מקרא
בראשית פרק ל
(א) וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים תתפלל לה' כמו שעשה אביך[1] וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי דעתה שיתפלל עליה עד שיהיו לה בנים על כל פנים, ואם אין, תמית עצמה מחמת הצער, ובזה דברה שלא כהוגן בקנאתה לאחותה, וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים, כדי שלא תמות בצערה[2]:
(ב) וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי שאין תפלת הצדיקים בידם שתשמע על כל פנים, ובעבור שדברה כדרך געגועי נשים האהובות, להפחידו במיתתה, חרה אפו ואמר שאינו במקום האלהים שיפקוד העקרות על כל פנים, ואינו חושש בדבר, כי ממנה מנע פרי בטן ולא ממנו, ואמר כן כדי ליסרה ולהכלימה[3] אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן וכי במקומו אני שיהיה לי כח שאפקוד את העקרות והלא מפתח זה לא נמסר ביד שליח[4]:
(ג) וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי ואני אגדל את בניה[5] וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה:
(ד) וַתִּתֶּן לוֹ שחררה את[6] אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה מלמד שאף הם היו נשיו בכתובה וקדושין ולא היו השבטים בני פלגשים ולא נמצא בהם לשון פילגש רק כשמזכירים עם רחל ולאה הגבירות[7] וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב:
(ה) וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן הזכיר בכל השפחות "ליעקב", להגיד כי הוא חפץ ומודה בהם, ואיננו נקרא לו בן האמה רק בן ליעקב כבני הגבירות המתיחסים אליו[8] כיון שהוציא את השפחות לחירות[9]:
(ו) וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים צדיק הוא בדינו שלא נתן לי הריון וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי ואע"פ כן קבל תפלתי וַיִּתֶּן לִי בֵּן הסכימו הגבירות בדבריהן אלה שתהיינה השפחות משוחררות וזה באמרן שיהיו בני השפחות להן לבנים לא לעבדים כמו שהיה הדין אם היה אמותם שפחות[10] עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן:
(ז) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל ללמד שלא היתה כמו הגר שהוקלה גברתה בעיניה אע"ג שבלהה שוחררה אלא עדיין היא כמו שפחתה[11] בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:
(ח) וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים קיבל ה' תפילתי נִפְתַּלְתִּי בהתחנני ובהתחברי עם הקב"ה ע"י תפילתי עִם אֲחֹתִי חמדתי שיהיה לי ולד כמו אחותי גַּם יָכֹלְתִּי וגם קיבלתי[12] וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי:
(ט) וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וידעה שעתידים להיות שתים עשרה שבטים ורצתה שיהיו לו רוב הבנים ממנה או ממשפחתה, שהיא ברשותה ולא תתגבר עליה אחותה[13] וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ ושחררה אותה משפחות לחירות[14] וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה:
(י) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן:
(יא) וַתֹּאמֶר לֵאָה בגד בָּא גָד בא אלינו מזל טוב[15] המזל שהיה לי להוליד בנים והלך ממני שעמדתי מלדת, עתה בא וחזר לי[16] וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד:
(יב) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:
(יג) וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי הגם שאיני מצלחת כי אישי לא יאהב אותי אני מאושרת כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת הכל חושבים אותי למאושרת ובת עוה"ב ומאשרים את מעשי, ובזכות זה זכיתי לכך[17] וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר:
(יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים בימי סיון[18] וַיִּמְצָא דוּדָאִים יברוחים וצורתם כצורת בן אדם יש להם דמות ראש וידים והוא המועיל להריון, וזהו בדרך סגולה שיש בהם לא בדרך הטבע כי התולדה שלהן קרה אבל הפרי והוא כדמות תפוחים יש להם ריח טוב[19] בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ:
(טו) וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי המעט ממך שתקחי לך את אישי כאילו את אשתו ואני האמה, אף כי תעשי עצמך גברת וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי אשר אני מתענגת בריחן יתכן שרצתה בהן לכבוד יעקב לבשם בהם יצועיו, כי דרך נשים לה[20] וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ:
(טז) וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי ולא תעשה עול בזה לבטל עונת אחותי בהיות זה מדעתה ובהסכמתה וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּאמדעתו בראותו זריזות לאה וטוב כוונתה בזה[21]:
(יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי:
(יח) וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי ואע"פ שאחותי עשתה כן, היא עשתה לפי שלא היו לה בנים. אבל אני הרבה בנים היו לי ובשביל גמילות חסד שעשיתי שמסרתי לו שפחתי, נתן אלקים שכרי ועל שאמרה כך ושאמרה כי שכר שכרתיך נקרא יששכר בשני שיני"ן[22] וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר:
(יט) וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב:
(כ) וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב נתן לי ה' חלק טוב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי מלשון זבול אִישִׁי כלומר דירה הפעם יהיה דירת בעלי אצלי בקביעות[23] כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן:
(כא) וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה:
(כב) וכשראתה שלא תוכל להסמך על תפלת יעקב, התפללה על עצמה[24] וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ:
(כג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי שאמרו שקבל תפילת אחותי ולא קיבל את תפילתי[25]:
(כד) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְקֹוָק לִי בֵּן אַחֵר הרי שם זה משמש שני אמירות אסף ויוסף[26]:
נביא
יחזקאל פרק כא
א. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר
ב. בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ דֶּרֶךְ תֵּימָנָה - תסתכל לדרך דרום. (לירושלים) וְהַטֵּף אֶל דָּרוֹם - ותאמר את הנבואה לצד דרום. (לכוון בית המקדש) וְהִנָּבֵא אֶל יַעַר הַשָּׂדֶה נֶגֶב - ותנבא למקום שנקרא יער השדה בצד דרום.(לארץ ישראל)
ג. וְאָמַרְתָּ לְיַעַר הַנֶּגֶב שְׁמַע דְּבַר ה' כֹּה אָמַר ה' אלקים הִנְנִי מַצִּית בְּךָ אֵשׁ - מדליק בך אש שתשרוף בך. וְאָכְלָה בְךָ כָל עֵץ לַח וְכָל עֵץ יָבֵשׁ - ותאכל גם את הצדיקים וגם את הרשעים. לֹא תִכְבֶּהלַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת - להבת האש נקראת גם שלהבת. וְנִצְרְבוּ בָהּ כָּל פָּנִים מִנֶּגֶב צָפוֹנָה - וישרפו ויכוו בה כל מי שנמצא מצד דרום למקום הצפוני. (ארץ ישראל נמצאת מדרום לבבל שנמצאת בצד צפון.)
ד. וְרָאוּ כָּל בָּשָׂר כִּי אֲנִי ה' בִּעַרְתִּיהָ לֹא תִּכְבֶּה - יראו בני האדם שאני הדלקתי את האש ולכן היא לא תכבה.
ה. וָאֹמַר אֲהָהּ ה' אלקים - אוי איזה צער גדול יש לי. הֵמָּה אֹמְרִים לִי הֲלֹא מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא - האנשים אומרים לדברי הנבואה שהם רק משלים ולא יתקיימו דברי הפורענות.
ו. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר
ז. בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל יְרוּשָׁלִַם - תסתכל לכוון ירושלים. וְהַטֵּף אֶל מִקְדָּשִׁים - ותגיד נבואה על חורבן המקדש (רמז לב' החרבנות) וְהִנָּבֵא אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל - ותנבא על ארץ ישראל.
ח. וְאָמַרְתָּ לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי אֵלַיִךְ וְהוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע - להביא עליך פורענות. (תערה - נרתיקה.)
ט. יַעַן אֲשֶׁר הִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע לָכֵן תֵּצֵא חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ אֶל כָּל בָּשָׂר מִנֶּגֶב צָפוֹן - בגלל שאני יודע שהאויבים שלכם ישמחו כאשר אענישכם לכן גם עליהם תבוא החרב על כל האומות שנמצאים מדרום לבבל.
י. וְיָדְעוּ כָּל בָּשָׂר כִּי אֲנִי ה' הוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ לֹא תָשׁוּב עוֹד - עד שתגמור החרב להרוג לא תחזור למקומה.
יא. וְאַתָּה בֶן אָדָם הֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם וּבִמְרִירוּת תֵּאָנַח לְעֵינֵיהֶם - תעשה אנחה כאדם שמצטער עד כדי שהמתניים כביכול נשברים ושהאנחה תשמע מרירה ומלאת צער.
יב. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ עַל מָה אַתָּה נֶאֱנָח -ישאלו אותך בני ישראל. וְאָמַרְתָּ אֶל שְׁמוּעָה כִי בָאָה - על השמועה הרעה שמגיעה. וְנָמֵס כָּל לֵב וְרָפוּ כָל יָדַיִם - שתגרום שינמס הלב ויחלשו הידים .וְכִהֲתָה כָל רוּחַ וְכָל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַּיִם - ותשבר רוח וחוזק האנשים והברכים ירעדו כמו שמים זזים ונעים. הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה נְאֻם ה' אלקים - הנה מגיעה הפורענות ותתקיים.
יג. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר
יד. בֶּן אָדָם הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה' אֱמֹר חֶרֶב חֶרֶב הוּחַדָּה וְגַם מְרוּטָה - שתי חרבות יבואו עליכם חרבות מחודדות ומבריקות (חרב אחת של נבוכדנצר וחרב שניה של עמון שהרגו את גדליה בן אחיקם).
טו. לְמַעַן טְבֹחַ טֶבַח הוּחַדָּה - בשביל לשחוט חדדו אותה. לְמַעַן הֱיֵה לָהּ בָּרָק מֹרָטָּה - בשביל שתנצוץ הבריקו אותה. אוֹ נָשִׂישׂ - אומרים עם ישראל: אולי אנחנו יכולים לשוש ולשמוח שהחרב לא תבוא עלינו שֵׁבֶט בְּנִי מֹאֶסֶת כָּל עֵץ - אומר ה' לבני ישראל: שהשבט (החרב) תבוא על בני (על עם ישראל) והיא מואסת ולא רוצה לפגוע באף עץ (בעם אחר)
כתובים
דניאל פרק ח
(א) בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמַלְכוּת בֵּלְאשַׁצַּר הַמֶּלֶךְ חָזוֹן נִרְאָה אֵלַי לבאר את ענין החיה השניה והשלישית וחשבון קץ הימין אֲנִי דָנִיֵּאל אַחֲרֵי החזון הקודם שבו נתבארו עניני החיה הראשונה והרביעית ולא השלישית והרביעית הַנִּרְאָה אֵלַי בַּתְּחִלָּה: (ב) וָאֶרְאֶה בֶּחָזוֹן וַיְהִי בִּרְאֹתִי בעת שראיתי וַאֲנִי הייתי אז בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לא היתה שושן עדיין עיר הבירה, שזאת נעשה אחר גדולת פרס, ודניאל ראה בחזון שעומד שם ושהיא עיר הבירה של עילם המדינה אֲשֶׁר בְּעֵילָם הַמְּדִינָה וָאֶרְאֶה בֶּחָזוֹן וַאֲנִי הָיִיתִי עַל אוּבַל כלומר נהר מלשון יבלי מים ששמו - אוּלָי שמלכי פרס כרו נהר אחד יובל מים במדינה, כמו שעשו מלכי בבל בבבל כנודע, וזה נעשה גם אחר גדולת פרס ואז לא היה עדיין במציאות, ודניאל ראהו במחזה קודם היותו: (ג) וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַיִל אֶחָד רמז למלכות מדי ופרס עֹמֵד לִפְנֵי הָאֻבָל וְלוֹ קְרָנָיִם כי נשתתפו בו שני מלכיות וְהַקְּרָנַיִם גְּבֹהוֹת וְהָאַחַת גְּבֹהָה מִן הַשֵּׁנִית שכורש היה גבור ואיש מלחמה יותר מדריוש ומלכות פרס גדולה ממלכות מדי וְהַגְּבֹהָה עֹלָה בָּאַחֲרֹנָה כי דריוש מדאה קבל מלכותא תחלה ומלך שנה אחת ומת, ונפלה כל המלכות ביד כורש חתנו ומאז נשאר המלכות ביד פרס: (ד) רָאִיתִי אֶת הָאַיִל מְנַגֵּחַ יָמָּה מערבה וְצָפוֹנָה וָנֶגְבָּה דרומה ורמז שדריוש ואחריו כורש והמלכים שמלכו אחריו כבשו ארצות רבות בכל ג' רוחות אלה, ולא הוצרך להזכיר רוח מזרחית שפרס עמדה ברוח מזרח וְכָל חַיּוֹת לֹא יַעַמְדוּ לְפָנָיו וְאֵין מַצִּיל מִיָּדוֹ שכולם נכנעו תחתיו גם פליפוי אבי אלכסנדר היה שולח מס לדריוש וְעָשָׂה כִרְצֹנוֹ וְהִגְדִּיל נעשה גדול וחזק: (ה) וַאֲנִי הָיִיתִי מֵבִין הסתכלתי בו בבינה ובכוונת הלב מעיין אם תתמיד הצלחתו וְהִנֵּה צְפִיר גדי הָעִזִּים הוא מלכות יון, וקראו צפיר שהוא גדי קטן שהוא כאין נגד האיל העצום בָּא מִן הַמַּעֲרָב שיוון מערבית לפרס עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ שנכנסו היונים במדינת דריוש ובכל גבולו וְאֵין נוֹגֵעַ בָּאָרֶץ שלא עמדו בשום מקום רק מגמת פניהם עד המקום שהמלך יושב להגיע במרוצה כאילו היה עף באויר ומרוב מרוצתו לא היה נראה שהוא נוגע בארץ וְהַצָּפִיר קֶרֶן חָזוּת גדולה ומסובכת בו בֵּין עֵינָיו הוא אלכסנדר המקדוני שהיה גבור גדול והקרן היה בין עיניו, שהעינים מציינים הבינה והשכל, שכל מעשיו היו בחכמה והשכל: (ו) וַיָּבֹא עַד הָאַיִל בַּעַל הַקְּרָנַיִם אֲשֶׁר רָאִיתִי עֹמֵד לִפְנֵי הָאֻבָל שדריוש לא זז ממקומו לצאת לקראתו שהיה אלכסנדר כאין בעיניו, ושלח לנגדו שר צבאו וצוה שיביאנו לפניו אסור בזקים וַיָּרָץ אֵלָיו בַּחֲמַת כֹּחוֹ שנצח את שר צבאו במלחמה ורץ אליו בעצמו: (ז) וּרְאִיתִיו מַגִּיעַ אֵצֶל הָאַיִל כי נלחם עם דריוש עצמו פנים אל פנים וַיִּתְמַרְמַר אֵלָיו שעשה את עצמו מר אליו, כי דריוש בקש שלום ורצה לתת לו כסף וזהב ופלגשים ואת בתו לאשה ולא רצה להשלים אתו וַיַּךְ אֶת הָאַיִל וַיְשַׁבֵּר אֶת שְׁתֵּי קְרָנָיו שהכניע מדי ופרס וְלֹא הָיָה כֹחַ בָּאַיִל לַעֲמֹד לְפָנָיו וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיִּרְמְסֵהוּ כי דריוש מת אז וְלֹא הָיָה מַצִּיל לָאַיִל מִיָּדוֹ: (ח) וּצְפִיר הָעִזִּים הִגְדִּיל עַד מְאֹד מלכות יון הרחיבה ממשלתה על כל העולם וּכְעָצְמוֹ בשיא עצמתו נִשְׁבְּרָה הַקֶּרֶן הַגְּדוֹלָה שאלכסנדר מת מעצמו בחצי ימיו כבן שלושים וַתַּעֲלֶנָה חָזוּתנראים כגדולים אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם שנחלקה מלכותו אחרי מותו לד' ראשים, והיה בלטמיאוס הראשון מלך במצרים לצד הנגב, וסליאוקי מלך באסיא ובבבל לצד הצפון ומזרעו היה אנטיכיוס הרשע, ואנטיכיוס הראשון מלך בפרס ובמלכות האסיאה שלצד המזרח, ופיליפוי אחי אלכסנדר מלך ביון לצד המערב, כי אלה גברו אחרי מותו: (ט) וּמִן הָאַחַת מֵהֶם יָצָא קֶרֶן אַחַת מִצְּעִירָה ששרשו מן צעיר, בלתי ראוי למלכות שהוא עצמו צעיר ונבזה והוא אנטיכיוס עפרפהאנוס הרשע, כי סליקוס הראשון שהמליכו אלכסנדר בצפון על אשור ובבל הוליד את אנטיכיוס הגדול, ואחרי אנטיכיוס מלך בנו סליקוס גידיליקוי, והיו לו ב' בנים והקטן נקרא אנטיכיוס, ובהיות אחיו הגדול במלחמה עם מלך מצרים וקראו לעזרה מסר אותו ביד צר והוא לקח את המלכות, והניח שני בנים סולאוקי הבכור והקטן היה אנטיכיוס הרשע ומת סליאוקי והניח בן קטן ואנטיכיוס לקח את המלכות ממנו, א"כ היה צעיר מצד עצמו שלא היה המלוכה מגיע לו רק לבן אחיו הבכור, וצעיר מצד אבי אביו שג"כ לא היה ראוי למלוכה וַתִּגְדַּל יֶתֶר אֶל הַנֶּגֶב כי נלחם עם מלך מצרים ולקח את ארצו מידו עד אלכסנדריא רק שהרומיים השיבוהו אחור וְאֶל הַמִּזְרָח הוא ארץ פרס וְאֶל הַצֶּבִי הוא ארץ ישראל: (י) וַתִּגְדַּל עַד שבא להלחם עם צְבָא הַשָּׁמָיִם עם ישראל שמצד אמונתם רצה להעבירם על תורתם מה שלא עשה כן שום מלך מהמלכיות הקודמות וַתַּפֵּל אַרְצָה מִן הַצָּבָא הפילם משמים לארץ שלא יהיו עוד צבא השמים וגוי קדוש רק יהיו ככל עמי הארצות העובדים אלהי נכר וּמִן הַכּוֹכָבִים שהם כהני ה' ומצדיקי הרבים ככוכבים וַתִּרְמְסֵם שהרג חסידי ה' ורמסם:
משנת ההלכה
איסור כתובת קעקע
א. כתובת קעקע האמורה בתורה הוא ששורט על בשרו שתוחב מחט או קוץ בעור הבשר בנחת שלא יזוב דם ועושה נקב קטן וימלא מקום השריטה כחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים ואפילו עפר[27] ושוב עושה נקבים נקבים עד שנעשה מכולם צורת אות או שאר צורה, זהו כתיבה קעקע דהיינו כתיבה הנעשה ע"י תחיבת מחט או שאר דבר הנוקב, וזה היה מנהג העכו"ם שרושמין עצמן לעבודת כוכבים כלומר שהוא עבד מכור לה ומורשם לעבודתה ומעת שירשום באחד מדברים הרושמין אחר שישרוט באי זה מקום מן הגוף בין איש בין אשה לוקה (רמב"ם עבודת כוכבים פי"ב הי"א שו"ע יו"ד סי' קפ סעי' א) וכן אם רשם ואחר כך שרט הרשימה לוקה (ש"ך שם ס"ק א)
ב. ודוקא בצורה זו שקורע את בשרו ממש או שמקרע בסכין על בשרו כעין אותיות ואח"כ ממלא את הקרעים דיו אבל בשריטה בעלמא על בשרו[28]אפילו שהוא על רישום דיו אינו חייב (שו"ת ישכיל עבדי ל ר' עובדיה הדאיה ח"א או"ח סי' טז)
ג. כתב ולא רשם בצבע או שרשם בצבע ולא כתב בשריטה פטור עד שיכתוב ויקעקע שנאמר וכתובת קעקע (שם)
ד. אינו חייב עד שיעשה רושם כעין אותיות אשר הם מוסכמים[29] וחייב אפילו על אות אחת (פתחי תשובה שם ס"ק א) וי"א[30] שחייב על כל רושם
ה. ולכו"ע מדרבנן כל קעקוע אסור אפילו אם אינו כעין ציור או אות אלא סתם רושם בעלמא (שם)
[1] אבע"ז
[2] רמב"ן
[3] רמב"ן
[4] רבינו בחיי
[5] ת"א ת"י
[6] ת"י
[7] חזקוני
[8] רמב"ן
[9] מלבי"ם
[10] ספורנו
[11] העמק דבר
[12] ת"א
[13] רמב"ן
[14] ת"י
[15] רשב"ם
[16] פי' ר' יוסף בכור שור
[17] מלבי"ם
[18] ת"י
[19] רבינו בחיי
[20] רמב"ן
[21] ספורנו
[22] חזקוני
[23] ת"א
[24] רמב"ן
[25] ספורנו
[26] רשב"ם
[28] וז"ל שם "דודאי הוא דכתובת קעקע הוא דוקא בחוקק מיירי וגם דברי הרמז"ל שציין כת"ר נ"י הכי מוכחי ומ"ש משרט ע"כ דלאו דוקא הוא אלא ר"ל חוקק דהרי כתב וז"ל כתובת קעקע האמורה בתורה הוא שישרט על בשרו וימלא מקום השריטה כחול או דיו וכו' ע"כ ואי אמרת דלאו בחוקק ממש מיירי מה שייך מילוי בזה ולא הול"ל אלא ונותן או מעביר עליהם כחול או דיו גם הרע"ב ז"ל בפ"ג מכות מ"ו פי' כתובת קעקע מקרע בסכין על בשרו כעין אותיות ואח"כ ממלא את הקרעים דיו וכו' ע"ש וממ"ש מקרע וכו' ואח"כ ממלא וכו' מבואר דהוא חוקק עד שקורע את בשרו ממש"
[29] ועיין בתרגום יונתן עה"ת שם "וכתב חקיק לרשם חרית ציורא לא תתנון בכון" וצ"ע ועיין רע"ב ז"ל בפ"ג מכות מ"ו פי' כתובת קעקע מקרע בסכין על בשרו כעין אותיות
[30] מנחת חינוך רנג אות ה בדעת הרמב"ם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה