פרשת מקץ יום ה'

מקרא

בראשית פרק מג

(יא) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ זאת העצה[1] קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ דברים המשובחים שבארץ שהכל מזמרים עליהם[2] בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט ולא הרבה, שלא תראו עצמכם כעשירים[3] צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת שעוה[4] וָלֹט ערמונים בָּטְנִים הם הנקראים צנובר ובלע"ז פושטציא"ס[5] וּשְׁקֵדִים:

(יב) וְכֶסֶף מִשְׁנֶה כסף שני נוסף על הכסף שהוחזר לכם קְחוּ בְיֶדְכֶם כדי לקנות תבואה[6] וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא:

(יג) וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ:

(יד) וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר ומה שלא הזכיר את שמעון בשמו נראה שלא היה רצוי לאביו על דבר שכם, ועל כן לא אמר ושלח אתכם את שמעון[7] וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי לא תוכלו להוסיף עלי שכול כי כבר - שָׁכָלְתִּי יתנחם מכל הבא עליו ביתרון כאבו על יוסף[8]:

(טו) וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף  ולא דברו אליו מאומה אבל נתראו מרחוק ויוסף לא דבר אליהם מחמת רחמנות שהיה לו על בנימין, והם היו סבורים כי מחמת כעס מן הכסף הנמצא היה עושה כך ולכך נתפחדו כמו שכתוב להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו[9]:

(טז) וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ מנשה בנו הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח כלומר שחוט הבהמה כדינה וְהָכֵן את הבהמה בניקור הגיד והחלב[10] כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם:

(יז) וַיַּעַשׂ הָאִישׁ כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף:

(יח) וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ אין דרך הבאים למצרים משאר הארצות לשבור בר ללון בבית יוסף כי אם בשאר מקומות העיר ובפונדקאות, ומה שאנחנו מובאים בבית זה אין זה כי אם - עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל להתרברב עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל להעליל[11] עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ יקחו גם את חמורינו עם אמתחותיהם, ולא נוכל לשלוח לביתנו בר וימותו כולם ברעב[12]:

(יט) וַיִּגְּשׁוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת קודם שנכנסו לבית, שאם יכנסו לבית ויראו השלשלאות והכבלים ואחר כך יודו, יאמרו על כרחכם הודיתם, שראיתם שאתם תפוסים, ולא מחמת נאמנות[13]:

(כ) וַיֹּאמְרוּ בִּי בבקשה ממך[14] אֲדֹנִי יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבָּר אֹכֶל:

(כא) וַיְהִי כִּי בָאנוּ אֶל הַמָּלוֹן וַנִּפְתְּחָה אֶת אַמְתְּחֹתֵינוּ וְהִנֵּה כֶסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ באותם המטבעות עצמם לפיכך חשבנו שלא היה משגה ממעות של אחרים[15] וַנָּשֶׁב ואנו משיביםאֹתוֹ בְּיָדֵנוּ:

(כב) וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל לֹא יָדַעְנוּ מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ:

(כג) וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעוֹן:

(כד) וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם:

(כה) וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּנְחָה כי בדרך בשקים הוכחש יופי הפירות[16] עַד בּוֹא יוֹסֵף בַּצָּהֳרָיִם כִּי שָׁמְעוּ כִּי שָׁם יֹאכְלוּ לָחֶם:

(כו) וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר בְּיָדָם הַבָּיְתָה למרכז הבית לטרקלין שהרי כבר היו בבית יוסף[17] וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה:

(כז) וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם יעקב הַזָּקֵן יצחק[18] אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי:

(כח) וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי ועל הזקן כלומר יצחק לא השיבוהו כיון שכבר נפטר[19] וַיִּקְּדוּ וישתחו וַיִּשְׁתַּחֲווּ קידה כפיפת קדקד השתחוואה משתטח לארץ[20]:

(כט) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ ירחם עליך מאחר שאתה יחיד לאמך כאמרם ויותר הוא לבדו לאמו אלהים יתן לך חן שיקרבוך אחיך וזולתם[21] בְּנִי:

(ל) וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו מה שלא יכול להתודע לו. וגם ידע כי מחויב הוא עוד לצערו בדבר הגביע להלן[22] וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת שחשב בצרת אביו ואחיו[23] וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה:

(לא) וַיִּרְחַץ פָּנָיו שלא יראו הדמעות על פניו[24] וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם:

(לב) וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ מפני גדולתו, כי אין דרך לאכול על שולחן המלך רק גדוליו ומיודעיו[25] וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם בזוי להם לאכול עם אדם נכרי כי אנשי מצרים גסי הרוח[26]:

(לג) וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו צוה יוסף להושיבם כך הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים איך ידע יוסף מי הבכור ומי הצעיר[27] אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ שהרי כולם נולדו בשבע שנים ואין להבחין איזה קודם לזה[28]:

(לד) וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מנות מֵאֵת פָּנָיו מביאין היו המנות לפניו תחלה לראות שהן הגונות ומאת פניו של יוסף היו נושאים -[29] אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב ומרובה היתה מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת שעם כל חלק שהיה שולח לכל שנים מהם כמנהג היה שולח חלק לבנימין להראות חשיבותו על כולם[30] וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ שכיוון להטרידם כדי שלא יחפשו באמתחותיהם, כדי שלא יארע להם כבתחילה, ועל כן מיהר לשלחם באור הבוקר (מד, ג) שלא יחפשו[31]: 

נביא

יחזקאל פרק לא

(טז) מִקּוֹל מַפַּלְתּוֹ הִרְעַשְׁתִּי גוֹיִם - הגויים יֶחְרְדוּ ממפלתו.  בְּהוֹרִדִי אֹתוֹ שְׁאוֹלָה אֶת יוֹרְדֵי בוֹר - עִם כל יורדי בור (קבר). וַיִּנָּחֲמוּ בְּאֶרֶץ תַּחְתִּית כָּל עֲצֵי עֵדֶן מִבְחַר וְטוֹב לְבָנוֹן כָּל שֹׁתֵי מָיִם - כל שאר העצים, המובחרים והטובים שקבלו פורענות, יתנחמו בקבר,. כשיִרְאוּ שגם אשור הגדול נפל:

(יז) גַּם הֵם אִתּוֹ יָרְדוּ שְׁאוֹלָה אֶל חַלְלֵי חָרֶב וּזְרֹעוֹ יָשְׁבוּ בְצִלּוֹ בְּתוֹךְ גּוֹיִם - אל כל שאר חללי חרב. וּזְרֹעוֹ יָשְׁבוּ בְצִלּוֹ - גם עוזריו שישבו בצילו, יפלו עִמוֹ:

(יח) אֶל מִי דָמִיתָ כָּכָה בְּכָבוֹד וּבְגֹדֶל - אל מי, פרעה, היית דומה בכבוד ובגדולה ?!.  בַּעֲצֵי עֵדֶן וְהוּרַדְתָּ - אתה פרעה, תּוּרַד לקבר עם שאר עֲרֵלִים.

אֶת עֲצֵי עֵדֶן אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּית בְּתוֹךְ עֲרֵלִים תִּשְׁכַּב אֶת חַלְלֵי חֶרֶב הוּא פַרְעֹה וְכָל הֲמוֹנוֹ - וכל המון העם נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים:

יחזקאל פרק לב

 (א) וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה - לגלות יהויכין, שהיא גם השנה ה -12 למלכות צדקיהו שנה אחת לחורבן. בִּשְׁנֵי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:

(ב) בֶּן אָדָם שָׂא קִינָה עַל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כְּפִיר גּוֹיִם נִדְמֵיתָ - דימית עצמך לכפיר אריות שיוצא לטרוף בכל מקום (גם ביבשה) וְאַתָּה כַּתַּנִּים בַּיַּמִּים - ובאמת אתה דומה לתנין שכוחו רק בתוך המים (ואין כוחו ביבשה (מחוץ לארצו) כלל.). וַתָּגַח בְּנַהֲרוֹתֶיךָ - והוצאת מים מנהרותיך מחוץ לנהר.(הכוונה שהוציא חיילים לארצות אחרות). וַתִּדְלַח מַיִם בְּרַגְלֶיךָ וַתִּרְפֹּס נַהֲרוֹתָם - דָרַסְתָ וְהֶעֶכַרְתָּ (ערבוב הטיט במים מעכיר את המים) מֵי נהרות אחרים (שיצא להלחם בעמים אחרים):

(ג) כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים וּפָרַשְׂתִּי עָלֶיךָ אֶת רִשְׁתִּי בִּקְהַל עַמִּים רַבִּים - נבוכדנצר יביא את הכשדים וְהֶעֱלוּךָ בְּחֶרְמִי - ויעלו אותך ברשת שיִפְרְשֹוּ עליך.

(ד) וּנְטַשְׁתִּיךָ בָאָרֶץ, עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה אֲטִילֶךָ – ישליכו אותך על פני השדה בארצך. וְהִשְׁכַּנְתִּי עָלֶיךָ כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם - ישכנו מעליך. (שיאכלו אותך) העופות. וְהִשְׂבַּעְתִּי מִמְּךָ חַיַּת כָּל הָאָרֶץ - יאכלו אותך וְיִשְבְּעוּ:

(ה) וְנָתַתִּי אֶת בְּשָׂרְךָ עַל הֶהָרִים וּמִלֵּאתִי הַגֵּאָיוֹת רָמוּתֶךָ - המקומות הנמוכים יתמלאו מהחיילים שהיית גֵאֶה בהם:

(ו) וְהִשְׁקֵיתִי אֶרֶץ צָפָתְךָ מִדָּמְךָ - ארצך שהיתה מוּצֶפֶת מִמֵי היאור הטובים, תהיה מלאה מִדָמְךָ.אֶל הֶהָרִים וַאֲפִקִים יִמָּלְאוּן מִמֶּךָּ:

(ז) וְכִסֵּיתִי בְכַבּוֹתְךָ שָׁמַיִם - כְּשאַכַבֶּה ואשפיל גדולתך, מרוב העשן שיעלה - יתכסו השמים. וְהִקְדַּרְתִּי אֶת כֹּכְבֵיהֶם - אַחְשִיך הכוכבים. (רִיבּוּי צרות). שֶׁמֶשׁ בֶּעָנָן אֲכַסֶּנּוּ - השמש תכוסה בענן. (רִיבּוּי צרות). וְיָרֵחַ לֹא יָאִיר אוֹרוֹ:

(ח) כָּל מְאוֹרֵי אוֹר בַּשָּׁמַיִם אַקְדִּירֵם - אַחְשִיך(רִיבּוּי צרות).עָלֶיךָ וְנָתַתִּי חֹשֶׁךְ עַל אַרְצְךָ נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים:

(ט) וְהִכְעַסְתִּי לֵב. עַמִּים רַבִּים. בַּהֲבִיאִי שִׁבְרְךָ בַּגּוֹיִם עַל אֲרָצוֹת אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם - יֶחֶרַד לִיבָּם של הגויים, שישמעו על שבר מצרים:

(י) וַהֲשִׁמּוֹתִי עָלֶיךָ עַמִּים רַבִּים - יִשְתּוֹמְמוּ על מַפלתך. וּמַלְכֵיהֶם יִשְׂעֲרוּ עָלֶיךָ שַׂעַר - יפחדו (כמו מִסְעָרָה שבאה) בְּעוֹפְפִי חַרְבִּי עַל פְּנֵיהֶם - כשתעבור החרב לידם. וְחָרְדוּ לִרְגָעִים - יפחדו כל רגע יותר.אִישׁ לְנַפְשׁוֹ בְּיוֹם מַפַּלְתֶּךָ - ביום נפילת מצרים::

(יא) כִּי כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים חֶרֶב מֶלֶךְ בָּבֶל תְּבוֹאֶךָ - חרב בבל תבוא עליך::

(יב) בְּחַרְבוֹת גִּבּוֹרִים אַפִּיל הֲמוֹנֶךָ עָרִיצֵי גוֹיִם כֻּלָּם וְשָׁדְדוּ אֶת גְּאוֹן מִצְרַיִם - יקחו את גדולת מצרים. וְנִשְׁמַד כָּל הֲמוֹנָהּ - ויושמד כל המון העם שבמצרים::

כתובים

עזרא פרק ו

(א) המלך דריוש נתן פקודה ובדקו בבית הספרים שאליו מורידים את הגנזים בבבל: (ב) ומצאו שם בתוך כד מיוחד בעיר הבירה של מדינת מדי ובה הייתה מגילה אחת וכך היה כתוב בה לזיכרון: (ג) בשנת אחת לכורש המלך נתן המלך פקודה בעניין בית האלהים אשר בירושלים. "הבית יבנה מקום אשר יזבחו זבחים. יסודותיו יהיו חזקים. גבהו ששים אמה, ורחבו ששים אמה: (ד) והקירות ייבנו בסדר כזה: שלש שורות של אבני שיש, ושורה אחת של עצי ארזים והוצאות הבנייה ינתנו מבית המלך: (ה) וגם כלי בית ה' שמזהב וכסף, אשר הוציא נבוכדנצר מן ההיכל שבירושלים והוביל אותם לבבל, ישיבו אותם ויוחזרו להיכל אשר בירושלים למקומם, ויהיו מונחים בבית ה': (ו) ובכן השיב להם דריוש המלך בזה הלשון: תתני מושר עבר הנהר, שתר בוזני, חבריהם ועוזריהם אשר בעבר הנהר! רחוקים תהיו משטח הבניה של בית המקדש: (ז) הניחו את עבודת בית האלהים זה למושל היהודים ולזקני היהודים שיבנו על מקומו את בית האלהים הזה: (ח) וממני נתנת הוראה, מה שתעשו עם זקני היהודים האלה כדי שיבנו את בית האלהים הזה- מנכסי המלך ומהמיסים שהוא גובה בעבר הנהר, יוצא ללא דיחוי, וינתן לאנשים האלה. כדי שלא יבטלו בן הבנייה אם יחסר להם כסף. (ט) וכל צרכיהם ובני בקר ואילים וכבזים להקרבת עולות לאלהי השמים, וכן חיטים, מלח, יין ושמן כפי שיאמרו הכהנים, הכלי נתן להם דבר יום ביומו ללא שום דיחוי: (י) כדי שיהיו מקריבים ניחוחים לאלהי השמים, ומתפללים לחיי המלך ובניו: (יא) וממני נתנת פקודה, שכל איש אשר ישנה דבר זה, יחרב ביתו, ומשם יוקח העץ לתלותו עליו, וביתו יעשה אשפה על עשותו דבר זה: (יב) והאלהים אשר שיכן שמו שם ימגר כל מלך ועם אשר ישלח ידו לשנות את דברי, לחבל את בית האלהים הזה אשר בירושלים. אני דריוש נתתי צו ומהרה יעשה: עד כאן תשובתו של המלך דריוש השני

(א) בֵּאדַיִן דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם וּבַקַּרוּ בְּבֵית סִפְרַיָּא דִּי גִנְזַיָּא מְהַחֲתִין תַּמָּה בְּבָבֶל: (ב) וְהִשְׁתְּכַח בְּאַחְמְתָא בְּבִירְתָא דִּי בְּמָדַי מְדִינְתָּה מְגִלָּה חֲדָה וְכֵן כְּתִיב בְּגַוַּהּ דִּכְרוֹנָה: פ (ג) בִּשְׁנַת חֲדָה לְכוֹרֶשׁ מַלְכָּא כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם בֵּית אֱלָהָא בִירוּשְׁלֶם בַּיְתָא יִתְבְּנֵא אֲתַר דִּי דָבְחִין דִּבְחִין וְאֻשּׁוֹהִי מְסוֹבְלִין רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁתִּין: (ד) נִדְבָּכִין דִּי אֶבֶן גְּלָל תְּלָתָא וְנִדְבָּךְ דִּי אָע חֲדַת וְנִפְקְתָא מִן בֵּית מַלְכָּא תִּתְיְהִב: (ה) וְאַף מָאנֵי בֵית אֱלָהָא דִּי דַהֲבָה וְכַסְפָּא דִּי נְבוּכַדְנֶצַּר הַנְפֵּק מִן הֵיכְלָא דִי בִירוּשְׁלֶם וְהֵיבֵל לְבָבֶל יַהֲתִיבוּן וִיהָךְ לְהֵיכְלָא דִי בִירוּשְׁלֶם לְאַתְרֵהּ וְתַחֵת בְּבֵית אֱלָהָא: ס (ו) כְּעַן תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר נַהֲרָה שְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתְהוֹן אֲפַרְסְכָיֵא דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה רַחִיקִין הֲווֹ מִן תַּמָּה: (ז) שְׁבֻקוּ לַעֲבִידַת בֵּית אֱלָהָא דֵךְ פַּחַת יְהוּדָיֵא וּלְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בֵּית אֱלָהָא דֵךְ יִבְנוֹן עַל אַתְרֵהּ: (ח) וּמִנִּי שִׂים טְעֵם לְמָא דִי תַעַבְדוּן עִם שָׂבֵי יְהוּדָיֵא אִלֵּךְ לְמִבְנֵא בֵּית אֱלָהָא דֵךְ וּמִנִּכְסֵי מַלְכָּא דִּי מִדַּת עֲבַר נַהֲרָה אָסְפַּרְנָא נִפְקְתָא תֶּהֱוֵא מִתְיַהֲבָא לְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי לָא לְבַטָּלָא: (ט) וּמָה חַשְׁחָן וּבְנֵי תוֹרִין וְדִכְרִין וְאִמְּרִין לַעֲלָוָן לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא חִנְטִין מְלַח חֲמַר וּמְשַׁח כְּמֵאמַר כָּהֲנַיָּא דִי בִירוּשְׁלֶם לֶהֱוֵא מִתְיְהֵב לְהֹם יוֹם בְּיוֹם דִּי לָא שָׁלוּ: (י) דִּי לֶהֱוֹן מְהַקְרְבִין נִיחוֹחִין לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא וּמְצַלַּיִן לְחַיֵּי מַלְכָּא וּבְנוֹהִי: (יא) וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כָל אֱנָשׁ דִּי יְהַשְׁנֵא פִּתְגָמָא דְנָה יִתְנְסַח אָע מִן בַּיְתֵהּ וּזְקִיף יִתְמְחֵא עֲלֹהִי וּבַיְתֵהּ נְוָלוּ יִתְעֲבֵד עַל דְּנָה: (יב) וֵאלָהָא דִּי שַׁכִּן שְׁמֵהּ תַּמָּה יְמַגַּר כָּל מֶלֶךְ וְעַם דִּי יִשְׁלַח יְדֵהּ לְהַשְׁנָיָה לְחַבָּלָה בֵּית אֱלָהָא דֵךְ דִּי בִירוּשְׁלֶם אֲנָה דָרְיָוֶשׁ שָׂמֶת טְעֵם אָסְפַּרְנָא יִתְעֲבִד: פ

משנת ההלכה

       א.        אורח שנמצא בבית, אם יש לו מקום מיוחד בבית, מדליק בפני עצמו, ואם לאו - משתתף על ידי נתינת קצת כסף עם בעל הבית, ויוצא ידי חובתו בהדלקת בעל הבית. ואם יש לו נר, ראוי שידליק בעצמו.

        ב.        המתארח בבית אחרים אפילו ליום אחד שלומר שסועד וישן שם באותו הלילה זהו מקום הדלקתו.

         ג.         ואם נמשכה שהותו שם עד תחלת הלילה הבא טוב שידליק שם ובלבד שישהה שם חצי שעה לאחר הדלקתו.

        ד.        המתארח בבית מלון ועליו לפנותו מיד במוצאי שבת אם יכול להגיע לדירתו בתוך זמן ההדלקה ידליק בביתו ואם חושש שתתאחר השעה וכגון שדר במקום רחוק מהמלון ימנה שליח להדליק עבורו בביתו מיד במוצאי שבת.

       ה.       מקום שמדליקין בו כמה אנשים, חיָּבים לתת רוַח נִכר בין נרות של זה לנרות של זה, כדי שיהא נִכר כמה נרות מדליק כל אחד.

         ו.         הדליק הנרות ולא נתן בהם שמן כדי מחצית השעה, אפילו הוסיף שמן אחר ההדלקה - לא יצא ידי חובת מצוָתו, אלא מכבה ומדליק פעם שניה ללא ברכה. לפי שעיקר מצוַת נר חנוכה בשעה שהוא מדליק, וכבר משעת ההדלקה צריך שיהא בנר שיעור שמן לחצי שעה.

         ז.         מעיקר הדין נתן שמן יותר מן השיעור מותר לכבות את הנרות אחר חצי שעה כדי שישאר להדלקה של מחר, או להנות ממנו הנאה אחרת, וראוי להתנות מלכתחילה שיוכל להנות מן המוֹתר. אבל כבר נתבאר שבזמן הזה ראוי לתת שמן כשיעור שיידלק לחות עד השעה שבע וחצי בערב ולכן לא יכבה אלא אם כן נתן שמן יותר משיעור זה.

       ח.       נר חנוכה כל זמן שהוא דולק, אפילו לאחר חצי שעה, אסור להשתמש לאורו, וכן אסור לטלטלו ממקומו, אלא מכבה אותו תחילה ואחר כך עושה בו שימושו.

הלל והודאה בימי החנוכה

        ט.       שמונת ימי חנוכה, אומרים הלל שלם אחר תפילת שחרית, וכן 'ועל הנסים' בכל התפילות ובברכת המזון.

         י.         שכח ולא אמר 'ועל הנסים' בשמונה עשרה, אם נזכר קודם שאמר את השם בסיום ברכת 'מודים' - חוזר אל 'ועל הנסים'. אמר את השם - גומר את התפילה ואינו חוזר. ונוהגים לאומרו בסוף התפילה, לפני 'יהיו לרצון'

      יא.     בבית האבל נחלקו הפוסקים אם לומר הלל ונהגו שהאבל יוצא מהחדר ושאר הציבור אומרים ודעת הג"ר משה פינשטיין שהאבל ייצא ידי הלל מאחד המתפללים.

      יב.      אין אומרים מזמור מ"ט בבית האבל בימי החנוכה

       יג.       קוראים בתורה בפרשת הנשיאים שהקריבו לחנוכת המזבח. ביום הראשון מתחילים מן "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן". ויש מתחילים מפסוקי ברכת כהנים שלפני פרשה זו.

      יד.      שמונת ימי חנוכה אסורים בהספד על המת ואסורים בתענית. ואין אומרים בהם תחנון. אבל מותרים בעשיַּת מלאכה.

      טו.      אף על פי שלא נקבעו ימי החנוכה למשתה ושמחה, כבר נהגו רבים מישראל לעשות קצת שמחה בסעודה ואומרים בה דברי תורה ומספרים בנסים שנעשו לישראל. והרי הן כסעודות מצוה.

---

[1] אבע"ז

[2] רש"י

[3] פי' הטור

[4] ת"י

[5] רד"ק

[6] פי' ר' יוסף בכור שור

[7] רבינו בחיי

[8] רמב"ן

[9] חזקוני

[10] ת"י

[11] ת"א

[12] רמב"ן

[13] פי' ר' יוסף בכור שור

[14] ת"א ת"י

[15] ספורנו

[16] רשב"ם

[17] רש"י ונו"כ

[18] פי' הטור

[19] פי' הטור

[20] רש"י

[21] ספורנו

[22] העמק דבר

[23] ספורנו

[24] פי' ר' יוסף בכור שור

[25] פי' ר' יוסף בכור שור

[26] חזקוני

[27] לאפוקי מפי' החזקוני עיי"ש

[28] רשב"ם

[29] חזקוני

[30] ספורנו

[31] פי' הטור