מקרא
בראשית פרק לא
(א) וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן בנים זכרים היו לו[1] לֵאמֹר לשון הרע -[2] לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הממון הרב[3] הַזֶּה:
(ב) וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם שקיבל את לשון הרע שסיפרו בניו[4]:
(ג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ זהו החלום שסיפר לרחל וללאה, אלא כאן קיצר דבריו, ולמטה כשסיפר לרחל וללאה פירש הכל[5]:
(ד) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב את נפתלי שהוא שליח מהיר[6] וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה כדי שלא יוודע הדבר[7] אֶל צֹאנוֹ:
(ה) וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם שחושד בי שגזלתי אני לא גזלתי ממנו כלום אלא וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי ונתן לי[8]:
(ו) וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן:
(ז) וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי שבתחילה אמר - "לו יהי כדבריך" ואחר [כך] חזר בו והחליף, ולא עמד בדיבורו[9] וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים עשרה מנינים הרי מאה[10] ומה שנראה שעשיתי עולה ומרמה במקלות הלא אביכן התל בי שהבטיח שישאר ביד הנקודים וטלואים והוא הסיר באותו יום. עוד הוכחה שלא בא עשרי בעול של המקלות שהרי בכל שעה החליף לתנאי אחר[11] וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי:
(ח) אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ מתחלה נתן לו שני המראות, נקודים וטלואים וגם החום בכשבים, וחזר לתת לו מראה אחד והיה מחליף כל שנה[12] וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים כשהיה רואה שמאותו מין נולדו הרבה, היה מחליף לי לשנה הבאה למין אחר, וכך היה עושה בכל שנה כדי להמעיט שכרי, והקב"ה היה מצליח לי, והיו כולן יולדות מאותו המין שהיה מתנה לי[13]:
(י) וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא היה זה מראה להבטיחו כי יולידו כהם בַּחֲלוֹם זה היה אחר שהחליף את משכורתו, ולכך אמר כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך וטעם והנה העתודים העולים על הצאן, הראה לו בחלום כי יעלו על הצאן העתודים וכולם עקודים, ואחרי כן היו כולם נקודים, ושוב היו כולם ברודים, והגיד כי הוא רואה החמס שעושה לו לבן להחליף את משכורתו, ויעשה הנולדים כמראה אשר יצטרך אליו יעקב ומכאן ואילך לא יעשה יעקב מקלות כי בוטח בה' ישוגב (משלי כט כה) וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים התישים והאילים[15] הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים שיש בהם נקודות בהירות לבנות[16]:
(יא) וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב סיפר לנשיו כל מה שאמר לו המלאך בחלום, והוא הכל פיוס שתלכנה אחריו, ואינו הכל חלום אחד אלא כמב חלומות כמו שיבואר להלן[17] וָאֹמַר הִנֵּנִי:
(יב) וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ חלום זה היה בעודו רועה הצאן, פי' בז' השנים שעבד בצאן[18] וּרְאֵה שהקב"ה תובע עלבונך[19] כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ:
(יג) ובשעה שנסע לכיוון ארץ ישראל היה מאמר אָנֹכִי הָאֵל שהתגליתי אליך ב -[20] בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָלא נתעכב שם לרעות עוד צאן לבן, אלא מיד בבקר שלח לרחל וללאה וסיפר להם חלומו והלכו להם[21]:
(יד) וַתַּעַן רָחֵל בהסכמתה של -[22] וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ וכי אתה צריך לפייס אותנו למה נעכב על ידך עד שאתה צריך לפייס אותנו[23] הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ:
(טו) הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי כאילו מְכָרָנוּ שלא עשה כמשפט האבות עם הבנות רק אמר שמור צאני וקח בנותי במשכרתך[24] וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ שנשתכר בנו בנשואינו את מה שהיה לך להשתכר ביגיע כפך לפרנסינו[25]:
(טז) כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל שרוקן לקח והפריש[26] אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה:
(יז) וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים בפירסום כדי שלא יחשוב לבן שהוא בורח[27]:
(יח) וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ קנין שקנה ע"י מכירת המקנה אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן לא הזכיר רבקה שעדיין היתה בחיים משום שהיא אמרה ושלחתי ולקחתיך משם (פ' תולדות ס"פ כז) וכל זמן[28] שלא שלחה אליו הרי מחלה לו כבודה:
(יט) וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים צורת בני אדם והיא עשויה לקבל כח עליונים[29] אֲשֶׁר לְאָבִיהָ שלא יגידו ויודיעו ללבן כי רוצה יעקב לברוח[30] והנה לבן היה קוסם ומנחש כאשר אמר (לעיל ל כז) נחשתי, וארצו ארץ קוסמים מעולם, כדכתיב (ישעיה ב ו) כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים, ובלעם בן בעור הקוסם היה מעירו[31]:
(כ) וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי בדברים שעשה כדי שלא ישים לב וגם - עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ שלא היה מי שיגיד לו[32] כִּי בֹרֵחַ הוּא:
(כא) וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר פרת[33] וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד:
(כב) וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב אחרי שהלך יעקב עמדו הרועים על הבאר ולא מצאו מים וימתינו שלשה ימים שמא תהִיה מוצפת ולא צפה ובכך באו ללבן ביום השלישי וידע כי עזב יעקב שבזכותו היתה מוצפת עשרים שנים:
(כג) וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו קרוביו[34] עִמּוֹ כי לא הרגישו ביום הראשון, ושב לבן לעירו ולקח אחיו ורדף אחריו מעירו והשיגו ביום השביעי[35] וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד:
(כד) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי ושלף חרב על לבן הרמאי[36] בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה כי אף על פי שהוא ארמי, ואנשי מקומו אנשי תרפים ועוננים כפלשתים (ישעיה ב ו), בא אליו חלום הנבואה לכבוד הצדיק[37] וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב השמר לך פן תדבר עמו לעשות לו טובה אם ישוב עמך מדרכו עַד רָע או פן תפחידנו לעשות לו רעה אם לא יבא עמך, כי אני צויתיו לשוב אל ארצו[38]:
נביא
יחזקאל פרק כא
לא. כֹּה אָמַר ה' אלקים הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה- תסיר את מצנפת הכהן הגדול ותרים ממך את כתר המלכות. (שיחרב המקדש ותתבטל הכהונה וגם מלכות בית דוד תתבטל) זֹאת לֹא זֹאת הַשָּׁפָלָה הַגְבֵּהַּ - כזאת רעה עוד לא היתה כי המלך לפניך אמנם הושפל וירד ממלכותו (יהויכין) אבל את זרעו אגביה שיצא ממנו מלך המשיח. וְהַגָּבֹהַּ הַשְׁפִּיל - ואת הגבוה (צדקיהו) אשפיל שירד במלכותו וימות זרעו.
לב. עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה - את מלכות צדקיהו אעקם (וחזר על העיוות ג' פעמים לחיזוק שלא ישארו מזרעו) גַּם זֹאת לֹא הָיָה - וגם לזרע המלכות שתשאר אחרי החורבן לא תתקיים. עַד בֹּא אֲשֶׁר לוֹ הַמִּשְׁפָּט וּנְתַתִּיו -עד שיגיע הזמן של המשפט באחרית הימים ואז אתן את המלכות למלך המשיח.
לג. וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה' אלקים אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל חֶרְפָּתָם - שמתי שנבוכדנצר בא על ישראל הם שמחו במפלת ישראל וחרפו את ה' שהעבודה זרה יותר חזקה מאלוקי ישראל ולכן ישראל הפסידו וגלו. וְאָמַרְתָּ חֶרֶב חֶרֶב פְּתוּחָה לְטֶבַח מְרוּטָה - החרב של נבוכדנצר עדיין פתוחה שהיא מחוץ לנרתיקה והיא עדיין מחודדת ומבריקה. לְהָכִיל לְמַעַן בָּרָק - והיא יכולה להכיל ולסבול הרבה מתים מעמון.
לד. בַּחֲזוֹת לָךְ שָׁוְא בִּקְסָם לָךְ כָּזָב - שהחוזים של עמון חזו להם שנבוכדנצר לא יבוא עליהם וזה נבואות שוא ושקר. לָתֵת אוֹתָךְ אֶל צַוְּארֵי חַלְלֵי רְשָׁעִים - כי באמת את תנתני בצווארך להיות כמו מה שקרה למתים ברשעי ישראל שגם עמון ימותו מחרב מלך בבל. אֲשֶׁר בָּא יוֹמָם בְּעֵת עֲוֹן קֵץ - כמו שהגיע להם בעת ובזמן שמלאו את סאת עוונתם והגיע קיצם.
לה. הָשַׁב אֶל תַּעְרָהּ - תחכי את שתשוב החרב שהורגת בישראל אל נרתיקה. בִּמְקוֹם אֲשֶׁר נִבְרֵאת בְּאֶרֶץ מְכֻרוֹתַיִךְ אֶשְׁפֹּט אֹתָךְ - ואז החרב תבוא אל מקומך אל ארץ מגוריך בעמון ושם אשפוט אותך ותענשי.
לו. וְשָׁפַכְתִּי עָלַיִךְ זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי אָפִיחַ עָלָיִךְ - אשפוך עלייך את כעסי שהוא כמו אש שאנשוף עליך. וּנְתַתִּיךְ בְּיַד אֲנָשִׁים בֹּעֲרִים חָרָשֵׁי מַשְׁחִית - ואמסור אותך בידי אנשים שיודעים להבעיר את האש והם בקיאים כמו אומנים להשחית (מנבא על בבל שיבואו על עמון.)
לז. לָאֵשׁ תִּהְיֶה לְאָכְלָה דָּמֵךְ יִהְיֶה בְּתוֹךְ הָאָרֶץ - תשרף באש ותהרג בידי בבל והדם שלך ישפך על ארצך. לֹא תִזָּכֵרִי כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי - ויותר לא תזכרי (שעמון יכלו.)
יחזקאל פרק כב
א. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר
ב. וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט אֶת עִיר הַדָּמִים - האם תשפוט את מעשיהם של אנשי ירושלים שיש בה רוצחים. וְהוֹדַעְתָּהּ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ - תודיע להם את תועבותיהם. (חז"ל אומרים שעברו על כ"ד עבירות המוזכרות לקמן)
ג. וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה' אלקיםעִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ לָבוֹא עִתָּהּ - עיר שהגיע
זמנה להענש מרוב שפיכות הדם בתוכה. וְעָשְׂתָה גִלּוּלִים עָלֶיהָ לְטָמְאָה - עובדים ע"ז בה לטמא אותה.
ד. בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ - את אשמה בגלל הדם ששפכת. וּבְגִלּוּלַיִךְ אֲשֶׁר עָשִׂית טָמֵאת - ובגלל הע"ז שאת עושה ומטמאה את העיר. וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ - את מקרבת את קיצך ואת ימי ענשך. עַל כֵּן נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם וְקַלָּסָה לְכָל הָאֲרָצוֹת - ולכן תהיי לבזיון לכל הגויים.
ה. הַקְּרֹבוֹת וְהָרְחֹקוֹת מִמֵּךְ יִתְקַלְּסוּ בָךְ - גם הארצות הקרובות וגם הרחוקות יבזו אותך. טְמֵאַת הַשֵּׁם רַבַּת הַמְּהוּמָה - בגלל שאת מטמאה את שמך ומרוב המהומות והרעש של הנעשקים בתוכך.
ו. הִנֵּה נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ - משתמשים בכוחם ופוגעים בעמך לעשות רשע לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם - ומשתמשים בכוחם לרצוח.
ז. אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ - מזלזלים בהורים. לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ - עושקים את הגרים. יָתוֹם וְאַלְמָנָה הוֹנוּ בָךְ - ומצערים יתומים ואלמנות.
ח. קָדָשַׁי בָּזִית וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלָּלְתְּ - מבזים את הקרבנות ומחללים שבת.
כתובים
דניאל פרק ט
(א) בִּשְׁנַת אַחַת לְדָרְיָוֶשׁ בֶּן אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִזֶּרַע מָדָי הבדילו מן דריוש האחרון שהיה ג"כ בן אחשורוש, והוא דריוש הראשון שתפס מלכות כשדים מיד בלשאצר אֲשֶׁר הָמְלַךְ עַל מַלְכוּת כַּשְׂדִּים: (ב) בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי התבוננתי בַּסְּפָרִים מפני שבירמיה [סי' כ"ה] אמר שיעבדו את מלך בבל שבעים שנה ואח"כ אפקד על מלך בבל, ועוד אמר [שם כ"ט] כי לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקד אתכם, להשיב אתכם אל המקום ההוא, ויעוד זה לא נתקיים, וע"ז התבונן בספרים, ומצא בספר אחד שהיה כתוב בו כי - מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְקֹוָק אֶל יִרְמְיָה הַנָּבִיא אינו כפי שכתוב בספר ירמיה שבידינו לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקד אתכם, רק היה כתוב בו - לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה אפקוד אתכם, שהיא נוסחא אחרת והיה הספר ההוא ג"כ מיוחס לירמיה, ויש הבדל בין שני הנוסחאות, שלפי הכתוב בספר ירמיה נחשב זמן הפקודה משעה שמלך נבוכדנצר שבשנת מות בלשאצר כלו השבעים שנה, אבל לפי נוסחת הספר שמצא דניאל שכתוב לחרבות ירושלים שזה היה בשמונה עשר לנבוכדנצר יהיה זמן הפקידה ח"י שנה אחר זה[39]: (ג) וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי אֶל אֲדֹנָי הָאֱלֹהִים באשר רצה להתפלל בעד הכלל, היה צריך להכין את עצמו לזה שיהיה ראוי לזה שיקובל תפלתו בעד כלל ישראל לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִיםשבקש מה' שיתן לו מענה לשון, כמו שיעשו שלוחי צבור שראשית בקשתם היא זאת, כמ"ש ה' שפתי תפתח וכו' בְּצוֹם וְשַׂק וָאֵפֶר: (ד) וָאֶתְפַּלְלָה לַיקֹוָק אֱלֹהַי בעד עצמי וָאֶתְוַדֶּה את עוני שכל זה מתנאי הש"ץ שיזכה את עצמו תחלה וָאֹמְרָה אָנָּא אֲדֹנָי הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו: (ה) חָטָאנוּ וְעָוִינוּ והרשענו הִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ וְסוֹר סרנו מִמִּצְוֹתֶךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ: (ו) וְלֹא שָׁמַעְנוּ אֶל עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר זה מרידה אחר שהנביאים - דִּבְּרוּ בְּשִׁמְךָ אֶל מְלָכֵינוּ שָׂרֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ וְאֶל כָּל עַם הָאָרֶץ: (ז) לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים כַּיּוֹם הַזֶּה לְאִישׁ יְהוּדָה שהוגלו בימי יהויכין, וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם שהוגלו בימי צדקיהו וּלְכָל יִשְׂרָאֵל שהם עשרת השבטים שהוגלו בימי סנחרב הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים בין אלה שהגלו למקום קרוב שהם יהודה וירושלים, ובין עשרת השבטים הרחוקים, היה להם בושה - בְּכָל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתָּם שָׁם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בָךְ: (ח) יְקֹוָק לָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים לִמְלָכֵינוּ לְשָׂרֵינוּ וְלַאֲבֹתֵינוּ אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ: (ט) לַאדֹנָי אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת כִּי מָרַדְנוּ בּוֹ: (י) וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת בְּתוֹרֹתָיו אֲשֶׁר נָתַן לְפָנֵינוּ בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים: (יא) וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ וְסוֹר לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ בְּקֹלֶךָ וַתִּתַּךְ עָלֵינוּ הָאָלָה וְהַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר כְּתוּבָה בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים כִּי חָטָאנוּ לוֹ: (יב) וַיָּקֶם אֶת דבריו דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלֵינוּ וְעַל שֹׁפְטֵינוּ אֲשֶׁר שְׁפָטוּנוּ לְהָבִיא עָלֵינוּ רָעָה גְדֹלָה אֲשֶׁר לֹא נֶעֶשְׂתָה תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר נֶעֶשְׂתָה בִּירוּשָׁלִָם: (יג) כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת בָּאָה עָלֵינוּ וְלֹא חִלִּינוּ אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ בעוד היינו בירושלים כאשר שמענו הנביאים מנבאים על הרעה לָשׁוּב מֵעֲוֹנֵנוּ וּלְהַשְׂכִּיל בַּאֲמִתֶּךָ: (יד) וַיִּשְׁקֹד מיהר יְקֹוָק עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ כי התוכחות הראשונות שבספר ויקרא אינם באים במהירות רק אחת אחת, אבל אחר שלא שמענו בקולו ובאו התוכחות השניות הם באו בשקידה ובמהירות כולם בפעם אחד כִּי צַדִּיק יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקֹלוֹ: (טו) וְעַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עתה שכבר קבלנו העונש ואנו בגלות החיל הזה אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ אֶת עַמְּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם הלא גם במצרים לא היינו ראוים להגאל מצד מעשינו שגם שם היינו חוטאים רק הוצאת אותנו - בְּיָד חֲזָקָה בלא זכות וכשרון רק למען שמך הגדול לבל יתחלל וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה שעשית זאת למען שמך, הגם שאנחנו חטאנו רשענו - גם במצרים, וכ"ש שראוי שתעשר זה עתה שכבר נתפרסם שמך יותר ואנו מודים חָטָאנוּ רָשָׁעְנוּ:
משנת ההלכה
א. י"א[40] שמותר לכתוב בדיו או שאר צבע על הבשר וי"א[41] שאע"ג שאינו חייב אם כתב ולא קעקע אבל איסור יש בו ואסור לכתוב בדיו על הבשר אמנם דווקא בכתב קיים שאינו יכול למחוק[42]
ב. י"א[43] שאסור לעשות טיפול של איפור קבוע[44] וי"א שמותר
[1] אבע"ז
[2] ספורנו
[3] רשב"ם
[4] ספורנו
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] ת"י
[7] מלבי"ם
[8] רשב"ם
[9] פי' ר' יוסף בכור שור
[10] רש"י
[11] העמק דבר
[12] רמב"ן
[13] פי' ר' יוסף בכור שור
[14] ת"א ת"י
[15] רמב"ן
[16] חזקוני
[17] רמב"ן
[18] פי' הטור
[19] פי' ר' יוסף בכור שור
[20] ת"א ת"י
[21] פי' הטור
[22] ת"י
[23] רא"ם
[24] אבע"ז
[25] רשב"ם
[26] ת"א ת"י
[27] מלבי"ם
[28] משך חכמה
[29] אבע"ז וכתב ולא אוכל לפרש ובת"י כן מובא ברבינו בחיי כתבו "כיצד עושין מביאים אדם בכור ושוחטין אותו ומולחין אותו במלח ובבשמים וכותבין על ציץ של זהב שם רוח טומאה ומניחים הציץ בכישוף תחת לשונו ונותנים אותו בקיר ומדליקים לפניו נרות ומשתחוים לו ומדבר עמהם בלחש, וזהו שכתוב כי התרפים דברו און".
[30] רשב"ם
[31] רמב"ן
[32] מלבי"ם
[33] ת"י
[34] רש"י
[35] רמב"ן
[36] ת"י
[37] רמב"ן
[38] רמב"ן
[39] ובאמת היה גם נוסחא זאת מקובלת מירמיה ואין סתירה ביניהם, שפקודה השניה הוא על בנין הבית שלא היה עד ח"י שנה אחריו, ודניאל חשב שהיעוד הראשון תלוי במעשיהם אם יזכו, והיעוד השני תלוי בזמן, כמ"ש חז"ל זכו אחישנה לא זכו בעתה, וע"כ נתן פניו לתפלה למהר את הזמן ע"י זכות ותפלה
[40] בב"י סי' קפ ד"ה ומותר וכמו שיתבאר לקמן וכן הכתב והקבלה עה"ת שם וז"ל "אלא שאפשר לעשות כתיבה זאת בלי נקיבת מחט והיינו שעושה בקולמס נקודות נקודות זו אצל זו בדיו ושאר צבע בצורת אות הנקרא וזה מותר לעשות על עור הבשר, ואינו חייב כ"א על עשיית שני המעשים שיקעקע במחט ויעשה נקבים ויכתוב דהיינו שימלא אותם בדיו ובצבע, וזהו ענין אמרם ז"ל כתב ולא קעקע וכו' דהיינו כתיבה לבד" וכן עיין במנחת חניוך מצוה רנג אות א דדעת הכסף משנה שם ה"ז דמותר לכתחילה וכן דייק במשנת חכמים בדעת הרמב"ם מדלא כתב שחייב מכת מרדות אמנם במנ"ח שם דחה ראייתו
[41] שו"ת מכתם לדוד סי' כז וכן משמע בתוס' גיטין כ ע"ב ד"ה בכתובת קעקע גבי הא דכתב גט על ידו של עבדו ואוקמינן בכתובת קעקע וז"ל "מדאורייתא ליכא איסורא עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול כדתנן בפ"ג דמכות (דף כא.) ולר' שמעון אינו חייב אפי' כתב וקעקע עד שיכתוב את השם פי' שם דע"ז כדמפרש התם בגמרא ומיהו איסורא דרבנן איכא הכא דאפי' אפר מקלה אסור ליתן על גבי מכתו מפני שנראה ככתובת קעקע" אבל בב"י שם פי' דבריהם "ואע"פ שהתוספות וכו' יש לומר דהכי קאמרי למאן דאסר ליתן אפר (דפלוגתא דאמוראי בפרק בתרא דמכות ופסקו כרב אשי דבתרא הוא דאמר מקום מכתו מוכיח עליו) איכא איסורא דרבנן ואעפ"כ אין הגט נפסל בכך דהא אפילו אי הוה איסורא דאורייתא לא היה נפסל" אבל בד"מ שם אות א כתב "ונ"ל דמ"מ איסורא איכא" ובמאירי שם משמע שאין בו איסור וז"ל "אף על פי שבכתיבת קעקע אסור וכו' או שקעקע ולא כתב שהרי אינו חייב עד שיקעקע ויכתוב הא לאו הכי כתב היכול להזדייף הוא ואינו כלום" ועיין בבית שואל אבהע"ז קכ"ד ס"ק טז משמע נמי שיש בו איסור
[42] כ"כ במנחת חינוך מצוה רנג אות א "ובאמת אף האיסור דרבנן אינו אלא בכתב קיים ואינו יכול למחוק כמו השריטה בעצמה, וכן גבי גט דבעינן שאינו יכול לזייף על כן אסור אפילו בכתיבה לחוד, אבל כתב בעלמא על גופו או בדיו או בסיקרא אין כאן איסור, כן נראה פשוט. ולפי זה אין ראיה מה שכתב המשנת חכמים דפוק חזי מאי עמא דבר שעושה רשימה, ובאמת לא ראיתי משום ישראל שיעשה רשימה שלא יוכל למחוק על גופו, על כן נראה דהוא איסור דרבנן כדעת התוס' הנ"ל, על כן אין להקל. ולכאורה במה שיש היום שעושים רשימה על הבשר מ"חינא" שכידוע נשרא לזמן מה לפעמים אפילו כמה חדשים ואינו יכול למחקו אלא נמחק מאליו מחמת חיוף תאי העור וודאי יש לאסור לפי"ז וודאי לפי מש"כ הנמוי יוסף במכות כא ע"ב "אחר שקרע עורו הניח דיו באותו שריטה וניכרת שם זמן גדול" ולא בעינן כתב לעולם ודאי שיש לאסור בכה"ג אמנם אם רושם סתם בעט על ידו לכאורה אין בו איסור כיון שיכול למחקו
[43] ועיין פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ד פס"ד מהרב ברוך שרגא המתחיל בעמוד קנג איתא דבמשנה מכות כא ע"ב ופירש ריב"ן כותב בתחילה על בשרו בסיקרא ואח"כ מקעקע הבשר במחט או בסכין ונכנס הצבע בין העור ובין הבשר ונראה בו כל הימים. וכן הריטב"א כתב הכותב כתובת קעקע, פירוש קעקע שיקעקע בעור בכלי או ביד וכתובת הוא שימלא הקעקעות דיו או סם או סיקרא וכיוצא, ומשכחת כתובת קודמת לקעקוע שכותב תחילה על בשרו בדיו ובסם ובסיקרא ואח"כ מקעקע הבשר במחט ובסכין ונכנס הצבע בין העור לבשר "ונראה כל הימים", וכן בגיטין כ ע"ב ברש"י ד"ה כתובת קעקע "אינה נמחקת עולמית", וכ"כ בכלבו הל' ע"ז סי' צז, כתובת קעקע צבע שאינו נמחק לעולם, ומעת שירשום באחד מן הצבעים הרושמים באיזה מקום מהגוף לוקה. אולם הנמו"י במכות שם כתב: אחר שקרע עורו הניח דיו באותו שריטה וניכרת שם "זמן גדול" ובעינן תרתי שריטה וכתיבה, ולישנא דקרא נקט דכתיב וכתובת קעקע, שהרי תחילה קורע העור ואח"כ כותב. ומשמע מדבריו דאפי' שאינו עשוי לעולם אלא לזמן מרובה לוקה. וא"כ בנידון דידן שנעשה החקיקה במחט חשמלית, וקודם נעשית השריטה שמרדימים המקום, ואח"כ ממלאים את הצבע, ואף יורד דם מהשריטה, פשיטא דאיסורא איכא לכו"ע, דע"כ לא פליגי אלא לענין מלקות, אבל איסורא לכו"ע איכא. דאף לדעת רש"י וריב"ן ושאר ראשונים שכתבו דוקא אם החקיקה לעולם, היינו דוקא לענין חיוב מלקות, אבל איסורא איכא אפילו לשאינו לעולם, דלא גרע מהמניח אפר מקלה ע"ג מכתו א"כ בנידון דידן דכו"ע ידעו שהוא עשוי לזמן שלוש שנים ויותר, נראה דיש לאסור. אלא שראיתי בשו"ת מעיל צדקה סי' לא שכתב נתעורר אצלנו ספק בדין כתובת קעקע אם האיסור לענין חיוב מלקות בעינן שיהיה בו כתיבה ממש כעין אותיות מוסכמים, או נימא דמחייב נמי בשריטה בעלמא או איזה רושם שיהיה, וזכינו לכוין לדעתו להביא ראיה מאפר מקלה ע"ג מכתו דלא בעינן כתב אותיות, וגם מדלא מצינו דיכתוב בו כמה אותיות כמו שהצריכו גבי שבת, משמע דלא בעינן כתב ממש. אלא שרצה להוכיח מדברי הרמב"ם בהל' סנהדרין במניני הלאוין שלוקין עליהם כתב הכותב כתובת קעקע, מדכפל לקראו כתב ש"מ דבעינן אותיות ממש. ואף שיש לעמוד על דיוקו, מ"מ כ"כ בסמ"ק ע"ב כתובת קעקע אסור ואינו חייב עד שיכתוב ויקעקע, פירוש ישרוט כעין אותיות ויקעקע בצבע, דכתב בהדיא דישרוט כעין אותיות. וכ"ה בפירוש רע"ב וכן סוברים רבים מהאחרונים. והא דאמרי מכתו מוכיח עליו, י"ל דמדרבנן אסרי ליה והמתירין משום מכתו מוכחת עליו.
ואי נמי י"ל הא דאסרי איירי באמת באם תהיה מכתו כעין אות קמ"ל דשרי דמכתו מוכיח עליו. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים לאוקמי שמכתו בצורת אות, והיא מילתא דלא שכיחא. ויוצא איפה שאם אינה צורת אות מותרת לגמרי. ויותר מסתברא טעמו הראשון דהוא כפשטא דגמרא דעל כל כתב חייב. והגר"א נבנצל שליט"א רב העיר העתיקה השיג על דברינו וז"ל: הנה המחבר עצמו כתב דכמה ראשונים מחייבי רק בכתובת הנשארת עולמית, אלא דמסיק דמ"מ איסורא איכא אף בנשארת זמן מרובה, אבל אף אם איכא איסורא יתכן דאינו אלא מדרבנן משום גזירה. אבל עוד הביא המחבר הא דמכתו מוכחת עליו, וצ"ב מה היא מוכיחה, הלא באמת יש כאן רושם. ונ' דהכוונה דהיא מוכיחה דאינו מתכוין לכתיבה, אף אם במקרה תצא צורת אות או כמה אותיות. ולפי"ז י"ל דאף אי נימא דקעקע ולא כתב נמי אסור, הנ"מ בקעקע צורת אותיות, אבל באיפור אין כאן כוונה לשם אותיות כלל, וכה"ג בשבת הוא צובע ולא כותב, וצורתו מוכחת עליו דאין כאן כתיבה כלל, ויתכן דאין כאן איסור כלל, וכ"ש בצירוף זה דאינו מתקיים לעולם. עכ"ל. ולפי מאי דפירשנו מכתו מוכחת עליו שלא קעקע ניחא, דלפי מאי דפירש דהכוונה מוכיחה היא דאינו מתכוון לכתיבה, אף אם במקרה תצא צורת אות או כמה אותיות, דאם היה מתכוון היה חייב, וליתא דאין חיוב עד שיכתוב ויקעקע וכדפירשנו, אלא ע"כ לפרש מכתו מוכחת עליו שלא קעקע. וישנם עוד ראשונים הסוברים דאין צריך צורת אותיות לכתובת קעקע, ושו"ר במנ"ח מצוה רנג שלרמב"ם על כל כתובת קעקע חייב אף בלא צורת אותיות, ודלא כמעיל צדקה הנז"ל.
[44] איפור שנשאר למשך שלוש שנים. האיפור מתבסס על החדרת פיגמנטים ידידותיים וטבעיים בעלי צבע אל מתחת לפני העור, כדי שישאר שם למשך זמן ארוך. בשכבת העור העליונה (האפידרמיס) עשויה כידוע עפ"י ספרי הרפואה והמדע מחמש שכבות של תאים המונחות זו על גבי זו. ארבע שכבות עליונות דוחפות זו את זו ומתחסלות בפרק זמן הנע בין 20 ל - 25 יום. אילו הונח הצבע על ארבע השכבות העליונות של האפידרמיס הוא היה מתחסל גם כן באותו פרק זמן, לפיכך מחדירים את הצבע מתחת לאותן שכבות בפעולה חודרנית שמטבעה היא כירורגית והיא מתבצעת בסביבה בטוחה וסטרילית. כשהכל מתנהל כשורה גורם התהליך לירידת כמות מועטה של דם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה