פרשת וישלח יום ג'

מקרא

בראשית פרק לג

(יח) וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם בכל אשר לו[1] עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן חנה אֶת אל מול[2] פְּנֵי הָעִיר:

(יט) וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ לא רצה להיות אכסנאי בעיר, אבל רצה שתהיה תחילת ביאתו בארץ בתוך שלו, ולכן חנה בשדה וקנה המקום, וזה להחזיק בארץ[3] מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה מין מטבע ששמה כן[4]:

(כ) וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא והתפלל ועבד לוֹ עליו לפני[5] אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: ס

בראשית פרק לד

(א) וַתֵּצֵא מהיכן שנטה יעקב אהלו אל העיר[6] דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ לראות באופן מלבושיהן ותכשטיהן כדרך הבתולות[7]:

(ב) וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ באונס[8] וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ:

(ג) וַתִּדְבַּק רצתה וחשקה[9] נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר דברי פיוסים[10] עַל לֵב הַנַּעֲרָ:

(ד) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר ליעקב[11] קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה:

(ה) וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ מלצאת לריב עד שיבאו בניו וידעו הדבר וישמרו עצמם מאנשי ריבם[12] יַעֲקֹב עַד בֹּאָם:

(ו) וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ:

(ז) וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה בהם כי אף על פי שאיננה נבלה בין הכנענים נבלה היא לישראל שהוא דבר אסור לעשות כן[13]:

(ח) וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה:

(ט) וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם:

(י) וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ:

(יא) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן כל זה הפיוס שיתנו אותה לו לאשה מרצונה, כי כבר בביתו היתה ולא היה ירא שיקחו אותה ממנו, אלא שהיא לא היתה מתרצית אליו, וזהו וידבר על לב הנערה[14]:

(יב) הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר המתנות שנותן החתן לארוסתו לכבוד הנישואין וּמַתָּן מגדנות או כסף וזהב לאביה ולאחיה[15] וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה:

(יג) וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה בחכמה[16] וַיְדַבֵּרוּ ומה שאמרו היה על פי דין - אֲשֶׁר  כיון ש -[17] טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם:

(יד) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ אם לא תהיו נמולים כמונו היום, למחר תבזו אותנו ותקראו אותנו בעלי מומין על שאנו מהולים[18]:

(טו) אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת נתרצה ונתפייס[19] לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר:

(טז) וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד:

(יז) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ בכח[20] אֶת בִּתֵּנוּ לא אמרו "אחותינו", כי במקום אביהם היו מדברים ודינה היתה קטנה[21] וְהָלָכְנוּ:

(יח) וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר: 

 (יט) וְלֹא אֵחַר לא התעכב לאחר את הדבר[22] הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו וידע שלא יסרבו לבקשתו[23]:

(כ) וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר:

(כא) הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ היו אנשי העיר חושבים שהיו שונאים אותם כי ראו אותם עצבים ויחר להם מאד ואולי היו נשמרים מהם ונותנים בעירם בריח ודלתים, כי גבורים המה ואנשי חיל למלחמה, ועתה אמרו להם אל תפחדו ואל תתרחקו מהם כי בלב שלם הם אתנו[24] וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם ולא תפסידו בכך כלום כי הארץ תספיק לנו ולהם[25] אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם:

(כב) אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ יתפייסו לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים:

(כג) מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם "מקנה" הם הבהמות אשר הם בעדר, כי הם עיקר קנין האדם וְכָל בְּהֶמְתָּם שאינם בעדר, כגון הבהמות יחידות בבית הם בכלל "בהמתם" הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ:

(כד) וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ:

נביא

יחזקאל פרק כג

כו. וְהִפְשִׁיטוּךְ אֶת בְּגָדָיִךְ וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ - הפשיטו אותך כדי לביישך ויקחו את הכלים היקרים שלך.

כז. וְהִשְׁבַּתִּי זִמָּתֵךְ מִמֵּךְ וְאֶת זְנוּתֵךְ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - שתהיי בגלות כבר לא תעבדי ע"ז. וְלֹא תִשְׂאִי עֵינַיִךְ אֲלֵיהֶם וּמִצְרַיִם לֹא תִזְכְּרִי עוֹד - ומרוב הצרות כבר לא תהני לעבוד את אלוהי מצרים.

כח. כִּי כֹה אָמַר ה' אלקים הִנְנִי נֹתְנָךְ בְּיַד אֲשֶׁר שָׂנֵאת - אמסור אותך ביד הבבלים שמרדת בהם. בְּיַד אֲשֶׁר נָקְעָה נַפְשֵׁךְ מֵהֶם - בידי אלו שהסרת את עצמך מהם.

כט. וְעָשׂוּ אוֹתָךְ בְּשִׂנְאָה - יעשו לך רעות ברוב שנאתם אותך. וְלָקְחוּ כָּל יְגִיעֵךְ וַעֲזָבוּךְ עֵירֹם וְעֶרְיָה - כל מה שעמלת והרווחת יקחו ממך וישאירו אותך ערומה. וְנִגְלָה עֶרְוַת זְנוּנַיִךְ וְזִמָּתֵךְ וְתַזְנוּתָיִךְ - תתגלה חרפתך על זנותך.

ל. עָשׂה אֵלֶּה לָךְ - כל עונשים אלו יבואו עלייך. בִּזְנוֹתֵךְ אַחֲרֵי גוֹיִם עַל אֲשֶׁר נִטְמֵאת בְּגִלּוּלֵיהֶם - בגלל שזנית לאלוהי הגויים ונטמאת בהם.

לא. בְּדֶרֶךְ אֲחוֹתֵךְ הָלָכְתְּ וְנָתַתִּי כוֹסָהּ בְּיָדֵךְ - בגלל שהלכת בדרכי אחותך לכן אתן עלייך את כוס הפורענות שבא עליה.

לב. כֹּה אָמַר ה' אלקים כּוֹס אֲחוֹתֵךְ תִּשְׁתִּי הָעֲמֻקָּה וְהָרְחָבָה - כוס הפורענות שהיא מליאה ועמוקה (מליאה בצרות) תִּהְיֶה לִצְחֹק וּלְלַעַג מִרְבָּה לְהָכִיל - הגויים יצחקו על ריבוי הפורענות שבאה עליך (שהכוס מכילה ריבוי פורענות)

לג. שִׁכָּרוֹן וְיָגוֹן תִּמָּלֵאִי - שהכוס מליאה בשכר שיגרום לך שכרות ויגון. כּוֹס שַׁמָּה וּשְׁמָמָה כּוֹס אֲחוֹתֵךְ שֹׁמְרוֹן - שתהיי שוממה מריבוי הפורענות שבכוס כמו הפורענות שבאה על אחותך.

לד. וְשָׁתִית אוֹתָהּ וּמָצִית - תשתי את כל מה שהכוס מכילה ואפילו תמצצי את הטיפות האחרונות (שהפורענות תהיה עליך עד תום) וְאֶת חֲרָשֶׂיהָ תְּגָרֵמִי וְשָׁדַיִךְ תְּנַתֵּקִי - תשברי את הכוס כדי למצוץ משברי החרס מה שנבלע בהם ותחבלי ותשחיתי בגופך מרוב צרות. כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם ה' אלקים.

לה. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלקים יַעַן שָׁכַחַתְּ אוֹתִי וַתַּשְׁלִיכִי אוֹתִי אַחֲרֵי גַוֵּךְ - השלכת אותי כמו שמשליכים חפץ מאחורי הגוף כדי לא לראות. וְגַם אַתְּ שְׂאִי זִמָּתֵךְ וְאֶת תַּזְנוּתָיִךְ - לכן את תסבלי בעבור הזימה והזנות שעשית.

לו. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִשְׁפּוֹט אֶת אָהֳלָה וְאֶת אָהֳלִיבָה - האם תשפוט אותם על כל מעשיהם אלו. וְהַגֵּד לָהֶן אֵת תּוֹעֲבוֹתֵיהֶן - תוכיח אותם על כל תועבותיהם.

לז. כִּי נִאֵפוּ וְדָם בִּידֵיהֶן וְאֶת גִּלּוּלֵיהֶן נִאֵפוּ - עשו גילוי עריות ורצחו ועבדו ע"ז. וְגַם אֶת בְּנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלְדוּ לִי הֶעֱבִירוּ לָהֶם לְאָכְלָה - העבירו את בניהם למולך.

לח. עוֹד זֹאת עָשׂוּ לִי טִמְּאוּ אֶת מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ

לט. וּבְשַׁחֲטָם אֶת בְּנֵיהֶם לְגִלּוּלֵיהֶם - היו שוחטים את בניהם לע"ז. וַיָּבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא לְחַלְּלוֹ - ואח"כ באים לביהמ"ק כדי לחללו ולהכעיס אותי. וְהִנֵּה כֹה עָשׂוּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי - כך עשו גם בביהמ"ק - את כל התועבות הללו.

מ. וְאַף כִּי תִשְׁלַחְנָה לַאֲנָשִׁים בָּאִים מִמֶּרְחָק - היו שולחים לגויים שיבואו אליהם ממקום רחוק כדי שילמדו אותם לעבוד ע"ז. אֲשֶׁר מַלְאָךְ שָׁלוּחַ אֲלֵיהֶם וְהִנֵּה בָאוּ - שלחו שליח אליהם שיבואו והם באו.לַאֲשֶׁר רָחַצְתְּ כָּחַלְתְּ עֵינַיִךְ וְעָדִית עֶדִי - והתקשטת לכבודם.

כתובים

דניאל פרק יא

(ו) וּלְקֵץ שָׁנִים יִתְחַבָּרוּ שעמדו אח"ז מלחמות שלחם מלך הצפון על מלך הנגב, ובאשר ראה מלך הצפון שעמדה עליו מרידה במדינתו, התחבר עם מלך הנגב לעשות שלום באופן זה, שתלמי פילידעלפיס מלך הנגב נתן את בתו (ברעניצא) לאנטיכיוס טעהוס מלך הצפון, על תנאי ש- וּבַת מֶלֶךְ הַנֶּגֶב תָּבוֹא אֶל מֶלֶךְ הַצָּפוֹן לַעֲשׂוֹת מֵישָׁרִים שיגרש את אשתו הראשונה (לאדיצע) (שהיתה אחותו מאביו והי"ל שני בנים ממנה) ושהבן שיולד מבת מלך הנגב יהיה יורש המלוכה שבזה יתפשרו בדברי ריבות שביניהם אבל אחר שילדה לו בת מלך הנגב בן, מת תלמי אביה, ואז החזיר טעהוס את אשתו הראשונה, ובאשר לא בטחה אז באמונתו וגם כי ידעה שע"פ דברי הברית שביניהם תגיע המלוכה לבן ברעניצא השקתה לבעלה סם המות, ואת בת מלך הנגב ובנה וכל אנשיה שבאו אתה ממצרים הרגה, ובנה סלייקוס צערווינוס ישב על כסא המלוכה וְלֹא תַעְצֹר כּוֹחַ הַזְּרוֹעַ שבת מלך הנגב לא תוכל לעצור את הכח של האיש זרוע, מה שבעלה הכריחה בכח הזרוע (היינו שלא ע"פ יושר רק בזרוע) להפרד מאתו וְלֹא יַעֲמֹד מלך הצפון וּזְרֹעוֹ כי יומת בסם המות וְתִנָּתֵן הִיא ובת מלך הנגב תמסר למיתה, היא וּמְבִיאֶיהָ השרים שהביאו אותה וְהַיֹּלְדָהּ היינו האומן והמגדל אותה וּמַחֲזִקָהּ בָּעִתִּים היועץ שלה שהחזיק אותה בעצתו לעתות בצרה: (ז) וְעָמַד מִנֵּצֶר שָׁרָשֶׁיהָ אז מלך במצרים תלמי אייערגעטוס אחי ברעניצא, שהוא נצר של בית אביה כַּנּוֹ כלומר עמד בנו - היינו על כַן מלכות אביו וְיָבֹא אֶל הַחַיִל היינו אל חיל עמי הצפון שבאו לעזרתה והרג את לאדיצע ואת בנה כי כאשר הרגיש ברעניצא שחושבים להרגה ברחה מפני אויביה והם צרו עליה, ואז התעוררו עמי ארם לעזרתה, וגם אחיה אייערגעטוס בא בחיל לעזרתה, ובתוך כך נהרגה כבר ואז התהפכו כל עמי הצפון לעזר למלך הנגב לנקום נקמת דמהוְיָבֹא בְּמָעוֹז מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְעָשָׂה בָהֶם וְהֶחֱזִיק שלקח מיד סלייקוס צערווינוס בן אנטיכיוס טעהוס את כל ארץ צעליציאן עד הנהר חדקל ובארץ הנגב כל ערי המבצר עד בבל: (ח) וְגַם אֱלֹהֵיהֶם - מושליהם יביאו ממצרים עִם נְסִכֵיהֶם עִם כְּלֵי חֶמְדָּתָם כֶּסֶף וְזָהָב בַּשְּׁבִי יָבִא מִצְרָיִם וְהוּא שָׁנִים יַעֲמֹד שתי שנים עמד והיה לו מנוחה מִמֶּלֶךְ הַצָּפוֹן: (ט) וּבָא מלך הצפון סלייקוס קאלליניקוס בְּמַלְכוּת מֶלֶךְ הַנֶּגֶב בא בצי אדיר לכבוש האיים שתחת מלכות הנגב, אבל רוח סערה שברה את האניות והמלך נמלט לבדו וְשָׁב אֶל אַדְמָתוֹ בחרפה:

(י) ובנו וּבָנָיו של מלך הצפון יִתְגָּרוּ וְאָסְפוּ הֲמוֹן חֲיָלִים רַבִּים ואחד מהם מת במלחמה, ואניטיכיוס הגדול (שהוא האח הקטן הנשאר) הוא לחם עם תלמי פילפאטור וכאשר ראה תלמי כי חזק הוא ממנו שלח מלאכים להשלים עמו ועשו שלום על ד' חדשים, ואח"כ ראה אנטיכיוס שתלמי מתנכל עליו והשלום היה במרמה רק להרויח זמן ולהכין עצה וגבורה למלחמה וּבָא בוֹא וְשָׁטַף וְעָבָר אל ארץ הנגב וְיָשֹׁב שנית ויתגרווְיִתְגָּרֶה עַד מבצר של גבול מצרים (הנקרא ראפהיא) שהיא - מעזה מָעֻזּוֹ של מלך הנגב: (יא) וְיִתְמַרְמַר מֶלֶךְ הַנֶּגֶב  מלך הנגב היה רע מעללים ואוהב תענוגים רק כאשר ראה שבא בגבולו התעורר במרירות וְיָצָא וְנִלְחַם עִמּוֹ עִם מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְהֶעֱמִיד הָמוֹן רָב נגד מלך הצפון וְנִתַּן הֶהָמוֹן של מלך הצפון בְּיָדוֹ: (יב) וְנִשָּׂא הֶהָמוֹן של מלך הנגב ירום וְרָם לְבָבוֹ וחשבו שכבר נצחוהו לגמרי ועי"כ לא רדפו אחריו עד החרמה, כי המלך שב אל תענוגיו, ולכן הגם שהמון של מלך הנגב ש-  וְהִפִּיל רִבֹּאוֹת רבבות מחיל מלך צפון בכל זאת וְלֹא יָעוֹז לא התחזק למשול בו ועי"כ התגבר מלך צפון שנית: (יג) וְשָׁב מֶלֶךְ הַצָּפוֹן שהוא אנטיכיוסוְהֶעֱמִיד הָמוֹן רַב מִן הָרִאשׁוֹן וּלְקֵץ הָעִתִּים שָׁנִים כעבור כמה שנים יָבוֹא בוֹא שנית לסוריא וארץ מצרים שהיה תחת יד תלמי להלחם עם תלמי עפיפאנוס בן תלמי פיליפטור הנ"ל, שהיה עדיין צעיר לימים והמלכות היה ביד אפוטרופסים, ובא בְּחַיִל גָּדוֹל וּבִרְכוּשׁ רָב להלחם: (יד) וּבָעִתִּים הָהֵם רַבִּים יַעַמְדוּ עַל מֶלֶךְ הַנֶּגֶב שגם מלך מקדוניא ואחרים לחמו אז על מצרים ורבים מרדו בו וּבְנֵי פָּרִיצֵי עַמְּךָ שהיהודים מרשעי ישראל היו שונאים לתלמי ע"י אביו שעשה להם רעות יִנַּשְּׂאוּ לְהַעֲמִיד חָזוֹן אמרו שלפי החזון והנבואה צריך שיגבר מלך הצפון ונתחברו עם אנטיכיוס וקבלוהו בכבוד ועזרו לו במלחמתו וְנִכְשָׁלוּ לבסוף שאח"כ נהרגו מהם רבים עי"ז: (טו) וְיָבֹא מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְיִשְׁפֹּךְ סוֹלֲלָה הוא תל העפר העושים מול העיר לעלות עליו ללחום על העיר וְלָכַד עִיר מִבְצָרוֹת ממלך הנגב וּזְרֹעוֹת צבאותיו של מלך - הַנֶּגֶב לֹא יַעֲמֹדוּבמלחמה והגם שישלח נגדו אח"ז - וְעַם מִבְחָרָיו בכל זאת וְאֵין כֹּחַ לַעֲמֹד כי לכד את מבצר צידון וגת שהיו למלך מצרים, ושריו ששלח לא יכלו להצילם מידו: (טז) וְיַעַשׂ מלך הצפון הַבָּא שבא אֵלָיו אל ארצות מלך הנגב כִּרְצוֹנוֹ שכבש מידו כל מחוזות סוריא שהיו למלך מצרים וְאֵין עוֹמֵד לְפָנָיו וְיַעֲמֹד בְּאֶרֶץ הַצְּבִי ארץ ישראל שם עמד עם מחנהו וְכָלָה בְיָדוֹ ואז גמר הכיבוש הזה מארץ סוריא וכל הארץ היתה כולה בידו וברשותו:

משנת ההלכה

דיני כשרות

גיד הנשה

       א.       נאמר בפרשתינו "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ" איסור גיד הנשה[26] נוהג[27] בבהמה וחיה טהורים[28] ובכוי[29]בירך ימין ובירך שמאל כשכף[30] שלהם עגול ואינו נוהג בעוף מפני שאין כף שלו עגול[31] ואם אינו עגול בבהמה וחיה וכוי וכן בעוף שכפו עגול אסור מספיקא[32] וא"צ לבדוק בעוף אם כפו עגול[33] (שו"ע יו"ד סי' ס"ה סעי' ה' ו')

        ב.        

         ג.         שני גידים הם בירך[34], אחד פנימי סמוך לעצם[35] והשני חיצון סמוך לבשר[36], ושניהם אסורים וצריך לחטט מדרבנן, (דהיינו להוציא ג"כ קצת בשר סביבם) אלא שהפנימי אסור מן התורה והוא הפושט בכל הירך, והחיצון אסור מדבריהם. (שם סעי' ח' ובב"י)

---

[1] ת"י

[2] ת"א

[3] רמב"ן

[4] רשב"ם

[5] ת"א

[6] רשב"ם

[7] ת"י

[8] ת"י

[9] ת"א

[10] ת"י

[11] רבינו בחיי

[12] ספורנו

[13] ת"א רמב"ן

[14] רמב"ן

[15] רמב"ן

[16] ת"א ת"י

[17] ת"א ת"י רש"י

[18] חזקוני

[19] ת"א רש"י

[20] ת"א ת"י

[21] אבע"ז

[22] ת"א ת"י

[23] פי' ר' יוסף בכור שור

[24] רמב"ן

[25] פי' ר' יוסף בכור שור

[26] בכרתי סי' ס"ה ס"ק ט"ז כתב דמנקר אחד הרעיש העולם דהגיד שנהגו בו האיסור אינו הגיד האמיתי ועד היום טעינו ואינו אלא גיד אחר והשיב לו הכרתי דהגיד החדש שרצה לאסור אינו רק בבהמות זכרים ולא בנקבות ובסמ"ג כתב דגיד נוהג בזכרים ובנקבות "ואשתקיל מילוליה" ורבים תמהו על שגגה גדולה שיצאו מהשליטים דסמ"ג מיירי שנוהג בזכרים ישראלים ונקבות כדרכו בכל המצות לכתוב כן אבל מהגיד לא מיירי אם הוא הנמצא וכו' וכיון שטעות נזרקה לפני הגאונים הנ"ל ודחה לזה בקנה נמצא דבריו קיימים ואין לאכול אחוריים אא"כ נקרו מהם שני הגידים ובחת"ס יו"ד סי' ס"ט תי' דאע"ג דהשווה הכתוב אשה לאיש בכל עונשין שבתורה במקום שיש סברא לחלק שלא יהיה אלא באיש לא יאסר אנקבות כדמצינו גבי כהנים "והשתא אי ס"ד דאותו הגיד שנשה ביעקב הוא גיד דלא נמצא בבע"ח נקבות א"כ שפיר הי' סברא לחלק בין בני ישראל לבנות ישראל ואיך כ' סמ"ג נוהג בזכרים ונקבות אע"כ הגיד הוא הנמצא בין בזכרי' ובין בנקבו' וע"כ נוהג איסורו ג"כ בכל ודברי חכמי' קיימים".

[27] במשב"ז סי' ס"ה ס"ק ד' ס"ל דגיה"נ דאדם נמי אסור ונ"מ דלמ"ד דבשר אדם מותר מן התורה על גידו יהיה חייב מלקות ואף לדידן דבשר אדם אסור מדאור' עכ"פ אינו אלא איסור עשה ועל גידו יהיה חייב משום לאו אמנם במנ"ח כתב וז"ל "ועיין משנה למלך פ"ב ממאכ"א ה"א שהביא בשם הרשב"א דגם באדם נוהג איסור גיד הנשה, ונראה דהרשב"א לטעמיה אזיל שסובר דבשר אדם מותר מן התורה, והובאו דבריו במגיד משנה פ"ב ממאכלות אסורות ה"ג, אם כן נוהג גיד, דבשרו מותר. אבל לשיטת הר"מ שם בפ"ב ועוד שיטות דבשר אדם אסור מן התורה בעשה, א"כ בשרו אסור, והוי כטמאה דאין גיד וכו'. ומה לי שבשרו אסור בלאו או בעשה, כיון דהוא מן התורה בשרו אסור קרינן ביה כנלע"ד, ושוב מצאתי כן בשער המלך פ"ח ממאכלות אסורות ה"א", עכ"ל

[28] דקיימא לן כר' שמעון חולין פרק גיד הנשה ק"א ע"א, דנפקא לן מעל כן לא יאכלו וכו' מי שבשרו מותר נוהג איסור גיד, אבל מי שבשרו אסור אין נוהג איסור גיד.משב"ז שם ומנ"ח שם וצ"ע אמאי באמת לא הזכירו הטושו"ע דאינו נוהג בטמאה ונ"מ דמשום גיד לוקה בבריה אפי' שאין בו כזית וכן אוסר בכל שהוא ומשום בהמה טמאה אינו אלא בכזית וכן אינו אוסר אלא עד ס' וכן הקשה במשב"ז שם וס"ל דהטור מספקא ליה אי נוהג בטמאה אבל במנ"ח משמע דפשיטא לי דאינו נוהג דמעטיה רחמנא

[29] אפי' לדיעה (חולין פ') שהוא נחשב בריה בפ"ע, כיון שכף שלו עגול. וכ"ש לדיעה דהוא ספק בהמה ספק חיה דנוהג ממ"נ (ב"י שם מגמ' כריתות כא א')

[30] כף הירך הוא הבשר העגול התפוח הסובב את עצם הירך (הקולית) ונקרא כף ככף של קדירה כמש"כ רש"י חולין פט ב' ד"ה כף והעצם נקראת ג"כ כף הירך

[31] וה"ק רחמנא לא יאכלו בנ"י את גה"נ הנכרך סביבות הבשר הגבוה והעגול אשר בירך והיא עצם הקולית העליונה ועופות אין להם כף דהעצם משוך ולא עגול והבשר שעל הקולית שלהם עב ואינו עגול סביבות העצם הלכך אין גה"נ נוהג בהם (ערוה"ש יו"ד ס"ה סעי' י"ז)

[32] בגמ' חולין צ"ב ב' נסתפק ר' ירמיה אי גיד בתר עיגולא אזלי' או בתר מינא אזלי' וסלקא בתיקו ופסקו הראשונים (רשב"א שם ד"ה אית ליה ובתוה"א ב"ג ש"ג [דף פ"א ב'] ובמרדכי שם תרנ"ט) דכיון דהווה ספיקא דאורייתא הווה לחומרא ולהכי מחמירי' בבהמה וחיה אפי' אינו עגול דילמא בתר מינא אזלי' ומחמיר' בעוף שכפו עגול דילמא בתר עיגולא אזלי' וכ"ד הרמב"ם פ"ח ה"ד ממאכ"א ונ"מ דאין לוקין כיון דאינו אלא איסור ספק וכ"כ במנ"ח מצוה זו או"ק א'

[33] דאזלי' בתר רובא ב"י שם בשם המרדכי שם [ומכאן מוכח דאזלי' בתר רובא אע"ג דאפ' לברורי בקל וכן איתא בשו"ת חת"ס יו"ד סי' רע"ז ד"ה הדרן דהוכיח כדברינו מרש"י זה ועיין שד"ח ח"ה עמ' 304 ב' דציין נמי למשכנות הרועים סי' לב ובילקוט הגרשוני ח"א דף ט' סוף עמ' א' וב' אמנם אפ' לדחות הראיה מכאן דהכא הווה כעין ס"ס דהא דעוף שכפו עגול אסור היינו מספיקא דילמא בתר עיגולא אזלי' וא"כ בס"ס וברוב כה"ג נקל אע"ג דאפ' לברורי משא"כ בכל רוב]

[34] יש בירך שני גידים עקריים הגיד הפנימי שהוא גיד ארוך היוצא מן השדרה מאחרי עצם האליה ונמשך למטה לאורך הירך והגיד החיצון נמשך לרוחב הירך

[35] הגיד הפנימי יוצא מהחלק האחורי של חוט השדרה ומתפשט לאורך כל הירך בצד הפנימי דהיינו בצד שכלפי הירך השניה (דרך משל גיד של ימין מתפשט לכנגד ירך שמאל) ולאחר שיוצא מן השדרה מתפשט ועובר על פני עצם האליה ומשם ממשיך לאורך בשר הכף (השופי שהוא הבשר התפוח הסובב את העצם העליונה של הירך) עד שמגיע לפרק שבין שתי העצמות העליונות

ובעוף אין מקום הגיד דהיינו מקום יציאתו מהשדרה מכוסה בבשר טפוח ועגול אלא בבשר שטוח ולכן אין נוהג בו גיה"נ כבסעי' א'

[36] למנהג האשכנז הגיד החיצון עובר לרוחב בשר הכף בחלקו התחתון ואינו עובר לאורך הכף אלא חודר לתוכו ולכן נקרא "הסמוך לבשר" דהיינו שמובלע בתוך בשר הכף והוא יוצא מן השדרה לפני הגיד הפנימי ויורד באלכסון אחורנית לכיוון הירך וחוצה את כל בשר הכף באלכסון ואח"כ יורד מטה לאורך הרגל ונקרא חיצון כיון שנמצא בצד החיצון של הירך דהיינו בצד הרואה את החוץ ולמנהג תימן הגיד החיצון הוא ענף המתפתל ויוצא מהגיד הפנימי בתחתית הירך סמוך למקום חיבורה עם השוק שמתחתיה הגיד הפנימי ממשיך ויורד מטה לאורך הרגל בצדה הפנימי ואילו הענף יורד בזווית אל צדה החיצוני של הרגל