו מראה כזאת בלי שאתכוין לנבואה כי אמנם ישתנו תכונות משמשי העצם השכלי המתנבא כפי השתנות הארץ והאויר כאמרם אוירה של ארץ ישראל מחכים וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי שאלו ידעתי הייתי מכין עצמי לנבואה ולא כן עשיתי[15]:
(יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה מקום חול[16] כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים הוא בית המקדש וְזֶה שהוא שַׁעַר הַשָּׁמָיִם לעלות משם התפילות והקרבנות לשמים[17]:
(יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה המצבה אבן אחת והמזבח אבנים הרבה ונראה עוד שהמצבה תעשה לנסך עליה נסך יין וליצוק עליה שמן, לא לעולה ולא לזבח, והמזבח להעלות עליו עולות ושלמים[18] וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ יציקת השמן או נסוך היין על מצבה כהקרבת קרבן על המזבח[19]:
(יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה העיר שהיתה קרובה אל המקום ההוא נקראת אז בשם לוז, ולא שנה עתה את שמה עד אח"כ בשובו מפדן ארם, ששם כתיב ויבא יעקב לוזה ויקרא שם המקום אל בית אל, ועתה קרא שם המקום ששכב עליו בשם בית אל, ואולם שם העיר נשאר בשם לוז לראשונה, היינו בפעם הראשון, עד שבפעם השני בשובו מפדן שאז שנה שם העיר[20]:
(כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם לשון שבועה כלומר כאשר -[21] יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ:
(כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְקֹוָק לִי לֵאלֹהִים יהיה השם המיוחד לו לאלהים כי שם יעבדנו בארץ המיוחדת[22]:
(כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים תהיה מסודרת בבית המִקדשׁ ויהיו דורות עובדים עליה לשם ה'[23] ותהיה מקום קבוע לתפלתי ולהוציא שם מעשר מכל אשר תתן לי ממון לתתו למי שהוא ראוי לקחתו לכבוד ה'[24] וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:
בראשית פרק כט
(א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו מתוך שהבטיחו הקב"ה הלך בשמחה ובמרוצה[25] וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם ארץ בני ארם:
(ב) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ ליד הבאר כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר והיתה כל כך גדולה ש -[26]:
(ג) וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים ורק כך - וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן כיון שהיתה הגדולה מדי להורידה ביחידים וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ:
(ד) וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ:
(ה) וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר בתואל אביו היה חדל אשים וכשבא לבן לחרן כבר מת בתואל ולא היה ידוע באותו מקום והיו מכנים על שם נחור זקנו שהיה איש ידוע[27] וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ:
(ו) וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עכשיו עִם הַצֹּאן:
(ז) וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה לקחתו הביתה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ:
(ח) וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל להשקות העדרים עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן:
(ט) עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה הגיע עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא כי היא לבדה רועה הצאן, ואין לאה אחותה הולכת עמה כלל, לא כבנות יתרו שהיו שבעתן רועות, והיה זה מפני כי עיני לאה רכות ולא היתה יכולה לצאת לשמש לרעות הצאן, או שהיתה לאה גדולה [ראויה לאיש] ולא רצה לשלחה בין הרועים, אבל רחל היתה קטנה ולא חשש לשלחה בין האנשים[28]:
(י) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר לבדו ביד אחת[29] וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ אבל קודם לכן לא רצה לגלגל את האבן שלא לחוב לאחרים כי חשש שמא ישקו הרועים אותם השלשה עדרים ולא ימתינו לעזור לאחרים[30]:
(יא) וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל הנשיקה הזאת היתה נשיקת הראש או הכתף, כי לא אמר הכתוב בפי רחל[31] וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ על שלא זכה לשאת אותה בנעוריו[32] בבכיה זו הראה לדעת שלא היתה בנשיקה זו פריצות ומחשבת אהבת אישות כי אם אהבת קרובות אשר אם גם בחוץ ישק לה לא יבוזו לו[33]:
(יב) וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא להורות שנשק לה מתוך קורבתו למשפחתה[34] וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ:
נביא
יחזקאל פרק כ
טז. יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ - בגלל שבחוקי התורה הם מואסים. כִּי אַחֲרֵי גִלּוּלֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ - תועבות הע"ז.
יז. וַתָּחָס עֵינִי עֲלֵיהֶם מִשַּׁחֲתָם וְלֹא עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה בַּמִּדְבָּר - ריחמתי עליהם מלהשחיתם ולא כיליתי אותם.
יח. וָאֹמַר אֶל בְּנֵיהֶם בַּמִּדְבָּר בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל תֵּלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל תִּשְׁמֹרוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶם אַל תִּטַּמָּאוּ - הזהרתי את בניהם שלא יתנהגו כמו אבותיהם.
יט. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָם.
כ. וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
כא. וַיַּמְרוּ בִי הַבָּנִים בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא שָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם - אבל גם הבנים מרדו בי במחלוקת קרח ובעל פעור. אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם - שמי שמקיימם יזכה לחיים. אֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אֲפִּי בָּם בַּמִּדְבָּר - רציתי לשפוך את כעסי עליהם ולכלותם במדבר.
כב. וַהֲשִׁבֹתִי אֶת יָדִי וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם לְעֵינֵיהֶם - החזרתי את ידי מלכלותם כדי שלא יתחלל שמי בגויים.
כג. גַּם אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר - נשבעתי להם. לְהָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹת אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת - שאפזר אותם בגלות כאשר יחטאו לי.
כד. יַעַן מִשְׁפָּטַי לֹא עָשׂוּ וְחֻקּוֹתַי מָאָסוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וְאַחֲרֵי גִּלּוּלֵי אֲבוֹתָם הָיוּ עֵינֵיהֶם.
כה. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם - כאשר מסרתי אותם בידי הגויים ששמו עליהם חוקים ומשפטים לא טובים כל מיני גזרות ומיסים.
כו. וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם בְּהַעֲבִיר כָּל פֶּטֶר רָחַם - הרחקתי אותם ממני בגלל המתנות שנתנו את בניהם למולך במקום לקדש את בכוריהם. לְמַעַן אֲשִׁמֵּם לְמַעַן אֲשֶׁר יֵדְעוּ אֲשֶׁר אֲנִי ה' - ודבר זה יביא עליהם שממה וחורבן ועל ידי כך ידעו שאני ה' וירצו לחזור אלי.
כז. לָכֵן דַּבֵּר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל בֶּן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלקים. עוֹד זֹאת גִּדְּפוּ אוֹתִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּמַעֲלָם בִּי מָעַל - חרפו וביזו אותי במרדם שמרדו בי.
כח. וָאֲבִיאֵם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָהּ לָהֶם וַיִּרְאוּ כָל גִּבְעָה רָמָה וְכָל עֵץ עָבוֹת וַיִּזְבְּחוּ שָׁם אֶת זִבְחֵיהֶם - מקום גבוה עם ענפים מרובים ועבדו שם ע"ז. וַיִּתְּנוּ שָׁם כַּעַס קָרְבָּנָם -שהיו מכעיסים אותי בקרבנם לע"ז. וַיָּשִׂימוּ שָׁם רֵיחַ נִיחוֹחֵיהֶם וַיַּסִּיכוּ שָׁם אֶת נִסְכֵּיהֶם.
כט. וָאֹמַר אֲלֵהֶם מָה הַבָּמָה אֲשֶׁר אַתֶּם הַבָּאִים שָׁם - למה אתם עובדים בבמות כמו הגויים ומכבדים את המזבחות הללו בשם במה וגובה. וַיִּקָּרֵא שְׁמָהּ בָּמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה - אבל לא עזרה התוכחה והמשכתם לקרוא למזבחות במה עד היום.
ל. לָכֵן אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אלקים הַבְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵיכֶם אַתֶּם נִטְמְאִים וְאַחֲרֵי שִׁקּוּצֵיהֶם אַתֶּם זֹנִים - האם זה ראוי שאתם הולכים בדרך הרעה של אבותיכם ועכשיו באים לבקש ממני הצלה?
כתובים
דניאל פרק ז
| |
(ט) ראיתי את החיה במחזה עד שיבא העת שיושלכו הכסאות, ופי' חז"ל בתנחומא שרמז לכסאות עובדי אלילים שעתיד הקב"ה להפכן, כמ"ש בחגי והפכתי כסא ממלכות והשמדתי ממלכות הגוים והפכתי מרכבה ורוכביה וירדו סוסים ורוכביהם איש בחרב אחיו, וראה עתיק יומין הקב"ה שהוא נעתק מן הימים והזמן, ר"ל שאינו תחת הזמן, ישב על כסאו לשפוט את הארץ לבושו כשלג לבן ושיער ראשו כצמר נקי כלומר לבושיו שהם מדותיו שבם יפעול אז יהיו רק צדקה ורחמים, וכורסתו שביבי אש כמ"ש צדק ומשפט מכון כסאו אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו, וזיקי אש הדין יוצא מן הכסא אל הגלגלים,
(י) נהר אש נמשך ויוצא מלפניו אלף אלפים ישמשו אותו ומאות ועשרות אלפים יעמדו לפניו יושב לדינו וספריו פתוחים ורמז לחיות ושרפי קדש המוכנים לשרת את הכסא ולהוריד שפעו אל עולם הגלגלים הם אלף אלפים, והעומדים לפניו - הם השרפים העומדים לפני הכסא שהם השרים העליונים ועל הכסא יושב הדין לשפוט את העולם, כמ"ש והורדתי אותם אל עמק יהושפט, והספרים פתוחים לעיין במעשיהם ודינם
(יא) ואז ראה שמקול הדברים הגדולים שדיברה הקרן הקטנה גרמה לכך שנהרגה החיה הגדולה והפכה למאכולת אש ורמז לכך שעקר הדין והעון הנכתב בספרים הוא על קול דברים הגדולים שהקרן מדבר, וכן קרן הישמעאלים, שהוא נביאם נותן תורתם דבר סרה על האמונה האמתיית ועל ה', ע"ז בא עקר הדין, בנטול כח הישמעאלים
(יב) ושאר החיות הוסרה שלטונם ונתנה להם ארכה להשאר חיים עד זמן קבוע ומסוים ורמז ליתר המלכיות שניטל מהם השלטנות שהיא הממשלה ביד חזקה ובאכזריות, כמו ממשלת קסרי הרומים בעת החורבן, זה יוסר אז, וארכה בחיין יהיבת להון וישארו בחיים להנהיג בלא שלטנות, היינו בנחת ובטוב שלא בדרך רצח עד שיגיע אחרית הימים הנועדים
(יג) וראיתי במראה שינת הלילה שיחד עם ענני השמים הגיע דמות אנושית והגיע בפני עתיק ימין והקריבו אותו לפניו ורמז שבגלות הדומה ללילה בא בחיר ה' בתואר בן אנוש, ותהיה ביאתו ע"י טל הרוחני העולה ע"י תורתו ומעשיו ויתנשא במעשיו הטובים למעלה ראש עד יקרב אל האלהים ואז תבא אליו גם כן הסיוע מלמעלה ויקריבהו אל האלהים, כמ"ש ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני
(יד) ונתן לו הממשלה והכבוד והמלוכה וכל העכו"ם יעבדו לו. וממשלתו תהיה ממשלת עולם אשר לא תסור ומלכותו תהיה נצחית אשר לא תושחת.
(טו) ואני דניאל קצרה רוחי בתוך גופי ומראות שראיתי בראשי הבהילוני
(טז) קרבתי אל אחד מן העומדים הם מלאכי מעלה שאין בהם ישיבה. בקשתי ממנו פתרון האמת על כל זאת ואמר לי והודיע לי פתרון הדברים
(יז) אלה ארבעת החיות הגדולות הם ארבע מלכויות שיקומו בארץ
(יח) תכלית המחזה שלבסוף יקבלו המלוכה קדושי עליונים הם ישראל עליונים במעלה. וינחלו המלוכה עד עולם ולעולם הבא הנצחי
|
(ט) חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק:
(י) נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי אֶלֶףאלפים אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ וְרִבּוֹ רבון רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ:
(יא) חָזֵה הֲוֵית בֵּאדַיִן מִן קָל מִלַּיָּא רַבְרְבָתָא דִּי קַרְנָא מְמַלֱּלָה חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי קְטִילַת חֵיוְתָא וְהוּבַד גִּשְׁמַהּ וִיהִיבַת לִיקֵדַת אֶשָּׁא:
(יב) וּשְׁאָר חֵיוָתָא הֶעְדִּיו שָׁלְטָנְהוֹן וְאַרְכָה בְחַיִּין יְהִיבַת לְהוֹן עַד זְמַן וְעִדָּן:
(יג) חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָה וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי:
(יד) וְלֵהּ יְהִיב שָׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּ וְכֹל עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא לֵהּ יִפְלְחוּן שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם דִּי לָא יֶעְדֵּה וּמַלְכוּתֵהּ דִּי לָא תִתְחַבַּל: פ
(טו) אֶתְכְּרִיַּת רוּחִי אֲנָה דָנִיֵּאל בְּגוֹא נִדְנֶה וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי:
(טז) קִרְבֵת עַל חַד מִן קָאֲמַיָּא וְיַצִּיבָא אֶבְעֵא מִנֵּהּ עַל כָּל דְּנָה וַאֲמַר לִי וּפְשַׁר מִלַּיָּא יְהוֹדְעִנַּנִי:
(יז) אִלֵּין חֵיוָתָא רַבְרְבָתָא דִּי אִנִּין אַרְבַּע אַרְבְּעָה מַלְכִין יְקוּמוּן מִן אַרְעָא:
(יח) וִיקַבְּלוּן מַלְכוּתָא קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין וְיַחְסְנוּן מַלְכוּתָא עַד עָלְמָא וְעַד עָלַם עָלְמַיָּא:
|
משנת ההלכה
ברכת הקשת
א. הרואה קשת אומר "ברוך אתה ה' אמ"ה זוכר הברית[35], ונאמן[36] בבריתו[37], וקיים במאמרו": (שו"ע או"ח רכ"ט סעי' א')
ב. אפי' אם לא בירך מיד כשראה אותה, יכול לברך כל זמן שהקשת נראית, רק יביט בה בחטף קודם הברכה ואז יברך. (שו"ת בצל החכמה ח"ה סי' כ"ז)
ג. חזר וראה הקשת אפי' באותו יום, אם נתפזרו[38] העננים ושוב נתקדרו השמים חוזר ומברך, כיון שהקשת שבירך עליו קודם חלף הלך לו, ואם לא נתפזרו, אין חוזר ומברך כל אותו היום: (מ"ב שם ס"ק ב')
ד. אין מברך אלא בראה חצי קשת עגולה, אבל ראה מקצת ממנו אין לברך[39]:
ה. אסור להסתכל בקשת ביותר, והמסתכל בו ביותר עיניו כהות[40]: (שם בשו"ע ומ"ב ס"ק ה')
ו. אין כדאי להגיד לחברו שיש קשת, מטעם מוציא דבה הוא כסיל. (מ"ב שם ס"ק א') ומ"מ מותר לחזר אחר ראית הקשת כדי לברך עליה את הברכה[41]:
ז. ראוי להדר[42] ולעמוד בשעת אמירת הברכה:
"את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ"
"והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ" (בראשית פ"ט פס' י"ג ופס' ט"ז)
נצטוינו[43] בזה לברך בשעה שרואה את הקשת (תנחומא ישן פ' נח סי' ז)
[1] חזקוני
[2] פי' ר' יוסף בכור שור
[3] רשב"ם
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] פי' הטור
[6] רבינו בחיי
[7] רבינו בחיי
[8] העמק דבר
[9] פי' הריב"א
[10] פי' הטור
[11] ת"א
[12] ספורנו
[13] רשב"ם
[14] רשב"ם
[15] ספורנו
[16] ת"א ת"י
[17] רמב"ן
[18] רמב"ן
[19] רבינו בחיי
[20] מלבי"ם
[21] רמב"ן
[22] רבינו בחיי
[23] ת"י
[24] אבע"ז
[25] רשב"ם
[26] רמב"ן
[27] חזקוני
[28] רמב"ן
[29] ת"י
[30] ספורנו
[31] רבינו בחיי
[32] ספורנו
[33] העמק דבר
[34] ספורנו
[35] ולא שצריך הקב"ה זכירה, שאין שכחה לפניו, אלא מראה לעולם שרבו רשעי ישראל ואלמלא השבועה היה מחריבו (אבודרהם ברכות שער ח) ועיין ברמב"ן על פס' י"ב וספר עקידת יצחק שער י"ד ושל"ה בהגהה לפ' נח:
[36] כ"ה הנוסח ברמב"ם ובטור, אבל בשו"ע הנוסח הוא "נאמן", (מ"ב שם ס"ק ג') ועיין כף החיים (ס"ק ג') דהעיקר כנוסח הרמב"ם:
[37] דהיינו שלא יעביר בריתו שלא להביא מבול, אע"פ שרבו הרשעים. "וקיים במאמרו" שאפילו אם לא היה כורת ברית, כיון שאמר בדבור בעלמא "ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ", ברור הוא שיקיים מאמרו. (מ"ב שם ס"ק ד' בשם אבודרהם) ועיין בשו"ת שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' לא ד"ה ושמעתי שכתב שיש שאמרו שאין מברכים הלבנה בשבת "מדכתיב ויאמר אלקים יהי מאורות ברקיע וגו' והיו לאותות ולמועדים וגו' ושבת וי"ט הם גופן אות ,וכמו שאין מניחין תפילין בשבת וי"ט מטעם זה כך אין מקדשין בשבת וי"ט, ע"כ תמצית דבריהם. אמנם הבל בפיהם נשתקע הדבר ולא נאמר, לפ"ז איך מברכין בשבת וי"ט הרואה קשת הלא מקרא מלא דיבר הכתוב את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ, אלא טעם זה לפגם ולא לשבח, בשלמא גבי תפילין אסור להניח בשבת וי"ט שהרי הם אות, ושבת וי"ט אין צריך לאות שהן גופן אות, משא"כ אותות הנאמר בלבנה פירש"י אם המאורות לוקין וכו' וכן אות הקשת שנשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם מה ענין זה לענין הנחת תפילין, ולאו אותות שווין הן דכל אחד אות בפני עצמו וכל חד וחד למילתיה, והברכות הללו שאנו מברכין על הלבנה קאי על חידוש הלבנה שמחדש הקב"ה חדשים חידוש הלבנה בכל חדש וחדש, וכן כשרואה קשת מברך זוכר הברית וכו' ואיך יעלה על הדעת לומר שלא לברך בשבת וי"ט:
[39] דבבה"ל שם מסתפק האם בעי' דווקא "תמונת קשת" דהיינו חצי גורן עגולה, או אפי' מקצת קשת די, וספק ברכות להקל. ואם נראה כחצי גורן עגולה, אבל חלק ממנו מוסתר ואינו חצי מושלם נמי מברך, (וזאת הברכה עמ' 157):
[40] ואף על פי שאסור להסתכל בקשת ביותר, והמברך ברכות הראייה צריך שיראה את הדבר שמברך עליו, מכל מקום יכול לברך, שאין המסתכל כרואה, כי המסתכל מוסיף ומדקדק בהבטתו יותר מהרואה (אבודרהם שם):
[41] וזאת הברכה עמ' 156 סי' ז אות ב"
[42] דמצינו בסידור יעב"ץ שכל ברכות השבח והודאה צריך להיות מעומד, וה"ה כאן, אבל הפמ"ג סי' תל"ב משב"ז ס"ק א' מסתפק בזה ובפתיחה להלכ' ברכות אות י"ח כתב "וברכת השבח רשאי מיושב לבד ברכת הלבנה" משמע דאין חיוב מדינא לעמוד, אבל ראוי לעשות כן, ועיין שו"ת רבבות אפרים ח"ו סי' ת"ט שכן נהג הר"מ פיינשטיין זצ"ל:
[43] בתנחומא ישן פ' נח סי' ז איתא "ילמדנו רבינו מי שהוא ראה את הקשת בענן, מהו צריך לברך, כך שנו רבותינו מי שהוא רואה הקשת בענן צריך לברך, מאי מברך ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו, הרי מן המשנה, מן התורה מנין, תלמוד לומר את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית" משמע שחיוב הברכה מן התורה, כדי להזכיר הברית וצל"ב:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה