פרשת מקץ יום ד'

מקרא

בראשית פרק מב

(כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אכן באמת[1] אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן מדה כנגד מדה אנחנו השלכנוהו בבור והנה אנחנו נאסרים בבור השבי[2] בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו[3]:

(כב) וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד כי ילד הוא, ומפני נערותו חטא לכם, וראוי לכם להעביר על חטאות נעוריו וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ נחשב לכם כאלו שפכתם דמו בהיותו נמכר לעבד עולם ובלי ספר מת בעבדותו כיון שלא היה רגיל בכך[4]:

(כג) וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ המתורגמן[5] בֵּינֹתָם:

(כד) וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם שהם ימסרו לו אחד מהם ולא רצו למסרו, כפי הדין שאם אמרו עכו"ם תנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג את כלכם לא ימסרו, ואם יחדו אותו מותר[6] וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן כי מתחילה היה דעתו לקחת את ראובן שהוא הגדול, שבאחים כי הדין נותן כשרבים חוטאים הגדול נענש וכיון ששמע שראובן רצה להצילו, לא רצה לצערו, ולקח את שמעון שהוא גדול אחריו[7]וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם כדי שיראו אותו כבול ואסור, וימהרו לחזור[8]:

(כה) וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם המטבעות שלהם לא יפול לשון רבים על הכסף והזהב אבל יפול על המטבעות[9] אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן:

(כו) וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם אשר קנו[10] עַל חֲמֹרֵיהֶם וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם:

(כז) וַיִּפְתַּח הָאֶחָד  הוא לוי אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ לפי שהיה מנהיג שני חמורים, שלו ושל שמעון, מצא הכסף, כי היה למטה בשולי האמתחת, והאחרים לא הגיעו עדיין למטה. והוא שהוצרך להאכיל שני חמורים הגיע למטה[11] וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ כלל המשא נקראת אמתחת, והיה לכל אחד שק גדול ושקים קטנים להשוות המשא[12]:

(כח) וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ:

(כט) וַיָּבֹאוּ אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל הַקֹּרֹת אֹתָם לֵאמֹר:

(ל) דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ:

(לא) וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים:

(לב) שְׁנֵים עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ הָאֶחָד אֵינֶנּוּ וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:

(לג) וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי וְאֶת האוכל להשביע את[13] רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ:

(לד) וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ תביאו סחורה כרצונכם לקנות התבואה ולא אקח מכס סחורתכם כי איטיב לכם תחת בושתכם[14] ואע"פ שלא מצאנו שאמר להם יוסף כן, דבר הלמד מענינו, ופעמים מקצר הכתוב בסיפור[15]:

(לה) וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ:

(לו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה כי חטא אבדתם הוא עלי, שאני גרמתי מיתת יוסף על ששלחתיו למקום סכנה, וכן עלי יהיה אבדת שמעון ובנימין מה ששלחתי אותם במקום סכנה, ונתירא מעונש על זה[16]:

(לז) וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר מה שאתה חושש שהעון יהיה עליך, אני מקבל חטא זה עלי אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית חטא הזה ימית את שני בני אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי כי אני מקבל אחריותו עלי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ:

(לח) וַיֹּאמֶר שתק בזה ולא השיב לו כלל, ולא בטח בדבריו מפני שכבר פשע באביו ומעתה לא יבטח בו, אבל בטח בדברי יהודה כי יהודה גבר באחיו[17] לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה:

בראשית פרק מג

(א) וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ:

(ב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל:

(ג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד התרה בנו בפני עדים[18] בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי בלי[19] אֲחִיכֶם אִתְּכֶם:

(ד) אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל:

(ה) וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד שאם היה רק התראת העונש היינו הולכים ומקבלים העונש אבל למעשה לא ימכרו לנו אוכל כלל ולמה נלך בחנם כִּי חוץ מהעונש אם נראה פניו בלא האח הקטן הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם היינו שלא יתנו אותנו להתראות לפניו וא"כ לא נוכל לקנות אוכל[20]:

(ו) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד כלומר - שיש לָכֶם עוד אָח:

(ז) וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ על משפחתנו[21] והיחוס שלנו[22] לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַּגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם:

(ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה בכך שנוכל לקנות מזון וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ בבואנו בפני האיש במצרים[23] גַם אַתָּה לא תמות פה ברעב ו- גַּם טַפֵּנוּ:

(ט) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים:

(י) כִּי הטעם שקבלתי עלי חטא עולם אם לא הביאותיו הוא מפני שדבר ברור אצלי ש- לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ מאז שספרנו אליך דברי האיש או מאז שכלה השבר כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם שלא היה האיש מעכבנו כלל בהיותו ירא אלהים ולא יוסיף להרע עמנו כאשר ידע האמת[24]:

נביא

יחזקאל פרק לא

(א) וַיְהִי בְּאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה - לגלות יהויכין. היא גם שנת החורבן וסוף מלכות צדקיהו. בַּשְּׁלִישִׁי - בחודש השלישי. בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:

(ב) בֶּן אָדָם אֱמֹר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְאֶל הֲמוֹנוֹ - אל המון העם שבמצרים.

אֶל מִי דָּמִיתָ בְגָדְלֶךָ - אל מי מכל המלכים אתה  דומה בגודלך ?:

(ג) הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן - אפילו אשור שהיה גדול ממך, ודמה לעץ ארז שגבוה מכל עצי הלבנון - ובכל זאת נפל מגדולתו. יְפֵה עָנָף - בעל ענפים יפים. וְחֹרֶשׁ מֵצַל - בעל ענפים שעושים הרבה צל. וּגְבַהּ קוֹמָה וּבֵין עֲבֹתִים הָיְתָה צַמַּרְתּוֹ - אפילו הצמרת (ראש העץ) היה בעל ענפים עבים:

(ד) מַיִם גִּדְּלוּהוּ - ריבוי מים הביאו אותו לגדולתו.  תְּהוֹם רֹמְמָתְהוּ - מי התהום רוממו אותו. אֶת נַהֲרֹתֶיהָ הֹלֵךְ סְבִיבוֹת מַטָּעָהּ - הנהרות ממי התהום היו משקים סביב המטע (סביב אשור). וְאֶת תְּעָלֹתֶיהָ שִׁלְחָה אֶל כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה:

(ה) עַל כֵּן גָּבְהָא קֹמָתוֹ - של סנחריב מלך אשור. - התרבו ענפיו. מִכֹּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה וַתִּרְבֶּינָה סַרְעַפֹּתָיו וַתֶּאֱרַכְנָה פֹארֹתָיו - התארכו ענפיו. מִמַּיִם רַבִּים בְּשַׁלְּחוֹ - בזכות המים הרבים. שנשלחו מהתהום:

(ו) בִּסְעַפֹּתָיו קִנְנוּ כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם - בענפיו עשו העופות קינים לגור בהם (שאשור שלט בכולם) - תחת ענפיו יַלְדוּ. וְתַחַת פֹּארֹתָיו יָלְדוּ כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְצִלּוֹ יֵשְׁבוּ כֹּל גּוֹיִם רַבִּים:

(ז) וַיְּיִף - היה יפה תואר (בְּגוֹדל ובאורך ענפיו). בְּגָדְלּוֹ בְּאֹרֶךְ דָּלִיּוֹתָיו כִּי הָיָה שָׁרְשׁוֹ אֶל מַיִם רַבִּים - ולכן גָדַל:

(ח) אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ - ארזים יפים אחרים, לא החלישו את מראה יוֹפְיוֹ.(כי אשור עלה על כולם).  בְּגַן אֱלֹהִים - בכל העולם שהאלוקים ברא.  בְּרוֹשִׁים לֹא דָמוּ אֶל סְעַפֹּתָיו - ענפי שאר ברושים לא דמו ליופי הענפים שלו.  וְעַרְמֹנִים לֹא הָיוּ כְּפֹארֹתָיו - ענפי עצי "עַרְמוֹן" לא דמו לענפי הארז המשובח ההוא (לאשור). (שלא היה מלך גדול מאשור בכל העולם).  כָּל עֵץ בְּגַן אֱלֹהִים לֹא דָמָה אֵלָיו בְּיָפְיוֹ:

(ט) יָפֶה עֲשִׂיתִיו בְּרֹב דָּלִיּוֹתָיו - בריבוי ענפיו היפים.  וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱלֹהִים - משל לכך, שכל העמים קִנְאוּ בגדולת אשור:

(י) לָכֵן כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים יַעַן אֲשֶׁר גָּבַהְתָּ בְּקוֹמָה וַיִּתֵּן צַמַּרְתּוֹ אֶל בֵּין עֲבוֹתִים וְרָם לְבָבוֹ בְּגָבְהוֹ יַעַן. וְרָם לְבָבוֹ בְּגָבְהוֹ - בגלל. שהתגאה בגדולתו:

(יא) וְאֶתְּנֵהוּ בְּיַד אֵיל גּוֹיִם - ביד החזק שבעמים (נבוכדנצר)  עָשׂוֹ יַעֲשֶׂה לוֹ - עונש כרצון ה'.  כְּרִשְׁעוֹ גֵּרַשְׁתִּהוּ - שבגלל רִשְעוֹ (של אשור) גֵרַשְתִּי אותו מהעולם:

(יב) וַיִּכְרְתֻהוּ זָרִים - את אשור.  עָרִיצֵי גוֹיִם - החזקים שבעמים.

וַיִּטְּשֻׁהוּ אֶל הֶהָרִים - הפילו אותו על ההרים.  וּבְכָל גֵּאָיוֹת נָפְלוּ דָלִיּוֹתָיו וַתִּשָּׁבַרְנָה פֹארֹתָיו בְּכֹל אֲפִיקֵי הָאָרֶץ - שִבְרֵי ענפיו יפלו במקום זרימת המים.  וַיֵּרְדוּ מִצִּלּוֹ - לא ישבו עוד בצילו (תחת ממשלתו)- והפילו אותו מגדולתו.  כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ וַיִּטְּשֻׁהוּ:

(יג) עַל מַפַּלְתּוֹ - במקום נפילתו שם יִשְׁכְּנוּ כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם.  יִשְׁכְּנוּ כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם וְאֶל פֹּארֹתָיו הָיוּ כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה - ובמקום שְבִירַת ענפיו ישבו כל חית השדה.(כל העמים):

(יד) לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִגְבְּהוּ בְקוֹמָתָם - שאר העמים כשיהיו חזקים (שילמדו מוסר מנפילת אשור).  כָּל עֲצֵי מַיִם וְלֹא יִתְּנוּ אֶת צַמַּרְתָּם אֶל בֵּין עֲבֹתִים - שלא יתנו את לבם להתגאות כשצמרתם תהיה עַבוֹתָה.(כמו שהיה אשור שהתגאה).  וְלֹא יַעַמְדוּ אֵלֵיהֶם - לא יעמוד חוזקם לעולם.  בְּגָבְהָם כָּל שֹׁתֵי מָיִם - למען שלא יעמדו בגדולתם ובגאוותם, כל העצים החזקים השותים מים.  כִּי כֻלָּם נִתְּנוּ לַמָּוֶת - שבסוף כולם מתים.  אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּית - אל הקבר (ומדוע יִתְגָאוּ ?!) בְּתוֹךְ בְּנֵי אָדָם אֶל יוֹרְדֵי בוֹר - כמו כל שאר בני אדם שיורדים כולם לבור (לקבר):

(טו) כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים בְּיוֹם רִדְתּוֹ שְׁאוֹלָה הֶאֱבַלְתִּי - כְּשְיָרַד אשור מגדולתו, רבים היו אבלים על נפילתו.  כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם וָאֶמְנַע נַהֲרוֹתֶיהָ - כאילו כיסה מי התהום, ומנע מהנהרות להשקותו עוד.  וַיִּכָּלְאוּ מַיִם רַבִּים -"נֶאֶסְרוּ" במאסר ולא ישקו עוד.  וָאַקְדִּר עָלָיו לְבָנוֹן - הושחרו עצי הלבנון (משל לאבֵלוּת)  וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה עָלָיו עֻלְפֶּה - כאילו יתעלפו מפחד:

כתובים

עזרא פרק ה

(ח) ידוע יהיה למלך, שהלכנו לארץ יהודהלבית האלהים הגדול והוא נבנה אבני שיש, ועצי ארזים מושמים בקירות לחיזוק והעבודה הזאת נעשתה במהירות והצליחה בידיהם: (ט) ואז שאלנו את הזקנים ההם מי נתן לכם רשיון לבנות את הבית ולשכלל את החומות?: (י) וכן ביקשנו מהם את שמותיהם כדי להודיעך מי הם העומדים בראש מלאכת הבנייה: (יא) וזה דבר התשובה שהשיבו לנו: אנו עבדיו של אלהי השמים והארץ, ואנו בונים את הבית הזה שהיה בנוי קודם לכן שנים רבות ומלך גדול שהיה לישראל בנה אותו: (יב) אך משום שהכעיסו אבותינו את אלהי השמים, נתן אותם ביד נבוכדנצר מלך בבל הכשדי ואת הבית הזה החריב ואת העם הגלה לבבל: (יג) אבל בשנת אחת לכורש המלך של בבל, נתן המלך פקודה לבנות את הבית הזה – בית אלוהינו: (יד) וגם את כלי הזהב והכסף של בית אלוהינו שהוציאם נבוכדנצר מן ההיכל שבירושלים ולקח אותם לבבל, הוציא כורש ונתנם לזרובבל המכונה ששבצר ומינה אותו לנשיא: (טו) וכך אמר לו: קח את הכלים האלה ולך הנח אותם בהיכל אשר בירושלים ובית האלוהים יבנה על מקומו: (טז) זרובבל הזה בא והקים את הקירות של הבית הזה שבירושלים ומאז ועד עכשיו הבית הה לא בנוי לגמרי: (יז) ועכשיו, אם על המלך טוב, יבוקר שם בבית גנזי המלך שבבבל ואם ימצא שם שמכורש ניתנה הפקודה לבנות את בית ה' ורצון המלך בזאת, נא לשלוח לנו ולהודיענו: עד כאן האגרת שנשלחה לדריוש מהגויים תושבי הארץ

(ח) יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא דִּי אֲזַלְנָא לִיהוּד מְדִינְתָּא לְבֵית אֱלָהָא רַבָּא וְהוּא מִתְבְּנֵא אֶבֶן גְּלָל וְאָע מִתְּשָׂם בְּכֻתְלַיָּא וַעֲבִידְתָּא דָךְ אָסְפַּרְנָא מִתְעַבְדָא וּמַצְלַח בְּיֶדְהֹם: ס (ט) אֱדַיִן שְׁאֵלְנָא לְשָׂבַיָּא אִלֵּךְ כְּנֵמָא אֲמַרְנָא לְּהֹם מַן שָׂם לְכֹם טְעֵם בַּיְתָא דְנָה לְמִבְנְיָה וְאֻשַּׁרְנָא דְנָה לְשַׁכְלָלָה: (י) וְאַף שְׁמָהָתְהֹם שְׁאֵלְנָא לְּהֹם לְהוֹדָעוּתָךְ דִּי נִכְתֻּב שֻׁם גֻּבְרַיָּא דִּי בְרָאשֵׁיהֹם: ס (יא) וּכְנֵמָא פִתְגָמָא הֲתִיבוּנָא לְמֵמַר אֲנַחְנָא הִמּוֹ עַבְדוֹהִי דִי אֱלָהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וּבָנַיִן בַּיְתָא דִּי הֲוָא בְנֵה מִקַּדְמַת דְּנָה שְׁנִין שַׂגִּיאָן וּמֶלֶךְ לְיִשְׂרָאֵל רַב בְּנָהִי וְשַׁכְלְלֵהּ: (יב) לָהֵן מִן דִּי הַרְגִּזוּ אֲבָהָתַנָא לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא יְהַב הִמּוֹ בְּיַד נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶלכסדיא כַּסְדָּאָה וּבַיְתָה דְנָה סַתְרֵהּ וְעַמָּה הַגְלִי לְבָבֶל: ס (יג) בְּרַם בִּשְׁנַת חֲדָה לְכוֹרֶשׁ מַלְכָּא דִּי בָבֶל כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם בֵּית אֱלָהָא דְנָה לִבְּנֵא: (יד) וְאַף מָאנַיָּא דִי בֵית אֱלָהָא דִּי דַהֲבָה וְכַסְפָּא דִּי נְבוּכַדְנֶצַּר הַנְפֵּק מִן הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְהֵיבֵל הִמּוֹ לְהֵיכְלָא דִּי בָבֶל הַנְפֵּק הִמּוֹ כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא מִן הֵיכְלָא דִּי בָבֶל וִיהִיבוּ לְשֵׁשְׁבַּצַּר שְׁמֵהּ דִּי פֶחָה שָׂמֵהּ: (טו) וַאֲמַר לֵהּ אלה אֵל מָאנַיָּא שֵׂא אֵזֶל אֲחֵת הִמּוֹ בְּהֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וּבֵית אֱלָהָא יִתְבְּנֵא עַל אַתְרֵהּ: ס (טז) אֱדַיִן שֵׁשְׁבַּצַּר דֵּךְ אֲתָא יְהַב אֻשַּׁיָּא דִּי בֵית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וּמִן אֱדַיִן וְעַד כְּעַן מִתְבְּנֵא וְלָא שְׁלִם: (יז) וּכְעַן הֵן עַל מַלְכָּא טָב יִתְבַּקַּר בְּבֵית גִּנְזַיָּא דִּי מַלְכָּא תַמָּה דִּי בְּבָבֶל הֵן אִיתַי דִּי מִן כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שִׂים טְעֵם לְמִבְנֵא בֵּית אֱלָהָא דֵךְ בִּירוּשְׁלֶם וּרְעוּת מַלְכָּא עַל דְּנָה יִשְׁלַח עֲלֶינָא: ס

משנת ההלכה

ברכות ההדלקה

       א.       בלילה הראשון, קודם שמדליק מברך שלש ברכות: 'ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם וכו' להדליק נר של חנוכה. בא"י אמ"ה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. בא"י אמ"ה שהחיָנו וקימנו והגיענו לזמן הזה' - ומדליק. ובשאר הלילות, מברך שתי ברכות הראשונות בלבד אבל אינו מברך 'שהחיָנו'.

        ב.        נאנס ולא הדליק נר חנוכה בלילה הראשון - מברך 'שהחיָנו' בפעם הראשונה שהוא מדליק:

         ג.         נוהגים להדליק 'שַׁמש', כלומר, נר זה מותר להשתמש בו, לראות לאורו, להדליק ממנו לאחרים וכיוצא באלה. ואילו נרות חנוכה אסור להשתמש לאורם כל זמן שהם דולקים למצוה. לפיכך מדליקים את השמש כדי שלא יבוא להנות מן המצוה, אלא ממנו בלבד. וקובעים מקום מיוחד לנר השמש, ולא יעמוד בשורה אחת עם שאר הנרות, כדי שיהא הֶכר שנר זה אינו מן המצוה. וראוי להקפיד שיהא גם אור אחר בבית חוץ מן הנר המוסף.

        ד.        בשעת ההדלקה, צריכים שיהיו כל בני הבית נאספים, לפרסום הנס.

       ה.       אחר שהדליק הנר הראשון בעוד שמדליק שאר הנרות, אומר 'הנרות הללו' וכו', גמר להדליק שרים פזמוני חנוכה, איש איש כמנהגו.

         ו.         כתב המהרי"ל: קבלה בידינו שאין לאדם לעשות מלאכה בשעה שהנרות דולקים בחנוכה, היינו, זמן מצוַת הדלקתן שהוא חצי שעה. רמז לכך: חנוכה - חנו ממלאכה, חנו מן האויבים:

         ז.         ונוהגות הנשים שאינן עושות מלאכה כל זמן שהנרות דולקים, ואין להקל. מפני שהיתה גזרה קשה על בנות ישראל, שגזרו: בתולה הנישאת תבוא לפני ההגמון תחילה. ועוד, מפני שהנס נעשה על ידי אשה. בת יוחנן כהן גדול, יפת תואר היתה מאד, וחמדהּ המלך הצורר, והיא נתרצתה לו לְפָנים ובאה לפניו והאכילתו גבינה ונצמא, והשקתו יין ונשתכר ונרדם, וחתכה ראשו והביאתו לירושלים. וכראות שר צבאם כי אבד מלכם – וינוסו.

חנוכה

       א.       חצי שעה קודם זמן הדלקת הנר, אסור לאכול אכילת קבע ולשתות כל משקה משכר. ומשהגיע זמן ההדלקה, אפילו ללמוד תורה אסור עד שידליק נר חנוכה,

        ב.        הנוהגים להדליק בצאת הכוכבים מיד כשיצאו הכוכבים מתפלל מעריב ומדליק. ויש אומרים שמתפלל ערבית לפני צאת הכוכבים או לאחר ההדלקה, שהדלקה בזמנה עדיפה.

         ג.         בכל יום קוראים בפרשת נשיא אחד ואינו חוזר עליה למחר, וביום השמיני - מתחילים בפרשת הנשיא השמיני וגומרים לקרוא של כל שנים עשר הנשיאים וזֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ ומסיְּמים בפרשה הראשונה של סדר בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, עד כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה:

        ד.        בבית הכנסת מדליקין נר חנוכה בין מנחה למעריב ומברכין על ההדלקה. הדליק נרות בבית הכנסת וברך - בא לביתו חוזר ומדליק בברכה.

       ה.       המדליק בבית הכנסת מניח את נרות החנוכה בכותל דרום, זכר למנורה שגם היא היתה בדרום ההיכל.

---

[1] ת"א אבע"ז

[2] רשב"ם

[3] רמב"ן

[4] רמב"ן  ספורנו

[5] ת"א

[6] מלבי"ם

[7] אבע"ז פי' ר' יוסף בכור שור חזקוני

[8] פי' ר' יוסף בכור שור

[9] ספורנו, ולאפוקי מהאבע"ז

[10] אבע"ז

[11] פי' הטור בשם הרא"ש

[12] ת"א רמב"ן

[13] ת"י

[14] רמב"ן

[15] פי' הטור

[16] מלבי"ם

[17] רמב"ן רבינו בחיי

[18] ת"א רש"י

[19] ת"א

[20] מלבי"ם

[21] רש"י

[22] ת"י

[23] ספורנו

[24] ספורנו